תומים/חושן משפט/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט ז

(א) הרי זה פסול לדון לישראל. בכה"ג האריך דאיך היו שמעיה ואבטליון שלפי דעת רמב"ם בהקדמתו לספר מדע היו גרים גמורים וכן משמע בעדיות דוגמ' השקוהו סנהדרין זה נשיא וזה אב"ד ומזה העלה דהצבור קבלוהו עלי' לרוב חשיבות' ובקבולהו עליה מותר ע"ש שהאריך ולפי דבריו צ"ל אם קבלוהו חשובי עדה אע"פ שאין רוב צבור מסכימים הוי כקבלוהו עליה ויכול לדון דאטו בשמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל מקומות א"י וח"ל זהו מהנמנע אלא הואיל והסכימו סנהדרין וראשי חכמים וכה"ג בימים ההם הוה כקבלוהו כל ישראל עליהם אלא שאני חוכך דכי מהני קבלוהו עליו בד"מ דהרי יכול להפקיר ממונו וליתנו למי שרוצה ואף הוא יכול לומר הריני מתרצה לכל מוצא פיך אם ליתן או למחול וכדומה אבל בד"נ שאין רשות ביד אדם לומר הרגוני וא"כ פשיטא דלא שייך בי' קבלה וכי יכול אדם לומר הריני מכשיר קרוב או פסול ואם יחייב ראשי להריג' יקטלוני זהו אין בידו וכל טיבו של ב"ד הגדול בירושלים לדון ד"נ דין זקן ממרא ודכותיה וד"מ לא היו דנין ממש כלל וא"כ עדיין הקושיא איך יהיה מקהל גרים ראשי סנהדרין. ולכן צ"ל או דמלך שאני כיון דרשות ביד מלך להמית ולהרוג לתקון מדינה כמ"ש הרמב"ם בהל' רוצח ע"ש אף הוא אם רואה אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון אפי' ד"נ כי אתו דבר חוק ומשפט וכן אמרו דריש גלותא יכול ליתן רשות אפי' למאן דלא גמיר וסביר כולי האי והכל מטעם חוק המלך כמ"ש הריב"ש עיין לעיל ס"ג וא"כ שמעי' ואבטליון נתמנו מפי מלך כי בימיהם היה מלכי חשמנאים הכשרים ויכולים לדון בכפי' כי יד המלך היה עמם או שנאמר כי באמת אלו היה בא דיני נפשות לא היו דנים ולא נתמנו לכך רק למקבלי שמועה ובירור הלכה בתורה שבע"פ לעוצם חכמתם ובינתם ויראתם הקודמת ובזו היו נשיאים ואב"ד ולא לדון דיני נפשות וצ"ע:

(ב) בשתי עיניו פסול. הסמ"ע נתן טעם דהוי כמו לילה וכתב הע"ש נתן טעם משום דמקשינן ריבים לנגעים ולא דק דהך מילתא דר"מ יחידאה הוא ואני תמה דהסמ"ע גופי' הביא דברי הרי"ף דלכך סומא באחת מעינו כשר משום הואיל וג"ד בלילה כשר הסומא ביום כשר והא הקשה הרז"ה דמה צורך לזה כיון דלא קיי"ל כר"מ להקיש ריבים לנגעים מה"ת לפסול סומא בחד עינו ותי' הרמב"ן במלחמתו דאף לרבנן מקשינן ריבים לנגעים רק דלכך דנין ג"ד בלילה משום דהתורה מיעטו מן ושפטו העם בכל עת כמו דמיעט לר"מ מן ושפטו העם יום מעונן אבל להך הקישא דסומא לא נתמעט ולכך נתן הרי"ף טעמו משום דסומא בא' מעינו נלמד מכ"ש דג"ד בלילה וא"כ אף הוא בכלל המיעוט דשפטו העם בכל עת הרי דלענין סומים בשני עיניו הדרן להקישא כמ"ש הע"ש. והרמב"ן ז"ל דייק גם זה מדברי רש"י ע"ש וכן דעת הגהת מיימוני כמש"ל סי' ה' ס"ק ג' דכתב על מ"ש הרמב"ם סומא בב' עיניו פסול דהוא כר"מ וכוונתו דבזה הלכה כר"מ דמקשינין ריבים לנגעים ולא נחלקו בה חכמים על ר"מ כמ"ש הרמב"ן ואף דלהרמב"ם ס"ל דהיקש ריבים לנגעים אינו רק על תחלת דין היינו לענין יום ולילה דהיה התורה ממעט מן ושפטו וכו' אבל לענין סומא אמרינן לגמרי הקישו הכתוב. וזהו הכל כפמ"ש הע"ש וכן מסתבר דדוחק לדמות סומא ללילה דגזרת הכתוב מבלי לדון בלילה אפי' אור אבוקה מאיר כמש"ל וא"כ מה ענין זה לסומא ולכן כתבו התו' באמת אף דתחלת דין בלילה פסול מכ"מ סומא כשר דמה"ת לדמות זה לזה ולא מצינו חבר לסמ"ע רק בהרז"ה דס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ומ"מ ס"ל דסומא בב' עיניו פסול וצ"ל סברת הסמ"ע דדמי' ללילה אבל זולתו לא מצינו לו ראיה במחברים ולכן צדקו דברי הע"ש ועיין באורים מה שנ"מ לדינא אם נסמא בין תחלת הדין לגמר דין:

(ג) אלא מבן י"ח שנה. קשה דא"כ הא דתנן יש כשר להעיד ואינו כשר לדון ודחקינן ר"מ היא דפוסל בסומא מא' מעינו ולמה לא אמרינן בן י"ג שנה ומעלה שהביא ב' שערות דכשר להעיד ופסול לדין עד ח"י שנים ודיעה זו דס"ל כן כמ"ש הטור י"ל דס"ל כמ"ש התו' שם נדה דף נ' ד"ה ור"מ דה"מ לומר אוקימתא אחריני רק הואיל ובלא"ה מתניתין ר"מ דקתני כל הכשר לדון כשר להעיד ואילו רבנן הא סומא בשתי עיניו כשר לדון ופסול להעיד ולכך מוקי לי' ג"כ לענין סומא בחד עין כר"מ אמנם המחבר דתופס לעיקר דסומא בשתי עיניו אף לרבנן פסול א"כ קושיא הנ"ל במקומו דנימא הך עד בן ח"י שנים ולכן ברור דלישנא דטור ומחבר שאינו ראוי לדון היינו לתחלה אבל אם דן דינו דין כדמצינו ביאשי' גופי' שהחזיר מה שדן מן ח' שנים עד ח"י שנים ואיך לא מיחו בידו מתחלה חכמי ישראל כי מסתמא היה סר למשמעתם אלא הואיל ובדיעבד אינו מעכב לא הכניסו עצמן חכמי ישראל בכך למחות ע"י מלך וכן מצינו בשלמה שאמרו במדרש שכל שנותיו לא היו רק ב"ן שנים ומלך ארבעים שנה וא"כ כשמלך ושב לשפוט העם היה בן י"ב שנים א"ו דאין זה עיכוב רק לכתחלה וא"כ שלמה שאני שחכמת אלהים בקרבו. ואין להקשות א"כ איך מ"מ שפט יאשיה בן ח' שנים ושלמה בן י"ב דקודם גדלות לכ"ע פסול דהא ל"ק דכבר כתבו התו' בפרק בן סורר ומורה דף ס"ט ד"ה בידוע כו' דדורות הראשונים שהקדימו להוליד היה זמן גדלות שלהם מתחיל מבן ח' ע"ש ומצינו בימי דוד ושלמה שהקדימו להוליד כדדייק לי' הגמרא מן בת שבע אם שלמה ע"ש וכן מצינו באחז שהיה מוליד לחזקיה בן י"א שנה כי כשמת אחז היה בן ל"ו שנים ומלך חזקיה והיה בן כ"ה שנים וא"כ מוכח דהיה אחז בן י"א שנים כשנולד חזקיה וא"כ אם היה בזמנים ההם הלידה מקודם אף גדלות מקודם ולק"מ:

(ד) ואפילו לא הביא ב' שערות. הקשה הסמ"ע א"כ איך אמרינן כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא הך דלא הביא ב' שערות דכשר לדון ופסול להעיד כדלקמן בסי' ל"ד ותי' הסמ"ע דעל כל פנים יש בשניהם ענין פיסול קטנות לזה בפחות מי"ג שנים ולזה עד שיביא ב' שערות והדוחק מבואר. ולפי מ"ש התו' שם בנדה ד"ה כל כו' למ"ד אשה כשרה לדון א"כ איך קתני כל שכשר לדון כשר להעיד ותי' התו' ה"ק כל איש הכשר לדון כו' ר"ל דמיירי באותן שהם בגדר העדות והם כשרים לדון כשרים להעיד והיינו אנשים ולא נשים שאינם בגדר עדות וא"כ י"ל כן אף בקטנים דאמרינן כל הגדולים הכשרים לדון כשירים להעיד דהמה בגדר העדות משא"כ קטנים. אך לולא דמסתפינא כי הטור כתב דקטן שלא הביא ב"ש והוא יחיד מומחה דן יחידי ה"א דמעולם לא ס"ד בירושלמי דידון יחידי דאיך ידון יחידי קטן שאינו בגדר בר דעת כדאמרינן בפרק כל הגט גבי הכל כשירים לכתו' הגט אפילו חש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ואם טעה קטן דשורת הדין דישלם מביתו וכי ישלם קטן הלא אפי' הזיק בידים פטור ופקח שבמלכים ביקש מה' ליתן לו לב נבון לשפוט ואיך ידון הקטן. ולכן נראה דירושלמי דאמר קטן כשר לדון היינו שישנו ב' גדולים עמו וא"כ ד"ת חד כשר כמ"ש הרמב"ם רק מדרבנן הצריכו ג' והן אמרו דאם הגיע לכלל שנים אף דלא היה לו ב"ש מ"מ יכול להצטרף כיון דיש שנים גדולים והוא חריף במדע וכהנה מצינו בירושלמי ברכות גבי זימון ג"כ דעתו דאם יש שנים גדולים דיכול קטן לצרף עמהם לזימון ויהיה שלשה לזימון ואף זה כיוצא בו. ויותר נראה דכוונת ירושלמי לא דידעינן ודאי דאין לו ב' שערות דזהו קטן לאין ספק רק מיירי בדלא בדקוהו אם הביא ב"ש. וקיי"ל במלתא דאוריי' לא סמכינן אחזקה אבל כיון דיש שנים גדולים וא' קטן א"כ הוא רק מילתא דרבנן וסמכינן אחזקה ויהיה זה הפי' או פשוט דידעינן ודאי דאין לו ב"ש היינו בהצטרף ב' גדולים עמו אבל שידין יחידי מה שהוא לפי שורת הדין ודאי קטן קשה לומר. ובזה היה ג"כ קושיא הנ"ל מיושב דאיך קתני כל הכשר לדון כשר להעיד הא איכא בן י"ג שנה שלא הביא ב"ש חדא דכיון דאיירי בישנו ב' גדולים עמו אף בעדות מצינו כה"ג דנאמן הקטן להעיד מה שראה בקוטנו כשיש גדול עמו כדלקמן סי' ל"ה ע"ש ועוד זהו הכל למ"ד חד כשר לדון והוי מילתא דרבנן אבל משנה דהתם הא מוקמינן ר"מ היא דס"ל מקיש ריבים לנגעים ולר"מ הא ד"ת שלשה דיינים כדאמר אי מה ריבים בג' וכו' כמש"ל בסי' ה' ע"ש וא"כ לא יוכל