תומים/חושן משפט/סט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תומיםTriangleArrow-Left.png חושן משפט TriangleArrow-Left.png סט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
נתיבות המשפט - ביאורים
נתיבות המשפט - חידושים
סמ"ע
קצות החושן
פתחי תשובה
ש"ך
אורים
תומים
באר הגולה
ביאור הגר"א


ערוך השולחן


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


(א) וחתם למטה. כתב הש"ך בשם הגהת הרא"ש על הא דלא לחתום אינש כי אם ברישא דמגילתא דהקשה הריב"ם מה מהני אם יחתום עצמו בראש מגילה יכתוב בצדו על הגליון אני לויתי מפלוני מנה ולכך תי' דאם כ' אני לויתי מפלוני מנה וחתם עצמו באותו שיטה לא מהני והש"ך כתב דממ"ש הפוסקים דאיך יחתום עצמו העד באמצע שיטה אולי יחתוך כל שטר ויכתוב לפני העד דחייב מנה ותי' הואיל וליכא חשש ריעות' ללוה כי אם לעד לא חיישינן דאפסיד אנפשי' מזה מוכח דליתא לדברי ריב"ם ולי נראה אפשר לחלק דודאי דיוקו של ריב"ם מגמ' דקאמר לא לחתום אינש אריש מגילת' ולא קאמר נמי בתחילת השור' ש"מ דאי חתם בראש מגילה תו ליכא למיחש. ולכן נראה ודאי כשנכת' הכל בראש הדף מבלי חלק לפניו צדקו דברי הריב"ם דאין מועיל כיון דלפעמים חותם עצמו כן להראות חתימתו בב"ד וא"א לצמצם שיחתום עצמו תיכף ובתחילת שיטה מבלי שיור מקום פנוי כלל. ולא עבדי רבנן מילתא דאתי לידי תקלה ולכך אינו גובה בו משא"כ כשיש למעלה מהשיר' שכ' הח"י וחוב שלו מקום פנוי ומכ"ש כשנכתב מלא שיטה ומחצה ואח"כ חתם פשיטא דמועיל לגבותו דאין זו תקנת חכמים דהם אמרו לחתום עצמו בראש מגילה ואם שינה אפסיד אנפש' וא"כ שפיר הקשו התו' ומחברים מהעד דמניח חצי שורה פנוי דבלא"ה יש בין חתימה לשטר שורה פנוי דלכך קי"ל דאין למידין מש"א וא"כ הרי יוכל לחתיך כל השטר למעלה ויכתוב כחצי שיטה ושיטה למעלה פנוי או שיכתוב שטה ומחצה ואם כן כשר לכולה עלמא ויפסיד העד ואתי שפיר. ולכן נראה למעשה אם בא כתיבת ידו בזה בראש השיטה והחוב וחתימת ידו בשיטה אחת יש להתישב אם יש להוציא נגד דעת הריב"ם כי לפמ"ש אין כאן חולקים ויכול לומר קים ליה:

(ב) ולא מן הלקוחו'. כתב הסמ"ע אפי' הודה הלוה דלא פרע מ"מ לית ליה קלא ועוד חיישינן לקנוני' והש"ך השיג מה קנוני' שייך ואי דהחזיר כבר ללוה כת"י ועכשיו חזרו למלוה בשטר נמי נימא הכי אלא כיון דלא נפל לא חיישינן לקנוני' ודבריו בלתי מובנים דהרי דברי סמ"ע כפשוטן דאנן טענינן ללקוח' פרוע דהא נאמן על כת"י פרוע ואי דהוא הלוה לא טען לאו כל כמיני' לחוב לאחרים בהודאתו ולזה נתכוון הסמ"ע בקנוני' דאנן טענינן פרוע והוא עושה קנוני' עם המלוה לומר דלא נפרע לחוב ללוקח והלא כה דברי הש"ך בדוכת' טובא דטענינן ללוקח פרעתי אף דהוא חייב מודה עיין לעיל סי' ל"ט גבי פס"ד דחולק בזה אסמ"ע. והנה הא דהוסיף הסמ"ע הטעם קנוני' אף דסגי לגבי לקוח' כטעם ראשון דל"ל קלא נר' דנ"מ לגבי מלוה בשטר מאוחר לגבות מב"ח דיש לפי הדין דלקמן בסי' ק"ד לכת"י המוקדם דין קדימה ולא מצי למימר כדלעיל סי' מ"ג השתא דכתב דהא הוחזק בב"ד וכמ"ש הש"ך מ"מ לפי דברי הסמ"ע יטעון מלוה בשטר דילמא פרע לכת"י והוא אינו נאמן לחוב לי בהודאתו משא"כ מלוה בשטר דאין נאמן לומר פרעתי. ואין להקשות לפ"ד הסמ"ע מה פריך בגמרא סוף ב"ב בהא דאמרי' אפי' הוחזק כת"י בב"ד מכל מקום אין טורף ממשעבדי ופריך הגמרא דתנן אם מוסרו בעדים גובה ממשעבדי דמה קושי' דבשלמא שם ידע הלוה דהוא מוסרו אם כן א"י לומר פרעתי דלמה הניח שטר בעדים וגובה ממשעבדי אבל כאן וכי ידע הלוה דהמלוה החזיקו בב"ד מלוה ולא לוה מקיים שטר ואם כן יכול לטעון פרעתי כשאר כת"י דעלמא ואם כן אף כשחיי' מודה מכל מקום אין טורף מלקוח' דטענינן להו פרעו הלוה. די"ל אלו שורת הדין דהואיל דהוחזק בב"ד אית ליה קלא וגובה ממשעבדי אף הלוה לא היה נאמן לומר פרעתי דהיה לך לחוש אולי הניחו המלוה לקיימו בב"ד כדרך המלוים ויגבה ממשעבדי ושטר כזה חושש להניח בידו. ומכ"ש לטעם הרא"ש דהואיל דלית ליה קלא י"ל שכחתי ואם כן אי דהא אית ליה קלא אין נאמן פרעתי ולכן דינו של הסמ"ע לגבי ב"ח בשטר מאוחר צ"ע:

(ג) מן הלקוח'. ואם כתב כת"י מסתם ללות בו ואחר כך נמלך ומסרו בעדי מסירה משמע מדברי הגמרא דב"ב דף קנ"א דמ"מ לא טריף ממשעבדי כלל דמשני על הוחזק כת"י בב"ד דגובה מב"ח מהא דתנן אם מסרו בעדים גובה ממשעבדי שאני התם דמשעת כתיבה הוא דשעביד נפשי' ופי' רשב"ם כשנכתב שטר נכתב כדי למוסרו בפני עדים שיהיה ע"מ וכו' אבל הך כת"י כשהלוהו כמלוה ע"פ דמי ותו לא מצי ב"ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים שהרי לא לדעת כן נכתב מתחיל' עכ"ל וכן הדבר כהנ"ל איברא דהש"ך בס"ק ז' הקשה לפי טעמו של בעה"ת דלית קלא לקיום ב"ד דהדיינין מקיימין אעפ"י שלא קראוהו ואפי' קראוהו לאו אדעתם כלל ולכך נאמן לומר פרעתי אם כן מ"פ הגמ' מהא דמסרו בפני עדים גובה ממשעבדי התם צריכין העדים למקרי אבל כאן הדייני' חותמים אעפ"י שלא קראוהו ותי' הש"ך דכן באמת פי' הגמרא ש"ה דמשעת כתיבה שעבד נפשיה דנכתב שיקראו אותו העדים ולפי זה אין ראי' להנ"ל. אבל באמת פירושו דחוק ואין לשון הגמרא סובלו כלל ולא כן פי' שום מחבר ומפורש:
ולכן. נר' בגוף הקושי' דהא כתבו תו' כתובות דף ק"ט ד"ה לא שנו כו' דהקשו בהא דא"ר ראיה בקיום שטר הא הדיינים חותמים אעפ"י שלא קראוהו ותי' דהתם רמו אנפשי' לדייק ולמקרי וכו' הרי במקום דנ"מ בקריאתם רמו אנפשי' למקרי ולכך לס"ד דקיום משוי ליה מלוה בשטר א"כ רמו אנפשי' ומקרי אבל השתא דמשני דמ"מ לא הוי מלוה בשטר א"כ מה להם לקרות ואי דלא יהיה נאמן לומר פרעתי הא יכול לכתוב נאמנות וכדומה והבעה"ת כתב זה למסקנ' אבל הגמ' לא מצי לשנויי כך דה"א באמת חוב עליהם למקרי. מיהו לפי דיוקו של רשב"א מהך דהדיינים חותמי' אע"פ שלא קראוהו דאין צד קורב' פוסל בקיום דאל"כ הא צריכין למקרי וכמ"ש לעיל סי' מ"ו סי"ח וסי"ט ע"ש והטעם דהקילו בקיום שטרות דרבנן ולפי דעת ש"ך בס"ק י"ג והב"ח קיום כת"י דאורייתא וא"כ פסולים בו קרובי' וא"כ צריכין למקרי וליתא לדינא של בעה"ת וטעמו:

(ד) אם נתקיים וכו' או שעדים מעידים וכו'. משמע דקיום דנקט לאו עפ"י עדים כי אם משני שטרות וכדומה דמדמי' כתב לכתב כדלעיל בסי' מ"ו ולאפוקי מר"ש גאון דסבירא ליה בכתב ידו אין מקיימי' רק מפי עדי' המעידים שזהו כת"י הואיל והקיום כת"י דאורייתא וכתב הש"ך הטעם דלא ס"ל כוותי' דאף דאמת אתו דכת"י מהתורה בעי קיום מ"מ אין לחלק בין קיום לקיום ואפי' בדאורייתא מהני קיום זה ונר' דיליף ליה ר"ש גאון מהך דאמרי' בשמעתי' מצא שט"ח דשמואל ס"ל אי נמצא שטר שיש בו אחריות לא יחזיר דהיינו שאין חייב מודה ולא דטען פרוע דאינו נאמן לשמואל רק דטען מזויף והקשה התו' בממ"נ נהדרי' אי ימצא לקיימו הא טען שקר ואי לא אף דשטרא בידו לא יגבנו ותי' התוס' דאף דימצא לקיי' מ"מ הואיל ונפל לא סמכינן אקיום דלמא זייפו כולי האי עד דדמי לגמרי ור"ש גאון ליישב קושי' זו ס"ל דוודאי כי מהני הך קיום דשני שטרות בקיום דרבנן אבל בשל תורה לא מהני דאי הוי משל תורה לסמוך על קיום הלזה אף בנפל היה מועיל כיון דדין גמור הוא רק לא אמרו רק בקיום דרבנן ובנפל וטוען מזויף אזדי חזקה דאורייתא דלא חציף אינש לזייף ובעי קיום של תורה ולכך לא מהני הך קיום דשני שטרות ולכך לא יחזיר דאי יהיה בידו יתקיים ע"י שני שטרות וזהו לא מהני בקיום סורה ולק"מ מכל קושי' התוס' איברא דהך גופי' אי בכת"י ד"ת בעי קיום במחלוקת שנוי' ורמ"א כ' לעיל גבי מה שנהגו לקיים הרב יחידי דקיום שטרות דרבנן והוא הקיום דנהוג בפולין בממרנ"י שהוא כת"י ולכן גם בזה תלי' הכל לפי מה שעיני הדיין רואות ולבו יהיה לש"ש להוציא הדין לאמיתו. ונר' דאף ר"ש גאון לא אמרו אלא במכחיש להדיא ואמר מזויף הוא דבזה בעי קיום ד"ת ועיין מ"ש לעיל בסי' מ"ו באריכות מזה אבל אם אינו מכחישו בבירור וטוען מזויף אף בכת"י יכולים לסמוך בקיום הנ"ל כיון דלא טען מזוייף ובזה אזלו ראי' הט"ז בי"ד סי' רכ"ה דפסק הרמב"ן דמהני נתינת רשות בנדרי' עפ"י כתבו אם מכירין כתבו ומזה רוצה הט"ז להוכיח דסמכינן אפי' בדבר של תורה על קיום הלזה ואין משם ראי' דשם ליכא דטוען מזויף ולא חיישי' כלל לזיופו ובקיום כל דהו סגי:

(ה) ואם כפר ואמר שאינו כ"י וכו'. הקשה הש"ך דלקמן בסי' פ"ב הביא הרב דעת רשב"א דאם טען על שטר מזויף הוא ונתקיים אח"כ דלא הוחזק כפרן דר"ל שיקיימנו ואח"כ ידין עמו ורשב"א גופ' אמר למלתא על כת"י וא"כ איך סתם כאן דלא כרשב"א ולקמן בסי' פ"ב הביאו דעתו. ונר' ליישב דבשלמא בשטר דא"נ לומר פרעתי אם כן שפיר מצי למימר ידעתי דאם אטעון פרעתי לא אהיה נאמן ולכך טענתי מזויף ואם לא יכול לקיימו אהי' נאמן דפרעתי במגו דמזויף דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפי' יש לו עדי פרעון יכול לומר מתחילה לא ידעתי מעדי' או לא היו בנמצא ולכך לא הוחזק כפרן משא"כ בכ"י דמעולם נאמן לומר פרעתי לדעת מחבר א"כ אלו פרע מה לו כל זה לטעון מזויף ולהטריחו להדר בתר קיום תיכף ה"ל לטעון פרעתי והשטר חספא והיה נאמן ואהדורי טענות ל"ל אלא וודאי שקרא הוא ולכך הוחזק כפרן ולכן הרשב"א דס"ל אף בכת"י א"נ לומר פרעתי כתבו גבי כת"י דלדעתו שוה דין כת"י לדין שטר בכל אופן אבל לפי דקיי"ל בכת"י דלא כרשב"א וודאי יש חילוק ולכך לא כתבו הש"ע רק גבי השטר בסי' פ"ב וא"ש כי חילוק זה פשוט וברור ועיין לקמן סי' פ"ב דהוכחתי חילוק זה דאל"כ הרשב"א סותר דבריו בחידושיו ע"ש סק"ג:

(ו) וי"א דא"י לומר פרעתי. הרשב"א הביא ראיה מהא דאמרינן המפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו משמע לולי מגו לא היה נאמן אף דאין בו אחריות נכסי' כלל וה"ה לכת"י והרב הש"ך דחהו ואמר דלולי דנאמן הוא דהחזיר במגו דנאנסו באמת היה גובה ממשעבדי בכח שטרו רק הא דאין גובה הוא מכח דטענינן ללקוח' החזיר או נאנס ויפה כתב והגאון מהר"ג בחדושי גרשוני פקפק עליו שיהיה שעבוד חל על לקוח' בפקדון במקום דלא יכול לומר נאנסו ולי נראה דדברי הש"ך מוכרחים דהא רב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים הרי לדעתם שוה דין יורשי' לדין לוקח ובמקום שגובה מלוקח גובה מיורש ואי לא גובה מלוקח אף מיורש אין לגבות. וא"כ איך אמרו בב"ב דף ע' שטר כיס היוצא על יתומים דייני גולה אמרו גובה כולו ודייני גולה הוא שמואל וקרנא וקשה לשמואל איך יגבו מיורשי' דע"כ איירי דעסקא אינו בעין דאל"כ איך אפשר לטעון החזיר ואם אינו בעין רק שיתחייב המקבל לתת תמורתו למה יתחייבו היורשים כמו דלקוחו' פטורים אף יורשים יפטרו לתת מחיר העסקא וע"כ צ"ל כש"ך דכיון דלא טענין החזירו לדייני גולה נתחייבו בו הנכסי' וה"ל כמלוה בשטר. ועיין לקמן סי' ק"ח דמבואר דהך שטר כיס איירי דאין העסק בעין רק נתחייבו נכסי' ע"ש. ודברי הש"ך ברורין. אך יש להבין ברשב"א בממ"נ למה לא דייק מהך דשטר שאין בו אחריות דמבואר בגמ' דב"מ דף י"ג דאין נאמן פרעתי ולכך כשאין חיי' מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם יחזיר לא יהיה נאמן וצ"ל דס"ל כריב"ש דכיון דיש שטר תו א"י לומר פרעתי וא"כ אף מהך דשטר פקדון אין לו ראיה וכבר עמד כעין קושי' זו הרב בעל משנה למלך בפי"א מהל' מלוה ולא תי' כלום ונר' דס"ל לרשב"א כמ"ש באורים השטר שאני דרואה הואיל וטרח ליקח שטר ש"מ דלא מהימן לי' ואף הוא לא מהימן לי' וכעין סברא זו חלקו בין מלוה בעדים למודה בעדים התו' ב"ב בשמעתי' אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש. ולכך א"א להקשות מהנ"ל אמנם מההיא דשטר פקדון קשי' ליה דשם אמרו כן אף על שטר כיס דהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכאן אין ראיה דלא מהימן ליה דלקח שטר כדי שיהיה לו על הפלגא מלוה שעבוד נכסים לטרוף מלקוח' וא"כ שפיר הקשה למה צורך על פלגא פקדון מגו הא בלא"ה נאמן והוי כמו כת"י:

(ז) לומר פרעתי. הרב הש"ך הכריע כהנך רבוות' דס"ל דנאמן לומר פרעתי וכ' אפי' תפס בעדים מפקינן מיני' ולא יכול לטעון קים ליה והפריס על המדה דהרא"ש גופי' כ' בתשוב' כלל ס"ז דהוא מחלוקת רבוות' ואי תפס בחיי אבוהון מטלטלין לא מפקינן מיני' והיינו בתפס בעדים דבלי עדים אפי' בלי כת"י נאמן במגו וכן מהני אפי' בתפס לאחר מיתה מתורת מגו דמהני אפילו בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר ודברים מכלי אוכל נפש דחיי' להחזיר וזה פשוט וא"כ דכיון דהרא"ש ס"ל תפיסה מהני מי יורה נגדו ובפרט דאין לרי"ף וסייעתו שום ראי' מהש"ס כמ"ש תוס' בכתובות אם לא מהך דב"מ דף ע"ה ע"ב דשדר לי' נייתי מר סהדי ונכתב ולא אמר ליה דישלח ליה כת"י והטורח מעדים ל"ל וע"כ צ"ל משום דמצי לטעון פרעתי ולכך אהדר על שטר בעדי' ומיהו זה יש לדחות דעדיין קשה ה"ל לכתוב בי' נאמנות אלא דאפשר רבינא החמיר מבלי לעשות מלאכה אפי' עראי בסמוך לשבת ולכך אמר יקחו עדים והם יכתבו כמ"ש ועיי' א"ח סי' ת"א ע"ש ואיברא יש להבין ברא"ש השתא דתקנו רבנן לגבות אפי' ממטלטלין דיתמי מאי איריא דתפס מחיי' הלא אפי' תפס לאחר מיתה נמי יועיל תפיסה כיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי והרב משנה למלך הניח' בצ"ע בפ' הנ"ל אמנם נר' דס"ל להרא"ש כמ"ש מרדכי בפ' אלמנ' נזונית דהואיל דצריך שבועה קודם שתבעה מיתומי' א"כ אף לבתר דמשתבע מ"מ נכסי' בחזקת יתומים ולא שייך בי' תפיסה ועיי' תשובת מהר"ם מינץ סי' צ' במחלוקת אי אדם מוריש שבועה לבניו כ' ג"כ דתפיסה בשל יתומים לא מהני אפי' לבתר דתקנו רבנן סבוראי לגבות מטלטלי' של יתמי כדעת רבינו יואל במרדכי פרק אלמ' נזונית וזה דעת הרא"ש ולכך בעי תפיסה דוקא מחיי' ועיי' מ"ש מזה לקמן בסי' ק"ו ביותר עכ"פ דעת הרא"ש כן בלי ס' בתשובה ולק"מ ואין מקום לתמיהת המשנה למלך והנה בח"כ הנוהגי' בזמני' נהגו כל בתי דיני' בישראל לפסוק דא"נ לומר פרעתי ורוב לומדים נתנו טעם משום דינא דמלכותא דינא ובאמת אין זה טעם כי דינא דמלכות אין לבד על ח"כ רק כל נימוסם הוא אפי' על כ"י בעלמא וחשבון בפנקס א"נ לומר פרעתי ולכך אף גבי ח"כ א"נ לומר פרעתי וא"כ אם באי' אנו לדון כפי הנימוס המלכות בטלו כל ד"ת וכבר כתבתי לעיל דוקא אם גזירת המלכות שלא יועיל שום שטר רק שטר ערכאי הוא דאמרי' דינא דמלכות' דינא ולא זולת וא"כ וכי גזר המלך שיהיה דוקא נכתבים ח"כ מבלי נאמנות בתוכו או שאר שטר שמועיל וא"כ לא שייך דינא דמלכות' וכמ"ש דאל"כ ח"ו יבטלו ד"ת ולכן נר' הטעם הנכון דכל עצמותו של הטעם דנאמן לומר פרעתי משום דאין משגיחין ומדקדק כ"כ להניח כ"י ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדי בח"כ דטיבו לתתו לאחרים ונגד אחרים קשה לטעון דיאמר לאו בע"ד דידי את תבע למלוה שמכרו לי ולי אתה פורע וכך טיבו של ח"כ דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח הח"כ שבידו הח"כ וכך נימוסו וא"כ על כ"י כזה וודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו דאולי ימכרו ומאי לו לדינא ודיינא וכן מצאתי בתשובת הרמב"ן סי כ"ג דכ' להדי' היכא דאיכא דינא דמלכות' דא"י לטעון פרעתי פשיטא דמצי אמר לי' שטרך בידי מה בעי דאנן סהדי דכיון דהורמנא מלכא הוא ואולי אפיק בערכאות לא מצי למימר פרעתי ואף הוא לא שבק שטרו בידו דחבריה ע"ש ומכ"ש בח"כ דדרכו למסרו מזה לזה אפי' ליד גוי ואפילו למדינות רחוקות וא"כ וודאי מקפיד עליו ויפה הורו בתי דינים בישראל ואלקי' נצב בעדת אל:

(ח) ולא מהני וכו'. זהו שכ' ליישב מה שהקשה בהא דאמרינן דלא לכתוב אלא אחספא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב מה דבעי דהא יכול לטעון כן שכחתי וחתמתי שמי ואתה מצאתיו ותי' דאי לא יטעון כן אנן לא טענינן לי' והוא לא יטעון כן וכעי' תי' זה תי' הרא"ש בקושי' למ"ד דנאמן לומר פרעתי יטעון פרעתי ותי' ג"כ דהוא לא יטעון פרעתי רק להד"ם ויוחזק כפרן. והקשה הדרכי טעם בחלק ח"מ סי' ל"א ויתר מחברים מה קושי' דילמא יכתוב ע"ג חוב שהוא תוך זמנו ולא מצי לטעון פרעתי וגם טענה הנ"ל של בעה"ת לא מצי לטעון דעל הכל הוא רק נאמן במגו דפרעתי ולק"מ דאביי הוא דאמר הכי בכתובות ודוקא אסכא ואביי ורבא סבירא להו תרווייהו אדם פורע ת"ז ולק"מ אך הא קשי' דילמא יכתוב ע"ג נאמנות דיהיה מלוה נאמן שלא