תומים/חושן משפט/קמ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קמ

שקרקע הידוע לראובן בעדים וכו' הסמ"ע בס"ק א' הביא בשם תשובת הרא"ש דה"ה אם יש לו קול מבורר שהוא שלו דמועיל ע"כ והב"י מחדושיה ט' הביא תשובת רשב"א מתוכו מבואר דלא מפקינן בקלא כלל. וכ"כ הד"מ בשמו ובאמת מתשובת הרא"ש אין ראיה כי שם ידוע היה בבירור ששייך לראובן ומכרה רק לא נודע זמן מכירה אי קודם שלוה בשטר או לאח"כ והקול היה שהיה לו עד לאחר הלואת שטר בזו סמיך רא"ש אקול לומר דמכרה לאח"כ אבל כל שלא נודע כלל שהיה שלו רק בקול בזו לא סמכינן אקול וכן הרשב"א גופיה באותו תשובה הנ"ל מחלק כהנ"ל ולכן דין זה צל"ע:

שהחזיק ג"ש אין מוסרין אותו לשבועה וכו' עיין סמ"ע מ"ש לתרץ דברי רבינו מחבר בס"ק ג'. והנה דברים אלו שהביא רבינו ב"י בשם הרשב"א הם אמורים בתשובת רשב"א כפול בסימן תתקט"ז ובסימן אלף קס"א ע"ש. ולא נאמר שם זה הלשון דאין מוסרין אותו לשבועה רק סתם דבחזקה ג"ש אין להשביע דחזקה כשמה שחזקה שהיא שלו וראייתו מהך רבה בר משרשום דביקש לפטור משבועה במגו דלקוחה בידי ש"מ דעל טענת לקוחה א"צ להיות נשבע. ולפ"ז לפי מה דפסק המחבר לקמן סימן קמ"ט דאף דצריך לישבע מ"מ נגד יתומים פטור הואיל ובאים בטענת שמא אין מהך דרבה ב"מ ראיה כלל כמ"ש הרא"ש ולכי נראה ברור דלכך כתב המחבר הך לישנא אין מוסרים אותו לשבועה היינו לבית דין דנתנו לטעון ליתמי כדקי"ל טוענים ליורש שיהיה נחנו טוענים לישבע ע"ז אמרו דאין אנו מוסרין אותו לשבועה דאין אנו טוענים מול החזקה רק רשות ביד יתומים להחרים. אבל באמת בטוען הוא ברי משביעין אותו והוא הנכון בדעת מחבר כי כן פוסק להדיא לקמן בסימן קמ"ט דאין טוענים ליורש להשביעו וא"ש. כי כן מוכח מהך דרבה ב"מ ודוק. ומדברי בעה"ת משמע דהבין מדברי רמב"ם דוקא כי משביעין אותו היסת אעפ"י שיש לו עדי חזקה היינו בטוען המערער שאולה או שכורה היה בידו כמ"ש הרמב"ם להדיא משא"כ בטוען גזולה אין כאן שבועה דאחזוקי בגזלה לא מחזקינן ולכך דייק הרמב"ם דטוען שאלה או שכורה וכה"ג אמרו חכמים גבי ראהו הטמין כלים וכו' ולכך הרמב"ם בפי"ו מטוען כאשר כתב בטוען שאכל גזל זה ג"ש ויש לו עד אחד שאכל ג"ש דאין לו טענה בפירות והנתבע נשבע היסת דייק מניה בעה"ת שער כ"א דס"ל עד מסייעו אינו פוטר מהיסת ונתקשו בו הגי"ת וכן בתשו' פני משה ויתר חכמי לב דמה ראיה לא יהיה ע"א עדיף מב' עדים המעידים אכילת ג"ש ומ"מ חייב לישבע אבל לפמ"ש ניחא דבטוען בגזל אכל א"י להשביע בשנים וא"כ אילו ע"א מסייעו פוטרו משבועה אף בע"א היה פטור משבועה וא"ש וברור:

אם טען אח"כ אבד השטר וכו' נתבטל נמי חזקה הרב הב"ח דעתו דאם ישבע שנאבד ואין ערמה אתו דנאמן ולא כן משמע בדברי הפוסקים וברא"ש דכתב דא"נ דמשמע דא"נ לגמרי ועוד הא דעת הרא"ש והטור דאף בחזקה ג"ש צריך לישבע שכדבריו כן הוא דלקחה ופשיטא דיכול לגלגל עליו כל מה שירצה וא"כ מה א"נ הא אף דנאמן צריך לישבע בכל דבריו ולכן ברור דא"נ כלל ול"ק מ"ש הב"ח דמה יעשה זה שאבד שטרו אין זה קושיא דפשיטא אם מתחילה בא לב"ד ואמר שאבד שטרו דמהימן וזהו עיקר טעמו של החזקה דלאחר ג"ש לא מזהר בשטרו משא"כ זה שבא לב"ד והודה ששטרו בידו ולאח"כ כשאמרו לו הב"ד להביא שטרו אמר שאבד בזו ריעותא לפנינו ולא שייך עד ג"ש מזדהר אינש תו לא יזהר דהא הודה דהיה זהיר בשטרו עד בא לב"ד וכיון שכבר בא לב"ד היה לו להזהר יותר בשטרו דהא רואה דיש לו עוררין ובפרט שהבית דין אמרו לו להביא שטרו ופשיטא דאינו נאמן דהא אזדא הטעמא עד ג"ש מזדהר וכו' וא"ש וברור:

אין זה אלא כמכחיש את העדים וכו' דמגו במקום עדים לא אמרינן. מכאן יש לדקדק דאף דמודה דלא לקחה מהמקבל מתנה מ"מ כיון דהחזיק בו ג' שנים לא קרוי מגו להוציא דאל"כ ל"ל מגו להכחיש עדים ואפשר כי בעל התשובה ההוא הוא רשב"א דס"ל אמרינן מגו להוציא ולכך נתן טעם דהוי מגו במ"ע והמחבר העתיק דבריו אף דהוא ס"ל דל"א מגו להוציא נלמוד ממנו במ"א היכי דהוא מוחזק מ"מ אינו מגו לומר שטען עדים. ולא קשה מהך דלעיל סימן מ"ג סעיף ט' דכתב הרשב"א דנאמן מקבל מתנה לומר שטעו במגו דשם לא סגי דלא טעו דהא כתבו בשנת נ"ו והיה צורך לכתוב בשנת נ"ח ויותר נח לומר שטעו משנאמר שהקדימו השטר במרד ומעל ולכך מהני מגו משא"כ כאן דאמרינן להד"ם מעולם לא טעו עדים ואין בדבריו ממש דהוי כמגו במקום עדים ומה שהעדים נאמנים לומר באין כת"י יוצא ממקום אחר טעינו אף בדבר שאין מצוי לטעות במגו דאין כת"י כדלעיל סימן מ"ג סעיף ח' ולא הוה מגו במקום עדים דכ"כ דלא נתקיים לא הוה במקום עדים וכ"כ התוס' כתובות דף י"ט ע"ב ד"ה הרי אלו נאמנים ע"ש:

ולהרמב"ם אפילו לא טען המערער אלא שמא וכו' נראה דכוונתו לא דטוען עכשיו שמא דא"כ מה נ"מ בטענתו ולמה לא נטעון נחנו בשותק המערער כיון דגם הוא טוען שמא אלא ודאי עכשיו דכבר עברו ג"ש קשה לברר אם ישב שם רצופים ליל כיום ואין כאן ריעותא רק אם המערער טוען כל ג"ש שישב בהבית חקרתי לדעת בבירור אם יושב שם גם בלילה תמיד כדי שאמחה על ידו או אינו יושב בה רק ביום ואין מגיד לו אז אם יושב בו בלילה או לא ולכך נמנע מלמחות וא"כ כיון דבשעת ישיבתו לא היה יכול לעמוד על בירור יש כאן ריעותא דאז היה יכול הדבר