שרשי הים/שכירות/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שרשי היםTriangleArrow-Left.png שכירות TriangleArrow-Left.png י

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מהר"ם פדווא
קרית ספר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


א[עריכה]

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה


שורש מלוה על המשכון אם הוא כשומר חנם או כשומר שכר

המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות כו' בין שמשכנו כו'. ע"כ. וכ"כ מרן בש"ע ח"מ סי' ע"ב. וכתב שם הש"ך בסק"ט וז"ל אזיל לטעמיה שכתב בב"י כו' אבל לפע"ד עיקר בש"ס כרש"י דמשכנו שלא בשעת הלואתו חייב נמי באונסים כו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס וכדר' יצחק דאמר ר"י בע"ח קונה משכון משמע שקונה משכון ויש לו בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש"ש לא שייך ביה לומר שקנה משכון עכ"ל:
ולע"ד אי מהא לא אירייא דאף לדעת החולקים על רש"י וס"ל דלא מחייב באונסים אלא בש"ש דוקא מ"מ ס"ל לר"י בעל חוב קונה משכון קנין גמור בגופו ואית ליה זכיה בגויה ומה"ט יכול לקדש בו את האשה ונחשב כשלו לענין שמיטה דאין שביעית משמטתו וכן לענין דאינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכן לענין חמץ דעובר עליו בבל יראה אלא דלדידהו משמ' להו דאפי' דאית לבע"ח קנין גמור בגופו של משכון לכל הני מילי מיהו לענין אונסי' לא מיחייב בע"ח כיון דס"ס אין לבע"ח קנין גמור להיות כשלו לגמרי כיון דאי בעי לוה לסלוקי ליה בזוזי מצי מסלק ליה ואין בע"ח מצי מעכב המשכון לפרעון חובו ומה"ט כתבו הרמב"ן והרשב"א בחי' לקידושין ד"ח דאי אקדיש מלוה או זבין המשכון משעה שהרהינו אצלו ואח"כ פרע ליה בזוזי ולא החליט המשכון בידו אינו קדוש ואינו מכור דכיון דפרעו אח"ך בזוזי איגלאי מילתא למפרע דלאו כלום עבד ואדרבא אי זבין ליה או אקדיש ליה הרי הוא מוקדש ומכור יע"ש. וכיון שכן כל שהמשכון ביד המלוה אעפ"י שהוא קנוי לו לקדש בו את האשה כמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם ואפי' פרע ליה לוה אח"כ בזוזי וכן לענין חמץ ושביעית ושאינו נעשה מטלטלין אצל בניו כיון דאינו קנוי לו לגמרי לענין אי אקדיש ליה או זבין ליה הו"ל משכון זה קנוי לשניהם וכאלו המלוה והלוה שותפין בו הילכך לענין אונסים לא מיחייב המלוה כיון שאין כל ההנאה שלו וכמו שסיים הרמב"ן בסוף לשונו והביאו הש"ך לקמן ושפיר קאמר הש"ס נמי בכל דוכתא בע"ח קונה משכון כיון דס"ס קנין אית ליה בגויה דמשכון לענין קדושי' ושביעית וחמץ וכיוצא:
וראיתי להר"ב העיטור בדס"ח ע"ד שכתב וז"ל ומסתברא כיון דקי"ל כר"י דשלא בשעת הלואה קונה משכון אפי' אבד באונס חייב דאי לא קני ליה לכל מילי לא מקדשה ביה עכ"ל יע"ש וכבר תיקן זה הרמב"ן בס' המלחמות במה שהביא ראיה מההיא דאומן קונ' בשבח כלי ומקדש בו את האשה אעפ"י שאינו חייב באונסים כמו ששנינו כל האומנין ש"ש הן יע"ש ומה שדחה לראיה זו הש"ך ז"ל לקמן אין בו כדי שביעה כמו שאכתוב לקמן בע"ה:
עוד כתב הש"ך וז"ל ועוד ק"ל דהא ר"י יליף דבע"ח קונה משכון מדאמר רחמנא ולך תהיה צדקה כו' ואם איתא דר"י לא קאמר אלא לענין דהוי ש"ש א"כ עדיין יש ללוה זכיה בגופו של משכון א"כ הדרא קו' לדוכתא צדקה מנין שהרי הוא של לוה ואין המלוה אלא שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו מה צדקה שייך בזה עכ"ל :
ולע"ד הא נמי לא מכרעא כלל דהרי ביארנו שאף לדעת החולקים על רש"י ז"ל מ"מ ס"ל דאית ליה למלוה זכיה בגוף המשכון ומה"ט יכול לקדש בו את האשה ומיחייב בבל יראה וכיוצא ואין דינו כשומר בלבד וכי היכי דלדעת הסוברים דמיחייב באונסים ניחא ליה מאי דיליף ר"י מקרא דולך תהיה צדקה אע"ג דלדידהו נמי אכתי אית ליה ללוה זכיה בגוף המשכון שהרי יכול לסלק למלוה בזוזי ואפ"ה כיון דאית ליה זכיה למלוה ג"כ השתא לקדש בו את האשה וכיוצא קאמר שפיר רחמנא ולך תהיה צדקה ה"ן לדעת החולקים נמי מה"ט חשיב ליה צדקה כיון דס"ס אית ליה זכיה בגוף המשכון ומה שאינו חייב באונסים היינו מפני שאין כל ההנאה שלו כמדובר וז"ל הרמב"ן בחידושיו לבב"מ הובאו דבריו בשיטה מקובצת דקע"ו ע"ד וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע וכדאמרינן שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה אלמא לגמרי קנה אותו ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימ' נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו אינו חייב באונסין שהרי אין כל ההנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו כו' ומיהו כיון שהוא קונה אותו שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו כדר"י דאמר בע"ח קונה משכון לגוביינא נהנה הוא והוי עליה ש"ש יע"ש. ושם לעיל מזה דקע"ה ע"ד עלה דאמרי' אבד המשכון אבדו מעותיו כתוב בשם תוס' שאנץ וז"ל וטעמא משום דבע"ח קונה משכון ומ"מ אם נאנסו אינו יכול לומר אבד המשכון אבדו מעותיו דלא קני בע"ח למשכון כולי האי שיהא חייב באונסין מ"ר עכ"ל:
עוד כתב הש"ך ז"ל וז"ל ועוד קשה מה שהקשו התוס' בפ' האומנין כו' ומה שתירצו שם דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות היא גופא קשייא כיון דאין לו בו קנין גמור היאך יכול לקדש בו את האשה או לקנות בו עבדים וקרקעות אלא ודאי קונה אותו קנין גמור והוי כשלו עכ"ל:
