שרשי הים/נדרים/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ נדרים ח

ה

שורש אין פותחין בנולד

מי שנדר ונולד לו דבר כו'. הכי איתא בגמ' ר"פ ר"א ועוד אמר ר"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ"ט דר"א אמר ר"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר"י משום רשב"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא"ש דעניו' שכיח כו' ע"כ.
ושמעתי מפי מורי הרב מר יאודה זלה"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר"ן והרא"ש כיון דשכיח האונס הו"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע"ש ונלע"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע"ד.
והנה עלה דאמר ר"ל שירדו מנכסיהם כתב הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ו ע"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע"ש והקשה מרן מלכא מהרח"א זלה"ה בס' ישרש יעקב בריש פ"ק דנדרים ובפ"ק דברכות ד"ג ע"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ"ת ובת"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ"ת והניחה בצ"ע ושמעתי מפי מו"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח"ן ד"ה הוה מציין מערתא וז"ל וא"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א"ה מ"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז"ל סוברים דרבנן דר"ש דס"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס"ל דאף א"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר"ש דאמר שאין א"הע קרויים אדם ומה"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע"ה דהוו בכלל בני נח וע"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה"נ דבהרות דקודם מ"ת מטמאות ודברי הר"ן שם בפ"ק דנדרים הם אליבא דר"ש דאיהו הוא דדריש בפ"ט דנדרים דס"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש"ה דרש ר"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר"ן אליביה דר"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א"ד ז"ל.

ו

שורש נדר שהותר מקצתו הותר כולו

כל שנדר הותר מקצתו הותר כולו. הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע"ש והרב פרשת דרכים דמ"ז ע"א ד"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע"י פתח או ע"י חרטה אליבא דמ"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות"מ זה לא יתכן עכ"ל יע"ש.
ולע"ד ל"ק כלל שהרי כתב הטור בי"ד סימן רל"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב"ן והריב"ש בח"א סימן ס"ח והר"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ"ש כל זה מרן ב"י בי"ד סימן רכ"ח עמ"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ"ש הריב"ש יע"ש. ודע שמ"ש מרן ע"ש הרמב"ן שהנשבע ע"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב"א האחרונה שהביא שם מרן ב"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש"ע בסימן רכ"ח סל"ז וסל"ח ובריש סימן רל"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש"ך שם ס"ק צ"ח וע"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל"ב דצ"א ע"ג עמד על זה.
והנה בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דכ"ז ע"א וז"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ"ע א"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע"כ דמיירי במעמיד וס"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר"ע לא אתו ומה שהקשה ע"ז בספר זרע אברהם חי"ד סימן כ"ב דצ"ב ע"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ"א ע"ג ד"ה איברא שדחה הכרעת הר"ן כמ"ש.
ודע שהרב שער אפרים בסימן ס"ג דכ"ז ע"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ"ש בסימן רכ"ח סכ"ז למ"ש בסימן רל"ד סל"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש"מ הותר כולו יע"ש ולע"ד לק"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ"ד ע"ג ד"ה שם כתב הריב"ש ושם דצ"א ע"ב וג' ועיין שער המלך למו"ה ה' נדרים פי"ב הלכה יו'ד די"ב ע"ג במה שהקשה שדברי הריטב"א סותרין זה את זה ממ"ש בכתובות דנ"ט ע"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע"ש למ"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע"ש ולע"ד לק"מ דמ"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ"ש מהרימ"ט ח"מ סימן ב"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע"ש.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.