להתברר בקל ולכך טענתו טענה וא"ש דתליא הטענה במערער ולק"מ ועיין בש"ך שכתב כעין דברים הללו רק מ"ש יותר מתיישב בלישנא דרמב"ם דהכל הוא בשמא ולא טענת ברי כלל משא"כ לפי' הש"ך צריך המערער עכ"פ לטעון בברי שידע שהיה מחפשו בלילה ולא מצאו ולא ה"ל לרמב"ם לסתום. והנה הרמב"ם כתב דעל זה שדרו בו יום ולילה אפילו השוכרים עצמן אינן נאמנים וכבר השיגו הראב"ד והש"ך ביקש לפרשו דמיירי שכבר נתן השכירות ודבריו בלתי מובנים דא"כ מה ענין שטען המערער אולי לא דרו בו יום ולילה דצריכין להביא ראיה הא על הכל צריכין להביא ראיה דאין בעדותן ממש כלל לשום דבר דנוגעין בעדותן הן. ולכן נ"ל בדוחק דס"ל לרמב"ם כיון דהמחזיק השכיר להם הבית לדור בתוכו יום ולילה וע"ז סמיך שיעשו שליחתן וידורו בו ולכך לא נזהר בשטרו. ואם הם השוכרים שינו הדבר ולא דרו בו תמיד עד שעי"כ הפסיד המשכיר חזקתו יש למשכיר עליהם תרעומת גדול וכמעט שחייבים לשלם לו מדינא דגרמי כי בסיבתם שיצאו לפרקים מהבית ולא דרו בו תמיד הפסיד ביתו בכדי. וא"כ הם נוגעין בעדותן להעיד שדרו בו תמיד יום ולילה כדי להחזיק בו המשכיר כאשר היה באמנה אתם ולכך אינן נאמנים בזה וכבר אמרו גבי עדות כל שהוא נגיעה בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד ומפרש הרמב"ם כן בדברי מר זוטרא ואי טען ואמר ליתי תרי וכו' דהוא מוסב לעיל אשוכרים דאע"פ דנקיטי אגר בית מ"מ אי טען כן וכו' טענתיה טענה ומפרש כמ"ש:

ואפילו אם יטעון המערער ברי שלא דר בו בלילה הש"ך בס"ק י"א תמה על הטור מנלן הא דבדברי תוס' ורא"ש לא נזכר דסבירא ליה לר"ת דבטוען המערער ברי דלא מהני טענתו. ונראה דיליף ליה מהא דכתבו התוס' והרא"ש דהא דאמר רבא ודרינן ביה ביממא וליליא לא אמרה אלא להוציא המקשן מסברתו וכו' וקשה הא צריך ליה לומר כן דהא רבא לפרושי מתניתין קאתי דקתני חזקת הבתים ג"ש ומקשינן ביה והא בתים דביום ידעי ובלילה לא ידעי והמשנה איירי בכל גווני דאיכא חזקה אפילו טוען המערער ברי ולכך הוצרך רבה לשנויי דאיכא במציאות להעיד על דירת לילה ויום והיינו השוכרים ומילתא דרבא בדיוק נאמר וע"כ צ"ל דאף בכה"ג אין צריך העדים להעיד כן וא"כ שפיר כתבו התוס' והרא"ש דרבא לא אמר רק לדברי המקשן ופשוט:

וכן אם היו הדרים בו רוכלים וכו' על הך מימרא דמודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות פירוש ר"ת דאם עדי' הם רוכלים יכולי' להעיד שראו למחזיק דר בהבית כשהיו בעיר אף דלא היו בקביעות בעיר. אמנם ר"ח פירש דקאי אם המחזיק או השוכרים הבאים מכח הם רוכלים א"צ לישב בקביעות בתוך בית ומ"מ יש להם חזקה ולפיר"ח אין ראיה לפי' ר"ת דנטעון לעדים שהם רוכלים דסוף כל סוף לא היו בבית להעיד על חזקה רק מפרשינן בגמ' דהמחזיק הואיל ודר בין כדיירי בו אנשי ואי שיצא ושוב לפרקין אומנתו בכך היותו רוכל יש לו חזקה ואם אין לר"ת ראיה מגמרא אין לומר דינו מסברא. ולפי הנראה מרא"ש וטור דעתו לפסוק כר"ח דלמד ממנו לענין חזקת מקומות בבה"כ וכו' והאריך בדעתו וכן מסתבר דעתו ובפרט שכל דבריו דברי קבלה. ודינו של ר"ת ברוכלי' המעידים לא קאי לדינא. דאין לנו להרכיב פי' בגמ' אתרי אנפי ולכך הטור ברמזי' כשהביא דעת ר"ת השמיט הך דעדי' שהם רוכלים דטענינן ליה כפיר"ת דדעתו לפסוק כר"ח כמו שמביא דינו של ר"ח ומאריך בו ע"ש ולכן יפה עשה הרמ"א אחרי שהעתיק להלכה דעת ר"ח השמיט הך דינא של ר"ת דאם העדים הם רוכלים דלפי פיר"ח אין לר"ת ראיה כלל מגמ' ומה"ת לומר כן והסמ"ע בס"ק יו"ד תמה על השמטת רמ"א הך דינא דהעדים הם רוכלים. ואין מקום לתמיהתו הואיל דקי"ל כפי' ר"ח ופי' ר"ח מסכימים כל הפוסקים אפילו הפוסקים כפי' רשב"ם וכמ"ש הש"ך בס"ק י"א ע"ש:

מקומות בה"כ שמנהג שכל א' כותב שמו עליו וכו' הרמ"א קיצר בו כי בתשובת הרא"ש מבואר שכך היה מנהג מבלי להקפיד לשבת על המקום השייך לו רק יושבים כ"א מבני עיר פעם כה ופעם כה רק עיקר הראיה על המקום לדעת למי שייך הוא כתיבת השם על המקום לבדו בזו פוסק הרא"ש דזהו הוי כמו חזקה או שטר כי הלא זו עיקר הראיה במקום ההוא אבל בעיר שהמנהג שלמי ששייך המקום מקפיד לישב עליו או ב"כ ולא ישב עליו על המקום הוא רק איש אחר אפשר וקרוב לומר דאין הכתיבה ראיה דאולי מכרו ושכח להסיר השם דהא שטר ושוברו בצדו דלא ישב עליו וישב איש אחר. ולא בזו אופן דיבר הרא"ש כלל:

אפילו אם כבר פרעו וכו' דין זה צל"ע כיון דנוגעים הם דהא כבר פרעו שכירות איך יעידו ומה בכך דאין המערער לפנינו מכל מקים הלא כל עצמותו של העדות הוא אם יבא מערער דאם לא ערער איש מה צורך לעדות וא"כ הם נוגעים להעיד כדי שאם יבא מערער שלא יצטרכו לפרוע פעמים והב"ח מדמה זה להא דאינו נוגעי' בעדות בהנאה שיגיע להם כשיתעשרו ואין דומה כלל דזה לא שכיח משא"כ כאן אלו נודע להם באמת שיש כאן מערער ובקרב הימים יבוא ומעידין. ועוד התם אמרינן שפיר בשביל הנאת ממון על ספק אין מעידין ודאי שקר אבל כאן בממ"נ מעידין דאם לא יבוא מערער אין כאן עדות שקר כי אין נ"מ בעדותן ועדותן ללא תועלת ופטומי מילי בעלמא ואם יבא הרי עדותן להם לתועלת לפטור משכירות. והשתא בלוקח ראשון ללוקח שני ויתר דברים השנוי' לעיל בסי' ל"ז שאין הנגיעה כאן כלל רק הוא מצד אפשרות בדרך