תומים/חושן משפט/מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט מה

(א) ולא מן הצדדים. כתב הסמ"ע משום דיכול לזייף והש"ך השיג עליו מן תו' ריש פ' גט פשוט דמשמע אפילו במקום דלא יכול לזייף כלל מ"מ אי חתמו מהצדדים לא שייך חתימה עליו ואין עליו תורת שטר כלל. ויפה כתב דכן מבואר בתו' אבל נראה מכל מקום דעת הסמ"ע לתת טעם באמת למה תקנו חז"ל דלא יכתבו מהצדדים עד דנימא באמת אם חתמו מהצדדים דהוי עובר עתקחז"ל ונתן הסמ"ע טעם דעל הרוב בחתם מהצדדים יש מקום לזייף ולכך תקנו חז"ל דלא יחתום מהצדדים וכאשר תקנו כן אף דחתמו במקום דליכא למיחש לזיוף מכל מקום לא פלוג עבדי רבנן והוי כעובר אתקנת חכמים אבל לולי חשש זיוף לא היו חכמים מתקני' כלל שלא לחתום מצד כמו דלא תקנו במקושר והרשהו לחתום מאחוריו ועיין מש"ל סי' מ"ב ס"ק ג' ע"ש:

(ב) יתרגמו להם הקוראים. הקשה הש"ך דבא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז סתם המחבר והרמ"א כרמב"ם דצריך דוקא העדים להיות מבינים לשון הגט ואין לסמוך על המתורגמן. ונראה דהא בלא"ה צריך טעם לחלק מ"ש הש"ך למה בקריאה לפניהם מהני ובמתרגי' לפניהם לא מהני ולכן נראה דכל הקולא הוא מפני תקנת עגונו' כמבואר בגמרא גיטין דף י"ט ע"ב לרשב"ג ע"ש ואם כן יש לחלק בעדים שאין יודעים לקרות כלל יש כאן תקנות עגונות כי מה תעשה העני' הלזו דאין מצוי לה עדים אחרים כי אם אלו העדים דאינם יודעים לקרות והם ע"ה וכי בשביל זה תעגן ותשב ולכך הקלו חכמים לסמוך אקריא' שארי העם משא"כ העדים היודעים לכתוב בלשונם ובכתבם רק בלשון זה אינם מבינים מה תקנת עגונות שייך בזה יכתבו בלשונם ובכתבם הא גט בכל לשון כשר ולכך פסול ובחדושי לא"ע בררתי זה בראי' ברורה ואם כן עד כאן יש לחלק במה דפוסל רשב"ג בשארי שטרות ומכשיר בגיטין וע"כ הטעם משום תקנות עגונות בזו שפיר י"ל כהנ"ל אבל מה שרשב"ג מכשירר בשארי שטרות נמי ע"כ לא מתורת תקנה רק מפאת הדין ואם כן בזו ודאי דאין הבדל בין אי קרוא לפניהם או מתרגמין כמש"ל דבזו קושי' הש"ך נכונה דמ"ש. ואם כן הרמ"א דהביא כאן דברי הרא"ש להלכה דבשני עדים קוראים אף בשאר שטרות כשר וצ"ל דסבירא ליה דאף רשב"ג דפוסל בשארי שטרות מודה בב' עדים ואם כן אף מתרגמין לפניהם כשר דכיון דב' עדים בשארי שטרות כשר ש"מ לאו מתורת תקנה רק מדינא ואין לחלוק בין קריאה לפניהם או לתרגום כמ"ש וא"ש ומה שלא הביא רמ"א בא"ע דבשנים אף לתרגם מותר כיון דבשנים א"צ לתקנה הוא דבגט לחומר א"א חשש הרמ"א לדעת החולקים ארא"ש וסבירא ליה דאף בשנים חולק רשב"ג ואם כן אף בשנים שייך תקנה ואם כן במתרגמין דליכא תקנה פסול ולכך הניח הדבר כמ"ש מחבר וא"ש ומה שיש ביותר לדקדק על גוף הדין לרמב"ם בביאור דברי ירושלמי הארכתי בחדושי לא"ע ע"ש:

(ג) וכן נראה לי עיקר. הש"ך בס"ק ד' חולק אהכרעה זו והטיב אשר דיבר אך יש לתמוה על הרמ"א דאיך סתום והכריע כאן כהרא"ש הא ראי' הרא"ש מהך דר' פפא בשטר שעלה בערכא' שגבה ע"י עדים מסל"ת ש"מ דשנים מהני דמ"ש חתימה ע"י קריאה מעדים אחרים ומ"ש גבי ע"י עדים אחרים ולזה הכריח הרא"ש סברתו דבשנים כשר וזהו לפי דסבירא ליה לרא"ש דרשב"ג דפוסל בשאר שטרות אף בדיעבד פוסל וקשי' ליה שפיר מהך דר"פ ולכך הוצרך לחלק כמ"ש אבל הר"מ דסותם לקמן בסעיף ה' כמחבר דאי אמרי אקרינן למאן דידע דמהני וצ"ל כמ"ש הש"ך שם דסבירא ליה למחבר דאף רשב"ג דפוסל בשארי שטרות היינו לכתחילה אבל בדיעבד מודה דכשר ואם כן דרמ"א דסותם כוותי' ש"מ דסבירא ליה כוותי' ואם כן אין כאן ראי' מהך דר"פ דאין לך דיעבד גדול מזה דכבר נעשה השטר בערכאות ואין יהודי המבין וכי יניחנו בלי גבי' ופשיטא דיכול לסמוך ואם כן מנ"ל הך דינא דרא"ש כיון דכשל עוזר וצ"ל דלא סבירא ליה לרמ"ח הך סבר לחלוק בין תחיל' לדעבד והא דסתם בסעיף ה' כמחבר משום דמשמע לי' לישנא דמחבר דהיו שנים קוראים לפניהם וכבר הסכים הוא לדברי הרא"ש דשנים מותרים לקרות ואף דלישנא דהרב ב"י לא משמע כן מכל מקום טעם הרמ"א היה כך ולכך סתם וא"ש:

(ד) וחתמו על הרושם כו'. פי' סמ"ע דחתכו בתוך הנייר צורת אותיות והניחו ע"ג שטר והעדים מילאו מקום שנחתכו אותיות דיו ואח"כ הסירו הנייר והרי עדים חתומים זהו דכשר בגיטין ופסול בשטרות אבל לרשום על השטר עצמו אף בגט פסול דהוי כתב על גבי כתב ולדבריו אפילו יש מכשירין בהגה"ה בכה"ג מודים דפסול ועיין בש"ך ס"ק ו' דהאריך לחלק וא"צ לאריכות דאפילו נימא בגיטין פסול משום דבעינן וכתב וזהו לא הוי כתב אבל כאן בשטרות וכי כתב בעינן הא לא צריך סהדי אלא לשקרא ואם כן מה נ"מ אי קרוי כתב או לא סוף כל סוף עדים מעידים על גוף הענין ועוד הא אמרינן שם דלגבי שבת קרוי כתב רק הגמ' קאמר וכי בשביל שאנו מדמים נעשה מעשה וזהו להחמיר בדין גיטין לחומר א"א אבל בד"מ לא שייך זהו ואוקמי אדינא והוי כתב מעליא ולכך לשיטת יש מכשירין אף בכה"ג כשר:

(ה) דייקינן בסהדות' ע"פ כו'. דעת הש"ך הואיל וידעי העדות בע"פ אף דבאמת לא קראו מה שבשטר מכל מקום בדיעבד כשר וכבר צווח ע"ז הסברא בפרישה דמהכ"ת יועיל עדותם במה שעשו מהעול ולא ידעו מה חתמו והיש לך דבר שיוכל לזייף יותר מזה. ובאמת דבריו מסתברים ויש לו ראי' מגמרא פ"ק דגיטין דפריך על מימרא דרבא דאמר האי שטרא פרסאי דמסרינן באפי סהדי ישראל גבינן בי'. ופריך והא לא ידע למקרי וכן פריך בפ"ב על אמימר האי שטרא פרסא' דחתימי עליו סהדי ישראל והא לא ידע למקרי ומה קושי' מסתמא דמילתא יודעים טיב עדות בע"פ ואם כן אף דחתמו דלא קראו מכל מקום כשר וכן מוכח מתו' ורא"ש בפ"ק דע"מ ידעו מה כתוב בשטר דכתבו על שטר שיכול לזייף דלר"י הא ע"מ ידעי ולא פריך אלא לר"א וש"מ דע"מ ידעו מה כתוב בשטר ואם כן מה קושי' א"ו דכה"ג לאו שטרא כלל וכן כתב בעה"ת שער יו"ד ח"ב ד"ג בשם גאון שטר שאחד מהעדים יודע לקרות והשני א"י אם אותו דא"י זוכר עדותו בע"פ יבא ויעיד דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפין עכ"ל הרי דמשוי להאי דזוכר עדותו וא"י לקרות לעד בע"פ ומשוו לי' לצירוף לעדות בע"פ אבל לא לעדות שבשטר וזהו מבואר להדיא דלא כש"ך דלש"ך הרי עדות גמורה אף בשטר דאינו יכול לקרות. אמנם גם פי' הסמ"ע דפי' דתמיד צריכין לומר דאקרון למאן דידע למקרי רק כשזוכרין שאלינן לי' אם נתנו לקרו' לאחר ואם אמרו כן השטר כשר אבל כשאין יודעים ע"פ אין אנו שואלים אותו ומחזיקינן בפיסול אבל אם אמרו כן בלי שאלה דנתנו לאחר לקרות מכשירין והדוחק בפי' הזה מבואר הן מצד הלשון בטור והן מפאת הסברא ועוד קשה איך סתם הרמ"א הא לדעת הרמב"ם לקמן בסי' מ"ו כל שאין העדים יודעים מה שהיה כתוב בשטר בע"פ שורת הדין דשטר פסול רק בכת"י יוצא ממ"א אין אנו מאמינין אותם וביש להם מגו נאמנים ולכך בשטר שנשרף והם עדי שריפה צריכין לזכור לדעת הרמב"ם וכמש"ל בסי' מ"א לדעת הרמב"ם בשם רי"ו ועיי' מש"ל סי' כ"ח ומ"א ולקמן סי' מ"ו ואם כן אף כאן הא יש להם מגו דלא אקרוהו למאן דידע למקרי ואם כן אם אמרו אין אנו זוכרין יפסול אף בכת"י יוצא ממקום אחר ונתנו לקרו' ואיך יסתום הרמ"א דלא כרמב"ם. ולכן ברור דודאי אם יודעים שלא נתנו השטר לאחר לקרות שלא היה בעיר מצוי מי שיודע לקרות וכדומה ודאי פסול השטר כמבואר בגמרא ובעה"ת הנ"ל רק סתמא דמילתא אוקמינן השטר בחזקת כשרות כיון שכת"י יוצא ממ"א ואמרינן דנתנו לקרות ואף דריעות' לפניך דאינם יודעים לקרות נגד זה טיבות' לפניך דיודעים מה היה כתוב בשטר ואמרינן אין זה אלא דנקרא לפניהם ומכשירין השטר ואם כן אף דאמרו דלא קראו לפניהם לא מהימני כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם אין יודעים מ"ש בו וריעותא לפנינו דאינם יודעים לקרות אי אמרו דקראו אחרים לפניהם נאמנים וכשר השטר ואם לאו פסול וא"ש:

(ו) ואם הרחיקו ב' שיטין כו'. נתן הסמ"ע וב"י הטעם דיכול לחתוך כל שטר שלמעלה ולכתוב שטר חדש וש"ך כתב דא"צ לזה דאף דכתוב ש"ו יכול למחוק ש"ו ולהוסיף בשטה שניה מה דבעי ולקיימו ולכתוב שריר וקים בסוף שטה אחרונה וקושי' זו לא על הסמ"ע והב"י לבד כי אם על התו' בדף קס"ב ד"ה לפי' וכו' שכתבו דלכך הנהיגו לכתוב שריר וקים וללמוד מש"א דלפעמים מניחי' ב' שורות חלק והקשה המהרש"א דמה יועיל אף דסבירא ליה לתי' דלא חיישינן חששא דסמ"ע דירא לזייף לכתוב שטר חדש מכל מקום דילמא ימחוק ש"ו ויוסיף בשטה שניה מה שירצה ויכתוב לבסוף ש"ו וכתב מהרש"א דלשיט' זו אם המחק במקום ש"ו אפי' בשיטה שלישי' השטר פסול ע"ש ואם כן א"ש דהם כתבו הטעם למה תקנו שיהיה הרחקת שני שיטין פוסל ולא תקנו להיפך דיכשר ולעומת זה אם נמחק במקום ש"ו אפילו בשיטה ג' ומכ"ש אי כתוב ב' ש"ו א' בשיטה ג' ואחד בשטה א' יפסול וזה יהיה עדיף בתקנה דלא יהיה צריך לעדים לדקדק כ"כ בהנחת חלק שלא יהיה יותר מש"א ולכך פי' הם דמ"מ יש לחוש שיחתוך לגמרי ויעשה שטר חדש כמ"ש התו' בעצמם שם לבסוף ואם כן ע"כ בחלק שני שיטות פסול:

(ז) ואפילו טייטהו בדיו כו'. כתב הסמ"ע דעדים מעידים דבפניהם נמחק ואפי' הוא רק שריטות דיו בעלמא והש"ך הקשה דאיך אפשר דטייטהו בדיו הא אולי היה שם דבר חובה ומחקו ובאמת קושי' זו ג"כ קשה על רשב"ם דפי' כן להדיא בדף קס"ג אך נראה דלרשב"ם דסבירא ליה דאין למדין מש"א אפילו חובתו כמ"ש מהרש"א בלא"ה לק"מ דמאן מכריח למחוק כל ב' שיטות די דימחוק שיטה אחרונה הסמוכה לשטר ושטה הסמוכה לעדים מניח חלק ואם כן מה חשש יש דלמא היה כתוב באותו שיטה דבר ומחקו הא אין למדין מש"א אפי' חובתו אפילו שטה אחת חלק כמש"ל הסמ"ע בסי' מ"ד. ואי דהוי שטר שיכול לזייף דיכתוב על שורה ההוא הנמחקת מה דבעי ויקיים אותו בש"א ויכתוב ש"ו הא אם מחק בשטה שלפני אחרונה כשיעור ש"ו אין למדין כלל ממנו ואם כן ליכא למיחש אף להחולקים וסוברים דלמדין חובתו מש"א לא מבעיא לדעת הרשב"א וסייעתו דמחק בטופס כשר ולא חיישינן דהיה שם חובתו בלא"ה לא ק"מ די"ל כמ"ש אף גם לדעת החולקים י"ל להיפוך דימחוק ש"א הסמוכה לעדים ושטה הסמוכה לשטר חלק אם כן הרי מבואר וניכר דלא היה כתוב דבר בש"א דהרי שטה שלפניה חלק ואיך יניחו חלק באמצע שטר ואי ניחוש דיכתוב בשטה הפנוי הא אין למדין מש"א דהנך לא ס"ל זה אי יכתוב ש"ו דלמדין אם כן ליכא למיחש דיכתוב בשורה הפנוי' ועוד אי יכתוב יפסול השטר דאנן נימא דבאמת היה חובתו בש"א ומחקו דאם יכתוב בשטה שלפני' אין כאן הפסק ושפיר חיישינן דלמא היה חובתו ומחקו אך הא יש לחוש אם שטה אחרונה סמוכה לעדים נמחק דלמא היה שם שטר ועדים בשטה אחת ועדים שתחתיו הוא שהרבה בעדים ואח"כ מחק כל השטר ועדים שבשטה זו ועל הנייר החלק למעלה כתב שטר זה והרי עדים אלו מעידים עליו ובכוונ' הניח שורה פנוי' דאל"כ היינו חוששין דילמא היה חובתו ומחקו וכמש"ל אך זהו חששא רחוקה הכי כתבו התו' בדף קס"ה ד"ה שיטה כו' דאין העדים חותמים שטר ועדים בשטה אחת ומניחים חלק למעלה דאולי יחתוך השטר ולמעלה מן חתימת עדים יכתוב מה דבעי ע"ש ועיין לקמן סעיף י"א שם וא"ש:

(ח) אבל א"י לטעון להד"ם. ומזו נראה להליץ בעד הרמב"ם דפסק שם בהלכות גירושין דאם הרחיק בגט ב' שיטין דכשר בע"מ וקשה הא הוי מזויף מתוכו דההבדל דיש בין מזויף מתוכו לשטר שיכול לזייף דשטר שיכול לזייף ניכר ולא שייך דנסמוך על ע"ח דהא ניכר הזיוף מתוכו ויהיה צריך ע"מ משא"כ במזויף מתוכו יש לחוש דלא ירגישו בזיוף ויסמכו על ע"ח לבד ואף בזה בהרחקת ב' שיטין הא יש לחוש לזיוף ולא ירגישו בו כלל ויסמכו על ע"ח וצ"ל דהרמב"ם סבירא ליה כרבינו יונה וסבירא ליה כי אמרינן מודה ר"א אם מזויף מתוכו היינו כשהשטר חספא בעלמא ולכך אין להכשיר בע"מ דהרי הגט חספא בעלמא אבל כאן דלהד"ם לא מצי לטעון אם כן אף בגט העדים מעידים על גופו של גירושין ואף הוא משוי' לי' כריתות דהא הם מעידים על גופו של גירושין ולא מיקרי מזויף מתוכו לענין גט וכשר בע"מ והא דלא מהני כאן בשטרי הלואה ע"מ לא מטעם מזויף מתוכו רק דהוה שטר שיכול לזייף ולא סמכינן על ע"מ כדלעיל בסי' מ"ב ע"ש. ולפ"ז בשטרי קנין דמכשיר הרמ"א לעיל שטר שיכול לזייף בע"מ אף בהרחיק ב' שיטין כשר בע"מ כמו בגט לשיטת הרמב"ם. והנה בהא דאין למדין מש"א ועדי מסירה מעידין דהיה כך כתוב בו נראה לומר דכשר וה"ל דין שטר דכי אמרינן מזוייף מתוכו או שטר שיכול לזייף פסול אי הפסול בכל שטר ואם כן הוי חספא בעלמא אבל כאן כל השטר כשר רק החשש בש"א ואי אין ע"מ אין למדין ממנו ומה יכול לזייף יש כאן ואי יבאו ע"מ יכשירהו והגע עצמך מחק בשטר ועדים מקיימים אותו אחר החתימה כשר כדלעיל ס"ס מ"ד ואף זה כמוהו דאלו ע"מ מקיימין דלית חשש בש"א. ומה שהבאני לזו הוא להבין דברי הר"ן בגיטין שהקשה בפ"ק על הא דפרכינן בשטרי פרסאי דמסרי' באפי סהדי ישראל והא בעינן למהדר בש"א והקשה הר"ן הא השטר לא נפסל בכך ותי' כמש"ל בשמו דפרסאי' מניחי' שיטות הרבה פנוי ויש כאן זיוף לולי החזרתו מענין של שטר ע"ש וקשה תינח בהך דפ"ק דגיטין אך בפרק ב' דגיטין דאמרינן האי שטרי דנכתב בלשון פרסי וחתימי עליה סהדי ישראל כשר ושם נמי פרכינן והא צריך לחזור ומה יאמר הר"ן דשם דילמא באמת אין למדין מש"א ושם לא שייך תי' שלו דהא העדים הם ישראלים כשרים ונזהרים לבלי הרחק רק ש"א כראוי וצ"ע לכאורה. ולכן לפמ"ש ניחא דגם הר"ן מפרש כפי' רשב"א דהקושי' הוא דאמרת כשר משמע לגמרי והא בעינן שיחזור ובאם לאו על כל פנים ש"א פסול רק בהך דשטרי פרסאי דמסרו באפי סהדי ישראל סבירא ליה דא"א לומר כן דאם אין פסול בגוף שטר רק בש"א אם כן לא מקרי מזויף מתוכו וכדומה ואם כן כשר בע"מ דיעידו כן דהא בלא"ה כל הכשרו של שטר שם הוא עפ"י ע"מ ומפיהם אנו חיי' ואם כן אם הם מעידים על ענין שטר מכל השטר למדין ואין כאן פיסול ולכך הוצרך הר"ן לומר דיש כאן חשש פיסול לכל השטר דאולי הרחיקו הרבה ואם כן הוי שטר שיכול לזייף ולא מהני ע"מ כלל דסוגי' שם כר"א דלא הכשיר ר"א רק בגיטין כמ"ש התו' ורא"ש ורשב"א ע"ש וא"ש אבל בפ"ב דלא נזכר דבר מע"מ שפיר י"ל הקושי' כמו שפי' הרשב"א דכשר לגמרי משמע מיהו יש לדחות ולומר דבפ"ב בתר דמשני במהדר פריך ואלא מה קמ"ל וכו' ומזה משמע הקושי' מעיקרא היה בממ"נ אי לא מהדר למה יהני ואי מהדר מה קמ"ל ומשני לעולם דמהדר וא"ק מה קמ"ל קמ"ל הא דה"א דבעינן אשורית וכו' וא"כ ל"ל בקושי' דילמא דשטה פסול דעדיין קשה מה קמ"ל דכל סגנון הקושי' הוא בדרך בממ"נ והתרצן באמת היה יכול לשנוי' דשטה פסול וקמ"ל דלא בעינן אשורית רק למה ישני מילתא דלא קושטא כיון דהעדים ישראלים ודאי מהדרי ואין כאן פסול ולכך הוקשה לעיל בפ"ק דלא פריך מה קמ"ל וגם העדים גוים אין דרכם להדר וכו' וא"ש וזה יש לכוון בתו' ג"פ דביקשו להביא ראיה מפ"ב דאפי' בשטה א' פנוי פסול מדלא משני דיש רווח שטה וכתבו דחדא מניהו משני ואח"כ פלפלו מהך דפ"ק ולסוף כתבו מיהו מסתבר' גזרה הרחיקו אטו לא הרחיקו ויש להבין למה תחילת ראי' שלהם מפ"ב ולא מהך דפ"ק דאיירי בהו אח"כ דפריך והא לא מהדר ומשני דמהדר ולא משני דשטה אחד חלק ודוחק לומר דכוונו לתי' הר"ן. וגם מתחלה פלפלו בראי' ולבסוף העלו דבר בסברא אם כן טורח פלפול למה וגם קשה לסמוך על סברא ולפסוק דין. ולכך נראה דלראי' גמורה נתכוונו ולכך הביאו מפ"ב דקשה למה משני במהדר ולא משני דשטה א' חלק ול"ל היא היא דזה אינו דלא יהיה קשה מה קמ"ל דטובא קמ"ל דלא גזרינן הרחיקו אטו וכו' ול"ל דזה סברא פשוט' דליכא לטעות בי' ולזה סיימו התו' דזה אינו דודאי מסתבר דיש לגזור ואם כן טובא קמ"ל ועכצ"ל דבאמת גזרינן ודברי התו' מוכרחים ודוק ולכך הביא מפרק שני כי משם הכרח ודוק כי זה ברור:

(ט) אם יחתמו זא"ז וכו'. אבל זה תחת זה אין לחוש דשני שטרות בע"א אין מצטרפין סמ"ע והקשה הש"ך הקי"ל לקמן סי' נ"א דמצטרפין ותי' הש"ך דבכה"ג כל ע"א בשטה אחת הזיוף ניכר ואינם מצטרפין וכן נראה מדברי תו' דבדף קס"ד דבתוך ד"ה גופא נר' דסבירא להו דשני שטרות בכל אחד ע"א מצטרפין ואילו בריש פרק ג"פ בד"ה מקושר כתבו דאם עדים חתומים זה תחת זה ליכא למיחש דיעשה שטר ועד בשיטה א' דה"ל רק ע"א וקשה הא מצטרפי ועכצ"ל כמ"ש הש"ך דבכה"ג אינם מצטרפין. (מיהו לקמן כתבתי דתו' ס"ל דצריך להיות שני עדים רק א' אינו מקוים ודברי תו' בדף קס"ד דיחתום עוד ע"א ואם כן י"ל כאן אין כ"כ פנוי שיחתום עוד ע"א ויכתוב שטר ודוק) . וכן נראה מ"ש בדף קס"א ד"ה וניחוש דכתבו א"נ העדים שחתמו בראשונה הם מטייטי' בגליון שלמטה משטר בחוץ שלא יבא אדם ויכתוב שטר באותו גליון ויהיה העד לוה שזהו כת"י והיינו דבהך תי' סבירא ליה לתו' וכן בקושי' שבמקושר דחתמו עדים מבחוץ לא חתמי' זה בצד זה רק זה תחת זה ואם כן לא שייך שטר ועדים בשטה א' וא"ש ומיושב קושי' מהרש"א שם ע"ש. אך לפמ"ש הרמ"א בסי' מ"ו ס"י בהגה. דע"א החתום בשטר אף שכ"י יוצא ממ"א צריך לזכור העדות בע"פ ואם כן ליכא למיחש לפסול דאם יזייף ויעשה שטר מזויף איך יזכור מ"ש בשטר הא באמת לא היו דברים מעולם (ועיי' מש"ל בסי' מ"ו מה שיש לומר בזה) משא"כ בשטר בב' עדים וכת"י ממקום אחר ניכר א"צ לזכור וכמו כן לפמ"ש הרמ"א ס"ס מ"ו בשם הריב"ש דע"א החתום בשטר יכול לחזור אפילו כת"י יוצא ממ"א ע"ש אם כן מרתת לזייף דהא אפילו בשטר בב' עדים סבירא להו לתו' בדף קס"ב ד"ה שאין למדין די"ל דמירתת לעשות שטר חדש מזויף פן יכחישו העדים רק הפוסקים לא סבירא להו דמה בכך דיכחישו כיון שהגיד וכו' אבל בע"א דיכול לחזור פשיטא דמירתת ואינו עושה שטר בע"א דיכחישו ויהיה נאמן ודוק. ועיין מש"ל בסי' מ"ו ויותר נר' דמ"ש זה תחת זה הרצון בשבי שיטות ולא בשיטה אחת אבל מכל מקום אין מכוונים זה תחת זה אלא הראשון היה חתום בחצי השיטה שניה אבל העד השני חתום תחתיו בראש שיטה וליכא כאן חשש כלל וכוונה בשני שיטין אבל לא מכוונים להדיא זה בחצי שטה שניי' וזה בראש השיטה ופשוט:

(י) שמא היה כתוב חובתו וחתכו כו'. יש להקשות על המחבר דהעתיק דין זה מהרא"ש והרא"ש אזיל לשיטתו דסבירא ליה מחק בכל מקום בשטר פסול דחיישינן שמא תנאי היה בו וה"ה לנחתך אבל לפי דפוסק המחבר לעיל סי' מ"ד ס"ה כרשב"א דמחק בטופס כשר ואין חוששין לתנאי אם כן אף בנחתך נמי איך נחוש לתנאי ועיין לעיל שנר' ראי' לרשב"א מהא דגזי' לזמן ע"ש וצ"ל דסבירא ליה למחבר לחלוק כי מכשירין במחק די"ל דבא דרך מקרה משא"כ נחתך דהוא בכוונת מכוון שפיר חיישינן דילמא תנאי היה ובהך דגזי' לזמן גם שם אין כאן ריעות' דהרי יכול למחיק וכשר ומה לו לחתוך מה שאין כן כאן דאילו היה מטייט ומוחק הוי ליה שטר פסול דיאמרו אטיוט חתמי והוא שלא לפסול השטר נתכוון ולכך חתכו וחיישינן אף לשיטת הרשב"א דבלא"ה סברת רשב"א דחוק והבו דלא לוסיף בכהאי גווני ודוק:

(יא) אם כתוב למעלה בסוף שיטה ש"ו כשר. הקשה הש"ך בסעיף קטן ב' דילמא היה כתוב חובתו ולמדין ממנו אפילו אחר ש"ו וכתב בשלמא על הרא"ש ל"ק די"ל דסבירא ליה כדעת רשב"ם דאפילו חובתו אין למדין משטה אחרונה רק הא דכתב דילמא היה שם חובתו ומחקו היינו לדידן דלמדין אם כתוב שריר וקיים ולכך לאחר שריר וקיים הדרן לדין הגמרא דאפילו חובתו אין למדין אבל לדעת הש"ע דלא סבירא ליה כרשב"ם וסבירא ליה כנ"י דחובתו למדין ליתא לדין זה דאף דכתבו ש"ו מ"מ אולי היה כתוב חובתו עכ"ל. ודבריו בלתי מובני' איך כתב ברישא דילמא היה שם חובתו וחתכו בממ"נ אי ראינו דכבר נכתב ש"ו הא ס"ל דאין למדין חובתו ואי דבא לפנינו ואין כתוב ש"ו אם כן לדידן בלא"ה השטר פסול דהא לדידן שטר שאין בו ש"ו פסול ומה צורך לטעם דהיה כתוב בו חובתו. גם דחוק דהתו' כתבו להדיא דחוב תו למדין דיחלוק הרא"ש עליהם ולכן הדבר ברור כמש"ל בסי' מ"ד ס"ק י"א ועשיתי סמוכים מדברי תו' דאף חובתו לאחר ש"ו אין למדין דהא כבר נגמר ענין שטר ולאו מכלל שטרא הוא וכמו שטר שאין בו ש"ו דאין למדין הימנו. וכן נר' עוד ראיה ברורה מתו' דף קס"ד ד"ה גופא כו' דכתבו דאם עד א' חתום בראש שיטה והשני בסוף שיטה ושניהם על מחק ובין שניהם נייר כדי שיוכלו לכתוב עליו נחנו סהדי זהו לא שכיח דלמה יעשו שטות כזה יחתמו על הנייר ע"ש וצריך להבין אי כוונת התו' דעד השני יחתום על הנייר לא היה לתו' צורך להאריך באיזה אופן שיש נייר חלק ביניהם יהיה איך שיהיה על כל פנים אם נחנו סהדי על הנייר בין עד לעד הלא יכול עד הב' לחתום על הנייר ועכצ"ל דזהו כבר כתבנו למעלה בסימן מ"ד דעדיין יש לחוש דיהיה שטר וע"א על מחק דכשר ועדיין י"ל דימחוק ולכך עכצ"ל דכוונת התו' דגם עד ראשון יחתום על הנייר ולכך הוכיחו התו' דבאותו שיטה יש נייר חלק ואם כן יכול לחתום עליו וקשה איך אפשר להניח המחק ויחתום אחר כך על הנייר הא כשמחק לפניו יש לומר היה כתוב שם חובתו ומחקו אלא ודאי דבגמ' איירי דכתוב לפני שיטה זו שריר וקיים או החזרת שטר וכמש"ל בתו' ומודה התו' דאין למדין מחובתו ושפיר כתבו התו' דיכול להניח מקום מחק ולחתום אנייר והא לא קשי' דהא יהיה מחזי כאילו אטיוטא חתמו די"ל דסבירא להו לתו' דוקא ביש טיוטא בין העדים לשטר באורך דמפסיק בין השטר לעדים טיוטא אבל כשאין מפסיק בין עדים לשטר טיוטא רק בצד עדים דהיה לו לחתום בראש קצה שטר והן הרחיקו למשוך בקצה השטר משוך והלאה זה לא אמרינן אטיוטא חתמו ואם כן דברי הרא"ש והתו' כאחד עולי' ולק"מ. וכן נראים דברי התו' בדף קס"ג ע"ב ד"ה שיטה כתבו להדיא דאם נחתך לפני עדים יש חשש דילמא היה שטר בשיטה אחת וחתכו וכתב בגליון דזה תלי' אם העדים מניחים בשטר בזה גליון גדול כ"כ ולא כתבו בפשיטות דילמא היה כתוב שם חובתו של בעל השטר א"ו כמ"ש דליכא למיחש לאחר ש"ו לחובתו ואפשר לומר אף הרמ"א דהביא לעיל דין דנ"י דחובתו למדין מש"א מכל מקום מודה לדינא של התו' והרא"ש דכה"ג לאחר ש"ו אין למדין או אף דדעתו לעיל כנ"י בהחלט דמכל מקום למדין מכל מקום לא הגיה כאן על דברי הש"ע דמכשיר ביש ש"ו דכיון בלא"ה דעת רשב"א כמ"ש להכשיר מחק בטופס מבלי לחוש לתנאי ומחקו א"כ בצירוף דעת התו' ורשב"א יש לסמוך להכשיר השטר וא"ש:

(יב) שיהיה עדים חתומים זה תחת זה. אין להקשות לשיטת המחבר לעיל שהוא שיטת הרא"ה דאם קיים מחקין בין עד לעד דלא מהני דאולי עד אחד זייף ולא סמכינן על ע"א לאפוקי ממון ואם כן אף כאן מה יהני דעדים חתומים זה תחת זה דילמא היה לו שטר וע"א בשטה אחת דכשר כנראה מדברי התו' ורא"ש והש"ך והסמ"ע בסעיף שלפני זה והוא חתך הך שטר וכתב על כל גליון מלמעלה סע"ג העד כל מה דבעי והעד הזה חותם עליו בלי דעת ואחר כך יניח לעד שני לחתום ואי דאין עד שני עושהו הא מפקינן ממון עפ"י ע"א ומ"ש הך מקיום דאמרינן דלא מהימן ליה לע"א ואולי זייף וזהו כמעט ראיה ברורה לדברי רשב"א הנ"ל דאף על ע"א סמכינן דלא היה זיופא ואולי צ"ל לרא"ה מסתמא סמכינן על ע"א דלא זייף רק בקיום סבירא ליה דאיתרע דלמה קיים בין עד לעד ולא הניח לעד השני גם כן לחתום ובמקום ריעותא חיישינן:

(יג) אבל אם חתומים זה אחר זה פסול. וכתב הש"ך דמכל מקום יכולים עדים לחתום שטר ועדים בשטה א' ולהניח גליון למעלה מהשטר ועדים ולא חיישינן דילמא יחתוך לשטר ויכתוב על הגליון מה דבעי וחתימי עליה סהדי דעדים מזהירי זהירי כשחותמים שטר ועדים בשטה א' לחתום תיכף ורצוף לשטר וא"כ אם יחתוך השטר יהיה חתימת עדים מבלי חלק כלל וכלל לפני חתימתן וסתם שטר יש לו גליון מהצד ויהיה הזיוף ניכר ולפ"ז הא דכתוב בש"ע דאם עדים חתומים זה אחר זה פסול דילמא היה שטר ועדים בש"א צריך לומר דהחתך מגיע ממש עד חתימת עדים אבל כשיש איזה נייר פנוי וחלק קודם חתימת עדים כשר דל"ל דהיה שטר ועדים בש"א דהא חזקה על עדים שעשו כהוגן ואין מניחים פנוי בין השטר לחתימה כשהוא בש"א ולמעלה גליון ועוד דלמה לו זיוף הלזו דמינכר הזיוף הלא היה יכול לחתוך לשטר עד למעלה ולכתוב בגליון מכוון כנגד עדים ולא יהיה מנכר זיופו כלל דהא יש פנוי קצת בין עדים לראש הדף. ובהכי ניחא דברי התו' מש"ל בס"ק הקודם דכתבו דעד החתום על מחק ובינו לבין עד שני נייר דלמה לו לע"א לחתום על המחק יחתום על הנייר וקשה איך אפשר שיניחו מחק לפני חתימתן ויחתום אנייר ואם כן דהמחק לפני עדים יש כאן חשש פיסול אולי היה כאן שטר ועדים בש"א ומחק השטר וכתב למעלה על הגליון למעלה משטר ועדים זה השטר. ועכצ"ל דכוונת התו' דירחיקו קצת מן המחק ויניחו בנייר חלק קצת קודם חתימה ואם כן ל"ל דהיה שטר בש"א דצריך להיות רצוף לעדים ודוק דזה ראיה מבוררת לדברי הש"ך ודלא כסמ"ע והב"ח:

(יד) אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא פסול כו'. הש"ך בס"ק כ"ג האריך לברר ולהכריע כדעת החולקים וסבירא ליה דוקא בתחלה כשר ולא באמצע ובסוף וכבר מראש מקדם גליתי דעתי שבמקום שנחלקו קדמונים לא איש דברים אנכי להכריע ובפרט בדבר זה אשר אפילו אבות עולם לא עמדו בדבריהם ור"ת חזר בו מכח קושי' זיל קרי בתו' ובמחברים ולכן לא אכניס עצמי בזה לומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה חס לי לומר כן רק מ"ש הש"ך ראיה לראיה נצחית מדברי ירושלמי ואולם ישלח ידו להגיה להוסיף ולגרוע ולשנות הסדר ובזה חשב לברר הלכה. לבבי לא כן ידמה ומ"מ א"צ להגיה כלל רק מלה אחת שהוא נראה שהוא טעות דמוכח ויתר כנטל דמי וזולתו לא ומזה ראי' לדברי רמב"ם כי זה לשון ירושלמי בפ"ק דגיטין במשנה כל גט שחתום עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים מעתה אפי' כותי אחד יהיה פסול אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר שטר שחתמו בד' עדים ונמצא שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר ותתקיים העדות בשאר. ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה אבל למ"ד העדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפי' חתם ישראל בסוף פסול עכ"ל והקשה הש"ך דהא בגמרא דידן איפכא תנן דהואיל דאין עדים חותמין בגט אלא זה בפני זה מהני דחתום ישראל לבסוף דל"ל כי רווחי שביק וכן הקשה במה דאמרינן שטר וכו' דאין לו מובן ולכך שלח ידו להגיה וכצ"ל אמר ר"א תפתר שחתם ישראל בסוף אר"י אתיא כמ"ד אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אבל למ"ד עדים חותמין אפילו זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול שטר שחתם בד' עדים ונמצאו שנים ראשונים קרובים או פסולים כשר וכו' ר"א בשם ר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אבל למ"ד אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר כך הוא הגהתו וכל המעיין יראה כמה נשתנו סדרי ירושלמי לפי דבריו להגיה ולהחליף מהיפוך להיפוך ולומר על כשר פסול ועל כל זה אין לו פתר מה דסיים אפילו חתום כותי לבסוף כשר מה שיאט' דכותי הכא הל"ל אפילו חתום פסול לבסוף דכאן לא איירי כלל מן כותי רק מן קרובים ופסולים. ולכן נראה ברור דכל דברי ירושלמי הם כהוויתן בלי שינוי וחילוף רק מילתא ישראל דנאמר לבסוף הוא טעות דמוכח דהל"ל כשר ומה ענין ישראל לכאן הא מדברים בכשרים ובפסולים אלא ברור דהוא טעות ויותרת מקמאי דאיירי בי' מקדם בכותי וישראל וכצ"ל אפילו חתם לבסוף פסול וישראל מיותר ובזה יובנו כל דברי ירושלמי בלי פקפוק כלל וראשון תחילה נאמר במ"ש מתחיל' להגיה גבי גט שחתום עליו כותי אמת הדבר שהרז"ה בגיטין הביא גי' זו ונראה שהיה גירסא שלו כמ"ש הש"ך להגיה ומדברי הרמב"ן במלחמותיו נראה ג"כ שלא הרגיש שהביא גי' בלתי מתוקן ש"מ דג"כ סבירא ליה כגי' הש"ך. אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות עבדים נראה דגי' דידן היה לו והיא גירסא נכונה דפסק שם גט שיש עליו עד כותי חבר כשר וכבר תמה הלח"מ על הרמב"ם דלמה לא פי' דוקא בחתום תחילה כותי וחתום ישראל לבסוף כדאמרינן בגמרא ועוד אי באמת צ"ל כותי חבר אם כן בכל שטרות כשר וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם כותי חבר לאפוקי בידוע שאינו חבר אבל בסתם אמרינן דהיה חבר וסבירא ליה לרמב"ם דבס"ד מחלקינן בין חתום ישראל בתחיל' לחתום ישראל לבסוף אבל לפי דפרכינן א"ה שארי שטרות נמי ומשני אין עדי גט חותמין אלא זה בפני זה נאיד הגמרא מאוקומת' קמייתא דצריך להיות דוקא חתום ישראל לבסוף אלא אפילו בתחילה דכיון דאין חותם אלא זה בפני זה ואין ישראל חותם כי אם שידע מי יחתום עמו וכיון שיודע שיחתום עמו כותי אם יודע בכותי שאיני חבר אינו מצרף עמו לחתום על גט בפיסול העד ולכך אפילו חתם ישראל בתחילה כשר כל שהוא בחזקת חבר ועיין ברז"ה דכתב להדיא דעשו בגיטין כעין נקיי דעת בירושלים שאין חותמין אלא יודעים מי חותם עמהם ע"ש ובהך סברא סבירא ליה לרמב"ם אם כן אף בחתם ישראל תחילה ויסודו של רמב"ם לומר כן הוא מהך ירושלמי דקתני להדיא למ"ד שאין עדים חותמים אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי לבסוף כשר והוא הדבר שכתבתי דעכ"פ יודע ישראל שיחתום כותי ואינו מצרף עמו אם לא בכותי חבר וסבירא ליה לירושלמי דהא דאמרינן בחתם ישראל לבסוף דוקא הוא למ"ד דעדים חותמים זה בלי זה ואם כן בחתם ישראל תחילה ודאי פסול אבל לבסוף סבירא ליה ירושלמי דגבי גט מיזהר זהיר מבלי להניח רווח דילמא יוסיף בו דבר ויהיה פיסול ומכשול בא"א משא"כ בשארי שטרות לא מיזהר זהיר כ"כ ומניח רווח' וא"ש והדבר מבואר בירושלמי למ"ד אין חותמין אלא זה בפ"ז אפי' חתום לבסוף הכותי כשר והן הך דברי הרמב"ם וסבירא ליה דגם גמרא דילן סבירא ליה כן. ובש"ע הלכות עבדים נגרר המחבר אחרי דברי הרמב"ם דסתם ג"כ בכל מקום דחתם ישראל דכשר והדבר מבואר דגי' זו נכונה ותמהני מהש"ך איך העלים עין מהרז"ה ורמב"ן דלא זכרם כלל וביחוד איך לא הרגיש דלשיטת הרמב"ם וש"ע עכצ"ל דגי' בירושלמי כמו שלפנינו היא גי' נכונה ועפ"י כתב הרמב"ם דינו ומעתה נבוא מ"ש בירושלמי בשטר שחתום עליו עדים ראשונים קרובים או פסולים כשר הא חתמו לבסוף פסול דלבסוף ודאי לא לשם מילוי חתמו כי אם לשם עדות רק מה בכך דחתם לשם עדות כיון דהכשרי' לא נצרפו עמו חף דהקרובים נתכוונו לעדות לא נפסלו הכשרים אם לא נצרפו עמו ולא ידעו בהם כדעת הרי"ף לעיל ס"ס ל"ו ע"ש אך אם אין עדים חותמים אלא זה בפני זה אם כן ידעו הני בהני וכיון דחתמו פסולים לבסוף ה"ל צירוף ופסול דמה שחתמו לבסוף ודאי לשם עדות חתמו אבל אי חתמו זה שלא בפני זה אם כן אף דחתום פסול לבסוף וחתם לשם עדות מכל מקום לא נפסלו כשרים דאמרינן דלא נצרפו עמם ולא ידעו כלל דהם חתומים. וזהו דברי ירושלמי דהא דאמרינן דוקא בחתום פסול תחיל' דשטר כשר ולא לבסוף היינו אם אין עדים חותמים אלא זה בפ"ז ואם כן ה"ל צירוף ולכך בחתם לבסוף פסול אבל למ"ד זה חותם שלא בפ"ז אפילו חתום לבסוף פסול פי' שהיה הפסול חתום לבסוף מכל מקום כשר. וא"ש דלדידן דקי"ל דעדי שטר זולת גט חותמים זה שלא שפ"ז ולא גזרו בהו שטר אטו גט אפילו חתום לבסוף כשר דאמרינן דכשרים לא ידעי בהו ולא נצרפו עמם והגע עצמך שטר שנחתם בשני עדים בכשרות וכי יכולים פסולים שחתמו אח"כ בלי ידיע' הכשרים לפוסלו דבר זה רחוק מסברא ודברי ירושלמי נכונים. ומסכימי' לדעת הרמב"ם בכל אופן ולכן אעפ"י שמנה הש"ך ממש רוב מחברים דפוסלים בחתומים עדים לבסוף מכל מקום ודאי יכיל המוחזק לומר קים ליה כמיעוט הזה ה"ה הרמב"ם והרמב"ן ור"ה גאון וריב"ש ולפמ"ש מבואר כך בירושלמי ופשיטא דאין להוציא מיד מוחזק:

(טו) אלא אם כן שנים האחרונים כו'. משמע הא פסולים אמצעי' ג"כ כשר והש"ך בס"ק הנ"ל הביא דרוב פוסקים ס"ל דאמצעי' ג"כ פסול והנה הב"י הבי' דדעת התו' בפ"ב דגיטין דאפילו חתמו באמצע פסול וקשה בעיני רבינו ב"י שהיה הרא"ש חולק ויכשיר ובא"ע החליט דפליגי אבל בח"מ כתב דלא פליגי וחשב לישוב הדיעות וכבר השיג עליו בתשובת מהרי"ט ועיין בס' גט פשוט סי' ק"כ בא"ע שהאריך בדוחק שיש בדברי ב"י ובאמת לא זו בלבד יש לתמוה אלא אף גם על הרמ"א בא"ע סי' ק"כ בד"מ דהקשה בטור דכתב מתחילה באומר כולכם חתמו דשנים חשוב עדים והנשארים משום תנאי לפיכך אם היה השאר פסולים כשר ואחר כך כתב כשחתמו שנים פסולים בראשון פסול ומזה הוכיח הד"מ דלעיל איירי במה דאמר דהשאר פסולים דכשר לא בראשונים כי אם דחתמו לאחר כך והקשה הא אם בראשונה פסול מכ"ש אחר כך ותי' דסבירא ליה כר"ת קודם חזרה דאע"ג דמתחילה פסול מכל מקום בחתומים אחר כך כשר ע"ש. ודבריו צריכין לימוד דהא מבואר בטור ח"מ סי' זה כר"ת לאחר חזרה וכתב שכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל גם יש לתמוה במהרש"א דהקשה בפ' ג"פ על תו' ב"ב דף קס"ג דכתבו לר"ת דאין כשר רק בחתום קרוב בתחילה אבל בסוף פסול והקשה הא אמרינן בפ"ב דגיטין אי חתום קרוב בתחילה פסול משמע הא חתום אחר כך כשר ותי' דהיינו חתום באמצע כשר כדעת הרא"ש עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה איך אפשר לפרש כן בתו' דהא תו' כתבו להדיא גיטין דף י"ח ע"ב ד"ה אמרי לה כו' לאחר חזרת ר"ת דאפילו באמצע פסול ע"ש ולכן נראה הא דהעדים פסולי' החתומים לאחר שחתמו שני הראשונים פסול יש בו ב' הטעמים א' דתו ליכא למימר למלוי חתמו כמ"ש התו' וע"כ לעדות חתמו. וטעם השני דאתו לקיים השטר ע"י קרובים והנה לטעם השני זהו אם הם אחרונים אבל אם הם אמצעי' לא שייך זה דהא מקיימינן השטר מעדים אחרונים ולעומת זה י"ל דאם הטעם משום עדות זהו לא שייך בגט כמ"ש הר"נ דבגט תלוי' בבעל וחזקה דהבעל לא יזמין פסולים לעדות אבל בשטרות שייך שפיר משום עדות דמה בכך דאין דעת הבעלי דברים לכך מ"מ העדים בעצמם הם מכוונים לעדות וכמ"ש הר"נ באריכו' בפרק ב' דגיטין ע"ש ולפי זה יש לומר בגט על כרחך הטעם משום קיום דלעדות לא שייך בהו כמ"ש הר"נ ואם כן דוקא בשנים אחרונים אבל לא באמצעי' דבהו לא שייך טעם דקיום והם לא פסלו לשטר ולכך הרא"ש בתי' לקושי' בהך דגיטין דאמ' חתמו פסולים בתחילה יפה תי' דבאמצעי' כשרים וזהו טעם התו' ג"כ בב"ב דכתבו לר"ת דבסוף פסול הקשה המהרש"א מהך דגיטין ותי' דסבירא ליה לתו' כרא"ש דבאמצע כשרי' והיינו בגט. אבל התי' בגיטין כתבו על הך דאמרינן בב"ב בשטר ששנים הראשונים פסולים בזו כתבו התו' דאף אמצעי' פסולים דגבי שטר אף אמצעים פסולים ובזו יובנו דברי מהרש"א דחשיב להסכים דברי התו' ורא"ש כאחד כיון דיש הבדל בין גיטין לשטרות ולק"מ וגם דברי הטור בא"ע יש לפרש דסבירא ליה דיותר יש לפסול בתחילה והיינו לא מן לבסוף רק מן באמצע דכשר בגיטין דלית בהו טעם לפסול וכן מסתבר אבל בח"מ סבירא ליה לפסול אפילו אמצע ולק"מ ואמת כי מתחילה הייתי נבוך כי הטור בח"מ גבי שטרות כתב דשני אחרונים פוסלים משמע דוקא שני אחרונים ולפמ"ש משמע בשטרות סבירא ליה דאף אמצעים פסול וכן ברמזי' לפ' ג"פ שאם פסולים חתמו לבסוף פסול דמשמע דבאמצע כשר ואם כן אף דמסתבר כמ"ש בהרא"ש מכל מקום בטלה דעתי נגד דעת הטור אך ראיתי כי רבינו ב"י בא"ע סי' הנ"ל דכתב דמדברי רבינו הטור בח"מ סי' מ"ה לא אתפרש מה דינו של שטר שחתומים עליו פסולים באמצע ומזה למדנו דסבירא ליה דמלת אחרון לאו דוקא וכמ"ש לקול אות אחרון שהוא למעט הראשון וכן במ"ש ברמזי' חתום לבסוף כל בתר ראשונים לבסוף קרי' ליה אבל ברמזים לגיטין כתב אם חתם קרוב אחר שחתמו שנים ראשונים כשר ש"מ דכשר באמצע דהא לבסוף פסול והיינו בגיטין כי בגיטין דעת הרא"ש להכשיר. וכן נראה לדינא וכמ"ש הש"ך דבאמצע בשאר שטרות זולת גט לכ"ע פסול. וזה שהעליתי דאפי' באמצע קרובים פסול לכאורה מוכח כן מתו' ב"ב דהקשו למה צורך בשטר על הנייר ועדים על מחק לכתוב אנחנו כו' יניח פנוי. וקשה תינח בשטר בב' עדים בג' עדים ע"כ יצטרך לכתוב אנחנו בין עד ראשון לשנים אחרונים דאל"כ אלא יניח פנוי ימלאהו בקרובים ושנים אחרונים יהיו כשרים ועל כרחך צריך לומר דמכל מקום פסול השטר אך יש לדחות או כמ"ש בחדושי כי בשטר על נייר ועדים ע"מ אפשר לא מכשיר כלל בחתימת קרובים בשום דוכתא כי התו' ב"ב דף קס"ג ד"ה גופא כו' הקשו דילמא היה עדים על מחק ושטר על הנייר ומחק וכתב ועיין מהרש"א דפי' דמסרו לו שטר פסול וזהו שצריך עיון איך ס"ד דעדים יעשו שלא כדת וע"ז הוא כל ענין הכשר שטר דאין עושין שלא כהוגן. ולכן י"ל כך בחתום קרובים בתחלה ליקרא ודאי לא יכתוב נחנו סהדי רק אחר חתימת קרובים דהם אינם בגדר עדות כלל והקרובים יהיה קרובי לוה ואחר כך יקח שטר ויגוז נחנו וב' העדים וישאר שטר עם חתומים קרובים וימחוק השטר ויכתוב שטר שהוא הלוה לאחר ולהם אין עדים קרובים ויגבה בו או שיקח קרובים למלוה וללוה רק הם יהיו קרובים ונתרחקו ויגוז כמ"ש והשטר ימחוק ויזייף שטר אחר ויכתוב זמן מאוחר לאחר שכבר נתרחקו והשטר כשר. וע"ז תי' התו' כיון דבכה"ג בעינן לכתוב נחנו סהדי וכו' אין מוסר לו שטר פסול הרצון שטר שחתום עליו פסולים כו' דאם כן לא נתקיים תקנת חכמים למכתב נחנו וכו' כי יכול לגוז כמ"ש ולא חיישינן לכך ואין לגמגם בשביל לשון התו' כי הלשון בזה הדיבור מגומגם וצריך הגהה כנראה וכמ"ש מהרש"א והדברים בכוונתם נכונים ואפשר שצ"ל שטר בפסילים הרצון שטר שנחתם עליה פסולים. ואם כן לק"מ מהנ"ל אבל י"ל בכוונת התו' עוד פי' דאולי שנים לוים מאחד וכתבו אנו לוים ממך מנה וחתמו שנים והיה שטר על הנייר והם על מחק ואף שפסול שהוא יכול לזייף מה בכך בלא"ה על כת"י נאמן פרעתי ולהד"ם אף בזה א"י לטעון והלוים האמינו למלוה דלא יזייף עליהם מכמה טעמים ובפרט דלוה מהימן למלוה כדאמר הגמרא והוא ימחוק ויכתוב שטרו על אחר והלוים הם יהיו עדים וקושי' גדולה היא ותי' התו' כיון דצריך אנחנו כו' הם אין מוסרים לו שטר פסול כמו דחזקה על עדים שאין מוסרים מתחת ידם דבר שעומד לזיוף כן חזקה על כל ישראלים ואין הלוים מוציאים זיוף מתחת ידם דבר שיוכל לזייף והמכשלה תחת ידם וכוונת התו' שאין מוסר שטר פסול קאי על כל ישראל שכולם בחזקה זה שמשגיחים מבלי להוציא מכשלה זו:

(טז) האחרונים וכו'. ועיקר הטעם משום דמקיימין שטר מן עדים אחרונים ואם כן אתו לקיים מן עדים פסולים ועיין ש"ך שהאריך בזה ויש להקשות קצת לפי מ"ש הרא"ש בקושי' דאיך מכשירין בקרובי' ניחוש דאתו לקיים שטר מן קרובי' כדפרכינן בגיטין גבי מקושר ותי' דאין מקיימין אלא מעדים אחרונים והם צריכים להיות תמיד כשרים ואם כן ליכא למיחש וקשה לפ"ז קושי' הגמרא אם הרחיקו עדים ש"א ג"כ יפסול דדילמא יגוז השטר ויעשה שטר ועדים בש"א ויאמר אנא לרבות בעדים קבעי ומה דמשני הגמרא בכה"ג מקיימין אותו מעדים של מעלה מה בכך הוא יכתוב שטר בש"א ויחתום עליו עדים פסולים ואם כן כשאנו מקיימים השטר מעדים של מעלה קושי' הרא"ש במקומו דמתקיים השטר ע"י פסולים ואם אמרינן דכ"ז חוקרי' לדעת טיב עדים כמ"ש רמב"ן בלא"ה אין מקום לדברי הרא"ש כמ"ש הש"ך ע"ש ואפילו נימא דקרובים לא נחשדו לחתום שטר מזויף כזה עדיין קשה מן פסולים הנפסלים בשביל שהם בחזקת משקרי' וקושי' במקומו ואמת כי בתו' ב"ב משמע קצת דלא חשו לכך באמת כי חזקה על ב"ד דחוקרים טיב העדים אם כשרים או פסולים רק קושי' התו' כיון דדרך הקיום לקיים מן עדים אחרונים והבריות יראו דחתמו לבסוף במקום שמקיימין ממנו שטר פסולים יטעו ויחשבו פסולים כשרים לעדות ואתו לקלקולי ע"ש בלישנא דתו' אבל חזקה על ב"ד שלא יטעו ואם כן לא קשי' מהך שטר בש"א הנ"ל כיון דהב"ד לא יטעו למראה עיני הבריות לא חששו בהך שטרא דלא שכיח כלל אבל לפמ"ש הרא"ש מבואר דחששו באמת לקלקול בקיום כדאמרינן בגט מקושר קושי' הנ"ל במקומו וצ"ל דודאי אם הלוה טוען מזויף והמלוה בא לקיימו דחוקרין הב"ד בכל אופן לברר הדברים ואומרים מה דקמן ודאי לא חצוף אינש לומר על שטר אמת שהוא מזויף עד שאמרו בשביל כך ד"ת א"צ קיום וחוקרין ויודעים ועומדים על השרש מכל טיב עדים אבל אם הלוה מודה בשטר רק דטוען דבר אחר כדקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והמלוה רוצה לקיים שטרו כדי שלא יהיה ללוה מגו בזו אין הב"ד חוקרים כלל אחר טיב עדי שטר דהא נודע להם דהדבר אמת והלוה מודה רק לסלק מגו בעינן קיום ואם כן כל קושי' הרא"ש לא כשלוה יטעון מזויף דבהא הב"ד חוקרין כקישיי' הרמב"ן רק אם יודה ויהיה לו מגו הב"ד יקיימו עפ"י קרובים ויפסידו ללוה המגו שלא כדת ואז אין הב"ד חוקרי' ואם כן ל"ק מן הך דהוא ועדים בש"א דכל חשש דיעשה זיוף ויחתום פסולים ושטר ועדים בש"א בהרחקת השטה דאז הלוה טוען מזויף דהא לא יודה בשטר שקר ואם כן תו ליכא למיחש כלל דהב"ד יחקרו בטיב עדים וא"ש:

(יז) דוקא שמלאהו ביום שנכתב וכו'. ויש לדקדק על הש"ע דסתם הך דינא כאילו אין בו חולק ולענ"ד נראה לא סבירא ליה להרא"ש כן דהא רבינו יונה כתב הך דינא וכתב דאי ל"ת הכי אלא אפילו לאחר הזמן כשר משום דשטר כשר היא אלא שיש בו חשש זיוף וכיון שנסתלק הוכשר למפרע אם כן היכי משכחת לי' בהרחיק ב"ש דפסול כשיבוא לב"ד יאמרו לו לך ומלאו בקרובים ולהכשירו לשעבר. (ואין להקשות לפ"ז מה פריך הגמרא ב"ב דף קס"ב בין עדים לאשרתא דמטייט ליה א"ה בין כתב לעדים נמי דמה קושי' שם איירי דכבר עבר זמנו של שטר דבו ביום בלא"ה די ק רבינו יונה דלא שייך פסול דאפשר למלאות בקרובים ואם כן לאחר יום אף טיוטא לא מהני דה"ל מוקדם משא"כ בקיום לא שייך מוקדם ולכך מהני טיוטא וצ"ל דקושי' הגמ' אם כן דגם ברווח ב"ש מהני טיוטא למה קתני מלאהו בקרובים הל"ל מלאוהו בטיוטא כשר ול"ל קרובים ודוק ובפרט אם אמרינן דלכך קרוב ברישא כשר דהוצרך למלאו' החלל כי היה רווחא שביק למאן דקשיש וכאשר לא בא הוצרך לחתום פסול ואם כן קשי' שפיר עדיין יפסול דודאי לעדות נתכוון דאי למלוי הא יכול לטייט בדיו וא"ש) וי"א דאם בא לב"ד קודם שמלאהו שוב אין לו תקנ' ומילתא בלי טעמא הוא וכתב הרא"ש דהוא דבר שיש בו טעם לשבח ונתן טעם לסברא זו ע"ש ואם כן דסברא זו מסתבר כשל עוזר דכל ראי' ר"י לדינו הוא מהך דאל"כ הרחיק ב"ש דפסול איך משכחת לי' אבל לסברא זו שפיר משכחת בבא לב"ד קודם שמלאהו ולכך הטור ברמזים הך דינא דצריך המלוי להיות דוקא בו ביום השמיט והמתיק רק שיכול להיות בלי צווי הלוה וגם קודם שיבא לב"ד מהני מילוי ולא אח"כ והשמיט הך דינו דר"י והוא הטעם דלפי זה דצריך להיות קודם ביאה לב"ד אין לדין זה ראי' כלל ואם כן אף בטור יש לפרש כן דהעתיק דברי רבינו יונה ואח"כ הביא דעת אביו הרא"ש דסבירא ליה דצריך להיות דוקא שמלאהו קודם שבא לב"ד משמע הא זולתו כשר דדוחק דמיירי דבא לב"ד לגבות בו ביום שנכתב או דבאמת מחק זמן הנ"ל וכתב זמן ההוא שבא לב"ד וקיימו בש"א כנ"ל דמשמע דבא לב"ד בלי מילוי כלל אז ל"מ. וא"כ המחבר דפסק כרא"ש דצריך דוקא להתמלא קודם שבא לב"ד א"כ כשל עוזר ואין לדין זה של ר"י ראי' ולא ה"ל להביא בסתמא. והיה מקום לומר דסבירא ליה לרבינו מחבר מהכ"ת נימא דאם מילאו אחר כך בקרובים דיוכשר למפרע לגבות ממשעבדי במה חל שעבודו בהך שטרא הא תספא בעלמא הוא וא"א לגבות בו והוי כאילו לא נכתב כלל ואם כן מה צורך לר"י להביא ראיה בכך ודקארי ליה מה קארי לי' דכתב וכ"ת דמוכשר למפרע וכו' וצ"ל דודאי כל הפיסול דהרחקת שני שיטין הוא כשהעדים מוסרים השטר ליד המלוה ואז יכול לזייף. אבל כ"ז שהשטר תחת יד עדים אין עליו פיסול דהרי הם לא יזייפו וה"ל כמו גבי גט דכשר בע"מ ומכ"ש זה כשהשטר תחת יד עדים וא"כ אימתי מתחיל פסולו כשנמסר ליד המלוה ואם כן למ"ד עדים בחתומים זכין לו תיכף כשחתמו עדים חל שעבוד על נכסים דאז היה השטר תחת יד עדים ולא היה בו פיסול כלל רק אחר כך כשהגיע ליד המלוה אז ה"ל כנפסל ונמחק ואם כן פשיטא י"ל כשחזר ומלאוהו דחזר לכשרותו דהא שעבודו כבר חל מעת חתימה וכמו שטר שנמחק וחזר וקיימו ע"י עדים או העביר מחיקתו על ידי צפון ואם כן ר"י ורא"ש וטור כל ענין פלפולם הוא הכל למ"ד עבחז"ל דהכי סבירא ליה ולכך שפיר י"ל דלא הוי מוקדם אבל לפי דפסק הש"ע דלא כאביי רק בעינן דמטי לידו דאז חל שעבודו ובמטי לידו היה שטר שיכול לזייף והיה פסול לא חל שעבוד המלוה כלל כי האי שטרא הוי חספא בעלמא ואם כן במה יחול שעבודו ופשיטא דאם מלאוהו והכשירו לאחר זמן דלא חל שעבודו למפרע וה"ל מוקדם ואין צריך לראיה כלל ולכך סתם הש"ע דהוא פסול. ואיפכא לא קשיא דא"כ מנ"ל לש"ע הך דינא דרא"ש דצריך להיות קודם שנראה בב"ד דילמא אם בא בו ביום לב"ד גם כן כשר והא דקתני פסול בהרחיק ב"ש היינו בבא לב"ד למחר דשוב א"א למלאות דה"ל מוקדם ומנ"ל לחדש סברא ודין בלי ראיה. דהמחבר פסק ב' שיטין פסול לגמרי כדמשמע בגמרא וכמ"ש לעיל ס"ז ומוקדם סבירא ליה דאינו פסול רק למשעבדי ואם כן עדיין קשה איך קתני פסול לגמרי ימלאוהו בקרובים ויהיה מוקדם ולא יפסול רק למשעבדי ש"מ דסבירא ליה דא"א למלאות וא"ש. אך נראה דתלי' במחלוקת רש"י ותו' בגיטין דף פ"ב בגט קרח שקשריו מרובים מעדיו דג"כ פסול וא"כ לשיטת ר"י צריך להיות ביומו לתשלום הקשרים בעדים דכיון דהוא פסול מגזירה דרבנן ה"ל חספא ואיך יוכשר אחר כך למפרע בהשלמה ליום מחר דמ"ש דפסול מהך גזרה דיוכל לזייף או מהך גזרה דמשום כולכם סוף כל סוף פסול מגזרה דרבנן ואמרינן שם צא והשלים עליו עבד משוק ופי' התו' בד"ה צא כו' כי מילת והשלים משמע אחר כך שכבר נמסר הגט ורש"י כתב שעדיין לא נמסר הגט וכתבו התו' דנמס' הגט לאו דוקא רק שעדים לא חתמו ולענ"ד נר' נמסר דוקא דרש"י סבירא ליה כפי' ר"י דה"ל מוקדם ולכך פירש"י דעדיין לא נמסר ואם כן אף דנמסר ביום שלאחר כתיבה ל"ל בהו גבי גט דקלא אי' ליה בע"מ כמ"ש התו' דף י"ז ד"ה עד שעת נתינה כו' וא"ש ודוחק לומר צא והשלים היינו לאחר שכבר נגמר ומכל מקום הוי ביומו דזה דוחק וסתימת לשון הגמרא ודברי רש"י מדוקדק כמ"ש:

(יח) שאין שטה ראשונה מתחלת כו'. הרב הש"ך בס"ק כ"ט הניח דברי הרב בצ"ע מחמת קושי' הסמ"ע דהא עדים אסורים לעשות כן להניח חצי שטה ושטה שניה חלק דהרי יכול לכתוב בו כל שירצה ואף דכתוב כבר ש"ו הרי יכול לכתוב שנית ש"ו ע"ש ונר' לישב דברי רמ"א דידוע בשטר משערין הכל לפי כתב השטר דאם כתב השטר גם אף ערך שני שיטות הכל בכתב גס דאין עושה בשטר שני מיני כתיבה דקות וגסות דאז יהיה זיופו ניכר וכ"כ התו' להדיא ב"ב בדף קס"ג ד"ה שיטה ע"ש ולעיל סימן מ"ד ולפי זה אם בשטר הכתב גס ועב ביותר עד שבשטה אינו פנוי לפי ערך כתב ההוא שהאותיות גדולים ורחבים יותר מכדי לכתוב בו הכל שריר וקיים אזי מותרים להניחו פנוי אם כבר נכתב ש"ו דמה יש לחוש אם יזיף ויכתוב דבר לטובתו ולא יכתוב שנית ש"ו הא אין מועיל ואי יכתוב שנית הא אין מקום מכיל לכתוב עוד דבר ולכתוב גם כן ש"ו כהנ"ל ואי דישנה הכתב ויכתוב כתב דקה משארי אותיות השטר הא זיופו ניכר כמש"ל ואם כן מותרי' להניח ומה עשה זה יחתוך כל השטר והוא צמצם הכתב לכתוב אותיות קטנות מן שטר ההוא וזייף וכתב בחצי שטה מה דבעי והרבה בכתיבה לקטנות הכתב והזיוף לפנינו וביותר יש לחוש בזה דריעותא לפניך דחצי שטה נחתך ואין זה גדר וסדר השטרות וחוששין בו כל חששא דא כא למיחש ודברי רמ"א ברורים:

(יט) ואם יש כו'. ואם השני עדים חתומים אחד בתחלת השעה ואחד בסופו וביניהם רווח אף דהוא כשיעור שיכול לכתוב נחנו סהדי וכו' מכל מקום יש להכשיר דליכא למימר דהיה שטר על הנייר ועדים על מחק וכתבו באמצע נחנו וכו' דעדים אינם רשאים לעשות כן דהרי יכול לחתוך העד ראשון עד למעלה ולמחוק הנייר שעליו השטר ויכתוב שטר אחר מה דבעי ויהיה שטר וע"א על מחק וכן בעד השני יחתוך העד עם כל מה שלמעלה עד קצה שטר וימחוק השטר הכתוב על הנייר ויכתוב גם כן כמו שטר הא' על מחק ויהיה לו שני שטרות בב' עדים ומצטרפין כדלקמן בסימן נ"א והרי יכול לזייף ואם כן דאין עדים רשאים לעשות כן אם בא לפנינו שטר כזה והשטר ועדים על מחק כשר דודאי כשחתמו העדים היה על המחק דאל"כ אין רשאים לעשות כן ואין להקשות מדברי תו' ב"ב דף קס"ד ד"ה גופא דכתבו דאין לומר דאיירי דשטר על הנייר ועדים על מחק וא' חתים בתחלת השיטה והשני בסוף שיטה וביניהם נחנו סהדי כתוב על הנייר כתבו התו' דלמה יעשו שטות כזה יחתמו המה על הנייר ולא כתבו כפי מש"ל דאסור לעדים לעשות כן מחמת חשש זיוף ש"מ לכאורה דלא סבירא ליה כמ"ש דזה אינו די"ל התו' כתבו כן לרווח' אפי' נימא דאין שני עדים בשני שטרות מצטרפים כמ"ש באמת לקמן די"ל דאין מצטרפים ולכך כתבו דמכל מקום למה יעשו העדים שטות כזה ע"ש. אבל באמת לפי דקי"ל מצטרפין שפיר י"ל כמ"ש אך זה דחוק ויותר י"ל דסבירא להו לתו' דע"א בכתב לא מהני רק כמ"ש בירושלמי וכמ"ש התו' ב"ב וכתוב שחתמו שנים ומצאו לקיים כת"י של אחד ולא של שני ואם כן י"ל דחתומים על שטר המחזיק רק ב' שיטות והם חתומים ואחר חתימתם מיגז גייז לנייר וא"כ אחרי חתימתם א"א לכתוב ולפני חתימתם א"א לחתום אחר דא"כ יהיה רק שטר בש"א ועדים בש"א פסול משא"כ אם נחנו סהדי למטה ומחזיק ב"ש שפיר כתבו התו' דע"כ עד הראשון דחותם אמחק ואינו חותם למטה על הנייר ש"מ דיש למעלה ממנו שורה מחק ולכך א"א להשפיל חתימתו עד הנייר דיהיה ב' שורות פנוים ואם כן שפיר יכול למחוק ולחתום ע"א על השורה שבלא"ה מחוק לפניו וכמו כן נחנו סהדי מחזיק ב' שיטות יכול לכתוב שטר שטה ומחצה ובמחצה ש:יה ע"א קודם חאימתו וא"כ כיון דיש בכ"מ שני עדים אף דאין אחד מקוים ה"ל כשני ע"א בשטר וגובה ומצטרף ושפיר כתבו ולכך י"ל דהא דדעת התו' לשיטת ריב"ם נחנו סהדי מחזיק ב' שורות מה שאין כן לפי' רשב"ם כמ"ש מהרש"א היינו דגם לדעת ריב"ם לא החליטו הדבר בסברא רק באו בטענה ממ"נ אם נחנו סהדי על הנייר ה"ל לעד ראשון לחתום אנייר ואי דיש שורה מחק לפניו וא"א להניח ב' שורות מחק אם כן יכתוב נחנו סהדי וכו' על שורה שלפני מחק חתימתו דלשיעת ריב"ם כשר לעשות כן ועכצ"ל דצריך ב' שורות אבל לפי' רשב"ם בלא"ה לק"מ דא"א לכתוב בשורה לפני חתימתו כמ"ש התו' ובהכי ניחא דלשיטת ריב"ם החליט התו' דיכול להיות נחנו סהדא על הנייר ואילו לפי' רשב"ם כתבו התו' אטו בשופטני יניח נייר ויחתום על מחק וקשה לכאורה ולפי מה שכתבתי ניחא דלשיטת ריב"ם י"ל דיש שורה מחוקה לפניו וא"א להשפיל חתימתו אנייר ול"ק יחתום עצמו אשורה החלוקה ומחוקה ובשורה שחתם יכתוב נחנו סהדי חדא לשיטתו מחזקת ב"ש וגם מה ירוויח בצמצום הזה לחתום עצמו רצוף לשטר סוף כל סוף יצטרך לכתוב אבל לפי רשב"ם דבמחוק אין צריך לכתוב רק סגי בהנחת פנוי וגם אין מחזקת ב"ש אם כן שפיר קשה אי שטה מחזקת לפני חתימתו יחתום שם ויניח פנוי ויחתום שני סוף שטה שני' ואין צריך כתיבה ואי אין פנוי אם כן ישפיל חתימתו ודוק היטב. ואמת כי לפי מ"ש הרמב"ן בחדושיו בריש פ' ג"פ דיש לספק אי כ"י הלוה על מחק וגם השטר אי כשר דאין נותן על לב להבחין להיות נמחק לפניו דוקא ופי' דאולי מקום השטר היה נמחק פ"א ובמקום חתימתו ב"פ ואם כן כשימחוק ויחזור וימחוק יהיה שוה הכתב והחתימה ולפי זה אף שטר וע"א על מחק פסול דדילמא כתב בכת"י לחייב עצמו דבר מה והוא מחקו וכתב עליו שטר על פלוני והלוה נעשה עד אמנם מדברי התו' הנ"ל דף קס"ד ד"ה גופא כו' מבואר דכתבו אם עד ראשון על מחק וגם כן עד שני ובין עד לעד פנוי יש לחוש דיחתוך ויהיה שטר ראשון בע"א הוא ושטר על מחק וכן שני בשטר בפ"ע ע"ש ובמהרש"א ש"מ דאף בע"א אמרינן דדייק וה"ה בלוה דאל"כ עדיין החשש בע"א כמ"ש ואם כן לא אתא ספיקו של הרמב"ן ודחה ודאי של התו':