נפרע כדאמרינן וכ' עליו מה דבעי ותו ל"ל פרעתי וכל אינך טענת דיהיה נאמן במגו דפרעתי וצ"ל דאיהו סבירא ליה הא דאמר לי' אביי דוקא חספא ולא ארישא דמגילת' ועיין תוס' דהך חספא הוא דוקא לר"מ ולא לר"א וצ"ל דיותר טוב דרישא דמגילת' א"א לצמצם דיכתוב תיכף רצוף בתחילת עמוד מבלי להניח מקום קטן פנוי ואם כן בקל יכול לכתוב איזה אותיות בכתב קטן פלוני לוה מפלוני מנה ועיין סק"א מש"כ בזה בשם ריב"ם דבאמת ס"ל בכה"ג לא מהני והיינו ג"כ דהרגיש דא"א לצמצם כ"כ ולכך קאמר אביי יותר טוב אם אפשר בחספא ואם כן תו ל"ל דיכתוב נאמנות דכ"כ פנוי לא יניח לכתוב בו שופרי דשטר ודי דיהיה יוכל לכתוב פלוני לוה מפלוני מנה ושפיר הקשה וא"ש ודוק. ואחר זה מצאתי כעין דבר זה בדרישה והנאני אלא דלא ביאר כ"כ דכ' דדייק מרישא דמגילת' וזהו אין דיוק דרישא קאי שלא יהיה למעלה מקום פנוי ועיין סק"א ודוק:

(ט) כתוב בו נאמנות וכו'. כ' הש"ך בס"ק י"ז בשם עיר שושן דהמוציא על חבירו כת"י חתום על נייר חלק ואמר שחיי' לו עליו דאינו כלום דיכול לומר ממני נפל ואתה מצאתיו והסמ"ע חולק עליו דהא לנפילה לא חיישי' וש"ך הסכים לדע"ש מטעם דבמה יתבע הא אין בכתב כ' כלום ואי דיש לו מגו דיכול לכתוב ה"ל מגו להוציא ויפה כ' ועיין לקמן בסי' פ"ב בכללי מגו דאם טוען הנתבע שמא והתובע ברי אמרי' מגו להוציא ואם כן יכול לתבוע בכתב זה או דאם תפס המוציא בעדים ג"כ מהני מגו דה"ל מגו להחזיק ונר' דבלא"ה לא אמרי' דהוי כאלו נכתב נאמנות דהא בנאמנות בעינן קנין מפורש וצריך לכתוב בנאמנות מפורש ואם כן מה"ת נחזיק לכת"י לנאמנות כיון שאין כ' בו נאמנות כלל ואם כן הרי יש לו מגו דפרעתי וב"ח בספרו ובתשו' סי' ל"ב כ' דיכול לטעון ששכחתי וכתבתי כך וזהו דוחק דמיזהר זהיר בחתומו סתם שיכול כל אדם לכתוב ע"ג מה שירצה בזו וודאי מיזהר זהיר אך מ"ש אם שניהם חתומי' והם כשרים להעיד ה"ל שטר שיכול לזייף דיכול לכתוב ע"ג שטר והן עדי' יפה כתב והיינו דמצי לטעון פרעתי אבל להד"ם לא מצי לטעון דהא לעיל סי' מ"ה ס"ז מבואר בהרחיק ב' שיטין דה"ל שטר שיוכל לזייף דמ"מ אין יכול לטעון להד"ם ולכן העיקר כמ"ש הש"ך דה"ל מגו להוציא אך לכל הטעמים אם קודם שבא לב"ד כתבו ע"ג כתב חוב אעפ"י שידוע שכ' לאחר זמן חיתו' ידו מכל מקום כשר דהא מגו להוציא לא מקרי כיון שעכשיו כ' בו ולוה האמינו שיכתוב עליו כראוי וכן עשה כמ"ש הש"ע לעיל ס"ס ס"ח בחתום על שטר שאין יכול לקרות דהאמין הלוה למלוה ויליף ליה רשב"א מן בעל אומר לפקדון וכו' דהאמינו אם יאמר השליש אחר כך שיהיה לגירושין ואף זהו כמוהו דהאמין הלוה למלוה כל מה שיכתוב בו אחר כך שמשתעבד ומה"ת יפסול וכ"ש לפי מה שכ' הב"ח דלכך פסול משום דמקרי שטר שיכול לזייף דלעיל בסי' מ"ה סי"ד מבואר בהרחיק ב' שיטין ומלאו בקרובי' קודם שבא לב"ד כשר ואפי' מאן דמצריך התם דעת הלוה הכא הוי דעת הלוה דמסרו לו ע"כ דיכתוב ע"ג ואף ע"ג דכ' התוס' גיטין דף ד' ד"ה מודה ר"א דאם חתמו עדים תחילה ואחר כך נכתב ע"ג חתימתם דפסול התם בעדות שאני וכי יכולים העדים לומר אנו נעיד על כל מה שיכתוב אחר כך ע"ג חתימ' ידינו ומי יודע מה יכתוב והלא זה עדות שקר אבל הלוה יכול לחתום אני מתחייב לכל מה שיכתוב ע"ג חתימתי והגע עצמך עדים א"י לחתום אם לא קראוה והלוה יכול לחתום אף על פי שלא קראו והוא הדין דלא נכתב כלל דמ"ש וזה פשוט דחד טעמא אית להו כמ"ש והארכתי בזה כי ראיתי כי הרב בתשוב' שבות יעקב חלק ראשון סימן קמ"ט דעתו אם רשומה ניכר שכתב אחר כך קודם שבא לבית דין דפסול ודבריו אין בהם ממש כלל אף דמשמע קצת בתשוב' הב"ח ג"כ מכל מקום בספרו לא משמע כן והבו דלא לוסיף ובלא"ה דעת הסמ"ע ומגדל דוד דאפי' לא נכתב כלל דכשר לגבות בו ואם כן מה"ת לפסול אף כשנכתב בו דליכא שום טעם למפסל ודברים אין להם שרש כלל. עוד כתב הסמ"ע וש"ך בסי' מ"ח דאם נכתב בצד אחד חתימתו ומעבר לדף סכום החוב כמה עולה כדי שנודע על כמה התחיי' צריך שיהיה נכתב באופן שלא יכול לחתוך הנכתב מע"ל ויכתוב ע"ג חתימה ד"א ואם כן ה"ל