ולע"ד לפי האמור ומדובר הא נמי לא מכרעה דכיון דחשיב מלוה כשותף במשכון זה דרחמנא זיכה לו למלוה להחשיבו כשלו שפיר מצי מקדש בחלקו דאית ליה זכיה בגויה אעפ"י שאינו שלו לגמרי ועדיפא מינה כתבו הרמב"ן והרשב"א בפ"ק דקידושין ד"ח דלענין לקדש בו את האשה אפי' לית ליה לבעל אלא שעבוד בעלמ' כגון שטר מלוה כל דהאשה סמכה דעתה ולא חיישא דילמא מחיל ליה ללוה עיקר החוב מקדשה ביה ומה"ט מקדשה במשכון של אחרים אפי' כי פרעו אח"כ הלוה בזוזי ואפיק משכון מיניה כיון דמעיקרא סמכא דעת' דלא מצי מחיל עיקר החוב ללוה כיון שמסר המשכון לידה יע"ש:
עוד כתב הש"ך ז"ל וז"ל ואין להקשו' על פי רש"י כו' ואדרבא לפרש"י ניחא טפי דאלו לפי' התוספות וסיעתם קשה היכי נימא כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור א"כ גם בשעת הלואתו קני ליה לענין דלא משמט ולענין דקרינן ביה שלך אי אתה רואה הא אף שלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לגמרי כו' עכ"ל:
ולע"ד אף לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו לא קני ליה לענין אונסין מ"מ כיון דקני ליה מיהא לענין לקדש בו את האשה וכן לקנות בו עבדים וקרקעות וכן לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו משא"כ במשכנו בשע' הלואתו דלא קני ליה לכל הני מילי וא'כ שפיר קאמרי כיון דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור משא"כ בשעת הלואתו וזה ברור. עוד כתב הש"ך וז"ל וגם ק' אף בשעת הלואתו אמאי נימ' דלענין לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות לא הוי כשלו וכמ"ש התוס' והרא"ש גופיה שם ולענין שמיטה וחמץ הוי כשלו מאי אולמיה דהאי מהאי כו' אבל לפרש"י ניחא כו' עכ"ל:
ולע"ד כי היכי דניחא ליה לפרש"י מה שמתחייב באונסין כשמשכנו לאח' הלוואתו טפי ממשכנו בשעת הלואתו דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה וע"כ דה"ט משום דלאחר הלואתו כיון דמוכחא מילתא דלקיחת המשכון הוא לפרעון החוב מה"ט קני ליה לגמרי אף לאונסין ולעשות בו קנין משא"כ בשעת הלואתו דאיכא למימר דלקיחת המשכון לזכרון דברים בעלמא נקטיה ולא לגוביינא ומה"ט אינו מתחייב באונסין ולא קני ליה לגמרי לעשות בו קנין ה"נ איכא למימר לדעת התוס' דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי אף לעשות בו קנין כיון דמוכחא מילתא דלפרעון נקטיה ומ"מ אינו מתחייב באונסין נמי כיון דלא קני ליה לגמרי דאכתי יכול הלוה לסלקו בזוזי וגם אין כל ההנאה שלו משא"כ במשכנו בשעת הלוואתו כיון דלא מוכחא מילתא דלפרעון נקטיה לא קני ליה לא לאונסין ואף לא לעשות בו קנין זולת ליחשב כשלו לענין חמץ ולענין שמיטה שאין בהם עשיית קנין מחדש וברור:
עוד כתב הש"ך אמת שהמרדכי רפ"ק דקדושין כתב בשם התוס' דאף לענין קדושי אשה קונה בשעת הלוואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו וגם ק' לפ"ז מאי איכא בשעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו והמרדכי עצמו שם הביא בשם התוס' דר"י אמר דוקא שלא בשעת הלוואתו וצ"ע עכ"ל. הנה מ"ש שבתוס' שלפנינו אינו כן אמת שבפ' האומנין דפ"ב ובפ' השולח דל"ז אינו כן אמנם בפ"ק דקדושין ד"ח ע"ב ד"ה משכון דאחרים כתבו בהדיא כדברי המרדכי וכבר תפס עליו בזה מורי הרב ז"ל בספר שער המלך ה' אישות דכ"ה ע"ד יע"ש ואע"פ שמדברי התוס' ז"ל שם די"ט ע"א ד"ה במלוה שיש עליה משכון משמע דס"ל דמקדש במשכון שמשכנו בשעת הלוואתו לא מהני לר"י וזה הפך מ"ש בד"ח ע"א כבר עמד בזה הרב עצמות יוסף ז"ל וישב דבריהם שלא יהיה בהם דבר סת'ר יע"ש ואי לאו דמסתפינא הו"א דמ"ש התוס' ז"ל בד"ח דמצינו למימר דכיון דבע"ח קונה משכון שלא בשעת הלוואה קנין גמור בשעת הלוואה נמי אלים שעבודיה לחשב ממון לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים כו' לא כתבו דמצינן למימר הכי אלא אם נפרש כפי' רש"י ז"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' להתחייב באונסים אמנם לפי מ"ש אחר זה בדבור הסמוך שדחו פרש"י ז"ל ומשמע להו דאף במשכנו שלא בשעת הלוואתו לא מיחייב באונסין אלא בגניבה ואבידה לבד מעתה חזרו ממ"ש תחלה דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה וס"ל דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו דוקא הוא דמצי מקדש בו את האשה ולא במשכנו בשעת הלוואתו דאלת"ה ק"ט מה שהקשה הש"ך דא"כ מה בין שעת הלוואתו לשלא בשעת הלוואתו הא בכולהו קני למשכון לכל מילי ואיך כתבו דשלא בשעת הלואתו קני ליה ק"ג כו' דמה קנין גמור איכא טפי שלא בשעת הלואה מבשעת הלוואה ודוחק לומר דס"ל דשל' בשעת הלוואה קני ליה טפי להתחייב כש"ש משא"כ בשעת הלואה אינו מתחייב אלא כש"ח וכמו שכ"כ המרדכי בהדיא שם בשם התוס'. וכנראה דהמרדכי למד כן מדברי התוס' הללו ומשום דק"ל כקושיית הש"ך וליישב זה כתב דהא איכא בינייהו דאכתי קש' כיון דשלא בשעת הלוואה מה שמתחייב בע"ח בשמירת המשכון כש"ש אינו אלא מטעמא דבההיא הנאה דמצי לקדש בו את האשה מתחייב הוא בשמירתו וכמ"ש התוס' בפ' האומנין ובפ' השולח וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דקידו' א"כ בשעת הלוואתו נמי לפי דבריהם ז"ל דאלים שעבודיה ומצי לקדש בו את האשה יתחייב נמי בשמירתו כש"ש וכמו שהכריח הרא"ש ז"ל ואולי משמע ליה להמרדכי בדעת התוס' דפ"ק דקידו' דמה שמתחייב בע"ח