תומים/חושן משפט/כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט כט

(א) אחר שהעיד העד בב"ד כו'. עיין אורים שהבאתי מ"ש הסמ"ע דהטור והרמב"ם העתיקו דכ"ז שלא נחקרו עדותן מצי לחזור בו וכתב הב"י דכן נלמוד מדברי ירושלמי ותוספתא ע"ש ואני תמה איך העלים עין ולא זכר תחת לשונו הטהור דהתו' חולקים וסבירא להו דלא מצי לחזור אפילו במקום דבעי דו"ח ובתוך דו"ח דבפסחים דף י"א ד"ה זה ידע וכו' הקשו דבפ' בן סורר וכו' יליף הגמרא דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דמקיימינן דברי העדים בא' אומר בשנים בחודש וא' אומר בשלשה דזה יודע בעיבורו וכו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי והקשו התו' דלמא בזו הטעם הואיל וכוונו ימי השבת ותירצו לולי דאזלינן בתר רובא וא' אומר בשנים בחודש וא' בשלשה ה"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת ה"ל חוזרין וכו' עכ"ל וכן סנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שזה יודע כו' כתבו ג"כ כזה וכן בפסחים דף י"ב ד"ה באיזה יום כו' הקשו למה צורך לשאול לעדים באיזה יום מהשבת אפילו לא יכוונו ליום השבת כיון שכבר אמרו יום החודש ה"ל חוזרים ומגידים ע"ש ואלו סבירא ליה כטור ורמב"ם דתוך דו"ח יכולים לחזור אין מקום לכל דבריהם דהא הך באיזה יום בשבת ובאיזה יום בחדש הוא מן ז' חקירות השנוי' במשנה וכ"ז שלא נשלם החקירות הרי יכולים לחזור ולומר ועכצ"ל דלא סבירא ליה הך וצ"ע. ובגוף קושי' התו' צ"ל לשיטת הרמב"ם והטור דמ"מ דייק הגמרא שפיר דאזלינן בתר רובא דאל"כ אף דאמר דמוכח דטעו מ"מ עכ"פ לא אמרו יום חודש ואם כן בצרו לי' ז' חקירות דאורייתא דמ"ש אילו לא אמרו כלל יום חודש הלא אין כאן עדות דבעינן שבע חקירות. ומ"ש דאמרו וטעו ולא אמרו כהוגן והוי כלא אמרו כלל ואם כן בצרו ליה ז' חקירות אבל השתא דאזלינן בתר רובא אם כן אף בלי אמירת יום השבת באמרם בשנים ובשלשה לחודש אמרינן עדותן מכוונת דעבידו דטעו אם כן הוי זו מן ז' חקירות דהוו כאילו כוונו דמ"ש משא"כ אילו בלי אמירת יום השבת לא הוי עדותן מכוונת אם כן הך יום שבת ויום החודש כחדא נחשב דזולת יום השבת יום החודש כמי שאינו נחשב דהא מכחשי אהדדי ואם כן בצרו ליה ז' חקירות דהן דאורייתא ולק"מ ודוק:

(ב) כדי דבור כו'. עיין מ"ש באורים ונראה דיותר יש סברא לומר שיכול הראשון לחזור קודם גמר עדות שני דכולא חד סהדותא הוא ואם כן כ"ז שלא השלים השני הוי כאילו לא השלים הראשון דהא תרווייהו כחד חשבינן משנימא דאף דגמר העד השני עדותו רק דהוא תוך כ"ד דיהיה רשאי לחזור בו דהא גמר עדותו ובזה מיושב תמיהת התו' בשבועות דף ל"ב ד"ה אבל כפירה דהקשו דמה קמ"ל במשנה דיכול השני לחזור מעדותו תוך כ"ד פשיטא דאל"כ אין השני מתחייב על כפירתו דהא כבר כפר הראשון ועכצ"ל הטעם דיש עוד זמן שיהיה הראשון חוזר מכפירתו ויעיד ע"ש ולפמ"ש ניחא דזה ודאי דהראשון יכול לחזור קודם גמר עדות השני ואם כן השני שכפר ה"ל כאילו כפרו שניהן בב"א דהא ביד הראשון לחזור וכמ"ש תו' ד"ה בתוך כ"ד ע"ש אבל זה לא הוי ידעינן דאם כבר גמר השני עדותו דאף בתוך כ"ד יכולים לחזור דהא נגמר עדותו וקמ"ל דמ"מ יכול לחזור וטובי קמ"ל וק"ל:

(ג) אבל בדבר שמוכח כו'. בבדק הבית וכן באסיפת זקנים הביאו בשם ריטב"א דהקשה בהא דאמרינן בגמרא לא מייתי אינש חובתה לנפשי' הא בלא"ה תוך כ"ד יכולים לחזור ותי' ה"מ מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימותו של זה דשאל להם וכי אנא רמאי יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לא דמסתבר דלא מייתי חוב' לנפשי' עכ"ל ומדבריו נלמד דאם העדים באים מעצמם להעיד בכח הכרוז וחרם וכדומה דא"כ לא שייך הך לא מייתי חוב' לנפשי' אפילו בתוך כ"ד א"י לחזור בכה"ג די"ל מחמת אימתו חזרו כמ"ש להדיא ועוד לדבריו הך עובדא היה בתוך כ"ד אם כן י"ל כי אמרינן מסתברא לא מייתי אינשי חובת' וכו' היינו כשחזרו תוך כ"ד דבלא"ה רשות בידם לחזור לולי הך חששא דאולי מחמת פחד חזרו אבל לאחר כ"ד בשביל הך סבר' גרידא לא נימא דיהיו העדים חוזרים מעדותן מה שכבר העידו וכיון שהגיד וכו' אלא דצריך עיון כי סתימת הרא"ש והטור ומחבר לא משמע כן ונראה בעין דלא סבירא להו הך דריטב"א כי בלא"ה יש לפקפק על קושיתו דהא מלישנא דגמרא משמע דשני עדים אמרו כן שהוא רמאי וקשה בממ"נ הא לא העידו בפ"א רק בזא"ז ואם כן כשהעיד עד ראשון ואמר רמאי איך שתק מרי בר איסק ואי באמת צעק וכי אנא רמאי וכו' והעד חזר בו ואמר לאו רמאי אמרתי ואם כן איך העיד השני ג"כ שהוא רמאי מה דכבר הזכיר לראשון וחזר בו ולישנא דגמרא משמע דתרתי העידו כן אלא צ"ל דעדות זו נתקבל שלא בפני בע"ד כי מחל על כך ומה שהוא לטובתו יכול למחול והם העידו שניהם בשוה היותו רמאי וכשבא אחר כך מרי לב"ד ואמרו לו כך העידו שאל לעדים בפני ב"ד וכי אנא רמאי וחזרו ואמרו דכוונו שאינו רמאי ומחמת הוכח' לא מייתי אינש כו' האמינו חז"ל לדבריהם וחזרתן וא"ש ול"ק קושי' הריטב"א דכאשר בא מרי בר איסק לב"ד כבר נגמר העדות ועברו כ"ד טובי ומ"מ מחמת הוכח' דלא מייתי אינש וכו' האמינו חז"ל לחזרתם אבל בתוך כ"ד פשיטא דלעולם חוזרין ולכן דינו של ריטב"א צ"ע דלא נראה להלכה כדבריו:

(ד) ולא אמרו אין אנו יודעים. אבל באמרם כן לא יכולים לחזור ולומר יודעים והר"ן הקשה להך דיע' הא דקתני במשנה או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבים הא בעת שבועה לא היו שוב ראוי' להעיד דכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות וכיון שהגיד וכו' וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דאיירי דתוך כ"ד נשבעו והיה רשות בידם לחזור ומה שהקשה אם כן הא דקתני סיפא כפרו שניהם כאחת וכו' להורות דתוך כ"ד יכולים לחזור הא מרישא שמעינן לי' י"ל דמרישא ידעינן דתוך כ"ד יכולים לחזור באמירה בעלמא שאמרו אין יודעין עדות אבל אם אמרו שבועה שאין יודעין לך עדות אפי' תוך כ"ד א"י לחזור כילחומר שבועה ה"ל לדייק כמ"ש הר"ן דלכך במקדש ומגרש תוך כ"ד לא כדיבור דמי לחומר הענין ע"ש ואף בשבועה כל העולם כולו נזדעזע וה"א דהוי כמקדש ומגרש קמ"ל בסיפא דמ"מ יכולים לחזור ולק"מ. וכתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש לחלק כשאומרים אין אנו זוכרים לא מצו לחזור ולהעיד משא"כ באומ' איני זוכר עתה דייקא יכול לחזור ולהעיד עכ"ל והקשה הט"ז הא בכתובות בעובדא דר"א ידע סהדותא לר"כ הא אמר תחילה דלא דכיר ומ"מ כד אידכר העיד ולא עיין בהגהת הרא"ש דתי' דהא דאמר לא ידענא היה חוץ לב"ד רק ר"כ ור"א דיכרו אהדדי ולכך יכול לחזור ולהעיד. דחוץ לב"ד לא שייך כיון שהגיד כו' אך האמת עם הרב ט"ז דאין דברים אלו כלל בתשובת הרא"ש והסמ"ע לא עיין בגוף תשובת הרא"ש רק נמשך אחרי ד"מ ומזה בא לכלל שגיאה כי שם היה כך ששאלו לע"א אם יודע כמה שנים היה פלוני דר בבית והשיב לא נתתי ללבי באותו שעה כמה דר בו ובזו סבירא ליה לרא"ש דאין יכול לומר אחר כך נתתי לבי וכך שנים היה דר בו כי הודה מתחילה בב"ד שלא נתן לבו ע"כ ומאין יודע אחר כך להעיד אבל אם אמר איני זוכר כמה שנים היה דר בו הרי לא אמר דמתחילה לא ידע רק דשכח יכול לומר אחר כך נזכרתי. אלא דיש להבין אם כן באומר איני זוכר יכול לומר נזכרתי אם כן מצינו בהשביע על העדים ה' פעמים בפני ב"ד דחייבים חמשה ק"ש כגון שאמרו שבועה אין אנו זוכרים אין אנו זוכרים וכו' ואחר כך הודו דזכרו אם כן חייבים על כל אחת ואחת דכל הטעם דאינם חייבים אלא אחת משום דאינם יכולים לחזור ולהודות כיון שהגיד וכו' ובזו הא יכולים כל פעם להעיד ולומר נזכרנו והרי כאן חייב ה' ק"ש וכ"ת ה"נ אם כן בדף ל"ב פריך הגמרא אימא דוקא בב"ד בעי שבועה ומשני הגמרא אם כן לאחת דכתב רחמנא לחייב על כל שבועה ושבועה היכי משכחת ליה דהא בב"ד אינם חייבים אלא אחת ולפי הנ"ל הא עדיין י"ל דוקא בב"ד ומכל מקום מצינו בכה"ג דאמרו אין אנו זוכרים דחייב על כל א' וא' בב"ד ואפילו נימא כי אמרינן דיכול לומר נזכרתי היינו ביש הפסק זמן מה בין מאמר שאינו זוכר למאמר נזכרתי אבל אם כמעט רגע חזר ואמר נזכרתי אין שומעין לו דמה היה בין רגע ששכח ונזכר מכל מקום קשה דלמא קרא בכה"ג שהשביען בב"ד בהפסק זמן מה בין שבועה לשבועה ודוחק לומר כי אם נשבע שאינו זוכר לא מצי אמר לזכרתי דה"ל לדייק בשבועה ולרמי' אנפשי' ולמדכר וכמ"ש הרשב"א לקמן בסי' ל"ד בשבועה א"י לומר שכחתי ע"ש ובש"ך וכמ"ש סי' ל"ד וצ"ב דמלבד דגם בזה הר"ן חולק