דבר שיכול לזייף ע"ש ואולי איירי בחתומי' שניהם והם כשירי עדות זה על זה דיכול לזייף ולכתוב שט"ח על אחר והן הן עדים אבל זולת זה כיון דאין כאן דבר זיוף לעלמא רק לאותו חתום והוא בעצמו לא נזהר ועשוהו באופן שיכול לזייף ולכתוב עליו דברים הרבה אשר שלא כדת מה איכפת לן בזה אם הוא אינו מקפיד אנן היכי קפדינן ואנה מצינו דבר זה כי בגמרא הכל בעדים ושפיר יש חשש דיזייף ויגיע ריעותא ללוה והוא לא יודע כלל והם גורמים לרעה לאיש היושב לבטח ומכ"ש אם יש חשש דיבוא גריעות' לאיש אחר משא"כ כאן דאין כאן חשש דיזייף רק ללוה והוא ידע ועשה כן וסבר וקיבל כהנ"ל בעל אומר לפקדון וכו' מה"ת לפוסלו ולכן צ"ע דין זה:

(י) והחתימו ע"א וכו'. הקשה הש"ך דל פנקס מהכא הא לדעת מחבר ע"א בשטר ג"כ א"י לומר פרעתי דהוי ליה מחויב שבועה ומשאיל"מ ועל גוף תשובת הרא"ש לא קשה דהא מחולקים לעיל סי' נ"א על הרמב"ם בדין זה וסבירא ליה דנאמן לומר פרעתי משא"כ המחבר דסבירא ליה כרמב"ם לעיל סי' נ"א קשה ותי' הש"ך דחתמו בלי צווי ואם כן לי' בי' דין שטר ולשון והחתימו ע"א עמם לא משמע כן. אך י"ל דנ"מ אם כתב בפנקס דישנו תחת ידו שטרות ואם כן ליכא גבם ש"ד ואף משאיל"מ לא אמרי' ועוד נר' אם מת ובא על יורשים בפנקס אפשר דלולי טעם הרא"ש היו יכולים יורשים לטעון פרע אבינו אף דאם הוא היה חי לא היה נאמן דהיה חייב שבועה להכחיש העד וכיון דאין מכחישו ה"ל משאיל"מ אבל ביורשים אלו אינם יודעים אין כאן שבועה ולא משאיל"מ דדרשי' שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים אם כן יטענו אולי פרעו ואין כאן חיוב שבועה כלל וצ"ע אבל תי' ראשון ודאי אמת וע"ש בתשו' הרא"ש דהיה כפירה ג"כ בשטרות של גוי ע"ש באריכות:

(יא) הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם וכו'. הרב הש"ך בס"ק כ"ו האריך לתמוה הא אלו היה קיים והיה טוען פרעתי ת"ז היה נאמן במגו דמזויף הוא אם כן אף ליתומים נטעון כן דפרע אביהם תוך זמנו כמו דטענינן ליתמי על שטר כיס החזרתי הואיל דאבוהן היה נאמן במגו דנאנסו וכתב הש"ך דהטור סבירא ליה כדעת האומרים דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח ואם כן זהו דפרע ת"ז ג"כ לא שכיח ולכך אף דהיה לאבוהן מגו מכל מקום לא טענינן ליתמי אבל על מחבר קשה דפוסק לקמן דטענינן ליתמי מילתא דל"ש אם כן נטעון דילמא פרוע בגו זמנו ויפה הקשה וקושי' זו צ"ע כי נראה כי אפי' האומרים דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש מכל מקום מודים דטענינן ליתמי דפרע גו זמנו במגו דמזויף כי התוס' בריש גיטין ד"ה אם יש עוררי' וכו' נסתפקו אם בא שטר על יתומים בלתי מקוים אי גובין בו ולא טענינן ליתמי מזויף או לא וכ' דע"כ טענינן דאל"כ לא שבקת חיי דכל א' יעשה שטר מזויף על יתומים ויגבה מהן וכתבו דמזה אין להוכיח דאף דלא טענין מזויף מכל מקום טענין פרוע ליתמי במגו דמזויף דאלו הוי קיים הוי נאמן בהך מגו טענין ליתמי אך מכל מקום יש להוכיח דטענין מזויף דאל"כ כל א' יכתוב שטר מכר או מתנה מזויף ויגבה כל נכסי יתומים ובזה לא שייך פרעתי וכו' עכ"ל ומזו נראה כי סבירא ליה דאפי' בתוך זמנו טענין פרעתי במגו דמזויף דאל"כ מה להם כל חרדה לדלג מענין לענין בשטר מכר ומתנה ולא קאי בהאי ענינא דהתחילו דיכתבו שטר הלווא' באופן דמת הלוה ת"ז ויגבה בו וא"א לטעון ליתמי פרעתי היות ת"ז ועכצ"ל דגם כי האי טענין ואף דדעת תו' מלתא דלא שכיח לא טענין וצריך לומר תוך זמנו לא מיקרי לא שכיח כולי האי והדבר מוכרח לכאורה ואמת כי הרב מהר"ם לובלין בחדושיו כתב במ"ש תוס' די"ל מזויף לא טענין ליתמי רק פרעתי במגו דמזויף טענין וכ' הוא ז"ל דנ"מ בין טענה לטענה אם מת תוך זמנו של שטר דא"א לטעון פרעתי ואם לא טענין מזויף חייבים יתומים לשלם אך לשיטתו באמת קשי' כמש"ל למה הקשה תוס' דיעשה שטר מכירה ולא הקשו בפשוט דיעשה שטר הלוואה באופן דמת הלוה ת"ז. והיה נר' ליישב דבריו דסבירא ליה דבלא"ה יש להבין בתוס' דהא ריש דבריהם דלא טענין ליתמי מזויף משום דלא