תומים/חושן משפט/קט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קט

(א) בשעת גבי'. וי"ח דעת י"א הוא הרשב"ץ בתשובה ודבריו צ"ע כי פשיטא אם כ"כ רעש ומהומת מלחמה או מגפה ר"ל שאין שער ומקח וממכר כלל וכל איש חושב להמלט על נפשו ברור דאין למכור והוי כלא הכריזו ובשעה שאין פועלים נכנסים ויוצאים ונמכר בלילה וכבר תמה ירמיהו הנביא כאשר הכשדים הגשו סוללת להלחם על העיר וה' צוה לקנות שדה ע"ש וכ"כ הט"ז אבל אין זה לענין הראיה שהביא הרשב"ץ מהך דפרה אם ממתנת לאטליס משובחת דשם יש כאן זמן קנין בכל אופן. וע"כ דכוונתו דמיירי דעולם כמנהגו נוהג וקונים ומוכרים רק זילי נכסי למאוד. ולכך למדוהו מהך משנה וס"ל כמ"ש רש"י דאף פרה ממתינ' לאטליס היינו מעשה להעלות' למקום כרך שיש בו האטליס ומיניה דייק הא בדליכא מעשה ממתינ' ודבריו בלתי מובנים. דגבי לוה ומלוה מוכ' מריש פ"ק דב"ק דאמרין אם שקיל כדינך שקיל ואם לאו שקול כיוקרא דלקמן מבואר הא היכי דשקיל כדינו א"צ להמתין עד שעת הקיץ דיהיה השדה מיוקר בבירור. וכ"כ הבעה"ת בשער ג' בשם הרמב"ן דמוכח מפ"ק דב"ק דאין להמתין וכוון להנ"ל ואם כוונתו של הרשב"ץ לחלק דוקא בלוה. אבל ביתומים החמירו ונמשך אחרי דברי התוס' שם בעירובין דתלו ענין הכרזה בהך דהמתנה לאטלס וס"ל אי ס"ד דאין להמתין עד שעת היוקר למה מכריזין פ' יום וא"כ ס"ל כדעת הרמב"ם דבלוה עצמו א"צ ל' יום אבל ביתומים צריך ל' יום א"כ ש"מ דהחמירו. אך עם כל זה אין לו ראיה כלל מהך משנה דיש להבדיל בין מלוה ולוה דודאי אם המלוה צועק איני רוצה שימכרו עכשיו נכסי' כי אפסיד עי"כ חובי ואצא בגרעון כסף פשיטא דרשות בידו ומאן מוחה להיות ממתין בחובו כל זמן שירצה ובפרט שהוא טובה ללוה ג"כ רק כל הנדון כי המלוה צועק אני מבקש תשלומין ומה לי להמתין עד שעת היוקר א"כ מה ראיה מהך דממתין בהקדש דשם הקדש המלוה ומבקש ערכו בהשיג יד ויותר שיהיה נמכר יותר עדיף כח הקדש ומגרע כח הנערך והנידר וא"כ פשיטא במקום שאין תלי' במעשה דממתינין דזהו לטובת המלוה אבל לא מה שהוא לטובת הלוה והמלוה צועק אני צריך למעותי ואיני רוצה להמתין כלל ומהכ"ת לחלק בין לוה ליתומים בלי ראיה. וגם אין להביא ראיה מתוס' דהקשה שם דאם אין ממתינים כדי שירוויח ההקדש אין מכריזין ס' ימים וממתינים ותי' לחלק בין קרקע למטלטלין ע"ש הרי דמקום דצריך המתנה להכרזה אף לשעת היוקר ממתינ'. דלא זו לפי מ"ש הדרישה דקושי' התוס' הואיל מקרא ילפינן דאין להמתין א"כ אף הכרזה ממועט וא"כ י"ל מסברא לא תלינן זה בזה אף דממתיני' להכרזה בשביל זה א"צ להמתין על שעת יוקר אף גם אם נימא דאין זה כוונ' קו' התוס' רק כוונתם איך החמירו