במשכנו שלא בשעת הלוואתו כש"ש לאו מטעמא דבההיא הנאה דמצי מקד' בו את האשה אלא מטעם דכיון דתפיס ליה אחוביה ולגוביינא נחית קני ליה כשלו ומתחייב בשמירתו ואפי' באונסין היה לו להתחייב אלא כיון דאין כל הנאה שלו כמ"ש הרמב"ן ז"ל וגם הלוה מצי לסלוקי בזוזי אהני קנין זה לחייבו כש"ש אמנם במשכנו בשעת הלוואתו דלא נחית לגוביינא ואין למלוה במשכון קנין בגופו אלא שעבוד בעלמא נמי דאלים שעבודיה להחשיבו כשלו לענין קידושין וז' לענין חמץ וכן לענין שלא יעש' מטלטלין אצל בניו אמנם לא מהני שעבוד זה לחייבו כש"ש כל דלית ליה הנאה גמורה או קנין בגופו של דבר וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל בפ' האומנין דפ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אימור דאמר ר"י כו' יע"ש:
אמנם היותר נכון לע"ד שדברי התוס' בפ"ק דק' ד"ח שכתבו דבמשכנו בשעת הלוואתו נמי מצי לקדש בו את האשה אינו אלא לפי מ"ש רש"י ז"ל דשלא בשעת הלוואתו קני ליה לגמרי ואפי' להתחייב באונסין אמנם לפי מ"ש הם אח"ז דאינו חייב אלא בגנ"וא לא מצי מקד' בו את האשה אלא שלא בשעת הלוואה דוקא וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם והתוספות עצמן בפרק האומנין ופרק השולח וסמנים מצאתי לזה דבפסקי תוס' שם בפ"ק דקדושין לא הביא דברי התוס' הללו שכתבו דמצי לקדש בו האשה אפי' במשכנו בשעת הלואתו משמע דס"ל דלא כתבו כן לפום קושטא אלא לפי פרש"י שדחו אח"ז וכבר הביא שם דברי תוס' דס"ל דאינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה ומש"ה לא הביא תחלת דבריהם והשתא ניחא נמי דבריהם בדי"ט ע"א ואין אנו צריכין למ"ש הרב עצמו' יוסף ועיין למרן ב"י בא"ה סי' כ"ח ובס' מקרא סופרים דרס"ג יע"ש : ועיין להרב עין יוסף בחי' לבב"מ דקי"ד ע"ד ולהרב כרם שלמה חא"ה סי' י"ט דס"ז:
עוד כתב הש"ך וז"ל ובזה נדחה מ"ש הרמב"ן כו' ואחריו נמשך הרשב"א כו' ולפי מ"ש לק"מ וכמ"ש התוס' והרא"ש כו' יע"ש. ולע"ד אין בזה מקום לדחות הכרעת הרמב"ן והרשב"א דאינהו ז"ל לא ניחא להו בהאי תירוצא שתירצו התוס' והרא"ש וכמ"ש הוא ז"ל גופיה לקמן ד"ה ועוד נלע"ד בשם הר"ש והרשב"א בפ' השולח והרמב"ן שם בס' המלחמות ע"ד הרז"ה יע"ש ועיין בחדושי הריטב"א לבב"מ דמ"ו ע"ב שיישב ג"כ ההיא דהשולח דלא תקשי לשיטת רש"י עפ"י תירוץ זה שתירץ הש"ך יע"ש:
עוד כתב הש"ך וז"ל ומ"ש הרמב"ן והרשב"א דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר"י משמע בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתיביה רבא לר"ן כו' התם במשכון דאחרים כו' א"כ שפיר נוכל לפרש הך לישנא דקידשה במשכון היינו משכון דאחרים שלא בשעת הלואתו עכ"ל כנר' דאשתמיטתיה ז"ל דברי הרשב"א בחי' לקידושין שכתב שם וז"ל ומדקתני סתם קדשה במשכון משמע דאפי' משכנו בשעת הלואתו מקדש בו וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין פ' השולח עכ"ל הרי דלאו מלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכו' דייקי ז"ל אלא מלישנא דקידשה במשכון סתם ולשון מושאל נקטו בפ' השולח וזה ברור:
עוד כתב הש"ך גם הראיה שהביאו מהא דאמרינן פ"ק דקדושין המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדריב"ח אינה ראיה כלל לפי מה שפרשו התוס' ושאר מפרשים כו' ואדרבא להרמב"ן והרשב"א קשי' דאמאי קאמר מקודשת מדריב"ח הול"ל מקודשת מדר"י וכמ"ש התוס' והרא"ש עכ"ל. הנה מ"ש ואדרבא קשיא כו' כבר תיקן זה הרמב"ן עצמו ז"ל שכתב וז"ל ומיהו לא מוכחא מדידיה ומש"ה פשטיה מדריב"ח עכ"ל. וכוונתו מבוארת דמשום דמימרא דר"י ליכא הוכחה גמורה דמיירי אף במשכנו בשעת הלוואתו מש"ה פשטוה מדריב"ח וברור:
עוד כתב הש"ך וז"ל ועוד נראה בעיני דמעיקרא לק"מ דודאי כי היכי דמפרשי התוס' והרא"ש כו' ה"נ י"ל לדעת רש"י כיון דשלא בשעת הלואה קני ליה קנין גמור אפי' לאונסי' כו' בשעת הלוואתו קני ליה לענין להיות עליו כש"ש כך הוה ס"ד דש"ס וה"נ פריך אימור דאמר ר"י כו' אבל בשעת הלוואתו שיקנהו במקצת מי אמר דאין סברא כלל שיקנהו לחצאין עכ"ל. ואע"ג דהשתא משמע דבשעת הלוואתו לא קני ליה אפי' להיות כש"ש וא"כ הדרא קושיית הרמב"ן והרשב"א לדוכתא מההיא דפ' כ"ש ופרק השולח דמהתם מוכח דבשעת הלוואתו מיהא קני ליה להיות כשומר שכר מיהא כוונת הש"ך לומר דהכא דחייה בעלמא היא דקדחי הש"ס וכמ"ש הרמב"ן ז"ל לפי דרכו ולפום קושטא בשעת הלוואתו מיהא מיחייב כש"ש כדמוכחי הני סוגיי כן צריך לפרש דבריו ז"ל:
עוד כתב הש"ך גם מה שהקשה הרמב"ן וז"ל ואמרי' נמי התם בפ' האומנים כאן שמשכנו כו' והיכי הוי ש"ש הא קני ליה כדר"י אפי' לאונסים כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא מעיקרא לא אסיק אדעתיה הא דר"י ובתר הכי מסיק דפליגי כדר"י ומעיקרא טעמא אחרינא איכא משום דבההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי כו' עכ"ל. לע"ד הדבר ברור דאע"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הש"ס למימר דפליגי בההיא דר"י ולאוקומי פלוגתא בהכי מ"מ כיון דידע תלמודא מימרא דר"י הו"ל לדחויי האי תירוצא בההיא דר"י והול"ל דאי במשכנו שלא בשעת הלוואתו מיירי מתני' היכי קתני דהוי ש"ש הא אר"י מנין לבע"ח שקונה משכון כו' וא"כ באונסים נמי מיחייב ומדלא דחי האי אוקמתא עפ"י מימריה דר"י ש"מ דאף לר"י לא מיחייב אלא בגניבה ואבידה וזה ברור אצלי בכוונת הרמב"ן ז"ל.