חשיד אינש לזייף ולכך אמרו קיום שטרות דרבנן ואם כן איך הקשו לא שבקית חיי לכל ברי' דיזייף וכו' הא אמרי' דלא חשיד ולא עביד אינש לזייף. ולכן צ"ל דוודאי לא חשיד אינש לזייף לבדות מלבו שטר על חבירו מה שלא היה דברים מעול' כי שקר אין לו רגלים והיה מוכחש מעדים דיאמרו מעולם לא כתבנו שטר כזה וגם מהאנשים אשר בקיאי' בטיב הלוה יכחישו ויאמרו לא מיני' ולא מקצתו לכך לא טענין ליתמי מזויף אמנם קושי' תוס' כך דאולי באמת היה חייב לו ופרע לו וקרע שטר ועכשיו במותו כותב שטר מזויף אות באות בעדים וכל דברים שנזכרים בשטר ראשון בדמותו ובצלמו ואם כן אדרבא יהיו עדי שטר מסייעי' ליה כי האמת שכתבו לו שטר כזה וקלא אית ליה וידעו כל העם כי הנכון אתו וע"ז קאי קושי' תוס' ולכך תי' דמ"מ טענין ליתמי אמת ששטר הוא בלתי מזויף מכל מקום פרעו ומעתה לא קשה אולי יערים לכתוב שטר שהוא ת"ז דבממ"נ לכתוב שטר חדש מה שלא היה לו כבר לא חיישי' כמ"ש ואי דשטר ישן היה ג"כ ת"ז א"כ איך נחוש דפרעו הא חזקה אין אדם פורע ת"ז ובחזקה כזו מוציאי' מיתומים ואיך נחוש ליה כלל ולק"מ ולכך הקשו התוס' משטר מכר ומתנה והיינו מכר לו והחזיר לו שטר מכירה וחזרה מקחו דאותיות נקנית במסירה ואם כן ג"כ קושי' דילמא היה לו שטר מכירה או מתנה וחזר וקנאו ממנו והחזיר לו השטר ועכשיו מתחבל לכתוב אות באות כשטר ראשון ואם כן ל"ל מכחישי' וכי האי חציף אינש וא"ש אך אף שטרחתי ליישב דברי מהר"ם והוא דרך חדוד ומפולפל מכל מקום האמת יורה דרכו כי פשוטן של דברי תוס' הואיל ולא הקשו מהך דיכתוב תוך זמנו ש"מ דסבירא ליה דאף בת"ז טענין ליתמי פרוע במגו דמזויף ובקושי' מהר"ם דמה נ"מ אי טעין מזויף או פרוע י"ל דיש נ"מ טובא חדא למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אם כן מזויף טענין אבל פרוע לא טענין והא לא קשי' אם כן להך מ"ד לא שבקת חיי אי מזויף לא טענין יוציא תמיד שטר על יתומים כקו' מהרש"א ומהר"ם הנ"ל די"ל הא להך מ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דלאו מגו הוא מזויף דחזקה דלא מזייף ואם כן לא שייך קושי' לא שבקת חיי דיזייף הא אנן אמרי' חזקה אלימתא דלא מזייף עד דלא אמרי' בי' מגו כלל וא"כ איך יחוש ליה וכל קושי' תוס' למ"ד צריך לקיימו דנאמן במגו דש"מ לא חזקה היא דלא מזייף אם כן הקשו שפיר לא שבקת חיי וא"ש ואם כן נ"מ טובי. אף גם נ"מ דבלא"ה ה"ל לתוס' להקשות לא שבקת חיי' אף דטענין ליתמי פרעתי מכל מקום איש כי ימות ויניח שט"ח על אחרים אף המה הלוים יעשו שוברים ויזייפו בעדים שקרים ויצאו היתומים נקי מנכסיהם ולא טענין להו מזויף וצ"ל דהואיל דיש ביד המלוה להזהר בזה לכתוב בשטר נאמנות עד דיכתוב עליו על השטר ממש תברא אם כן תו לא חייש לא שבקית חיי' וכו' דהיה לו להזהר ואם לא עשה כן איהו דאפסיד אנפשי'. ולכך הקשו מהך דיעשה שטר מכירה וכו' וא"ש ואם כן נ"מ טובי אי מוציא שובר בלתי מקוי' וגבי יתומים אי טענין ליתמי מזויף אף בשובר צריך הלוה לקיימו ואי לא הפסיד שוברו אבל אי לא טענינן רק פרעתי זה לא שייך בשובר ושוברו מועיל ונ"מ טובי ועוד בס"ק אח"ז אכתוב עוד נ"מ טובי ע"ש אבל עכ"פ מבואר בתו' כפי מ"ש דאף בתוך זמנו טענינן פרוע במגו דמזויף ודלא כסמ"ע כאן וכמש"ל. ואמת כי מתחילה חשבתי לחלק בשלמא באינו מקוים ואין אנו יודעים אם מזויף או לא רק דלא טענין הואיל ורוב שטרות הם בחזקת בלתי מזויפי' אם כן טענינן אולי פרעו אפי' בגו זמנו ואי דרוב אינם פרועי' ת"ז סמוך מעוטא דמזויף ג"כ לכך והוי כעין תרי ספיקות דילמא מזויף ואת"ל דאינו דילמא פרוע ותרי חששות בצירוף אף דשניהם בלתי שכיחי' מולידים עכ"פ ספק מבלי להוציא ממון משא"כ בידוע לנו שאינו מזויף כי היתומים מכירים שהוא שטר אמת רק חשש אולי פרעו תוך זמנו כולי האי לא חיישי' ולא טענינן ליתמי אך שבתי וראיתי אם כן הא דהקשו התוס' לשמואל דאמר בפ' ג"פ אמר תנו בש"מ קיימו לשטרא לא אמר תנו לא קיימו לשטרא הא לא טענין ליתמי מזויף ול"ל דטענין להו פרעתי דהא סבירא ליה מודה בשטר שכתבו אצ"ל כלל