בהקדש להמתין יותר מל' יום אשר הוא ביתומים ולהצריך ס' ימים כדי להרויח וכאן אין ממתינים ובזה נכנסו לחלק בין קרקע למטלטלין (ובזה מיושב קושי' הסמ"ע בדרישה דאיך אמרי' מכח תקנת' אין מכריזין במטלטלין הא ילפינן מקר' דלפמ"ש לא אימעט מקרא הכרזה רק קושי' התוס' על רבוי משך זמן הכרזה וק"ל) וא"כ יש לומר לשיטת הרמב"ם דהחמירו ביתומים להוסיף בהכרזה משאר לוים גם כן קשה קושי' התוספ' אם ממתינים לכך למה לא ימתינו עד שעת היוקר. ג"כ נדחה ממש"ל דבשלמא בהקדש דכל המתנה לטובת הקדש א"כ קשה למה ממתינים לכך ולא לכך אבל ביתומים דהמתנה לטובת היתומים והמלוה צועק אני רוצה מעותי אם כן וכי בשביל שאנו מעבירין עליו הדין לטוב' יתומים להמתין למד יום ימי אכרזתא נעבור עליו עוד הדין להמתין עוד עד שעת היוקר כולי האי לא עושין לו ולקתה מדת הדין ח"ו וא"כ הדין שוה כמו בלוה נופיה דאין להמתין ואין לומר בשלמא למלוה גופיה אין להמתין דשומא הדרא מה שא"כ למכור הא לא הדרא דהא מאן ערב דלא ימכור אותו המלוה ולא יהדר וגם להרא"ש הא בנתייקרה לא הדרא אך יש קצת עזר לדברי רשב"ץ לחלק בין לוה ליתומים מהך שמעתא בב"ק דף ז' ע"ב דפריך הגמרא א"כ אתה נועל דלת וכו' ודחיק הגמ' אי איכא לדמויי לכתובת אשה דדינ' בזיבורית איכא לאוקמי' ועין בהרא"ש וקשה למה נאיד מב"ח ולימא ביתומים גדולים דקי"ל דגובי' מזיבורית ולית בהו נעילת דלת כדאמרינן בפ' הניזקין דלא מסקי אדעתא דימות ויפול נכסי' ליתומים וא"כ הם אומרים אי שקלת כדינך זיבורית שקלי ואם לאו שקול כיוקרא דלקמא ולמה קאמר לכתובת אשה. אלא דביתומים החמירו חז"ל להמתין עד שעת היוקר וא"כ ל"ל ואי לאו שקיל דאפילו אי שקול כדיני' צריך ליקח כיוקרא דלקמא או להמתין. וכן מסייע לשון רש"י דכתב לכתובת אשה וכו' כגון שנתן לה גט בתשרי וכו' ולא פי' שמת בתשרי ולמה נקט גט אלא ודאי ביתומים לא שייך כן ולכן צריך לומר בגט וכן מורה ל' רש"י בהך משנה דעירובין דכ"ז אעפ"י שאמרו עבדים נמכרי' בכסותן לשבח ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים וכו' דמורה בנכסי יתומים ממתינים לאטלס. והדרישה ביקש לישבו דמיירי בנמכרים מן אפטרופס וזהו דחוק ובפרט כי מן רש"י בב"ק סיוע להנ"ל ובזה יובנו דברי התוס' הנ"ל דהקשו למה צריך שום הקדש ס' ימים דעם כל מש"ל מ"מ הדבר יקשה איך לתלות הכרזה בהמתנה לאטלס לזו ממתיים ולזו אין ממתינים ומנלן להקשות אבל לפי הנ"ל ניחא דקושי' התוס' גבי יתומים ממתינים וגבי הקדש אין ממתיני' ולעניי הכרזה רואין ההיפוך דלענין הקדש יותר ממתינים מן יתומים והסברות הפוכות. וא"כ נוטי' הדברים להנ"ל וכן אמרינן סתם דאין ממתינים פרה לאטלס בין