רחיק אמרינן דלא יעיד ומכ"ש כאן דהנגיעה לפניך ואף אם נדחוק בחלוקי' דחוקי' מכל מקום קשה מנ"ל דין זה ואפשר דרבינו יונה מפרש כן בגמ' אמר מ"ז אי טעין ואמר ליתי תרי סהדי לסהודי דדר ביה ג"ש ביום ולילה טענתו טענה. דפי' דבא קודם שבא המערער ואמר ליתי הני סהדי להעיד כנ"ל טענתו טענה. אך לפי דברי מחבר ורמ"א לעיל בסעי' ח' פירושי' אחרים בהך מילתא דמ"ז ופסקו כן לדינא אה כן אין ראיה כלל לפי' רבינו יונה ומאין הרגלי' לחדש דין במה דלא מצינו ראיה ברורה. ובאמת בטור לא הייתי מפרש דמיירי בכה"ג שכבר נתן שכירות רק דעדיין לא נתנו והמחזיק בא בשכרו ליטלו מיד השוכרים ולא להניח שכירות שלו בידו ולכך חושש אם אמתין מלקבל עדותן עד עת צורך דהיינו שיבא המערער אז כבר יהיה נפסלים כי א"א להמתין בשכירות כי מי יודע מתי יבא מערער ולכך בא לב"ד לקבל עדותן עכשיו טרם פרעו השכירות ושומעין לו וזהו ל' הטור אם יטעון המחזיק בב"ד טרם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם וכו' לפי שאם יבא אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכר והיינו כמ"ש שאם אמתין עד בוא מערער בין כך פשיטא דקבל שכירות וא"כ לאח"כ יהיה נפסלים וע"ז קאמר דטענתו טענה ואינן נוגעין בעדות ומ"ש הטור כיון דלא הוה מערער קמן יש לפרשו דאינו מוסב על הך מ"ש דאינו נוגעי' בעדות כמ"ש הב"ח רק י"ל מילתא באפי' נפשיה הוא דנתן טעם דלמה מקבלין שלא בפני בע"ד ואי משום הטעם דכ' אח"כ הואיל ואח"כ יהיה נפסלים מכל מקום מה בכך הא אפי' בעדים חולי' או רדופי' לילך בעינן שלחו ליה ולא בא ולכך נתן ע"ז טעם דכאן א"א לשלח דהא המערער אינו לפנינו ולמי ואנה נשלח ולכך מקבלין שלא בפני בע"ד ואף כי דחיק קצת בסדר המשך הל' בטור מכל מקום יותר טוב שנדחוק בזה משנאמר דין חדש מה שסותר כמה דינים לעיל בסי' ל"ז ואין לו שרש ועיקר בגמ'. שוב ראיתי לבעל ט"ז שהקשה ג"כ מהך דלוקח ראשון והניח דין זה בצ"ע. אך לא הרגיש במ"ש כי יש לפרש בטור פי' אחר. וגם יש לפרש בפשיטות במ"ש הטור כיון דליתיה מערער קמן והיינו דעדיין יש לומר הם נוגעים דאנן אומרים באמת רק ב' שנים דרו בו רק חוששין כי לעכב שכירות של זה מבלי לפרוע אי אפשר דהוא השכיר לנו ומאיזה טענה יהיה סיפוק בידנו לעכב השכירות ואם באמת נפרעו מחר יבוא מערער ותצא הקרקע מתחת ידו ונהיה צריכי'. לפרוע פעמי' נבוא ונעיד בב"ד שדרנו ג' שנים וא"כ א"א לשום מערער לבוא. ואם כן ה"א דזה נוגע בעדות גמור דלא שייך כאן דלינחו שכרן בב"ד כי אין ב"ד יכילין לעכב שכירות של המשכיר כ"ז שלא בא מערער וקמ"ל דלא חיישינן כיון דאין מערער כאן דנחזי ריעותא והם עדיין לא נתנו שכירות אם כן אין כאן נגיעה לפנינו. וזה נלענ"ד ברור בטור אבל אם כבר נתנו פשיטא דהם נוגעים ולכן דברי הש"ע צע"ג:

אם אין המערער יודע שדרו בו וכו' עיי' ש"ך ס"ק ט"ו במ"ש דאם יודע אם כן מתחייב היסת וכו' ופשוט הוא דכן כתבו התוס' ורמב"ן. ועיין מש"ל סי' מ"ו במגו דאי בעי שתקי דאמרי' בתרי דפי' מהר"ש בס' כריתות היינו דעל שתיקה מסכימי' יחד בקל. והש"ך ביקש לפרש דמה איכפת ליה בדבורו של חבירו כיון דהוא שותק וכ"כ הדרישה כאן. אבל באמת זהו הסברא לא שייך כאן דא"כ עדיין לית ליה מגו דאף דישתוק מכל מקום ירא לנפשו דחבירו יגיד ויתפרסם ע"י שהיה דר בתוך הבית ויתבעו אותו המערער עפ"י עד ויהיה כמעט עליו ש"ד ומכ"ש היסת. ועכ"ל כמ"ש הר"ש דעל שתיקה שניהם מסכימים בקל. ואם כן לא יוודע דבר משום א'. והנה לפמ"ש התו' בקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא דבמקום שנוגע לעדים בממון והוא להם דררא דממונא אמרינן מיגו דבי תרי וע"ש. צ"ל דמיירי כאן שאלו שנים היו שוכרים בשותפות שהאחד ערב בעד חבירו לשלם דאל"כ רק שכרו וכל אחד יצא בשכירתו מבלי ערבות בעד חבירו אם כן אף דמערער יודע מכל מקום יש להם מגו ואי דיטעון כל אחד ויזקיקו לשביעה כמ"ש הש"ך הא חבירו יעיד שאמת אתו דלדבר ממון אמרינן מגו דבי תרי ויהיה עד מסייע ויפטרו וכן חבירו לו ועכצ"ל דמיירי בערבי' זה לזה דלא שייך עד מסייע דבע"ד הוא ודו"ק. או דמיירי דלא דרו יחד כי אם א' אב"ג ואחד דה"ו דמצטרפין ומכל מקום אין לו עסק עם חבירו שיעיד כי אפשר באותן שנים לא היה במדינה כלל והנה הטור חולק על זה דלית כאן מגו דהא באים להעיד להחזיקו בבית וא"א להחזיקו אא"כ יעידו שדרי בו ולית כאן מיגו. וצוחו עליו הב"י ומהרש"ל והב"ח דס"ס אינם נונעים בעדותן מחמת הנאתן ואם כן הם בחזקת עדים כשרים. ואין לפרש מגו דנגיעת ממון על כל פנים יש כאן רק אנו אומרים דנאמין להם מכח מגו וס"ל לטור דהוי מגו להוציא דהא זה ביקש להחזיק בשדה זו עפ"י העדים והם נוגעים בעדותן רק מכח מגו נאמין להם והא הוי מיגו להוציא דאף דבאמת הוא דבר מסתבר מ"מ קשה לכוון בלשון הטור וצ"ל דכיון דמכח מגז אנו אומרים דאינם נוגעין בעדותן אם כן עכשיו לא קרוי עוד מגו להוציא דעפ"י עדים יקום דבר ודוק: ואפשר דעל זה סובב ל' הטור דבשלמא אף דיאמרו לא דרנו היה זה מוחזק בשדה לא קרוי מגו להוציא דיאמרו איך שירצה הרי זה זוכה בשדה ומוחזק ועומד משא"כ באמת אלו אמרו לא דרנו אין זוכה בשדה רק באמירה זו שדרו ג"ש וזה מאמינים אותם עפ"י מגו אם כן הוי מגו להוציא לא