וכמש"ל (ולזה נתכוון המרדכי שהביא ראיה מהך משנה השביע עליהן ה' פעמים בב"ד דאם אמרו לא ידענו דא"י לחזור ולהעיד ולכאורה קשה דלמא התם הטעם דעבר על שבועה וחשידי לעדות כמ"ש הר"ן באמת אבל וודאי מסברא מהכ"ת לומר דיחזרו ויגידו הא אמרו לא ידענא רק די"ל דשכחו ועכשיו נזכרו ולזה מביא מרדכי ראי' מהך משנה דא"כ אף בשבועה לא יפסלי די"ל שכחו ומה ה"ל לעשות וש"מ דס"ל אף בשבועה י"ל שכחו) אף גם דכי כתב הרשב"א כן היינו בנשבע סתם ובזה דעת הרשב"א דה"ל לדייק טרם נשבע שיאמר אמת דרך משל נשבע שלא היה בידו משל חבירו א"י לומר שכחתי שיש לי בידי משל חבירו דה"ל לדייק קודם שבועה מבלי ישבע לשקר משא"כ בנשבע שאינו זוכר ובאמת אינו זוכר ובקושט' קמשתבע מה ה"ל לדייק. ולכן צריך לומר דהאומר אין זוכר אין בו קרבן שבועה דכי חייבה התורה ק"ש באומר דבר מוחלט לא ראיתי ולא ידעתי ששוב א"י מעולם להעיד לפי דבריו דהא אמר שלא ראה ולא ידע אבל באומר איני זוכר שאין מחליט מבלי להעיד לו שיבא יומו שיזכור ויעיד לו אף לפי דבריו אין כאן ק"ש והוי כאומר לא אהיה מעיד לך אלא בכלות שנה ושנתים וכי מחייב ק"ש ע"ז ואף זה כיוצא בו דהרי בידו כל יום לבוא ולהעיד ולומר נזכרתי אם כן אין כאן כפירה מוחלטת ולא חייבה התורה ק"ש וצ"ע:

(ה) ואפילו אמרו אין אנו יודעים וכו'. צ"ע כי משמע מתוך הסדר ולשון הרמ"א דמוסב אהך דלעיל שנתנו חרם בבה"כ ואמרו אין יודעים ונותנים אחר כך אמתל' נאמנים להעיד וזה אינו דהא זה הדין דייק ליה רבינו ב"י מהא דקתני במשנה השביע עליהם ה' פעמים בב"ד וכפר פטורין מלהביא חמשה קרבנות ה"ל למימר דאפילו כפר בלי שבועה ולבסוף השביען דפטור מק"ש דהא אין יכולים לחזור ולהעיד כיון שהגיד א"ו בנתינת אמתל' יכולים להעיד ע"ש ועדיין קשה אם כן אף בהשביען יכולים ליתן אמתל' ואם כן הרי יכול לחזור ולהודות וצ"ל דסבירא ליה להרב ב"י בשבועה לא מהני אמתל' דהוי ליה לדייק ולא להיות מהיר בשבועה ולא מהני אמתל' וזה ברור ואם כן כאן שנתנו חרם דהוי כחומר שבועה כנודע והם עברו ולא העידו ואמרו אמתל' מה מהני הא בשבועה לא מהני אמתל' כלל ובלא"ה בראי' רבינו ב"י מהך משנה הנ"ל יש לפקפק דהא רש"י פי' השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו לא שהיו כופרים בין כל שבועה ושבועה רק לאחר ה' שבועות אחר כך כפרו ומכל מקום כתב רש"י בממ"נ אי הוה שתיקה כמו הודאה אם כן כבר א"י לחזור ולהעיד ואי לאו אין שבועה א"ש ואם כן איך יתני דכפרו קודם שבועה דהמשנה טובי קמ"ל דאפילו קדמו כל שבועות לכל הכפירות מכל מקום אינו חייב רק ק"ש א' ולדעתי הרב ב"י נגרר אחר לשון הרמב"ם בהלכות שבועות דמשמע מתוך דבריו דהיה בין כל שבועה ושבועה כפירה ומזה דייק דינו אבל לפירש"י אין כאן מקום דקדוק ולכן יש לומר עכ"פ בחרם אינו מועיל אמתל' ואפשר דלכך פירש"י בשתיקה ולא דכפרו להדיא לב"ד כמ"ש הרמב"ם או דאמרו אמן או שאמרו אין יודעים לך עדות משום קושי' הב"י:

(ו) עדים שאמרו שקר העדנו כו'. לקמן סי' ל"ח כתב הטור בשם ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו כתב ר"ח לא מבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה ומתקיימת דכיון שהגיד וכו' והקשו דהא הטור בסי' מ"ו סתם כדעת הרא"ש דעדים שאמרו כן מחויבים לשלם מדיני דגרמי כמ"ש בסעיף זה בש"ע ורבים מהמחברים חשבו דר"ח והרא"ש פליגי ולכן דברי הטור תמוהים וסותרים זא"ז והש"ך בסי' ל"ח התפאר שעמד על כוונת ר"ח דכל דברי ר"ח אינו אלא דברי התו' במכות דף ג' דאם אמרו שקר העדנו ואחר כך באו עדים והזימום ישנו בכלל הזמה דלא מהני להו מה שכבר בעצמם סתרו עדותן דאינם נאמני' ולכך כתב ר"ח לא זו דאין משלמין עפ"י עצמן מתורת הזמה ולא מתורת דיני דגרמי כי באמת לא הגיע הדבר לכלל תשלומין כי באו העדים והזימן ונפטר הך שהעידו עליו אף גם שהעדות נכון וכשר כיון שהגיד וכו' ואם כן חל עליהם הזמה וכמ"ש התו' ועיין שם שהאריך ועם כל השבח הזה ששיבח פירושו אין בו מנ"ט לשבח. חדא דעיקר כוונת ר"ח ההולך לשיטתו דאם הוזמו אחר כך חסר בדברי ר"ח והזמה מאן דכר שמיה והל"ל והוזמו אחר כך וכל תכלית כוונתו נשמט. ועוד מה ביקש בזה דפטורים מממון פשיטא דכיון דלא הפסיד ומטעם הזמה כבר כתב הטור דלא שייך הזמה ע"פ עצמן וגם מה צורך לר"ח בזה אף דרש"י ויתר מחברים לא פי' כן בגמרא אבל הדין כ"ע מודים דמהכ"ת לא יחול הזמה כיון דעדותו בעצמותו כשר ואין יכולים לחזור דאל"כ לעולם לא יהיה הזמה תמיד יחזרו בהם ויהיה לגבי בע"ד עדות נכונה דכיון שהגיד והם לא יקבלו דין הזמה דבר זה לא מצינו מי שיאמר כן וכמ"ש התו' בפשט גמרא דקושי' הגמרא פשיטא ולכן נראה ודאי אם נתפוס אמת לדינא מ"ש בשם מ"ב לקמן בסי' נ"ה בשליש שהחזיר שטר שלא כדין דפטור משום דהוי גרמא דיש הבדל אם החזירו למלוה אף דיגבה בו מ"מ בשעת החזרה לא ברי הזיקו דאולי לא יבא לכלל גבי' אבל אם החזיר ללוה דתיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג דהוי ברי הזיקו ואם כן אף כאן אם מעידים שקר שראובן חייב לשמעון אם כן בשעת עדות לא ברי הזיקו דמחוסר גוביינ' כמו בשטר הנ"ל ולכך פטורים ומזה איירי ר"ח אבל אם העידו שראובן פרע לשמעון על חובו והוא שקר בעת עדות תיכף נמחל שעבודו חייב מד"ג ולכך בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו ששם מקור הדין איירי להדיא שכתבו פטורים ומחילה ללוה בשקר ולכך מחייב הרא"ש לשלם דברי הזיקו. אך גם זה לא נח דעתי בו דבגוף הדין של מ"ב לחלק כנ"ל יש בו פקפוק כמש"ל בסי' נ"ה ע"ש וגם אף דתשובת הרא"ש משמע כמ"ש מ"מ הטור העתיק דבריו לקמן בסי' מ"ו גבי שכתבו שטר שקר למלוה ולא