תוספות יום טוב/בבא בתרא/ט

תוספות יום טוב ‏ בבא בתרא ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בזמן שהנכסים מרובין וכו'. כולה מתניתין שנויה במשנה ג' פרק בתרא דכתובות. ושם מפורשת יפה בס"ד:

ב

דוחין אותו. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר. ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים שקיל כנקבה ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב"ג [דמשנה ב' פ"ה דתמורה] היא דסבירא ליה טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דטטלין כפחות שבהן. ואע"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום. הוא הדין אנדרוגינוס. דהא גבי בכור [סוף פ"ו דבכורות*)] בשניהן הוא דאמר רשב"ג. וכיון דסיפא דהכא אליביה. א"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל. ואם כן לרבנן דקיימא לן דנוטל נמי בתרווייהו. כ"כ נ"י. וכן השוום הרמב"ם בפ"ה מהלכות נחלה ובפ"ח מהלכות זכייה. אבל נראה שזו דתמורה אינה ראיה דהתם דמשוו להו רבנן היינו משום דולדות [קדשים] בקדושת אמן קיימו כדמפרש הר"ב שם. ולענין זה אין בין טומטום לאנדרוגינוס אף על פי שאנדרוגינוס בריה [הוא] ולא כן טומטום. אבל לענין ירושה אין לאנדרוגינוס כלום במקום בן או בת אפילו לרבנן משום דבאנדרוגינוס קיימא לן נמי דבריה הוא. וכמ"ש הר"ב בסוף פרק ח' דיבמות וסוף פרק ו' דבכורות. ודעת הטור בסימן ר"ף דאנדרוגינוס במקום בן אין לו. ובמקום בת. אם הנכסים מרובים. יורש. ואם מועטין. אינו ניזון עמה. ע"כ. ותמה הב"י דמאין לו לחלק בין מקום בן לבת. ועוד דבפרק מי שמת משמע שדין טומטום ואנדרוגינוס שוה. ע"כ. ואני אומר דמשמעותא דכתב ליתא מהטעם שכתבתי. אבל קושיתו הראשונה ודאי קושיא היא. ועוד אני תמה על הטור שבסימן רנ"ג בדין האומר אם תלד וכו' דלקמן. משוה דין אנדרוגינוס לטומטום דנוטל כפרות שבשניהם. ולדבריו בסימן ר"ף נראה דגם לקמן אין לאנדרוגינוס כלום. דהא זכר ונקבה אמר וזה בריה אחרת הוא:

האומר אם תלד אשתי זכר וכו'. כתב הר"ב הכא בשכיב מרע וכו'. שדעתו של אדם וכו'. מסיים נ"י תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'. דהא משום גריעות דעובר הוא ולא משום גריעות' דמקנה. ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. וכתב עוד ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי. דדוקא באומר אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ה' פרק דלקמן]. וכיוצא בו. שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי. הוי אסמכתא. אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה. הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד. וזה כפתור ופרח. למדתי מפי מורי הרשב"א. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ג פ"ז דגטין. וגם הטור סימן רנ"ג כתב סברא זו אלא דמשום כן מפרש המשנה אפילו בבריא. ולא כן דעת נ"י כמ"ש לשונו אלא כמ"ש הר"ב דבשכיב מרע איירי:

נקבה מאתים. דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא:

ילדה זכר ונקבה. פירש הר"ב תאומים. ואע"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד. ועל נקבה לבד [מדאמר אם. אם] ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה. דלא עשה הלידה תנאי אלא רצה ליתן מתנה לבניו. וריבה [לנקבה] ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה [שיטלו] כפי תנאו. הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"א:

ילדה טומטום וכו'. כתב הר"ב דהלכתא נוטל כפחות שבשניהם. כבר כתבתי ברישא מה שקשה לי בזה על בעל הטורים בדין אנדרוגינוס:

ג

הניח בנים גדולים וקטנים. ולא מיבעא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר. אלא אפילו היו קטנים. שאין יכולים להשביח. הגדולים מוחלין טורח מועט כזה לשכור פועלים. נ"י:

אם אמרו וכו'. בפני ב"ד אמרו כן דכיון שלא חששו הב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים. ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חלוק בין ב"ד לעדים. הרא"ש:

וכן האשה וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. וס"ד אמינא דבההיא הנאה וכו'. ורישא דהשביחה לאמצע. מפרש בגמ' דאשמועינן דמהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח. אע"ג דלא פריש כמו דפריש דמי קמ"ל:

השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן ריש פי"א [דכתובות] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן. הרשב"ם. ועיין חלוקי דעות בזה בטור א"ה סימן צ"ה:

ד

האחין השותפין. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא) עד כאן לאחין השותפין. עכ"ל. וכ"כ ב"י סימן קע"ז בשם תשובת הרמב"ן סימן כ"א דל"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע"כ. אבל הרא"ש העתיק האחין והשותפין וכ"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר"ר ו א ל ק כהן בש"ע סימן קע"ז *) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה:

נפל לאמצע. כתב הר"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ"ל:

חלה. פירש הר"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר"ב כיוצא בהם מלשון הרמב"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ"כ בחבורו שם. וכ"כ הרשב"ם והתוספות. וכתב נ"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר ב). ומ"ש הר"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע"כ:

שושבינות. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב"ם. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע"כ. וז"ש הר"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב"ם וענינו נושא סעודה וכו':

וחזרה השושבינות חזרה לאמצע. פירש הר"ב וחזרה השושבינות אח"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז"ל הטור בא"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע"כ. ולהרמב"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע"כ. ובחבורו סוף פ"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר:

ה

סבלונות. מפורש במשנה ו' פ"ב דקדושין:

שלח. שם ק' מנה. ובסתם דהא בסיפא מפליג במפרש. הרשב"ם:

אפילו בדינר. כתב הר"ב דוקא בדינר. גמרא. ועיין כיוצא בזה במשנה ח' פ"ח דפאה ופרק י' דכתובות [משנה ב']. ולב"ש בריש פרק קמא דקדושין:

ו

שכיב מרע שכתב וכו'. °והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלגני. כדתנן לקמן [דף קנ"ו] באמן של בני רוכל שמתה קיימו חכמים את דבריה. הרשב"ם. והכי נמי דייק לישנא דדברי שכיב מרע ככתובין וכו'. ב"י ריש סימן ר"ן:

ושייר קרקע כל שהוא. כתב הר"ב והוא שקנו מידו וכו'. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא. ולא צריכא למימר שהיא מתנת בריא. אלא הכי קאמר דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. והיינו דמסיים הר"ב וכתב אבל אם אמר יתנו וכו' לאחר מותו וכו' דתידוק מיניה הא סתמא במקנה מחיים הוא. וז"ל הרמב"ם בדין הזה בפרק ח' מהלכות זכייה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו'. וכן בדין שכתב הר"ב לקמן שכ"מ שבא ליתן מתנה מחיים וכו'. כתב וז"ל אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופי' שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים. שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר מתנות הבריאים וכו':

לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר"ב ושכ"מ שבא ליתן מחיים וכו'. ופירשתיו לעיל בשם הרמב"ם. וטעמא דחוזר פירש הר"ב במשנה ז' פרק ג' דפאה דלא שביק איניש נפשיה ערטלאי כו' ונ"ל שמה שכתב הר"ב בסוף הדבור על ומצוה מחמת מיתה וכו' ואם מת קנה וכו' חוזר גם על זה הדין דשכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים וכו' דהא דינא הכי הוא כדתנן במשנה דלקמן:

ז

המחלק נכסיו על פיו. רבי אליעזר אומר וכו'. כלומר רבי אליעזר אומר דעל פיו לא מהני. ועיין בפירוש הר"ב במ"ה פרק דלעיל:

רבי אלעזר אומר וכו' וה"ג התוספות. וטעמייהו דלקמן גרסינן רבי אליעזר אומר בשבת וכו'. וכן הוא לקמן במשנה שבגמרא גם הרי"ף והרא"ש העתיקו כן וכן מוכח בהדיא בברייתא שבגמרא. ועיין לעיל. ולפיכך כתבו דגרסינן רבי אלעזר והא ר"א בן שמוע. דאי גרם ר"א [ביו"ד] שהוא בר פלוגתיה דרבי יהושע דלקמן אם כן לערבינהו ולתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר"א אומר אחד בריא וכו'. בד"א בחול וכו'. ועוד מאי קאמר אמרו לו מעשה דבני רוכל וכו' לימא להו דשבת הוה. אלא שמע מינה דגרס רבי אלעזר והוא ר"א בן שמוע ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדרבי אליעזר ורבי יהושע דלקמן. ועוד הביאו ראיות מסוגיות שבגמ'. והר"ב שהעתיק ר"א ביו"ד כן נמצא בספרים גם במשנה דירושלמי:

אחד בריא ואחד מסוכן. כתב הר"ב ואפי' מצוה מחמת מיתה וכו'. דהא מעשה דבני רוכל מתנה במקצת הואי. ואי בשכיב מרע הא לכולי עלמא בעיא קנין כדפירש הר"ב במשנה דלעיל אלא במצוה מחמת מיתה היתה [והכי מוקמינן לה בגמרא דף קנ"א ע"ב] וא"כ על כרחך פליג ר"א אפילו במצוה מחמת מיתה. הרשב"ם. וכתב עוד דנראה שכיון דלא מפליג רבי אלעזר בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית. הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לרבי אליעזר:

נכסים שאין להם אחריות וכו'. מפורש הכל במשנה ה' פרק קמא דקדושין:

רוכל. שם אביהם. הרשב"ם:

תקברם אמן. פירש הר"ב כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו. והלואי שתקברם אמן. הרשב"ם. ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסום. דאיתא בגמרא דהא דאמר רבי אליעזר שרשעים היו מפני שקיימו קוצים בכרם. ור' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו דתנן [בסוף פרק ה' דכלאים] המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש:

וחכמים אומרים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי. וכבר כתבתי לעיל גרסת ר"א אומר. וכן הדעת מכרעת. דאם כן הני חכמים פליגי אאמרו לו ואין סברא שיחלוקו חכמים עם חכמים. שלא יקראו בשם הכת האחת:

בשבת דבריו קיימין. שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות. ולכתוב בשבת. אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין וכתיבה. ולמה תטרוף דעתו. הרשב"ם:

רבי יהושע אומר בשבת אמרו. שדבריו קיימין. אע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני. קל וחומר בחול. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'. הרשב"ם:

קל וחומר בחול. כתב הר"ב וכן הלכה כו' דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. נקט ככתובים משום קרקעות דנקנין בשטר. ונקט כמסורים משום מטלטלים דנקנים במסירה. ומ"ש הר"ב שאם שאל שיקנו קונים בשבת. ואע"ג דקנין יש בו משום מקח וממכר. דאסור משום שבות. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ה דביצה. בשכיב מרע התירו כדי שלא תטרף דעתו:

זכין לקטן. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו. תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול. שהרי יכול לזכות בעצמו:

רבי יהושע אומר לקטן אמרו. משום דזכין לו שלא בפניו. וכל שכן לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות. ושליח נמי מצי משוי. והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו. הרשב"ם:

ח

וחיתה עליו. על *)ראובן כתובת אשה או בעלי חוב. ואין לו במה לפרוע. הרשב"ם:

יורשי האב אומרים וכו'. בנפל הבית עליו ועל אביו קאי. שיורשי יעקב. כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון. דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא וכו'. ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למתני יורשי מורישיו אומרים וכו'. רשב"ם:

ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. כתב הר"ב בחזקת היורשים וכמוחזקים דמו. וז"ל הרשב"ם בחזקת יורשי האב. שהרי הם יורשים ודאי. או מיעקב או מראובן וכמוחזקים דמו. שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היו ואלו באים מכחו. ע"כ:

ט

ועל אשתו. ואין לה בנים ממנו. הרשב"ם:

בית שמאי אומרים יחלוקו. עיין במ"ג פ"ד דיבמות דמסיים בה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ודייקינן מינה [שם דף ל"ח] דלא פליגי בית שמאי עם בית הלל אלא בנכסי מלוג. ואע"ג דהתוס' כתבו בשם ר"ת דמדהכא לא תני. שמע מינה דהכא פליגי בכולהו ומחלקין בין הכא. דכשמת הבעל מקריא מוחזקת טפי מהתם דנפלה קמי יבם וזקוקה לו. ואין לה כלום עד לאחר חליצה. אבל לפירושו נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל היינו בחזקת יורשי הבעל. מהאי טעמא לפי שהיא אינה מוחזקת בהם כלל הואיל וזקוקה היא. והר"ב לא פירש כן התם אלא כדמפרש הכא דמספקא לן ויחלוקו. וכן פירש"י שם [בכתובות דף פ'] ואם כן סברא זו לחלק בין יבמה לאשה. ליתא. אלא הכא נמי לא פליגי בית שמאי כי אם בנכסי מלוג כמו התם. והא דלא קתני נמי יורשי הבעל עם יורשי האב כמו התם. צריך לומר דתנא שנה כאן בלשון קצרה. וסמך אדתנן התם ביבמות. ועוד במשנה ו' פ"ח דכתובות. *) כדאמרינן לרש"י דהגמרא מפרש כאן דמספקא לן וכו'. וה"ה למשניות דיבמות וכתובות. ועיין מ"ש בסוף משנתינו:

נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה וכו' [עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיבמות] וכיון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה [שחייבוה לגביית כתובתה כדתנן במשנה ז' פ"ט דכתובות] [*לבניה אע"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. [כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ז דשבועות] וליכא לשנויי כגון שייחד (לו) [לה] קרקע וכו'. *כ"כ התוספות אבל הטור א"ה סימן צ' כתב דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע כו'. ותמיהני על הב"י שכתב עליו ופשוט הוא. ומאי פשיטותא איכא כיון דהתוספות דחאוהו. ועוד שהוה ליה להזכיר דעת התוספות. ע"כ נראה דאשתמיטתיה דברי התוספות כשכתב כן והיה לפניו ספר הרי"ף ושם ראה דברי נ"י שמפרש ג"כ כדברי הטור. ומיהו בתוספות פ"ד דיבמות דף ל"ח כתבו גם לתירוץ דייחד וכו'. ובטור א"ה סימן ק"ס לענין שומרת יבם סתם. ונראה שסמך על מ"ש בסימן צ':

כתובה וכו'. ל' הר"ב וכתובת אשה כו' דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי אלא ה"ג וכתובה כו'. הרשב"ם:

בחזקת יורשי האב. פירש הר"ב בחזקת יורשי האשה שמאביה באו לה. הרשב"ם. ויורשי האשה הוה ליה למימר. כדקתני יורשי האשה אומרים כו' אלא איידי דביבמות וכתובות קתני יורשי האב מטעם שכתבתי שם בשם נ"י. קתני הכא נמי יורשי האב. וזה ג"כ קצת סיוע למ"ש לפירש"י שקיצר התנא בדברי ב"ש. משום דהכא סמך אהנהו מתניתין:

י

נפל הבית עליו ועל אמו. כתב הר"ב ואין לה בן אחר אלא זה. כ"פ הרשב"ם. וטעמו דאילו הוה לה בן אחר מאיש אחר. דהשתא אותו הבן הוא יורש ודאי בחצי הנכסים של אמו. ויורשי הבן הם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כתבו עליו התוספות דהוה הלכתא בלא טעמא שבשביל שיהא ודאי בחלק זה. יהא ודאי בחלק אחר. ועוד דא"כ בריש ב"מ דתנן זה אומר כולה שלי. וזה אומר חציה שלי מי שאמר [כולה] שלי ישבע שאין לו בה פחות [משלשה חלקים ויטלם] אמאי לא הוי הכל שלו. כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי. ואין ספק כו'. ועוד הקשו מסוגיות הגמרא. ופירשו דהכא אפילו יש לה בנים אחרים מאיש אחר דינא הכי. אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. ומ"ש הר"ב יורשי הבן ר"ל שאינם יוצאי יריכו. ומ"ש ויורשי האשה כו'. ואנו יורשים [את האשה] לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. כמ"ש סוף משנה א' בפרק דלעיל:

מודים שיחלוקו. פירש הר"ב ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו כו' אבל הכא כו' ושניהם באים מכח ירושה. משא"כ ביורשי הבעל. דירושת הבעל אינה מן התורה לפי המסקנא כמ"ש הר"ב ברפ"ט דכתובות. ואע"פ שהתוספות [ד"ה ובה"א] מקשים על זה התירוץ מדרבי עקיבא איירי במתניתין ואשכחן ליה בפרק יש נוחלין דף קי"א דסבירא ליה דירושת בעל דאורייתא. לא קשיא. דרבי עקיבא לא אמר אלא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו. והרי הר"ב כתב בפ"ט דכתובות [מ"א] דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכן פ"ד דיבמות דף ל"ח כתבו התירוץ דירושת בעל דרבנן. ולא הקשו עליו כלום:

מורה אני בזה. משום דנקט ת"ק לישנא דמודים. אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב"ה כו'. הרשב"ם:

שהנכסים בחזקתן. כתב הר"ב בחזקת יורשים מן האב. שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת וכו'. לשון מגומגם הוא וז"ל הרשב"ם שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה. והרי היא משבט אביה. ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה. שהיא מתיחסת אחר שבט אביה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.