ומיהו כבר יישב קושיא זו הריטב"א בשיטתו פ' האומנים דמ"ו ע"ב בשם הרא"ם דמשום דתלמודא בעי לאוקומי השתא מתני' כר"א דאמר בשעת הלוואתו ש"ח שלא בשעת הלוואתו לא מסיק אלא חדא דרגא מש"ח לש"ש אבל השתא דלמסקנא מתני' כר"ע דאמר בשעת הלוואתו ש"ש כי הוי שלא בשעת הלוואתו מסקינן ליה חדא דרגא מש"ש לשואל וחייב אפילו באונסים יע"ש:
עוד כתב הש"ך וז"ל ועוד נלע"ד דרך אחר' לדעת רש"י דלא קשיא מההיא דפ' כ"ש דלישנ' דהלוהו על המשכון ודאי משמע בשעת הלוואתו אבל בפסחים לא קאמר אלא ישראל שהלוהו לגוי על חמצו כלומר על חמצו שהיה לגוי בביתו ולא שהרהינו אצלו מתחלה מדלא קתני שהלוה לגוי על משכון של חמץ וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר לימא כתנאי כו' ומשני ותסברא אלא הכא במאי עסקינן כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י אלמ' דמעקרא הוה ס"ד שלא השכינו אצלו בביתו וא"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לפרש דמיירי שהרהינו אצלו לאחר הלואה וזה נלע"ד ברור ותמהני על בעלי התוס' ושאר גדולים שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורי' ופשוטים כמ"ש עכ"ל. ואין ספק שבעלי התוס' ושאר גדולים לא משמע להו דכי משני תלמודא הב"ע כגון שהרהינו אצלו דמיירי שהרהינו לאחר הלוואה דא"כ מתני' דקתני על חמצו אם על חמצו שבבית הגוי קאמר ולא הרהינו מתחילה אצלו למאי נ"מ תני על חמצו כיון דשעבוד חמצו לא מועיל לחייבו והעיקר המחייבו שהוא מה שהרהינו אצלו לא קתני ואדרבא השתא דקתני על חמצו מלבד שהוא שלא לצורך מביא אותנו לטעות בדבריו דהרהינו אצלו בשעת הלוואה קתני ונמצא דאפי' משכנו בשעת הלוואתו נמי מחייבו ואי קושטא לאו הכי הוא היכי תני תנא האי לישנא דמצינן למיטעי ביה אלא ודאי דהשת' דמשני תלמודא הב"ע כשהרהינו אצלו קושטא הכי הוא דאפילו הרהינו אצלו בשעת הלוואתו נמי מיחייב ומש"ה נקט תנא האי לישנא דהלוהו על חמצו לומר דמעיקרא הרהינו אצלו ואפ"ה מיחייב והשתא ניחא לישנא דתלמודא נמי דקאמר אלא הב"ע כשהרהינו אצלו כו' דלישנא דאלא הוא דהדר ביה ממאי דס"ד מעיקרא בפי' דמתני' דקתני על חמצו דלאו היינו שהרהינו אצלו אלא ששעבדו בלבד והשתא קאמר דהכי פירושו על חמצו שהרהינו אצלו ולפי דברי הש"ך לישנא דאלא לא דייקא. סוף דבר יפה הרעישו הראשונים בקושיא זו לפום מאי דמשמע להו והוא האמת בפי' השמועה ועיין למורי הרב בס' שער המלך ה' אישות דכ"ה ע"ד שתמה גם כן על הש"ך כזה יע"ש.