באמת הקטן לדון אף בצירוף שנים גדולים ולק"מ. אך בטלה דעתי באלף בטולים נגד דברי הטור אך מ"מ הא קשיא לטור דכיון דקטן א"א לדונו כמבואר לקמן סי' צ"ו ע"ש וא"כ נימא התקוששו וקשו כמבואר בגמ' דסנהדרין ריש פ"ב ועיין מש"ל בסי' ג' בסופו דכל מקום שאין מציאות לדונו אף הוא א"י לדון ובשלמא אי איירי לדון בצירוף שני דיינים גדולים כבר כתבתי לעיל ס"ס ג' בשם התו' דבכה"ג כשאין דן לבדו לא שייך התקוששו וכו' אבל לשיטת הטור דדן יחידי קשה כנ"ל וצ"ל דהטור מיירי במטלטלין דכיון דהגיע לעונת פעוטות יכולים לדונו כמש"ל סי' צ"ו סעיף ב' ע"ש ואף הוא יכול לדון. אבל בקרקעי שאינם יכולים לדונו דהא אין מקחו מקח כלל במקרקע כמש"ל בסי' רל"ה ודאי דא"י לדון יחידי דהא יש התקוששו וקשו כנ"ל ובזה אפשר ג"כ לישב קושית הסמ"ע הנ"ל מהא דכל הכשר לדון וכו' דמיירי לדון יחידי ביחיד מומחה הן בקרקע והן במטלטלין משא"כ קטן דאינו יכול לדון יחידי בקרקע כנ"ל ולק"מ. ועכ"פ דין זה נראה לעיקר דבקרקע ודאי דא"י לדון יחידי וברור:

(ה) אשה פסולה לדון. תו' בנדה דף נ' ד"ה כל הכשר כו' פלפלו התו' אי כשרה לדון ולבסוף דבריהם הביאו לשון ירושלמי וז"ל ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מן ועמדו שני אנשים שני שני מעפ"י שנים עדים ואית דילפי מן וישארו ב' אנשים במחנה עכ"ל והבין מהרש"א דהתו' נמשכו אחרי דברי ירושלמי יומא פרק שני שעירי' דשם ילפינן הא דכתיב ועמדו שני אנשים בג"ש מן עפ"י שנים עדים וחד מ"ד יליף הך עפ"י שנים עדים בג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים וקטנים אף כאן. ולכך הגיה בתו' ואית דילפי על פי שנים שני שני מוישארו במחנה והנה שם בירושלמי קאמר מעתה אין האשה מעידה ואין האשה דנה. והיינו דמהך ג"ש ילפינן אין האשה מעידה אבל דנה לא למדנו רק הואיל ופוסל בעדות פוסל בדין ולכך הקשה מהרש"א דמה להם להתו' להביא פסול עדות מירושלמי הלא בגמרא דידן ר"פ שבועות העדות פוסלין נשים לעדות מהך ג"ש דשני שני דשני עדים ע"ש דהניחו בצ"ע. אבל האמת דהתו' נמשכו אחר לשון ירושלמי בפ' שבועות העדות דשם נאמר להדיא בלשון תו' מבלי צורך להגהה דהקשה ג"כ שני אנשים שני ל"ל וקאמר א"כ למה נאמר שני מופנה להקיש כו' נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים וקטנים אף כאן אנשים ולא נשים וקטנים הרי למדנו שאין האשה דנה מעתה אין האשה מעידה. ר' יוסי כו' אמר נאמר כאן שני ונאמר להלן עפ"י שני עדי' מה להלן עפ"י שני עדים אף כאן עפ"י שני עדים וכו' עכ"ל הרי דגירסת התו' נכונה דילפי הך שני אנשים בג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה וקאמר להדיא למדנו שאין האשה דנה וכו' ופי' דיש להבין דל"ל ג"ש דאנשים ולא נשים וקטנים פשיטא זהו מובן בלתי ג"ש דהא כתיב שני אנשים וממילא ממועט ולא נשים וקטנים ובזה אין ספק כלל רק כל הספק אי הך קרא ועמדו שני אנשים איירי בעדים או בבע"ד משום דכל כבודה בת מלך וכו' כמבואר להדיא בגמ' ריש פרק שבועות העדות וא"כ מה יוסיף זה הג"ש מהך קרא וישארו שני אנשים למעט נשים זהו ידעינן בלאו ג"ש ועדיין לא יצאנו מידי ספק אי איירי בעדים או בבע"ד ולכך צ"ל דהג"ש כך דהך תי' ס"ל לודאי דאיירי בעדים כחד אוקומת' בגמ' דודאי איירי בעדים רק דג"ש הוא לפסול נשים וקטנים אף לדין ולכך ילפינן ג"ש מן וישארו שני אנשים במחנה דדרשינן בקלפי נשתיירו שהובררו לדון דיני נפשות ולסנהדרי גדולה ובזו ודאי' נשים וקטנים פסולים אף כאן דכתיב ועמדו שני אנשים קמ"ל ג"ש דצריך לעמוד לדין לא לפני נשים ולא לפני קטנים וזהו הג"ש מה התם היו דיינים אנשים אף כאן דיינים שיעמדו לפניהם אלו שני אנשים יהיו דווקא שני אנשים לא נשים וקטנים וזהו עיקר הג"ש ולכך קאמר הירושלמי למדנו שאין האשה דנה מעתה אין אשה מעידה הרצון דג"ש למדנו דאין אשה דנה ומגופו של קרא והוא נאמר בלשון ירושלמי מעתה כלומר מזו עצמו דאין אשה מעידה דכתי' ועמדו שני אנשים ולא נשים וא"ש ולזה כוונו התו' והביאו הך דמהך שני אנשים במחנה ילפינן דאשה פסולה לדון והוא הענין המבוקש מאתנו בפלפלו בו ולכך לא הביאו הגמ' דידן דפרק שבועות העדות דשם מיירי הכל מענין עדות דנשים פסולים ואין זה מענין הנרצה ומכוון מדברי התו' לענין פיסול אשה לדין וברור שזה כוונת התו' בפי' ירושלמי וכן הן הדברים הנאמרים ממש קרוב לזה בעיר שושן והסמ"ע כתב עליו שהוא פי' זר והע"ש נמשך לאין ספק אחרי דברי תו':