(כ) ואם כתבו העדים וכו'. כבר כתבתי דכתיבה זו בין עד לעד בש"א לא מהני כאשר כתבתי בטעמא דמילתא ע"ש ואם נכתב זה נחנו סהדי על הנייר משמע בתו' ד"ה גופא הנ"ל כל שאינו מחזקת ב' שיטין דכשר ולפי זה אם יש מקום מחוק בין עד לעד כשיעור כתיבת נחנו סהדא וכו' בשטר ועדים על מחק פסול אפילו לשיטת ר"י ברבינו מאיר דסבירא ליה דיש להכיר אפילו לא נכתב עליו כלל אי נמחק פעם אחד לנמחק ב"פ וראינו דאין הבדל בין מחק מכל מקום פסול דדילמא היה כתוב נחנו סהדי על הנייר ומחקו ולכך לכאורה יפה סתם המחבר בסעיף שלפני זה בשטר ועדיו על מחק דאם יש מקום פנוי בין עד לעד כדי כתיבת נחנו סהדי וכו' דפסול והקשה הש"ך בס"ק צ"ב דאיך העלים שיטת ריב"ם דסבירא ליה להל' דאפילו בלי כתיבה אין דומה נמחק וכו' ואם כן יש הבדל ע"ש דלפמ"ש לק"מ דחוששין שמא היה כתוב על הנייר וכו' ומחקו והתו' הצריכו לומר דעכ"פ אין מחזיק בפחות מב"ש. וזהו דוחק כמ"ש לקמן ולכך סבירא ליה דאין יכול להיות פנוי כלל לכ"ע אך הא קשיא לי לכ"ע אך יכול לכתוב אנחנו סהדי על הנייר דילמא ימחקו ויעשה כל השטר ועדים על מחק ואי דיהיה מקום פנוי בין עד לעד כדי כתיבת נחנו סהדי ויפסול הא יכול למלאות החלל בקרובים או בכשרים ולימא אנא לרבות בעדים קאתינא וצ"ל דלתו' לא קשי' דלמי יחתום לכשרים לא יחתום דכשרים בראותם שטר ועדים על מחק ובין עד לעד מקום פנוי ירגישו בחשש זיוף וימאנו לחתום ולא יוציא תקלה מתחת ידם ועדים פסולים ליכא למיחש דהא עד כשר חתום לפניו וא"כ ה"ל עד פסול בב' אחרוני' דאף דנימא דמתחילה קודם שיעשה זיוף יניח בצד עד השני לחתום גם כן עד כשר ויהיה שטר בשלשה עדים ואחר כך כשיעשה זיוף יניח על מקום חלל לחתום פסולים ה"ל פסול באמצע עכ"פ ודעת התו' בשטרות חתום פסול באמצע פוסל כל שטר ואם כן ליכא למיחש דיעשה כן כשיתוודע דחתום פסול כל השטר פסול אמנם לדעת המחבר לעיל דגרר בתר הרמב"ם דחתום קרוב ופסול בכל מקום כשר הן בתחלה והן באמצע והן בסוף שפיר כשר דימחוק אותו וירבה בעדים פסולים ולכן צ"ל לשיטתו דאין לכתוב נחנו סהדי וכו' על הנייר כלל מחשש זיוף רק על מחק וליכא חשש דימחוק דאין דומה ואם כן יפה הקשה הש"ך על הש"ע דלא ה"ל להשמיט דעת ריב"ם וצ"ל דסבירא ליה לדעת ריב"ם לדוחק כמ"ש הרבה ממחברים. אלא דקשי' לי אף לדעת החולקים על ריב"ם עדיין כשיש רווח מחק למה פסול נכתוב עליו מה שירצו ב"ד ונדמי להדדי ונראה דאילו היה נמחק שני פעמים היה הבדל בכתיבה שעליו ואע"פ שאמרו אין דומה נמחק וכו' זהו במחיקה אם נמחק היום או נמחק למחר אבל בכתיבה שאם נכתב היום עליו או מחר לא מצינו הבדל בגמרא והגע עצמך במה דאמרינן דימחוק ויכתוב וכי יהיה הכל ביום אחד וע"ש בתו' דהקלו לכתוב על המחק משום דלפעמים הסופרים קלפים מחוקים יש להם ע"ש ואין לומר דאנן חוששין לב"ד טועין דזהו לעשות מחיקה חדשה ולשהיה אבל להבדיל בין מחקה פ"א לב"פ הלא על זה סומכין להכשיר שטר ועדים על מחק דהב"ד ירגישו אם נמחק בפ"א או ב"פ ש"מ דבזה לא חששו לב"ד טועין ועוד דרוב מחברים לא גר' לי' חוששין לב"ד טועין וצ"ל כמ"ש לעיל הסמ"ע בסימן מ"א דאף דלב"ד טועין לא חיישינן מכל מקום לשכחה חיישינן ולכך להבחין בין שטר אי הכל נמחק פ"א או ב"פ דאין צריך מעשה לא חיישינן שיטעו בהבחנתם אבל כאן דצריך מעשה לכתוב עליו חיישינן דילמא ישכחו המעשה ויכשירהו בלי מעשה וכן יש לפרש שם בגמרא וצ"ע:

(כא) אנו עדים וכו'. ואפילו לא כתבו רק יש חלק ופנוי כשיעור כתיבה הלזו ג"כ כשר דל"ל דיעשה כל שטר ועדים על מחק דא"כ יפסול כשיש חלל בב' שיטין בין עד לעד כמ"ש בסעיף שלפני זה כ"כ התו'. ולפי מה שכתבתי בדעת המחבר זה לא מהני דיחתום עדים פסולים ותלי' זה בדעת הרמב"ם ותו' אי חתימת פסולים באמצע פוסלים לשטר או לא וכמש"ל ולכך סתם מחבר דמשמע דבעי דוקא כתיבה והוא הטעם כמ"ש:

(כב) כשר. ואם נכתוב זה על הנייר כבר כתבתי דתלי' בשיטת הרמב"ם ותו' אך כל זה אם אין מכיל שיעור ב' שיטין אבל אם מכיל שיעור ב' שיטין ודאי פסול כמ"ש התו' דיחתוך השטר עם העד הראשון ויעשה שטר ועד על מחק והנך ב' שיטין ימחוק ויעשה ב' שיטין שטר ועד על מחק ושני שטרות בב' עדים מצטרפים ואף דמהרש"א פי' בתו' דלא אמרינן כן רק כשמחק לפנינו אבל כשהוא כתוב על הנייר אע"פ דיש לחוש דימחוק ויעשה ב' שטרות לא חיישינן ע"ש מכל מקום כבר העיד מהרש"א בעצמו שראה בגליון התו' דכתבו דהוא דוחק דלמה לא ניחוש לזיופא. ובאמת אף בדברי התו' יש לכוין כן די"ל דהקשו לריב"ם דילמא היה כתב נחנו סהדי וכו' בנייר ואי דפסול כשכתב ע"ג הנייר אדרבא זה היה ראוי להכשיר יותר וכו' ואם כן י"ל דכשכתב על הנייר כשר ולעומת זה יתקנו חכמים כשיש רווח בין עד לעד בלי כתיבה דיפסול וזה כוונתו כמ"ש אדרבא וכו' והיינו כמ"ש דיש להכשיר זה ולפסול כשנמצא חלק ועוד דלא מצינו בגמרא דמורה קפידא שיהיה דוקא נכתב על מחק ולא על הנייר ולכך תי' התו' דלא חיישינן שמא מחק דא"כ היה רווח ב' שיטות דזהו מחזיק ב"ש ויש כאן חשש זיוף כנ"ל ואם כן אף אם כתוב נחנו סהדי בנייר פסול דיש לחוש דימחקנו ואי קשה אדרבא יותר יש להכשיר וכו' דזה אינו דמכל מקום הוצרכו לפסול דאף דהיה מתקני' שאם יהיה רווח בין עד לעד פנוי דפסול מכל מקום לא היה אפשר לתקן לכתוב נחנו ע"ג נייר דעדיין יש חשש דימחקנו ויגוז אותו ויעשה שטר וע"א והרי כאן שני שטרות בשני עדים רק דלא יקשה אם כן הל"ל דנחנו סהדי צריך להיות שלא ע"ג הנייר והיא הקושיא שניה לעיל מתו' וע"ז תי' דיש מציאות כשכתבו בין עד לעד בשורה א' זהו בתחלה וזהו בסופו ואף דלא שכיח מכל מקום ישנו במציאות ולכך לא קתני ליה או י"ל דודאי לרב דסבירא ליה בסנהדרין דף ל' דאין הודאה והלואה מצטרף עד דידע חד בחבריה א"כ שני שטרות בכתב אינו במציאות דהא לא ידע חד מחבריה ואי דהיה ביום אחד מלבד דג"כ קשה במציאות בלא"ה איתרע למה לקח שני שטרות ולא הניא שניהם לחתום אחד שטרא ולפי זה ריב"ם אמר דינו לדידן דקי"ל מצטרפי א"כ ל"ל דהיה כתוב על הנייר כקושי' תו' דהא מחזיק ב"ש ויכולים לעשות ב' שטרות וקי"ל דמצטרפים ולכך באמת לדידן פסול נחנו וכו' על הנייר כדעת הגליון אבל לרב דסבירא ליה לא מצטרפי באמת על הנייר כשר ובאמת לא מועיל חלק כקושי' התו' ומעתה לא קשי' דלא מצינו חילוק בגמרא בין נייר למחק והיינו דאמרינן דכתבו נחנו וכו' ולא קאמר להדיא דכתבו אמחק דהא סתמא דגמרא לרב ואליביה אף על הנייר מצו לכתוב ודוק וא"ש. אבל באמת הדברים ברורים כמ"ש הגליון דאף נחנו סהדי על הנייר אי מחזיק ב"ש פסול ומכאן נלמוד מ"ש הרמ"א בסעיף הקודם שיכול להניח רווח בין עד לעד היינו כשאין עדים על מחק וזהו מ"ש הרמ"א שאין שם מחק כלל ואם כן ליכא למיחש דמה יעשה אם ימחוק יהיה שטר על המחק ועדים על הנייר ופסול אי דיהיה כותב על גבי עד שני כת"י דהעד חייב לו לזה לא חששו כמ"ש הריב"ש אבל אם העדים על המחק פשיטא דאם יש רווח ב"ש פסול דהרי יכול לחתוך ולעשות שני שטרות בשני עדים דמצטרפין וע"ש בתו' ודוק:

(כג) אבל אם כתבו כן לפני חתימתן כו'. פירש הש"ך בס"ק ל"ג דיש לחוש שימחקנו ולא יכתוב עליו וכל כמה דלא כתוב עליו אין ניכר ואי דיהיה פנוי מה בכך שטה אחת יכול להניח פנוי בין שטר לעדים וכו' והחליט דשיעור נחנו סהדי הוא רק מכיל שטה אחת והתו' בד"ה גופא הנ"ל סבירא ליה וז"ל דמסתמא אין כותבין זה הדיבור נגד חתימה פחות מב' שיטין וע"ש בתו' מיהו לפמ"ש התו' אחר כך לפי' רשב"ם למה לי לכתוב אנן סהדי יניח פנוי ואם כן ל"ל דיעשה הכל על המחק דיהיה פסול כשיש רווח צ"ל לכאורה דלפירשב"ם אין מחזיק ב' שיטות דאי מחזיק איך יניח פנוי דילמא יגוז ועל שטר דלעיל ימחוק ויכתוב מה דבעי וכן בהך מקום פנוי ג"כ יכתוב ויהיה שטר ועד על מחק ושני עדים מצטרפין וצ"ל דלסברת פירשב"ם (וכ"כ מהרש"א) אין אנו צריכין לדוחק הזה דב"ש מחזיק ויכול לומר אפילו פחות מכן מחזיק ואינו מחזיק רק ש"א וכי אמרינן דמחזיק ב"ש היינו לפי' ריב"ם דמוכרחין אנו לומר כן אך באמת בלא"ה לק"מ דאף דשיעור כתיבת נחנו סהדי הוא מחזיק שני שיטין היינו לפי ערך הכתב שהיה אז השטר נכתב ואם כן אם נכתב לפני החתימה אולי ימחוק השטר ויכתוב וכדי שיהיה מקום נחנו סהדי פנוי מבלי כתיבה עליו שלא יהיה ניכר זיופו וגם יהיה בש"א דיותר מזה א"א להניח חלק יכתבו כתיבה גסה אותיות גדולות ורחבה ושורות מרווחי' באופן מה שהיה מקדם מחזיק ב"ש לפי כתיבה זו רק מחזיק ש"א וזהו יניחו פנוי וא"ש ובזה. ניחא דלא אמרינן דיכתבו כן לפני חתימתן ויניחו ש"א חלק כסדר ואם כן א"א להניח אחר כך מקום מכתיבת נחנו סהדי פנוי דא"כ יהיה שני שורות פנוים וזה פוסל השטר אבל לפמ"ש ניחא דמה בכך דיש הבדל ב' שיטות הוא יכתוב בכתיבה גסה עד שיהיה מכיל רק שטה א' וא"ש. איברא בגוף הדבר אני נבוך דמתחלה החליטו דלפחות אין הדבר נחנו סהדי מחזיק בפחות מב' שיטין וכמ"ש דלכך א"א להיות מחוק דאולי יכתוב עליו שטר ואחר כך כתבו התו' ולא תמצא מקום לחוש אלא היכא דעד א' חתום בראש השיטה והשני בסוף שיטה ונחנו סהדי בנתיים וזה אין רגילות וכו' והדבר מעורר תימה דמתחילה החליטו דמחזיק ב' שיטות ולבסוף לפי דבריהם אפילו שטה אחת שלמה אין מחזיק דהא נכתב באמצע שטה והעדים חתומים מכאן ומכאן מקצה ומקצה. וצ"ע לכאורה ומה שיש לישב דיש להבין איך יכתבו בין סהדא לסהדא נחנו סהדי וכו' ויחתום עד השני דא"כ יהיה נראה כאילו לא חתום על השטר כלל רק להעיד דשטר על נייר ועדים על מחק וכך אמרו בטיוטא דאטיוטא חתמי ואי דשם אין מזכירין בחתימתם דבר מהשטר מה שאין כן כאן דכותבים חתימה על מחק ושטר על נייר הא גם באשרתי' סבירא ליה לר"י דב"ד חתימי אטיוטא אף דנזכר בקיומא שטר הנ"ל נתקיים בפנינו ועיין תו' שם ד"ה שטר הבא וכו' ואפילו רב דפליג היינו דסבירא ליה דב"ד לא חתימי אטיוטא אבל בעדים ודאי נימא כן וצ"ל דנזכר ענין השטר בהך דכתבי כי כותבים כך נחנו סהדים המעידים על שטר שסכומו כך וזמנו ביום פלוני שלוה פלוני מפלוני חתימי על מחק להעיד על העדות מה שכתוב על זה השטר והשטר הלזו על הנייר ובזו מעידים בפי' על ענין השטר ולא על ענין המחק ולא קשה על טיוטא חתמי ואם כן בזו ודאי לכתוב כל זה צריך לערך ב' שורות לפחות. ויפה כתבו התו' אבל כשחתמו ממש סמוך לשטר בלי הבדל כלל זה בקצה אחד וזה בקצהו השני אף דכתוב ביניהם נחנו סהדי וכו' אין זה מורה דחתימי על זה ויותר נראה דחתימתן על השטר שהם חתומים תכופים לשטר מבלי מפסיק ביניהם דבר במשך השטר ועדים ואמרינן בירושלמי כל שהעדים נקראים עם השטר הרי זה בכלל השטר ואם הם חתומים תכופים לשטר הרי הן נקראים עם השטר ולחד שייך בכל אופן ואם כן אין צריך לכתוב רק סתם נחנו סהדי חתימי על מחק ושטרא על הנייר וזהו ודאי דמספיק חצי שטה לכתוב בו כזו והמופת והחוש מעידו וא"ש דכתב דיש במציאות דכתבו נחנו סהדי וכו' בשטה אחת בין עד לעד ובזה מיושב גם הנ"ל במה שהקשו לפירשב"ם למה יכתבו נחנו סהדי יניחו מקום פנוי וכו' וכבר כתבנו דקשה דהא יכול לעשות שני שטרות וכו' ולפמ"ש ניחא דיכול לכתוב באמצע שיטה ועד א' מקצה וע"א מקצה מזה ואם כן ליכא חשש דהא איירינן במחק ואם כן שפיר במציאות כמ"ש זה מקצה זה וכו' וכמ"ש גבי נייר רק שם כתבו אם כן מה לשטות בזה אבל במחק שפיר יתכן. ובזה כתבו התו' שפיר כי מצריך הרשב"ם נחנו כשכתב על הנייר והקשה מהרש"א מה בכך ימחקנו כי לפמ"ש ניחא כי אם כתב על נייר ע"כ דלא היה בזה אופן באמצע שיטה כמ"ש תו' ואם כן דהוא אחר כך צריך להיות ב"ש וא"א להניח פנוי מטעם שכתבו דיזייף שטר כמ"ש התו' וא"ש. אך בלא"ה י"ל בקושית המהרש"א דזה ודאי לא קשי' דימחוק הנייר דהא כתבו התו' כמה פעמים דמהדרין לכתוב אנייר דאין בי זיוף ואיך יתכן למוחקו רק הקושיא במקומו לא ימחקנו ויניחו כ"כ חלק וא"כ ל"ל דיעשה שטר ועדים ע"מ דהא כאן בין עד לעד יהיה נייר פנוי ואף דימחקו יהיה פנוי ויפסול ונר' דיש להבין אף לריב"ם יניח חלק בלי כתיבה ולמה להם טורח כתיבה יניחו חלק רק אותו מקום ימחקו ב' פעמים ותו לא שייך סברת ריב"ם וצ"ל דבאמת איך סמכינן על ע"א דכתבו קודם חתימתו נחנו וכו' אולי לא יכתוב איך נוציא ממון ע"פ ע"א רק דמירתת לעבור כמ"ש ואם יתברר יוחזק לפסלו וכמ"ש במילתא דעבידי לגלויא ע"א נאמן דמירתת ולפי זה בזה לא מירתת אם נמחק פ"א לב"פ ושפיר מצי לטיוטא ולכך לא סמכינן ולפי זה מיושב מה שהקשינו איך יניחו חלק ביש ג' עדים מה יעשו אי יניחו חלק ימלאו בקרובים דהא למ"ש להניח חלק ולמחוק ב"פ וא"א למלאות בקרובים ובזו לא שייך דבזה לא סמכינן על ע"א דהא יש כאן שני עדים ודוק. ולפי זה א"ש דבנייר ליכא למימר להניח חלק דימחקנו וימלאו בקרובים דהוא הוא הנייר ואם כן לא פלוג בין ב' עדים לג' עדים ודוק:

(כד) או אחריהן כו'. והא דלא נימא דיכתבו מעבר לשטר בצד שני שטר המעבר לדף הוא בנייר ועדים על מחק יתו ליכא למיחש למידי דאי ימחקו יפסול כל שטר דנימא דהיה כתוב בו פרעון וכדומה ומוחקו ומזה ראיה לכאורה לדברי הרשב"א דאי כתוב גרר ומחק מעבר לשטר דכשר ולא אמרי' דהיה בו פרעון וכדומה ואם כן יש לחוש דימחוק אותו ויגררנו וכן משמע לכאורה בתו' ריש פרק ג"פ דהקשו בגט פשוט אולי יחתוך השטר וכנגד עדים יכתוב מצד שני באורך מה שירצה ויהיה מקושר ותי' התו' דמוחק מצד שני נגד העדים וקשה אם כן אולי היה שם פרעון ואם כן משמע כרשב"א אך דברי התו' י"ל או דכוונתם בשריטות וכדומה דניכר דלא היה כתוב שם דבר ומכל מקום א"א לכתוב ע"ג או דכיון דכך נימוס השטר לכתוב ולמחוק מאחורי עדים לבל יעשנו מקישר אם כן אין כאן חשש דהיה שם פרעון דידעו כנגד עדים עושים מחק מה שאין כן כמ"ש יש לכאורה ראיה אך נראה גם מזה אין ראיה דהשטר יכול להתחיל בעמוד זה ולהאריך עד עמוד שני ושם בקצהו חותמים העדים כמעשה בכל יום ואם כן הוא ימחוק כל השטר משני צדדיו וביחוד מקום שכתוב עליו נחנו סהדי וכו' ויכתוב שטר אשר תחלתו מצד עמוד שני ויאריך בדברים ותנאים ושופרא דשטרא עד בואו לעבר השני מקום שעדים חתומים וסמוך לעדים יכלה השטר והרי עדים חתומים עליו בשטר הוא ועדים על מחק וא"ש ולכך אין לו תקנה רק שיכתוב בין עד לעד:

(כה) כתב יד הלוה כשר וכו'. משמע הא אינו כת"י הלוה פסול וקשה דברים אילו הם תשובת הרא"ש והוא סבירא ליה גרר ומחק בשטר אפילו בטופס כל שיש לחוש שגרר וזייף פוסל ואף כאן פסול מה שאין כן המחבר דפוסק לעיל בסי' מ"ד בתשובת רשב"א דמחק וגרר באחורי שטר ומקום טופס כשר אם כן אף דמכל מקום יש להזהר לכתחלה אבל איך פוסל לשטר בדיעבד וקשה עלי' דלא היה ליה לרבינו המחבר להביא דין זה דתשובת הרא"ש וכבר עמד בזה הרב בעל כה"ג ולא תי' כלום. ומה שנ"ל דסבירא ליה למחבר ודאי אי אין פרעון כתוב מאחוריו על הגרר אף לכתחילה ודאי בכל גוונא יש להזהר מכל מקום בדיעבד אינו פוסל דלא הוי מחק בגופו של שטר כהנ"ל מה שאין כן כשנכתב פרעון ויש בו גרר או מחק אם כתוב פרעון הוי כמו שובר ודינו כדין שטר והוי כמחק בגופו של שטר דהיינו במקום סכום המעות דמ"ש בסכום המעות בתוך שטר יש מחק דהוי בגופו ותורף של שטר או מאחוריו בסכום המעות דעכשיו אם באנו לדון כמה סכום המעות שחייב לו אין אנו דנין מתוך השטר רק מן אחוריו ששם כתב כמה פרע ומזה אנו דנין כמה נ"ח ואם כן הרי זה גופו של שטר ותורפו דע"פ דנין סכום המעות והמחק וגרר פוסל בו כמו בתורף וא"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.