אמרינן: ודוחק כי באמת הסברא ישרה והלשון מגומגם. ויותר נראה לפרש כי ס"ל לטור אלו באמת דרו שני שנים ואם כן אלו יעידו אמת שדרו שני שנים ביד המחזיק לברר עוד בעדים רק על דירה שנה א' ומצטרף עם אלו והרי יש לו חזקה מה שאין כן כשיאמרו לא דרנו כלל א"כ א"א להמחזיק להביא עדים על ג"ש כי בשני שנים דרים הם והם מכחישים ויפסיד חזקתו והם אין רצונם להפסיד להמחזיק ולהעיד על ב"ש אינן רוצים כי אולי לא ימצא עוד עדים על שנה השלישית ויפסידו שכירות ולכך בחרו להעיד על ג"ש כדי שיהיה למחזיק חזקה ולהם תועלת בשכירות משא"כ כשיאמרו לא דרנו כלל הרי המחזיק מפסיד חזקתו ודאי כי הם דרו שני שניה והם מכחישין דירתן וזהו אינם רוצים לעשות להפסיד למחזיק חזקתו בכחש וכזב. ודברי אלו מכוונים בלשון הטור ודוק:

אא"כ שכרו בשטר עיין ש"ך ס"ק י"ז דהסכים לדברי ב"ח והיינו דלכך בעי הראב"ד שהוא דעה ראשונה שטר אעפ"י ששוכרים דרו בו כל ג' שנים משום דדרו בו שנים וזהו דוחק דחילוק זו היה גם כן בלקוחות אם מכר שדה לשנים בשותפות והן החזיקו בו ג"ש בשותפות יצטרך שטר דבר זו לא שמענו ולא נראה כן בגמרא ובפוסקים דמ"ש אחד ומ"ש שנים ולא אמרו בגמרא רק בשלשה לקוחת זא"ז דכל א' לא החזיק רק שנה אחת. ובאמת לק"מ דשם הלוקח המחזיק בשדה אומר שהוא שלו וא"כ ממ"נ אם שמע המערער מהמכירה של המחזיק ללוקח ה"ל למחות ואי לא שמע על כל פנים שזה אומר שהוא שלו א"כ ה"ל למחות: דהרי זה מחזיק בשלו ג"ש ואומר שלקוח הוא בידו ואיך לא ימחה ולכך כשמחזיק ג"ש רצופי' ולא מיחה הפסיד משא"כ כאן השוכרים אומרים שאין הקרקע שלהם רק משלמי' שכירות וא"כ זה שאומרים ששכור בידם מהמחזיק. לא שמע דאין להם קול ולהם מה ימחה הא אומרים בפומבי בפני אלפים עדים שאין הבית שלהם ואין להם מגור משלהם כלל. וחושב לבסוף ישלמו לו השכירות הואיל והוא חצר דעביד למיגר ופשוט וגם הסמ"ע בס"ק ט"ו נתכוון לזה אלא שלשונו מגומגם. ובאמת לדעתי אין כאן מחלוקת בין רשב"א לראב"ד ומ"ש. הטור והרשב"א חולק אין כוונתו דרשב"א חולק על הראב"ד במקצ' רק הרצין דרשב"א מפרש למילתא דראב"ד ומיישב דבריו הסתומים דאף דסתם דבריו כוונתו להנ"ל ומ"ש לזה הוא דהטור כתב על דברי ראב"ד וכ"כ העיטור ובעיטור אות מחאה כתב נ' לקוחות מצרפים וה"ה במשכנתא בשכירות בשטר אבל בעדים לא הוה חזקה עד דאכל כל חד מינייהו ג"ש רצופים עד כאן לשוט הרי דמודה באכל ג"ש רצופים אין צריך לשכירות שכיר. ואם הרשב"א חולק אראב"ד איך הביא דעת בעל עיטור על הראב"ד על הרשב"א הוה ליה לאתוי' וברור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.