ועיין להרב תי"ט בפ"ח דעדויות משנה ב' ד"ה שהורהנה שכתב וז"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בדברי רבינו בפ"ב מה' מעשר ב' הלכה ח"י מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכון בחובו שכבר חייב לו והרהן אמרו שם על שלוה עכשיו עליו עכ"ל וכיון שכן הכא בגמ' דנקטו האי לישנא דהרהינו אצלו מוכח דמיירי במשכנו בשעת הלואתו שלא כמ"ש הש"ך:
עוד כתב הש"ך ז"ל וז"ל וגם הך דפרק השולח נלע"ד דרך אחרת לדעת רש"י דכיון דאינו יכול לגבות חובו משאר נכסים מחמת השמיטה א"כ ודאי גלוי לכל ב"ד שזה לא ישלם לו והו"ל כאלו נתברר בב"ד שאין לו לשלם ומשכון זה קנוי לו ולא מיבעיא לדעת הרא"ש כו' ואף לדעת הב"י כו' כיון דבסוף שנת ז' לא יוכל לגבות חובו א"כ כך הוא גזירת הכתוב כ"ז שזה לא יוכל לגבות חובו יהא המשכון שבידו כאלו מכרו לו עתה וקבל מעותיו כבר עכ"ל:
ולע"ד מילתא כדנא צריכה רבה דלפי דבריו ז"ל אפילו היה הפקדון ביד המלוה נמי איכא להאי טעמא דכשהגיע זמן השמיטה לא תהא ז' משמטתו כיון שזה לא יוכל לגבות חובו נימא דהוי כאלו גילה דעתו דאתפסיה אזוזי ויגבה מהפקדון שבידו ומלבד דדבר זה לא מצינו מי שאמרו דמשכון אמרו ולא פקדון עוד זאת מצינו להטור ז"ל בא"ה סימן כ"ח גבי מקדש לאשה במלוה שיש עליה משכון שכתב בשם הרמ"ה ז"ל דדוקא כשהחזיר לה המשכון ודוקא בדמטא לידה דמקדש בתורת משכון אבל אי מטא לידה בתורת פקדון אע"ג דמדינא מצי למתפסיה אזוזי כל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת יע"ש:
הרי בהדיא דכל דלא גילה דעתו בהדיא דאתפסיה אזוזי לא דיינינן לה אנן הכי אע"ג דמעשיו מוכיחין דאתפסיה אזוזי מדהחזיר לו הפקדון בשעת קדושין וא"כ ה"נ כל שלא גלה דעתו המלוה בהדיא שרוצה להשתלם חובו ממשכון זה וממשכנו ע"פ ב"ד לגוביינא אפילו משכנו בשע' הלואתו אינו אלא כפקדון בעלמא אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח שרוצה להשתלם חובו ממנו ס"ס הרי לא משכנו לגוביינא ולא קנאו להיות כשלו וא"כ ז' משמטתו שפיר כנלע"ד ברור וצ"ע:
עוד כתב הש"ך ז"ל וז"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב"ן בס' המלחמות בפרק שבועת הדינים ראיה דר"י לא קאמר דקני ליה לאונסים ממ"ש בפ' דו"ה כגון שתפסו ניזק כו' ולע"ד אין זו ראיה דכיון דמיירי בשור תם א"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדת בדין דקי"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין וא"כ לא נתברר עדיין לב"ד שיהא חייב לו והיאך נאמר שיהא כאלו הגבוהו ב"ד המשכון לזה וכאלו מכרו לו בחובו שהרי אינו חייב לו ממון רק קנס יתחייב לו וגם זה דוקא אם יפסקו לו הב"ד הקנס ואפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא נמי ניחא דכיון דעדיין לא נתברר ע"פ ב"ד מה שנתחייב לו לא קני ליה אלא דמ"מ ש"ש הוי בההיא הנאה דתפיס ליה שור אנזקיה ולא אעריקו ליה בעלים לאגמא עכ"ל:
ותמהני על הרב ז"ל בזה דמשמע מדבריו דאף לר"ע דקי"ל כוותיה דס"ל דמזיק וניזק שותפין נינהו והוחלט השור דינא הכי וזה תימא שהרי התוס' בפרק המניח דל"ג ע"א ד"ה איכא בינייהו כתבו בהדיא דלר"ע קיימא ליה שור ברשותיה דניזק משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאלו בא חצי הנזק לידו מאותה שעה ואע"ג דקי"ל פלגא נזקא קנסא וה"ט דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דומכרו דאמזיק וניזק קאי לר"ע כיע"ש וכ"כ ג"כ הרשב"א בחי' שם יע"ש ואף אם כונת הש"ך לדעת רבי ישמעאל דס"ל יושם השור וקרא דומכרו אב"ד קאי לא מיחייב עד שעת העמדת בדין והתם מוקי לה לההיא ברייתא כרבי ישמעאל מלבד דמלשון הרב שכתב בתר הכי ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל כו' משמע דעד השתא אפילו לדעת ר"ע נמי קאמר דלא מיחייב עד שעת העמדה בדין עוד זאת דאפילו לרבי ישמעאל נמי ל"ק כלל לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו שם דמתני' מיירי כשעמד בדין הניזק ונתחייב המזיק לשלם וז"ל הרשב"א שם אי כרבי עקיבא כו' הקשו בתוס' אמאי לר"ע ראשון ראשון נשכר כו' ודחקו בתירוצא ומסתברא לי דמתני' בשעמדו בדין היא דכיון דנגח ד"וה סתמא דמילתא הניזקין עמדו בדין והילכך לר"ע כבר הוחלט השור ועל הניזק לשומרו אבל לרבי ישמעאל כיון דיכול לסלקן בזוזי דב"ח נינהו סתמא לא רצו הבעלים להחליט גופו של שור לניזקין דניחא ליה בתוריה משום כושרא דבהמה וכדאמרינן בפ' השוכר את הפועלים הילכך לכ"ע ודאי אחרון אחרון נשכר עכ"ל והשתא כיון דמתני' מיירי בשעמד בדין תו ל"ק מה שהקשה הש"ך ז"ל ושפיר מייתי ראיה הרמב"ן מההיא דכיון דמיירי בשעמד בדין ונתחייב המזיק ואח"ך תפס השור הניזק הו"ל כמשכנו שלא בשעת הלואתו ממש ואפ"ה קאמר הש"ס דהו"ל כש"ש דמיחייב בגניבה ואבידה ולא באונסים ודוק:
עוד כתב הש"ך וז"ל ועוד דהתם מוקי לה כרבי ישמעאל דאמר ב"ח נינהו וכגון שתפסו ניזק וא"כ יכול המזיק לסלקו בזוזי וכדאית' להדיא בס"פ המניח דל"ג דלר"י יכול לסלקו בזוזי ואם הקדישו ניזק אינו קדוש ואם מכרו אינו מכור וא"כ לא קני ליה וא"כ מוכרח לומר דנעשה ש"ש משא"כ במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה קנין גמור ויכול לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכמו שנתבאר וא"כ פשיטא דחייב באונסים וזה ברור עכ"ל:
והנה מ"ש דלר"י לא קני ליה משום דיכול לסלקו בזוזי קשה דאף במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו נמי יכול לסלקו בזוזי כל זמן שלא הגיע הזמן שקבעו לו ב"ד לפדותו ומה"ט אם הקדישו מלוה או מכרו אינו מוקדש ואינו מכור כשפדאו לוה אח"ך המשכון כמ"ש הרמב"ן והרשב"א בחי' לקידושין ד"ח יע"ש. ומ"ש עוד דמשכנו שלא בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה ומבואר מדבריו ז"ל דגבי ההיא דתפסו ניזק לא מצי לקדש בו את האשה וכ"כ עוד בהדיא לקמן סקי"ז דכל דלא מצי מקדיש ליה לא מצי לקדש בו את האשה יע"ש. ותמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דברי הרמב"ן והרשב"א בחי' לקדושין שכתבו בהדיא גבי משכון דאע"ג דאי אקדיש מלוה או זבין ואח"ך פדאו לוה למשכון לאו כלום עבד אפי"ה לקנין קדושין אשה מתקדשת במשכון זה אפי' פדאו לוה אח"כ כיון דסמכה דעתה וקני לה לשעבוד המלוה כיע"ש וא"כ גבי תפסו ניזק לשור אחר שעמד בדין ונתחייב מזיק שפיר מצי לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות אע"ג דאי אקדשיה או זבניה אינו קדוש ואינו מכור דומיא דמשכנו שלא בשעת הלואתו כן נלע"ד ברור בדעת הרמב"ן ז"ל ועיין בטור א"ה סימן כ"ח שכתב בשם הרמ"ה דתפיסה מהני ועיין ג"כ למורי הרב בה' אישות דכ"ו ע"א שדחה דברי הש"ך ז"ל בזה שכתב דכל דלא מצי להקדיש לא מצי לקדש בו את האשה שהרי השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקד' בו את האשה שהיא מקודשת אע"ג דלענין הקדש אם הקדישו אינו מקודש כדקי"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר באומר ע"מ שתחזירהו לי יע"ש ולא ידעתי למה זה לא דחה דבריו ז"ל ע"פי דברי הרמב"ן והרשב"א דפ"ק דקדושין ד"ח שכתבו בהדיא הפך דברי הש"ך ז"ל והראיה שהביא הש"ך לדבריו בסקי"א מההיא דפ' האיש מקדש לאו ראיה היא כמ"ש מורי הרב ז"ל שם יע"ש וצ"ע:
ואולם איכא למדחי ראיית הרמב"ן הלזו עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' לבב"ק דצ"ז ובחי' לקידושין ד"ח דע"כ לא אמרו בע"ח קונה משכון מדר"י אלא במשכנו מלוה ע"פ ב"ד או ברשות הלוה עצמו אבל אם המלוה תפס דבר משל לוה לא קני ליה מדר"י יע"ש ובכן ההיא דפ' ד"וה דקאמר הש"ס כגון שתפסו ניזק כו' קאמר הש"ס שפיר דאינו אלא ש"ש דכל כה"ג לא קני ליה מדר"י כנלע"ד עוד כתב הש"ך וז"ל עוד כתב הרמב"ן שם בתחילת דבריו וז"ל ואע"ג דקני ליה כדר"י אין כל הנאה שלו כו' ולפע"ד אין מכל זה ראיה חדא דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש כו' וא"נ אפי תימא דאינו רשאי להשתמש בו מ"מ חייב באונסין כיון דבע"ח קונה משכון והרי הוא שלו לגמרי והא דאינו רשאי להשתמש בו היינו משום דכיון דרחמנא חייביה לעשות צדקה ולהחזירו לו בשעת תשמישו א"כ כשזה ישתמש בו יפחות מהצדקה המוטלת עליו כו' עכ"ל:
והנה מ"ש תחילה דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו כו' אין ספק שדעת הרמב"ן ז"ל דודאי אסור להשתמש בו משום איסור רבית כיון שלא קנה המשכון לגמרי ומצי לוה לסלוקי ליה בזוזי וכאותה ששנינו המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אפילו בחצר דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית והוא הדין במשתמש במשכון בלא רביתא וכמ"ש הטור בי"ד סי' קס"ו יע"ש וכ"כ הרשב"א לקמן בב"י מחו' י"א דאם התנ' המלוה להשתמש במשכון בלא נכייתא הוי רבית קצוצה יע"ש. ובפרק השוכר את האומנים שנינו אבא שאול אומר רשאי אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך עליו מפני שהוא כמשיב אבידה ומבואר בהדיא דבלא נכייתא אסור משום איסור רבית ומשכנו שלא בשעת הלואתו נמי במשמע דודאי עד זמן שקבעו לו ב"ד לפדותו לא יוכל להשתמש בו כיון דאכתי שם הלואה עליה וזה ברור לע"ד ומ"ש עוד הש"ך וא"נ אפילו תימא דאינו רשאי היינו משום כו' הא ודאי ליתא לע"ד אם קושטא הכי הוא דאין הלוה רשאי להשתמש בו ודאי משום איסור רבית הוא ולא מטעם צדקה שהרי אף בכלים שאין צורך לעני בו אמרו כן ולא במשכון שצריך לו דוקא דאיכא טעמ' דצדקה אלא ע"כ דמטעם איסור רבית הוא וא"כ שפיר הכריח הרמב"ן ז"ל דאינו חייב באונסים וברור:
עוד כתב הש"ך וז"ל ומ"ש והם אמרו אומן קונה בשבח כלי כו' לע"ד לאו ראיה הוא כו' ומ"ש כל האומנים ש"ש הם מיירי בדליכא שבחא כגון דאגירא לביטשא בייטשא כדמוקי בכה"ג בפרק הגוזל קמא דצ"ט ובפרק המקבל דקי"ב ואדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל"כ במאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי הא מ"מ ש"ש הוי וכל שהוא ש"ש יוכל לקדש בו את האשה אלא נהי דהוי ש"ש מ"מ כיון דאין לו קנין בגופו של כלי אינו יכול לקדש בו את האשה עכ"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל בזה דודאי אף לדעת הרמב"ן טעמא דמצי מקדש בו את האשה וכיוצא אינו אלא משום דבע"ח לית ליה זכייה בגויה דמשכון וקני ליה כדר"י ואין הדבר תלוי במה שמתחייב בשמירתו כש"ש דא"כ כל שומר שכר דעלמא יוכל לקדש אשה בפקדונו וזה לא אמרו אדם מעולם אלא דהרמב"ן משמע ליה דאע"ג דבע"ח אית ליה זכיה בגויה דמשכון לא מפני זה נפק מרשות הלוה לגמרי אלא אף הלוה אית ליה נמי שעבוד וזכייה בגויה דהא מצי לסלוקי ליה בזוזי וה"ל מלוה ולוה כשותפין במשכון זה ומה"ט כתב ז"ל בפרק קמא דקדושין ד"ח דאי אקדיש וזבין ליה ואחר כך פדאו מיד המלוה שפיר אקדיש ושפיר זבין וכן איפכא אי זבין ואקדיש מלוה ואחר כך החליטו הלוה בידו ולא פדאו בזוזי שפיר אקדיש מלוה ושפיר זבין דאיגלאי מילתא למפרע דדידיה הוא יעויין שם. ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם וכיון דהוו כשותפין במשכון זה ואין כל ההנאה של מלוה לא מיחייב באונסי' אלא כש"ש כיון דתפיס ליה אחוביה ומצי לקדושי ביה וע"ז הבי' ראיה מההיא דהאומנים ש"ש דאע"פי דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי אית ליה ללוה זכיה בגוף הכלי לענין שיעור פעולתו ואומן ובעל הכלי חשיבי כשותפין בכלי ומה"ט מצי לקדש בו את האשה בחלקו שיש לו בכלי לא מיחייב אומן באונסי' אלא כש"ש וה"ן דכותא ומה שדחה הש"ך ז"ל למתני' דכל האומנים ש"ש דאפשר דמיירי בדליכא שבחה כו' מלבד דלישנא דכל האומנים משמע סתמא דמיירי אפי' באומן שמקבל פעולתו דרך קבלנות ומשגיח הכלי בפעולתו ובגמ' לא דחו דאגרי לבטישא ביטשא אלא לההיא דקתני בברייתא הנותן טליתו לאומן דאפשר לאוקמא באומן שאינו משביח הכלי באומנותו אבל מתני' דקתני כל האומנים ליכא למדחי בהכי כמובן. עוד זאת שאם כדבריו אדאקשי תלמודא מההיא ברייתא דקתני אומן תקשי ליה ממתני' דכל האומנים ש"ש דעדיפא מיניה א"ו דממתני' לא פריך תלמודא דאע"ג דהוי ש"ש אכתי אפשר דקני ליה נמי בשבח כלי אלא דמשום דלא קני ליה לגמרי להיות כשלו אלא אית ליה זכייה בגויה כשותף בעלמא להכי לא מיחייב באונסים אלא כש"ש בעלמא בההיא הנאה דתפיס ליה וזה ברור לע"ד.