ללוה. וגם מנ"ל לר"ח דין זה. ולכן נראה דהיה לר"ח פי' בגמרא דמכות דף הנ"ל דאמרינן עד זומם משלם חלקו ופריך הגמרא תנינא משלשין בממון וכו' ומשני כגון דאמר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכו' עכ"ל וכבר עמד בזה הרמב"ן דמה קושי' כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד מ"מ לגבי עצמן נאמנים ומשלמין מד"ג ותי' דלשון זומם לא משמע דמ"מ אינו נכלל בשם עד זומם וכן נראה בדעת התו' לכאורה ע"ש ועיין מהרש"א דפי' ג"כ לישנא זומם לא שייך אלא להורות דיש לו דין כמו זומם דמשלם אעפ"י שלא הפסיד וע"ז פריך הגמרא הא באמת הפסיד ע"ש במהרש"א כי זהו כוונתו אבל זהו הכל דוחק כמ"ש התו' להדיא לכן נראה דסבירא ליה הא דקי"ל משלם מדיני דגרמי היינו בברור לן הזיקו בלי ספק כלל ולכן במסור אף שידעו שמסרו אם לא ידענו הזיקו בבירור אינו גובה למ"ד לא עשו תקנת נגזל במסור וכו' עיין לקמן סי' שפ"ו ושפ"ח ויותר מזה אמרו לעיל סי' כ"ח בבר ישראל דמסהיד לגוי והוציאו ממון עפ"י אחד אשר לא כדת מ"מ פטור מלשלם דיאמר האמת העדתי ועיין מש"ל הוכח' מדברי הגמרא דאפילו העיד שהלוה ובדיניהם א"י לומר פרעתי מ"מ העד פטור מדיני דגרמי עד שיברר שפרע ע"ש ואם כן אף כאן אילו כאן עד אחד שמעיד שלוה ראובן לשמעון בניסן מנה ולוי העיד בשקר שראה ג"כ ההלואה ועי"כ הוציאו הב"ד ממון משמעון לראובן ועפ"י שני עדים הקימו הדבר ואם אחר כך הודה ע"א ששקר העיד מ"מ אין לשמעון עליו טענה מד"ג כי יטעון הא ע"א מסייע לי דאמר שלא הייתי מזיק לך כי באמת אתה חייב ומה בכך ששקר העדתי מ"מ האמת בגוף הדבר כי אתה חייב כמאמר הע"א והיינו הך דלעיל בסי' כ"ח דהעיד בדא"ה וגרם להוציא בע"א א"צ לשלם מד"ג כי לא ברי הזיקו אף כאן שהיה גורם שב"ד הוציאו ממון עפ"י ע"א מ"מ א"צ לשלם כי כמ"ש גבי בהעיד בדא"ה אמת העדתי ולא הזיקתך אף כאן יאמר כן דמ"ש בטוען ברי עפ"י עצמו שלא הזיקו הא קי"ל תבעהו עפ"י העד הוי טענת ברי ומכ"ש בזה אופן דאין לשמעון להוציא מלוי בטענת ספק במקום שע"א מסייע לו ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיכחיש להעד וישבע ויטול וזה פשוט דמהכ"ת להוציא בדיני דגרמי במה דלא אתברר בבירור גמור לב"ד שהיה מוזק ממנו וכאן הע"א אומר שלא היזקו ולכן ברור אם הע"א אומר שבאמת לוה ראובן לשמעון אף שלוי שיקר בעדותו מ"מ לא ברירא הזיקו ואין להוציא מד"ג והוא נלמד מכ"ש ממש"ל גבי העיד בדיני של גוים ע"ש. אך אם העד השני עומד בעדותו שלא שיקר אבל לוי הודה שעדותו וגם עדות חבירו שקר אם כן פשיטא דלוי חייב לשלם חלקו שהפסיד אף גם חלק חבירו לדעת האומרים לקמן סימן ת"י בשנים שהזיקו וא"א להשתלם מהאי משתלמין מהאי ע"ש ובש"ך אבל אם גם השני העיד ומודה ששקר ענה באחיו וזה יודע בשקרו של חבירו כל א' משלם החצי כראוי