הוא קרוב במקום ובזמן או לא לעולם אין ממתינין ואין להקדש אלא שעתו ואלו ביתומים במטלטלין אמרינן אם הוא קרוב ליומא שוקא או למקום השווקים ממתינ' ומביאים לשם ועכצ"ל לחלק בין יתומים להקדש דשם גזרת הכתוב. ואף כי הרמב"ם בהל' עירובין נראה שמפרש הא דתנן אעפ"י שאמרו על התגרים השמים העבדי' אמרו שכך ראוי לעשות מ"מ אין משגיחין עליהם ומזה אין כאן ראיה לשל יתומים מ"מ הואיל וכתב בפי' המשנה דאין משתכרין בשל הקדש וזה מורה בבירור הא בהדיוט ממתינין לאטלס. והרב ב"י דהביא תשובת רשב"א אשר ס"ל דאין ממתינין וראייתו מהא דיוקרא דלקמן איירי בלוה גופי' ובזה ליכא חולק לענ"ד אבל ביתומים יש לחלק ואין קושי' לרשב"ץ וגברא רבה דאמר מילתא אין מזיחין אותו. ונראה דאף הב"י דהשיג הוא מיירי באופן שיש כאן חשש דאח"כ יתקלקלו הקרקעות ביותר והחשש נראה לעיני' כמו במלחמה דפן יחר בו הקרקעות או ימותו וילכו פני העם וישארו דלת הארץ וכדומה אבל זולת זה מודה דמדמה אותו להך דאין ממתינים פרה לאטלס והא התם כתבו התוס' דוקא במטלטלין אבל לא בקרקע והדרישה הניח בצ"ע ולכן צ"ל דס"ל לב"י דמ"ש לד"ת קרקע או מטלטלין אלא ברור דבמטלטלין שכיחי הנזק כדאמרינן דלכך אין מכריזין שמא יקרה בהם אסון אבל לא במקרקע דלא שכיחי ביה היזיקא וממתינ' ולכך בעת הרעש דשכיחי היזקא שוה מקרקע למטלטלין. וס"ל לב"י כמו דאין ממתיני' לטובת הקדש אף כאן אין ממתיני' לטובת הלוה. ולפ"ז נראה דאם יש כאן חשש הקלקול אף בהכרזה יכולים הב"ד למעט דהא התוס' תלי' זה בזה ואם נדמה אותו למטלטלין שם בצרו לי' רבנן כל אכרזת' וא"כ הכל לפי ראות עיני הב"ד:

(ב) אבל אם לא בדקו בשומא. עיי' סמ"ע ס"ק י"א ואיירי' דדעת המ"מ הפי' דלא דקדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' היינו שהיה בעת או במקום שא"צ הכרזה. ונתקשה הכ"מ בפירושו דהיינו סיפא וכן אם מכרו קרקע בעת כו' וכי דרך הרמב"ם לטפויא מילתא פעמים מבלי תועלת. ונראה דודאי אגרת בקורת היינו אגרת אכרזת' שנותנים למלוה אם נישום לו קרקע כדי שיאכל פירות מכי שלמו ימי אכרזת' אבל לוקח השדה מה לו בהכרזה רק יש לו שטר מקח מב"ד שקנה שדה ומעת דיהיב זוזי אוכל פירות כשארי הלוקחים וא"כ מיירי הרמב"ם בשני אופנים הן שנשום למלוה והן שנמכר לאחר בכל שניהם אם טעו בשתות מכרן קיים ולא יותר ותרווייהו צריכי דה"א דלוקח דקנה מב"ד יש לו דין כמו שארי לוקחים דאין אונאה לקרקעות אבל מלוה דלא קנהו רק נחלט לו בשומא בזו יש לחלק בין שתות ליתר. וכן י"ל להיפוך במלוה היון דשעבוד עליו בשדה ובלא"ה שומא הדרא אין מדקדקים כ"כ ולכך תרווייהו צריכי וזהו כוונת הרמב"ם אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' והיינו כמ"ש למלוה עצמו דבהו שייך אגר' בקור' וכן אם מכרו וכו' והיינו ללוקח דעלמא ועל שניהם קאמר דתלוי בשתות ודין אחד לשניהם. ואמת דברישא לא ה"ל מכרן קיים ובטל רק שומתן קיים ובטל רק לישנא דלוקח גריר ואזיל ובאמת אף הוא מכירה יחשב כן י"ל לדעת המ"מ. והרמב"ם נקט בהך בבא לישנא דרישא דמשנה שום הדיינים וכו' והרמב"ן מוקי ליה לדעת הרמב"ם ששמוהו למלוה בעצמו ע"ש בר"ן אבל הב"י מפרש דתרי בבות נינהו ובבא ראשונה איירי דהוא במקום ועת שצריך הכרזה רק לא דקדקו כראוי ובבא שני' במקום דלא צריך הכרזה ואמ' כן מורה לשון הרמב"ם. אבל כבר תמה הש"ך דבגמרא דפריך במשנה קתני אם טעו בשתות דמכרן בטל בממ"נ אם עשו הכרזה הא אפילו שוה ר' בק' מכרן קיים ואי לא עשו הכרזה הא ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר ומשני במקום דא"צ הכרזה ולמה לא משני בפשוט דעשו הכרזה רק דלא דקדקו כראוי כמ"ש הכ"מ ברמב"ם וצ"ע לכאורה. אמנם נראה דבלא"ה יש להבין מה זהו דקדוק שומא והכרזה אם שמוהו כהדין ע"י שלשה היינו שומא כראוי ומה דקדוק שייך ביה ואם לא עשו כפי הדין וחוקת השומא והכרזה א"כ הרי הכל בטעות והכל חוזר ולמה יהיה כחן יפה שיהיה עד שתות קיים. ולכן נראה דהא דאם היה שומא והכרזה בדבר עת ומקום שא"צ הכרזה אעפ"י שהכריזו לדעת הרמב"ם מ"מ אין כחן יפה הוא הטעם דהואיל אין חיוב עליהם לא רמי' עליה לשום ולדקדק היטב וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז ופשוט. וא"כ אם טעו בדין וחשבו על דבר שצריך באמת הכרזה שא"צ מהדין הכרזה רק הם ליתר שאת ויפוי כח הכריזו א"כ אף בזה לדעתם לא רמי' עלי' ולא בדקו ודקדקו כפי הראוי דמ"ש אם באמת צריך הכרזה או לא. ולפ"ז הנך תרי בבות נקט הרמב"ם בבא ראשונה דבאמ' צריך הכרזה רק הם טעו וחשבו דא"צ הכרזה ולכך לא בדקו ולא דקדקו כראוי כי אמרינן דה"ל מילתא דלא רמי' מ"מ הואיל דהכריזו כחן יפה עד שתות וכן אם הוא באמת דבר דא"צ הכרזה. וא"כ טובי קמ"ל בהנך תרי בבי א' דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וא' דבאמת א"צ הכרזה ובזו קמ"ל דיותר משתות מקחן בטל דה"א הואיל באמת א"צ הכרזה כחן יפה ביותר ובזו קמ"ל דמ"מ עד שתות מכרן קיים ודוק. ומעתה קושי' הש"ך מיושב דכל כמה דלא משני הגמרא על הך קושי' הנ"ל דאיירי במקום שא"צ הכרזה וס"ד דלכל מילי צריך הכרזה ל"ל כתי' הכ"מ דלא דקדקו כראוי כי קשה כמש"ל מה דקדוק יש בזה ולכך איצטרך לשנויי דיש מקום וזמני' דא"צ הכרזה וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וכנ"ל וא"ש:

(ג) ואם רצו ב"ד וכו'. כפי דעת הרא"ש בפרק אלמנה ודעת הטור הפי' דלוקח אינה ליתומים ונמכר קרקע שלהם בזול וא"כ הברירה ביד יתומים או לבטל המקח או שיאמרו החזר לנו כפי מה שאוניתנו דל"ל יתומים אינו ללוקח דהא דעת הרמב"ם כמבואר בס"ה דאין חוזר כלל אך יש להבין דמה זה שכתב דלא יהיה כח הדיוט חמור מהם מה חומרא כאן בממ"נ טוען הלוקח אם כפי ההדיוט באת עלי הרי אין אונאה לקרקעות ואי בכח יתומים מקחו בטל ואיה מקומו להחזיר האונאה ולקיים המקח וצ"ל דס"ל לרמב"ם דחז"ל משוו מטלטלין לקרקעות בכל אופן בשומת ב"ד ושלא לעשות ביניהם הבדל כלל שלא לחלק בין שומא לשומ' ולכך במטלטלין ודאי אם ירצו יתומים שיחזיר להם אונאה ויקיים המקח מקחן קיים ומחזיר דלא יהיה כחם גרוע משל הדיוט דקי"ל קנה ומחזיר אונאה ולכך אף במקרקע כן דלא חלקו חז"ל בין שומא לשומא ולכך נתן הרמב"ם טעם זה למטלטלין וה"ה לקרקעות מכח ממילא ודייק ליה הרמב"ם דמשנה כללן שום הדיינים דמיירי במטלטלין נמי כדאמרי' בגמרא בדברים שאין מכריזין דהיינו מטלטלין ומדכללן כחדא ש"מ דחד דינא אית ליה. אמנם כפי מה שנראה מתוך דברי הר"ן ויתר מחברים לא איירי דנתאנו יתומים רק דנתאנה הלוקח דהיינו לא לוקח רק המלוה שנישום ליה בחובו ובזה דינו דשתות מקחו בטל הואיל ושמוהו בע"כ כמ"ש הרמב"ן בזו מ"מ אם ירצו יתומים לקיים המקח ולהחזיר לו אונאה שפיר דמי דזה מתקיים במטלטלין ומכ"ש בקרקעות. ולפ"ז אפשר בקרקע ונתאנו היתומים דא"י לכוף ללוקח לקיים המקח ולהחזיר אונאה דקאתי בכח ממ"נ ומודה להרא"ש הרמב"ם בזה. ומהכ"ת לעשות מחלוקת חדשה. ולכך בסי' זה דהעתיק לשון הרמב"ם מכוון בלי שינוי לא הביא המחבר דעת החולקים דהוא הרא"ש דאם מפרשינן כפי' השני לא יחלוק הרא"ש משא"כ בא"ע סי' ק"ד דהעתיק בפי' אם נתאנו היתומים הביא וי"ח שהוא הרא"ש דחולק וע"ש ונראה לדעת הרמב"ם אם נתאנו יותר משתות והם מרוצים מ"מ לקיים המקח המקח קיים לדעת הרמב"ם לקמן בהל' אונאה דאף בביטול מקח א"י לחזור המאנה דלא עדיף כח הדיוט משל יתומים ואפשר לפי שנתן הסמ"ע הטעם לקמן דלכך אין המאנה יכול לחזור דלא יהיה חוטא נשכר אם כן כאן דנעשה עפ"י ב"ד לא שייך כך ומ"מ דחוק וצ"ע:

(ד) והמטלטלין בגמרא קאמר הטעם שמא יגנבו. ויש להסתפק אם המטלטלין הם ביד המלוה דתפסינהו למשכון אם ג"כ לא שייך ביה הכרזה דלא שייך שמא יגנבהו דהוי ש"ש או משום פרוטה דר"י או דתפסינהו אזוזי וא"כ מה חשש גניבה יש כאן ואונסי' לא שכיחי. ומתוס' דהקשו הא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי ותי' דתפסינהו אזוזי משמע דס"ל דמ"מ יש כאן חשש אונס או דלא פלוג עבדי רבנן או דחששו גם כן להפסד דמלוה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.