(ו) שתויי יין כו'. הרב בעל כה"ג הקשה דמבואר במדרש רבה פ' נשא שתה רביעי' יין אל יורה שתה רביעי' יין אל ידון וכתב דהגמ' שלנו חולק. וצ"ע דראי' התו' אין ראיה ברורה כ"כ לסתור דברי המדרש דכל ראי' התו' בסנהדרין דף מ"ב מהא דאמרי' דבד"נ לא היו שותים יין כל היום כולו משום קרא לרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו משמע דווקא ד"נ אבל לא ד"מ ומזה אין ראי' דוודאי בד"מ אי מלין דין דיכול אח"כ לשתות יין דקודם שיגמור הדין למחר בין כך יהיה סר יינו מעליו ויתיישב בדינו אבל בד"נ שהיה מלין דין עד למחר ומ"מ לא היו רשאים ביום ההוא לשתות יין אף דקודם ג"ד יהיה יינם סר מעליהם מ"מ לא ראוי להם להסיח דעתם רגע א' מלעיין במילתא אולי ימצאו לו זכות ולכך לא יהיו שות' יין לבלבל דעתם וזה מותר בד"מ אבל אם שתה יין שיהיה יכול לדון ולגמור דין בעודו יינו בקרבו ולא סר מעליו מנלן ולמה יהיה זה קל מאיסור והיתר הלא אין לך מקצוע יותר בתורה מדיני ממונו' שצריך ישוב ובקל הדברים מתחלפי' וצריך ישוב הדעת למאוד. ובכה"ג משמע דעיקר ראי' מהא דאמרינן אל יורה משמע לדון מותר והמעיין בתו' משמע דאין זה ראי' רק התו' כתבו דמהך דאין יורה אין קושיא די"ל דווקא הוראה ולא דין אבל מ"מ אין ראי' משם. ולכן גם בזה צ"ל דס"ל לתו' לחלק דבשלמא בהוראה דיכול להורות לבדו וא"צ צירוף כלל אסור לשתו' אבל בדין דצריך שלשה וזה לא שכיח דכל שלשה ישתו וישכרו לא אסרו דשנים יזכירו אותו ואם יראו שדעתו בלתי צלול לרב יינו יזהירו אותו להמתין ולא ימהר לחתוך הדין. וזהו ההבדל בין ד"נ לד"מ דשם אפי' אחד מכל ב"ד של כ"ג לא היה יכול לשתות יין משא"כ בד"מ דמותר אבל יחיד מומחה דדן יחידי ודאי דאסור לשתות יין כמו חכם המורה. ובזו יובן דברי המדרש רבה הנ"ל דאוסר אף לדון וכן נראה נכון. שוב מצאתי בתשובת הב"ח ג"כ להחמיר מהך דרש דמדרש וכ"כ ר"י באגרת התשובה אלא שלא נחית לחלק בין יחיד דדן ועכ"פ יש להחמיר אם שתה כדי לשכר למנוע עצמו מהדין עד שסר יינו:

(ז) אם ראוהו בלילה. כבר כתבתי באורים שדעת הב"ח ה"ה אם ראו בשבת וי"ט דהואיל דא"י לדון תיכף מחמת איסור דרבנן אין עד נעשה דיין והט"ז פקפק עליו דהואיל דבדיעבד אם דנו דיניהם דין שייך שפיר לא תהא ראי' וכו' וזה יש לדחות דא"כ לרשב"ם וסייעתו דס"ל בלילה ג"כ אם דנו אפי' תחילת דין דיניהם דין כמ"ש הרמ"א לעיל סי' ה' סעיף ב' ועמ"ש. איך אמרינן בגמ' בראוהו בלילה לא אמרינן תהא ראי' גדולה משמיעה. ועכצ"ל הואיל ולכתחילה אסור לדון לא אמרינן תו לא תהא ראי' גדולה כו' וה"ה בראוהו בשבת וי"ט אלא דהקשה עוד איך אפשר לדמות מה דפסל בתורה בלילה ודכוותיה לשבתות וי"ט דהוא רק מדרבנן כמו דבעדות דרבנן כגון קיום שטרות וכיוצא אמרינן עד נעשה דיין משום דלא עשו חז"ל בזה דבריהם כשל תורה א"כ י"ל ה"ה אם גוף עדות מילתא דאורייתא רק פסול לדון מדרבנן לא אמרו חז"ל ושייך שפיר בהו עד נעשה דיין כיון דחזי למידן ד"ת. והנה שמעתי אומרים בפי' דברי התו' בסוף פ"ק דמכות אשר אם פירושם נכון יש כאן ראי' לדברי הב"ח דסוף פ"ק הנ"ל דף ז' ע"א דאמרינן במשנה אמר ר"ע ור"ט אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש הגמ' דהוו אמרו ראיתם שלם הרג או טריפה הרג דדילמא במקום סייף נקב הוה ופריך בבעול הערוה היכי הוה עבדי ומשני אביי ורבא אמרי ראיתם כמכחול בשופפרת והקשו התו' תימא ע"ז ומחלל שבת מא"ל וי"ל דלא שכיח כולי האי כי אם רוצח ובועל ערוה ועי"ל דא"ל ראיתם שהמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה וכו' ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן עכ"ל והקשה מהרש"א א"כ אף ברוצח ובועל ערוה נימא כן ול"ל לגמרא טעמא אחרינא וגם מדקדקים למה נקט התו' בלישנא בתירוץ השני ראיתם שהמחלל אינו טריפה והשמיטו עובד ע"ז דכללו בלשונם בקושיא והלא דבר הוא. ולכן נראה דלפי דקיי"ל טריפה שהרג בפני ב"ד נהרג מפני דכתיב ובערת הרע מקרבך והוא גמ' דסנהדרין דף ע"ח ע"ש וכתב התו' דמיירי דראה ביום דאי בלילה הא אין עד נעשה דיין ואם כן ל"ל הן בעובד ע"ז והן ברוצח והן בבועל ערוה ראיתם שהעובר אינו טריפה והוי עדות שאי אתה יכול להזימן דהוה קשה איך אמר לא נהרג אדם מעולם דתינח הרג שלא בפני ב"ד הרג בפני ב"ד וראוהו ביום מה א"ל דמ"מ נהרג אף שהוא טריפה ולכך הוצרך התו' לומר דלא שכיח אבל מחלל שבת שפיר תי' התו' ראיתם שהמחלל דייקא אינו טריפה דאף דחילל שבת בפני ב"ד מ"מ הא כשראוהו מחלל שבת ראהו ע"כ בשבת והוי כראוהו בלילה כהנ"ל כסברת הב"ח וא"כ צריך הב"ד להעיד והוי עדים שאי אתה יכול להזימן כמ"ש התו' בסנהדרין הנ"ל וא"ש דדייקי רק מחלל ובאמת אלו היה מקום לתי' זה גם קושיא שנית של מהרש"א היה מיושב דהקשה דהתו' הקשו מקודם איך אמרינן דילמא במקום סייף נקב הא אזלינן בתר רובא ול"ל דר"ע חייש למעוטי דהא במקום דלא אפשר כ"ע מודים דלא חיישינן למועוטי ותי' תו' דהיה מרבים בבדיקות כל כך עד שהיו מכחישים זא"ז א"נ דהוה אפשר שהיה קרום של מוח מגולה ולא היה בו נקב ובא זה ונקרו. והקשה מהרש"א א"כ בהך דילמא העובד דלא שייך לבדוק ואם כן הוה לא אפשר ותי' דהוא קאי לשיטת ר"ת והוא דחוק דהתו' דחו לעיל פי' ר"ת אבל לפמש"ל ניחא דהוא אפשר אף במחלל שבת אם ראוהו ב"ד ואי קשה הא ה"ל ראה בלילה ז"א דהפי' אי אפשר דהתורה דצוה להרוג למחלל שבת היכי משכחת ליה ודבר תורה יכולים לדון בשבת והוי אפשר וא"ש ודברי הב"ח כמעט מוכרחי':
אך. מלבד דזה דוחק דמה בכך דאם יראו הב"ד עובר דיהיה נהרג מ"מ שייך שפיר לא נהרג כמ"ש התו' דזה לא שכיח ואיך. שכיח זה דיעבור עבירה במזיד בהתראה בפני סנהדרין של כ"ג ושפיר קאמרו לא נהרג אדם מעולם דאין זה שכיח פ"א ביובל שיעשה התועבה בפני ב"ד גדול כזה והיה אפשר לומר להיפוך דעל קושי' מהרש"א הא אי אפשר ולא חיישינן למעוטי דיש אפשר אם הרג בב"ד ומ"מ שייך שפיר לא נהרג דמי יהרג בב"ד אבל בע"ז כתב קרא להדיא עפ"י שני' עדי' וכמו כן בנערה מאורסה לא תעשה דבר צעקה הנערה וכו' ע"כ דלא היה בב"ד דאיך יתכן צעקה הנערה וכו' וא"כ ל"ל אולי טריפה דעקרת מה שכתוב בתורה אבל במחלל שבת שפיר י"ל בפני ב"ד איירי התורה וכיון דיש מציאות אזלינן בתר מעוטי ודוק. אף גם דהא ר"ע הוא דאמר לא נהרג כו' דר"ע ס"ל דאזלינן בתר מעוטי' דמאן דאזיל בתר רובא בלא"ה ל"ל דחיישינן לטריפה וא"כ לר"ע הא ס"ל ב"ד שראו בא' שהרג הנפש דאין דיינים אף שראוהו ביו' דאין כאן הצלה לזכות וכתיב ושפטו והצילו העדה כמבואר בגמ'. ולכן נראה ליישב דברי התו' בפנים אחרות והוא דבחולין דף י"א ע"ב ד"ה ודילמא וכו' במה דאמרו שם בגמ' דאזלינן בתר רובא דאל"כ דלמא הך דאסהידו בי' הוי טרפה וה"ל עדות שאא"י לה"ז הקשו התו' דלמא חובשין אוחו י"ב חודש וראינו אם חי ותי' התו' דשמא ס"ל טריפה חי' עכ"ל ולפ"ז אף כאן בתי' התו' דילמא המחלל טריפה דלא תיקשי נמי קושית התו' הא יכולין לחבוש למחלל יב"ח וע"כ ר"ע ור"ט ס"ל ג"כ דטריפה חי' ומבואר בגמ' דחולין דף כ"ז ע"ב דאף למ"ד טריפה חי' אבל מ"מ אינה יולדת דלאו הא בהא תלי' וכ"כ התו' בע"ז דף ו' ד"ה אלא למ"ד ע"ש ולפ"ז בנקבה אם תלד לאחר חילול אגלאי מילתא דהוי אינה טריפה בעת חילול שבת והוי עדות שיכול להזימם כמ"ש התו' גבי חי יב"ח וכבר פירשו המחברי' במ"ש בגמ' בזכר כל שחי יב"ח ובנקיבה כל שתלד דבזכר אין הלידה סימן דמי יימר דממנו הרה ואין אפטרופס וכו' ובפרט למאן דחייש למעוטי ולא אזיל בתר רובא ואין בו סימן רק שחי יב"ח אבל בנקיבה אף הלידה סימן ופשוט. וא"כ יובנו דברי התו' דהא העלו התו' בדבור