אבל אם כל אחד מודה ששקר העיד אבל אין אחד יודע אם חבירו שקר העיד כי ד"מ לוי אמר שלוה בניסן וכן יהודה ולוי יודע בעצמו ששקר אמר כי לא היה שם בניסן כלל אבל יוכל להיות שיהודה היה במעמדו וראה ההלואה באמת וכן יהודה א"י אם לוי ג"כ משקר או לא כי א"י רק לעצמו שמשקר אם כן כיון דקי"ל כיון שהגיד וכו' וא"י לחזור מעדותו אם כן אין כאן חיוב ממון על העדים הללו כי בבוא ראובן לתבוע מלוי העד יאמר לא הזקתי אותך כי יהודה מעיד שהדבר אמת שאתה לוית משמעון ואם כי יהודה חוזר מעדותו ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד כו' ועדותו קיימת ואמת ואם כן לא בריר הזיקך שע"א מסייעני וכן בתובעו ליהודה יאמר הרי לוי מסייעני שלא הזקתיך ואם הוא חוזר לאו כל כמיניה כנ"ל והרי אין לשום אחד משפט תשלומין. ובזה יובנו דברי הגמרא שאמר עד זומם משלם חלקו דמשמע דמדבר בע"א ולכך פריך הגמרא הא תנן משלשין וכו' ומשני באומר עדות שקר העדתי וקשה במה איירי אי דחבירו אומר האמת העיד למה ישלם כלל הא יש לו ע"א מסייע ואי דיודע שגם חבירו משקר אף דאינו מודה אם כן למה משלם חלקו לבד כולה בעי לשלם כיון דליכא לאשתלומי מהאי דהוא כופר ואמר שאמת העיד כנ"ל ואי דגם חבירו מודה ששיקר וכל א' יודע שחבירו ג"כ משקר כי היה מתחילה באיסטס אחת להעיד שקר א"כ למה קאמר עד זומם משלם חלקו ופרט בלשון יחיד ולא סתם עד"ז משלמין כדיוק הגמרא הנ"ל ומה זה שאמרו בלשון יחיד הלא הם שנים ועכצ"ל דכוונת המאמר בלשון יחיד כי אחד נפרד מחבירו כי הוא עד זומם לעצמו וא"י שחבירו משקר וכן חבירו בו ולכך פירשו בלשון יחיד כי כל אחד נידון בפ"ע ואין אחד יודע מענין חבירו וכל א' בפ"ע רק עד זומם ומשלם חלקו וע"ז פריך הגמרא האי דינא ליתא דהא יש לכל עד עד המסייע שאומר שלא הזיק לחבירו ואיך נוציא בד"ג ממון בספק במה דלא בריר לן היזקא בודאי כנ"ל ואם דגם השני מודה ששקר העיד לאו כל כמיני' כיון שהגיד וכו' והרי עדותו לגבי חבירו אמת ונכון ופטור וכן הראשון לגבי שני כמ"ש כי כל א' לנגד חבירו לעדות אמת יחשב ואין כאן חיוב תשלומין מד"ג וא"ש. ואם כן פסק ר"ח עדים שאמרו שקר העדנו היינו כוונתו כמבואר בגמרא שיש כאן ע"א המסייעו כי כל א' נאמן לגבי חבירו וכמ"ש ודברי ר"ח הם בנוים על דברי הגמרא משא"כ לקמן בסי' מ"ו דהביא הטור דעת הרא"ש הוא שכל אחד יודע בחבירו שמשקר כמבואר בתשובת הרא"ש כלל נ"ח ד"ו שאמרו שהיה ראובן משקם יין עד שחתמו בשכרות מה שלא ראו וידעו ע"ש. ואם כן כל א' מכיר בשקר חבירו וכן משמע לקמן לשון הטור אמנה היה והיינו ששני עדים האמינו וא"כ ברי היזקו וחייבים לשלם וכן נראה לדינא כי אין להוציא ממון בספק במקום שע"א אומר שלא הזיק ואין הוא מנשבעים ונוטלים שיטול ויכחיש העד ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.