ועפ"י דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבנו נלע"ד דיש לפתור מה שנסתפק מורי הרב ז"ל בס' שער המלך בה' אישות דכ"ו ע"ג במי שהלוה לחבירו ומשכנו לולב או אתרוג אם יוצא המלוה בו י"ח בחג מי אמרינן כיון דבע"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י"ח דקרינן ביה לכם כי היכי דעובר עליו בבל יראה או לא וכתב ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע עכ"ל. ולפי האמור נראה מבואר דאינו יוצא י"ח דדוקא לענין בל יראה ולקדש בו את האשה חשיב כשלו מפני מקצת הקנין שיש לו למלוה בגוף המשכון אעפ"י שאינו שלו לגמרי. אבל לענין מצוה זו דבעינן שיהא שלו לגמרי שהרי אתרוג של שותפין אינו יוצא בו י"ח ה"נ כיון דביד הלוה לפדות משכונו בזוזי ואי אקדשיה ליה או זביניה ואח"כ פדאו שפיר אקדי' ושפיר זבין כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין ד"ח א"כ הו"ל כשותפין במשכון זה המלוה והלוה ולא קרינן ביה לכם ואין ספק שאם משכון זה שוה יותר מהחוב דודאי אינו יוצא בו י"ח שהרי אין בע"ח קונה משכון אלא למה ששוה כנגד חובו ולא יותר ממה ששוה וכמ"ש הש"ך ז"ל לקמן בד"ה ועוד כו' וכיון דלהיתרון אין לו חלק בו הו"ל של שותפין ואינו יוצא בו לכ"ע וזה פשוט איברא דלפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו משמע דישראל שהלוה לישראל חבירו על חמצו ועבר הפסח ולא ביערו בין הלוה ובין המלוה ב' עובר על בל יראה כיון דלשניהם אית להו קנין בגויה דמשכון ואם הדבר כן קשה דמסוגיא דפ' כ"ש דל"א מוכח דלר"י דב"ח קונה משכון המלוה דוקא הוא שעובר ולא הלוה מדקאמר התם דגוי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר הישראל ומפרשינן טעמא משום דגוי מישראל לא קני משכון כו' משמע דאי גוי מישראל קני משכון לא עבר הישראל כיע"ש ולדעת הרמב"ן ז"ל אפילו אי גוי מישראל קונה משכון אף הישראל נמי עובר כיון דס"ס שניהם שותפין בו. ואפשר ליישב דכיון דהלוה לית ליה זכיה בגויה אלא משום דבידו לפדותו א"כ כשהגיע הפסח ולא פדאו משום איסורא דחמץ ודאי תו לא פריק ליה וליכא הואיל ומה"ט לא קעבר עליה וכגון זה כתבו התוס' בפרק אלו עוברים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל ובעי מתשיל ועיין להרב מ"א ז"ל בא"ח ס"ס תמ"א ובסי' תמ"ג ס"ב סק"ה נסתפק אם הגיע פסח ולא ביער המלוה החמץ אם חייב הלוה לפרוע למלוה חובו יע"ש והרב ט"ז פשיטא ליה דחייב הלוה לפרוע החוב למלוה יע"ש ולא כן אנכי עמדי דכיון דמבואר מסוגיין דפרק כל שעה דהיכא דמלוה קונה משכון דוקא המלוה מיחייב בבל יראה ולא הלוה כמדובר וע"כ דה"ט דאפילו דהלוה אית ליה זכיה בגוף המשכון וכדידיה נמי חשיב מ"מ ה"ט משום דבידו לפדותו וכשהגיע זמן איסור החמץ ולא פריק ליה תו לא אמרינן הואיל ובידו דמשום איסורא ודאי תו לא פריק ליה וכמ"ש בשם התוס' דפ' א"ע וגם הר"ן ז"ל הביא דבריו הב"ח בסימן תמ"א ס"ב וס"ג כתב דהיכ' דמחסרא ממונא לא אמרינן הואיל יע"ש וכיון שכן פשיטא ודאי דאין הלוה חייב בדמי החוב דמצי למטען כיון דלא באתי לפדותו ת"ז איסורו הרי הוא שלך דתו לא אפדנו והיה לך למוכרו בזמן שלא היה לך נזק לדמי חובך כיון שהוא קנוי לך לדמי חובך כן היה נלע"ד ושוב נתיישבתי בדבר וראיתי דאין זה נכון לפום דינא שכתב הש"ע לקמן סימן ע"ד ס"ה דאין הלוה יכול לומר למלוה שיטול המשכון בחובו וע"ש בש"ך סקי"ט ובס"ס זה יע"ש ואם כן כשהגיע זמן איסורו אין ביד הלוה לומר כיון שהגיע זמן איסורו ולא פריקנא ליה תו לא פריקנא ליה כיון שאין זה תלוי בדעתו וברצונו דהיה לו לחוש דהמלוה נמי אין רצונו במשכון אלא במעו' וא"כ הדרא קו' לדוכתא מההיא דפ' כ"ש דכיון דאפילו דבע"ח קונה משכון אכתי ברשות לוה נמי קאי אמאי לא קעבר עליה נמי לוה והנכון מ"ש הרב ט"ז בסימן תמ"ג סק"ד דאע"פ שהלוה יש לו קנין בגוף המשכון מ"מ אינו מוטל עליו לבערו כיון שאינו ברשותו והמלוה לא יתננו לו בלא מעות וכיון שהגוף שלו ודאי דהפחת שנפחת המשכון בבוא זמן איסורו עליה דידיה רמי יע"ש:
ומיהו נלע"ד דלס' רש"י והראב"ד ודעמייהו דס"ל דבע"ח קונה משכון אף לאונסין כי אתא זמן ביעורו ומכרו המלוה בזול או אם עבר הפסח ולא ביערו ונאסר בהנאה וצריך המלוה לבערו דלדידהו אין הלוה חייב בדמי החוב דהו"ל זה כמו שנאנס המשכון בידו ופטור הלוה ולפ"ז לענין הלכה למעשה יכול הלוה לומר קי"ל ופטור ועיין עוד שם בדף הנז' ע"ב במה שנסתפק במי שהתנה שלא יתחייב בשמירת המשכון אפילו בפשיעה אי אמרינן בכה"ג בע"ח קונה משכון לעבור עליו בב"י ולקדש בו את האשה ולענין שמטה וכיוצא ופשיט לה מדברי ה"ה בפ"ג מה' ח"ומ ומדברי התוס' דפ' ש"ה דלא קני ליה למשכון להני מילי כל שאין אחריות שמירתו עליו ושכ"כ בס' לח"מ בביאור המשניות אמס' פסחים יע"ש והדבר פשוט לע"ד דכיון דעיקר טעמא דבע"ח קונה משכון ומה"ט נעשה כשלו לכל הני מילי אינו אלא משום דכיון דלגוביינא נקטיה ולא לזכרון דברים הו"ל כאלו קנאו למשכון זה בדמי חובו ואפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבודו של בע"ח במשכון זה כאלו גבאו בחובו ממש ומה"ט נמי אמרינן דמיחייב בע"ח בשמירתו כש"ש כיון דאית ליה הנאה זו דחשיב כשלו וכאלו קנאו וכיון שכן כל שהתנה בע"ח שלא להתחייב בשמירתו כלל הו"ל כאלו פירש שלא משכנו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא שאם משכנו לגוביינא איך יתכן שיתנה עמו שלא יתחייב בשמירתו דכיון דגבאו בחובו הרי הוא שלו ואין אדם מתנה עם חבירו שיתחייב לשלם מה שיגנב או שיאבד מביתו ומרשותו בשכר המתנת פריעת חובו ודוק איברא דמדברי הרא"ש והביא דבריו מרן בב"י ס"סי תמ"א והמ"א ז"ל שם סק"ו משמע דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו בע"ח קונה משכון לעבור עליו בב"י שהרי עלה דמתניתין דפרק כ"ש דל"א כתב וז"ל וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי כשהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו דאי לא"ה לא קני ליה ישראל דקי"ל כת"ק דר"מ דישראל מנכרי לא קני משכון הילכך אפי' הרהינו אי לא א"ל מעכשיו שרי ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאי אחריות עליו אפילו לא היה המשכון שלו עובר עכ"ל והשתא כיון דמיירי בשאין אחריות המשכון עליו מה צורך לו להרא"ש ז"ל לומר דאי לא א"ל מעכשיו לא קני ליה ישראל דקי"ל כת"ק דר"מ דגוי מישראל לא קני משכון כו' הא אפילו אי קי"ל כר"מ דקני משכון כיון דמיירי שלא קבל הישראל אחריות המשכון עליו לא מהני מידי קנית המשכון ואכתי לא קעבר הישראל משום ב"י כיון דאין אחריות המשכון עליו אלא ודאי משמע דס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו לא קבל אחריות המשכון עליו אי הוה קי"ל כר"מ דישראל מגוי קונה משכון היה הישראל עובר עליו ולהכי הוצרך לומר דאנן קי"ל כת"ק דר"מ דישראל מגוי לא קני משכון:
עוד כתב הש"ך ז"ל דמאחר דרבו הפוסקים הסוברים כרש"י ז"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו מתחייב אפילו באונסין אם עדיין לא שלם הלוה מצי למימר קים לי כרש"י וכן אם חזר ותפס אחר ששילם אפי' בעדים דבפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה בעדי' וכתב עוד דבהגהת מיימון פ"י מה' שכירות כתב דר"ת ז"ל ס"ל דאינו חייב באונסין כמ"ש בתשו' מיימוניות סי' כ"ג ותמה ע"ז דר"ת ז"ל שם באותה תשובה איירי בשעת הלואתו ולהכי כתב דהוי כש"ש יע"ש ואפשר דעיקר ראיית ההגהות ז"ל הוא מדסתם ר"ת ז"ל ולא פירש דדוקא במשכנו בשעת הלואתו קאמר אבל שלא בשעת הלואתו חייב באונסים משמע דס"ל דאין חילוק ומבואר עוד כן ממ"ש עוד שם וז"ל ועוד ראיה לדבר דאם נאנס המשכון ישבע ויטול כל חובו דאמרינן בני העיר ששלחו את שקליהם כו' ורואה אני הדברים ק"ו ומה פועל כו' מלוה על המשכון לא כ"ש בן בנו של ק"ו דמלוה אית ביה גמילות חסד לא מחייבינן ליה ועוד מלוה קתני ל"ש במשכנו בע"כ ל"ש בגמילו' חסד יע"ש ומדברים אלו משמע דס"ל דאפילו שלא בשעת הלואתו דינא הכי דלא מיחייב באונסין ודוק:
עוד כתב הש"ך ז"ל וז"ל ועוד נלפע"ד דאף שגדולי הפוסקים הבינו בדעת הרי"ף דאינו קונה אותו אלא לענין דהוי ש"ש מ"מ אין זה מוכרח בדעתו וכיון שכבר בררתי דהעיקר בש"ס דקונה אותו לאונסים אם כן יותר נראה דגם דעת הרי"ף ז"ל כן וראיה לזה דאי לא ס"ל הכי לאיזה צורך הביא בס"פ שבועת ה>>>>>>>>


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.