שלפניו אף דחיישינן למעוטי מ"מ דהיכי דאי אפשר דצריכין אנו עי"כ לעקור מ"ש בתורה לא חיישינן אבל אם יש אפשרות לקיים מ"ש בתורה אפי' בדרך רחוקה ונפלאה כמ"ש התו' שהיה כל קרום של מוח מגולה וזה נקרו וכדומה מ"מ אפשר קרינן ליה וחוששין למעוטי ולפ"ז א"ש במחלל שבת שפיר י"ל אולי המחלל טריפה והוי עדות שאאילה"ז ואף דרובא אינם טריפה הא ר"ע חייש למעוטי כמ"ש התו' וא"ק א"כ לא אפשר ועקרת מ"ש בתורה מחללי' מות יומת הא לאו קושיא דאף דס"ל לר"ע ור"ט טריפה חי' וא"א לחבוש אותו יב"ח מ"מ טריפה אינו מוליד וא"כ יש מציאות ואפשרות לקיום ד"ת באשה שחללה שבת והרה וילדה אח"כ דהוא סימן שאינה טריפ' ונסקלת ומ"מ יפה אמרו דלא היה נהרג אדם מעולם דמלבד די"ל דכוונו לזכר שהוא בסתם מובן בלישנא דאדם אף גם נקיבה כמעט לא היה במציאות שתהיה נהרגת דבשלמא חבישה יב"ח כקושית התו' יש ביד ב"ד לחבוש ולברר האמת אי טריפה הוא או לא אבל הריון ולידה בבחירתה תלי' ואם עי"כ תבוא לכלל מיתה מהיכי תיתי תהיה היא שוטה כזו להזדקק לבעל אחר חילול שבת ולהתעבר ולהוליד אשר עי"כ תהיה נסקלת בב"ד וזולת זה היא פטורה אם תחי' אלף שנים ודבר זה כמעט בלתי מצוי אבל אין כאן עקירה למ"ש בתורה דעכ"פ ישנו באפשרות אם היה כך מעשה שנבעלה ונתעברה אח"כ כהנ"ל ולק"מ. אך זהו תי' מספיק לחילול שבת דנאמר בתורה סתם וי"ל דמתקיים באשה כנ"ל אבל בע"ז דכתב בקרא להדיא בפ' שופטים איש או אשה גו' וילך ויעבוד אלהי' אחרים וגו' וכן ברוצח דכתיב להדיא ואיש כי ירצח ומכ"ש בנואף ובועל ערוה דדיברה התורה בזכרים הנואפי' ופשוט וא"כ בהא ל"ל דילמא העוברים ההמה טריפה הם דא"כ עקרת מ"ש בתורה דהתורה דיברה להדיא בזכרי' ובהם אין לידה סימן וא"כ אי חיישינן לטריפה ולמעוטי עקרת מ"ש בתורה וע"כ לא חיישינן במקום דלא אפשר וא"כ אין זה תי' מספיק בהנך עבירות דבהם גזירת הכתוב מבלי לחוש למיעוטי ולכך הוצרך הגמ' והתו' לומר בהו שנויי' אחרי' ובהך תי' דלמא טריפה הוה נקטו בלשונם רק המחלל דבזהו שייך שפיר כנ"ל ולק"מ מכל קושי' מהרש"א. גלל כן אין לדברי הב"ח ראי' ונראה כדברי הט"ז דאין לנו לבדות דין חדש מלבנו מה שלא נזכר במחברים. וכתב הב"ח דעידי קידושין וגירושין דדיני נפשות דנין בהו. ומכ"ש דלמאן דקטל גברא דלכהי' לעיני' דדנין בזה"ז כדלעיל בסי' ב' אף העד הרואה אף שאינו מעיד מ"מ אינו נעשה דיין אפילו לקבל עדות אחרים ולדון עליהם עכ"ל. ונראה מדבריו דפוסק כר"ע דבדיני נפשות עד הרואה אינו נעשה כלל דיין ותמהני למה פסק הוא נגד הרמב"ם במה דלא מצינו חולק בפוסקים להדיא נגדו כי התו' והרא"ש דהביאו הך דר"ע לא הביאו רק לפרש דבריו ולברר הדין אבל לא מצינו בדבריהם דיחשבו דהלכה כר"ע והרמב"ם בפ"ה מהלכ' עדות פוסק להדיא כר"ט דעד הרואה נעשה דיין אפי' ד"נ וע"ש בכ"מ דטרח ליתן טעם למה פסק הלכה כר"ט ולא כר"ע וא"צ לחפש בטעם כי רבא אמר סתם בסנהדרין דף ע"ח טריפה שהרג בפני ב"ד חייב ופי' התו' בראוהו ביום דלא תהא ראיה גדולה משמיעה וזהו כר"ט דלר"ע אפי' ביום אינם יכולים לדון וצריכין להעיד בפני ב"ד אחרים ואף המה ה"ל עדים ובעינן עדות שאי אילה"ז ופסק הרמב"ם הלכה כרבא דהוא בתרא ופשוט ונכון ולכך דברי הב"ח אין להם קיום במשפט:

(ח) מיהו אם דנו דיניהם דין. הר"ב בעל חות יאיר סי' ג' ו"ד תמה לפי דעת הסמ"ע והש"ך דאם באים מעצמם לדון בפני ב"ד הוי כקבלוהו עליהם וא"כ מה קמ"ל דדיניהם דין פשיטא דהא ע"כ איירי דדנו בלי כפיה וא"כ הוה קבלוהו עליהם ולו יהיה דהם פסולים ממש מהני ואין ממש בכל תמיהתו דוודאי דעת השואל שם בתשובה ג"כ נראה כגון די"ל דמיירי דדנו ע"י כפי' וגם י"ל דדנו מתחילה מבלי נודע שהוא שושבינו או שונאו ואח"כ נתברר א"כ הקבלה בטעות וה"א לסתור דינו וקמ"ל דלא דבדיעבד דין ומכ"ש למאן דס"ל בתרתי לריעותא לא מהני קבלה א"כ כאן מיירי דקבלו בתרי דהוי תרתי לריעותא ולק"מ ופשוט:

(ט) אין דיניהם דין. הרב ב"י כתב דמדברי הרמב"ם משמע דמסכי' לדעת הגהת הרא"ש דאם דנו דינהם דין וכן הפרישה מסתפק בזה והרב בעל תשובת עבודת הגרשוני סי' ל"ג בסופו נמשך אחרי ב"י להכשיר לשיטת הרמב"ם בדיעבד. ואמת כי בספרו היד החזקה דבריו סתומי' מבלי הכרע אבל מ"ש בנדה בפי' המשנה כל הכשר לדון וכו' דהקשה למה לא אמר דשונא פסול לדון וכשר להעיד ותי' דאינו פסול הקיים דכי יעבור אהבה ושנאה יחזור לכשרותו (ועיי' מהרי"ק שרש כ"א) ואלו ס"ל דבדיעבד דינו דין אין מקום לקושייתו דהא פסול דיעבד משמע ואיך ימנה אוהב ושונא דבדיעבד דינו כשר ולא חל עליו שם פסול א"ו דס"ל כדעת הרא"ש דבדיעבד פסול ונכונים דברי הטור דלא הביא דהרמב"ם חולק בזה אהרא"ש כמו שהקשה הב"י. ועיי' באורים שכתבתי בשם תשובת ח"י דאם בע"ד זה רוצה להכשיר שושבין של שכנגדו דאין חבירו יכול לעכב. ונר' לזה ראי' מדברי התו' בנדה דף נ' ד"ה ור"מ וכו' דהקשו למה לא אמרינן לאתויי אוהב ושונא דכשרי' להעיד ופסולים לדון ותי' דלא פסיקא ליה שהרי לכל עולם כשירים עכ"ל והדבר צריך ביאור דגם קרובים פסולים רק לאותן אנשים שהם קרובים לו ולא לזולתו ומ"מ נכלל בכלל כל הפסולים להעיד פסולים לדון כמ"ש הטור וכל מחברים ולכן נר' דמ"ש לכל העולם ר"ל אין אחד דפסול לו בשלמא קרובים לקרוביהם פסול בהחלט דאף דיכשרו הבע"ד יכול הבע"ד השני לעכב ויכול לערער שלא ידון לו קרובו ואם כן הפסול בהחלט. אבל אוהב ושונא אין כאן פסול בהחלט דאם ירצה שכנגדו להכשירו אין זה שהוא לו שושבין לעכב ואם כן אין זה פסול בהחלט שיכלול אותו בכלל פסול לדון דאין כאן פסול דמי שהוא פסול אין רשות ביד בע"ד אחד להכשירו בלי קבלת כל שני בע"ד וזהו פי' התו' דלכל עולם כשירי' הרצון אפי' לשושבין דהרי רשות ביד שכנגדו להכשירו כנ"ל ומדוקדק לישנא דתו' דהרי לכל עולם כשירים וא"ש. והנה יש לדקדק במ"ש דשונא פסול לדון דקשה קושית הגמ' אטו בדיין רשע עסקינן והא כתיב לא תשנא אחיך בלבבך ועכצ"ל כתי' הגמ' דראהו עובר על דבר עבירה אם כן קשה הא דקיי"ל סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש או שאר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד אם ראו ביום הם נעשים דיינים ואיך אפשר הא ה"ל שונאים שראו שעשה עבירה גדולה כזו ואם שונא פסול לד"מ כ"ש לד"נ (ועיי' לקמן סי' ל"ג מ"ש בזה) וצ"ל דהא דאמרינן הרואה בחבירו דבר עבירה מותר לשנאותו היינו שיש לו בלא"ה תרעומת עליו מחמת דבר רשות וענין עה"ז רק מחמת זה אסור לשנוא אותו אבל ברואהו עובר דבר עבירה אז הותר לו הרצועה לשנוא אותו והא דאמרינן דשונא פסול לדון לא חזי לי' זכותו היינו בשונאו שהרע לו וטבע החומרי לשנוא ובזו אינו מניח לו להפך בזכותו אבל אם אין שונא לו מחמת ענין עה"ז רק מחמת ענין שמימי והוא שנאת הנפש וחפצי שמים בזו מותר לדון כי בזו מכל מקום יחפש בזכותו וידביק בדרכי ה' החפץ בהצדיק רשעים ומצדד למאד בזכותם. ולכך כשירים לדון דיני ממונת וד"נ אבל בשונאו מחמת שהרע לו רק כ"ז שלא ראהו עובר עבירה אי אפשר לשנאתו מחמת איסור אבל כשראהו מותר לשנאותו אבל מכל מקום השנאה מסתעף מחמת ענין עה"ז ואז לא חזי לי' זכותו ופסול לדון:

(י) משום אהבה ושנאה כו'. הסמ"ע בס"ק כ"ב כתב דוקא משום אהבה ושנאה אבל משום פסול קורבה אינו יכול להושיב דיינים דהתרומת הדשן בפסקים סימן רנ"ח כתב דכך המנהג אפילו קרובים מושיבים ב"ד וכתב אע"פ דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה מנהגם עכ"ל הרי דאף המהראי פקפק בזה אלא דלא רצה לשנות המנהג. ואני אומר מנהג גדולי ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו דהרי ראי' מהרי"ק דמי שהוא פסול מחמת אהבה יכול להושיב דיינים אחרים מהך דאושפיזכניה דרב ה"ל דינא וא"ל רב פסילנא לך לדינא ואמר רב לר"כ פוק דייניה ש"מ דמותר להושיב דיין. וא"כ אף אנו נימא בהאי גבורא בכתובת פרק שני דייני בהאי גברא דהביא דורון לר"ע ושדריה לגבי ר"ן לדון דיניה וחשב ר"ן דהוא קרובו של ר"ע ולכך אקדמיה ליתו' ע"ש וקשה איך ס"ד דר"ן דהוא קרובו האיך היה ר"ע משלחו לקמי' ר"ן הא אין רשות ביד קרוב להושיב ב"ד כקושית מהרי"ק הנ"ל אלא צ"ל אף קרוב יכול להושיב ב"ד ומנהגן תורה. וכ"כ בעיר שושן להדיא. ואף בתשובת מהר"ם מינץ סי' י"ח כתב שא"י לסדר אף הוא חולק על מהרי"ק ודעתו דאף מחמת שנאה א"י לסדר אבל לשיטת מהרי"ק נראה מראי' הנ"ל דאין לחלק:

(יא) המנדה כו'. דין זה למד הרב רמ"א מהך עובדא דפ' י' יוחסין דר"י שמתיה להאי גברא והדר אכריז עליה דעבדא הוא והסמ"ע פקפק דאפשר דכבר התיר נידוי אבל קודם לכן לא ובגמ' משמע דעדיין לא התיר נידוי דשדר לי' הזמנת' לקמי דר"ן ואמר מ"ט שמתיה להאי גברא. אבל בגוף הדבר והראיה אני נבוך דלכאורה משמע משם להיפוך דהא ר"ן שאלו מ"ט שמתיה מר וא"ל דציער שלוחא דרבנן והקשה המהרש"א בחדושי אגדות ל"ל הך ולא אמר שביזה אותו ומנדין על כבוד הרב ודחק משום ענוה תלה הדבר בבזיון צער שליח' דרבנן. אבל באמת אילו נידהו בשביל כך לא היה יכול לדונו אח"כ לעשותו עבד אבל הואיל ומחל על כבודו לרב ענותו ונידהו בשביל שציער שלוח' דרבנן א"כ אינו נוגע כלל לדבריו ויכול לדונו כחפצו ולק"מ. וא"כ אין כאן ראי' כלל ובאמת בד"מ הניח דין זה בצ"ע:

(יב) השונאים זא"ז. דעת הנ"י דאם דנו דיניהם דין והב"ח תמה דמ"ש משונא לדון וכמ"ש באורים ובפרישה נר' דס"ל דהך קרא והוא לא אויב לו הוא רק אסמכתא בעלמא. ולא נראה כן מגמ' וכן תו' וספרי דהוא דריש לי' לדרש גמורה ולכן נראה כמ"ש כמה פעמים דס"ל לנ"י דמה בכך דשונאים זא"ז וכל אחד יעמוד בשמועתו לא יהיה אלא חד ג"כ כשר לד"מ וא"כ מה בכך שעומדים בשמועתו ה"ג מכריע הוא החותך הדין ולו יהיה דהוי חד ג"כ כשר ומשא"כ קרא דלא מבקש רעתו איירי בדיני גלות כמ"ש רש"י שם להדיא בגמרא דבעי כ"ג וא"כ כששונאים זא"ז אין אחד מודה לחבירו אף שהאמת אתו וא"כ בצרי לי' מהמנין ובאמת בד"נ אף בדיעבד אין דיניהם דין ולק"מ אלא דקשי' לי' כנ"ל ת"ח ששונאים זא"ז היכי משכחת לי' וכי יהיו רשעים ויעברו על לא תשנא אחיך בלבבך ואי איירי דכל אחד טוען שראה בחבירו דבר עבירה ומותר לו לשנאותו כהנ"ל א"כ איך ישב עמו בדין הא אסור לו לישב עם איש כזה בדין כמ"ש בסעיף י' וצ"ע כי יש ליישב בדוחק:

(יג) ס"ת אחר. עיין סמ"ע דביש ס"ת אחר בבה"כ אחר והוא הולך לבה"כ אחרת יכול להעיד וכן בדברי ריב על בה"כ והוא הולך לבה"כ אחר יכול לדון ולהעיד אלא שצ"ל דבה"כ ההוא מספיק להכיל לכל בני עיר לילך בתוכו ולהתפלל ולשמוע קריאת ס"ת דאל"כ איך יעיד על בה"כ ועל ס"ת הא כופין בני עיר זא"ז לבנות להם בה"כ ולקנו' ס"ת כדלקמן סי' קס"ג וא"כ אם יפסידו בני עיר זה הס"ת וזו הבה"כ אף שיש להם בה"כ אחרת ובתוכו ס"ת מ"מ כיון שאינו מספיק לכל בני עיר יהי' צריכים לסייע לכל בני עיר לבנות בית הכנסת ולקנות בו ס"ת ויצטרך הוא ליתן חלקו והרי זה משתכר כשיזכו בני עיר בס"ת ובית הכנסת ההוא ולכן צ"ל דבה"כ השני מספיק להכי לכל בני עיר ואין כאן חיוב לבנות בה"כ מחדש או לקנות ס"ת כיון שיכולים ליכנס לתוך בית הכנסת הנשאר ולשמוע מס"ת דשם מיהו אף כשיש עוד ס"ת בבית הכנסת הלזו שהולך בו הדיין דמשמע מן דברי סמ"ע דא"צ סילוק כלל דהא לא נהנה כלל דהרי יש ס"ת אחרת יש לפקפק כיון דקיי"ל ביו"ד דז' טובי עיר במעמד אנשי עיר יכולים למכור ס"ת לצורך בני עיר ע"ש ביו"ד סי' רפ"ב ואם כן יש לו מזה הנאה דנשאר ס"ת ביד בני עיר כדי לעת הצורך יכולי' למכור ומרווח משלו בכך. ואפשר הסמ"ע לשיטתו הולך דס"ל בדרישה ביו"ד סי' רנ"ב דאסור למכור ס"ת דרבי' לשום צורך אבל לפי מה דהעלו האחרונים שם שלא כדבריו דין זה צ"ע ובאמת בתשובת הרא"ש כלל ג' סי' י"ב משמע דבעי סילוק רק באין להם ס"ת אחר לא מהני סילוק אבל ביש ס"ת אחר מהני סילוק דהיינו שיחייב עצמו אף שימכרו הס"ת לצורך שהוא יתן חלקו לזה הצורך כאלו לא מכרו ולא היה להם ס"ת כלל וכן נר' ואף דמלשון הש"ע פה דסותם משמע דא"צ סילוק יש לומר דסמך עצמו אלקמן סי' ל"ז דשם משמע דמ"מ בעי סילוק וכ"כ הע"ש:

· הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.