וקשה מה קושי' בשלמא דמודה שכתבו ואין כאן חשש רק דילמא פרעו א"נ דלא שכיח דיפרעו ויניח שטר בידו של מלוה דזה חזקה שטרך בידי מה בעי אבל בלא נודע לנו אם מקוים או מזויף אף דלא טענין מכל מקום נצטרף עם הך חששא אולי פרוע הוא כמ"ש דעכ"פ יש כאן תרי ספיקות או מזויף או פרוע ולק"מ ועכצ"ל דלא סבירא ליה לתו' סברא זו ואם כן הדבר מוכרח כמ"ש ואולי לדינא אין חולק תוס' אמ"ש בטור ובש"ע דבתוך זמנו לא טענין פרוע וכמ"ש מהר"ם לובלין רק התוס' לא בעי להקשות מיני' דאולי יש לדחות דבאמת אף ת"ז טעון ולכך אלימא ליה להקשות מהך דיכתוב שטר מכירה דלית בי' מקום לדחות אבל מכל מקום במסקנא י"ל דלא טענינן וצ"ע:

(יב) ואם אין מודים וכו'. הסמ"ע ביקש ליישב דברי הטור ובעה"ת דמצריך אפילו בהודה בחליו שיתקיים דאל"כ דילמא שלא להשביע אמר כן וכ"כ רמ"א בד"מ והש"ך הקשה דא"כ דאף דנתקיים מכל מקום דילמא פרע ושלא להשביע הודה דחייב ונר' דיש להם ראיה מהא דסוף גט פשוט אמר תנו קיימו לשטרא לא אמר תנו לא קיימו לשטרא ואמרי' שם במקוים אמרי' דנאמן והקשו תוס' מה צורך לנאמנות דילי' ואי לפטרו משבועה מה בכך אף דאמר מנה לפלוני מכל מקום דילמא פרעו ושלא להשביע הודה ויצטרך שבועה ותי' התו' דאם שטר מקוים אין רגיל להודות שלא להשביע דהעולם יטעו ויחשבו דלא פרעו הואיל דשטר מקוים ביד שני ואם כן אף כאן לענין כת"י אי נתקיים אינו מודה שלא להשביע דחושב דהעולם יטעו ואי דשם איירי בשטר דא"נ לומר פרעתי וכאן איירי גבי כת"י דנאמן לומר פרעתי דמ"ש לענין שצריך לישבע גבי שטר שוה לכת"י וכמו דלא אמרי' דשלא להשביע הודה וסמיך עצמו אדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כו' אף בכת"י לא אמרי' דהודה שלא להשביע וסמך אדין דטוענין פרעתי גבי כת"י ועוד הא הרמב"ן שם ויתר מפרשים מוקי' ליה הך דמנה לפלוני מנה פקדון ולא מנה מלוה מכל מקום בשטר מקוים נותנים ולא אמרי' שלא להשביע הודה וסמך עצמו דטוענין ליתומים פרעתי במגו דנאנסו ועכצ"ל בשטר מקוים והודה לא אמרי' כת"י ואם כן ה"ה לכת"י דשוה דין כת"י למנה פקדון בשטר דבשניהם טוענין פרעתי וא"ש אבל באמת הש"ך תי' יפה דצוה בחוליו סתם דיש לו ממנו כת"י דחייב לו ולא פרט הסכום אם כן י"ל דחייב לו דינר והוא זייף זה כת"י העשוי במנה ולכך צריך קיום ותי' נכון הוא אלא דא"א לכוונו במ"ש פטור בלא נתקיים דעכ"פ חייב ליתן לו הפחות מה שנהוגים לכתוב בשטרות אם דינר אם שקל. ויותר נר' דכך פי' צוה בחליו שכל כת"י שביד שמעון אינם בחזקת פרועי' כי זהו יודע כי מעולם היה זהיר כי לא הניח תחת ידו כת"י פרוע ולא פרעו אם לא שהחזיר לו כת"י אבל אין מודה דחייב לו בהחלט ואם כן א"ש אם נתקיים איך אפשר לטעון פרוע הא הודה כי מעולם לא פרע בלתי החזרת הכ"י אבל באין מקוי' אמרי' מזויף הוא ואין חייב לו כלל כי לא הודה דחייב ולפמ"ש הש"ך ולפמ"ש מיושב קושי' מהר"ם מ"ש בס"ק הקודם בתוס' דיש נ"מ אי טענינן ליתמי פרוע או מזויף באופנים הללו ואם טענין מזויף אינו גובה ואם טענין רק פרוע גובה ופשוט. אך על נידוהו ומת בנדוי קשה ליישבו וכמו שבאמת הרמ"א הגיהו ומ"ש הב"ח דחהו הש"ך ולכן נר' כפי מ"ש הב"ח ודרישה לא הוי נדוי לשלם בהחלט דא"כ היינו פס"ד וא"צ לכת"י רק הנדוי היה בסרבנות לבוא לב"ד ולכך במקוי' אמרי' אלו פרעו למה סרב עד שנתנדה יבוא לב"ד ויאמר פרעתי משא"כ באינו מקוי' י"ל דהיה למלוה עדים שיכולים לקיימו והיו רחוקים ללוה וקרובי' לבניו ולכך בחייו דידע דעדים הללו יעידו כן מה לו לבוא לב"ד לכך סירב ולא טען מזויף משא"כ עכשיו דנפסלו עדים טענין מזויף דלא מצי להביא עדים כי נפסלו וכל חששא לטובת יתומים חוששים. או י"ל יש עד א' המכיר ומקיים ולכך בחייו סבל נדוי דחושב אם אטעון מזויף אצטרך לישבע ואהיה אחר כך חשוד עפ"י שנים הבע"ד והעד מצטרפי' לפוסלו כדלעיל סי' ל"ד ועיין תוס' ב"ב בשמעתי' דנסכא דר"א ולכך סבל נידוי אבל במותו אין מועיל ע"א לגבי יתומים ולכך אין מוציאי' ודוק:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.