שרשי הים/מילה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ מילה ב

ט

שכחו ולא הביאו סכין מע"ש אומר לכותי כו' ודבר שעשייתו אסורה עלינו כו'. הנה מרן בש"ע א"ח סי' של"ב ס"ו כתב שאם שכח ולא הביא איזמל מע"ש לא יביאנו בשבת אפילו דרך כרמלית שאין בו אלא איסור דרבנן שחכמים העמידו דבריהם אפילו במקום כרת וכן אסור לומר לגוי לעשותו כל שאם הישראל עושהו יש בו איסור תורה דהיינו שיעבירנו דרך ר"ה יע"ש. והן הן דברי הרי"ף והרא"ש בפרק ר"א דמילה והוכיחו שם דאמירה לגוי במידי דאסיר לישראל מן התורה דאפילו במקום מצוה אסור כההיא דעירובין פ' הדר דס"ח דאמרינן ולא שני לך בין שבות דאית בו מלאכה לשבות דאין בו מלאכה דמה"ט אסרו חכמים לומר לגוי שיביא מים דרך ר"ה או שיאמר לו שייחם אותן אבל דרך כרמלית מותר כיון דלישראל לא אסירי אלא דרבנן דשבות במקום מצות התירו ע"כ. ולכאורה איכא למידק מאי שנא דהתירו לומר לגוי שיחלוב בהמתו בשבת כל שמצטערת מחמת רוב החלב כמ"ש הרא"ש ע"ש מוהר"מ בפרק מפנין דקכ"ח ע"ב והטור ומרן בש"ע בסימן ש"ה פי"ט משו' צער בע"ח דהוי דאורייתא ואמירה לגוי דרבנן ואתי דאורייתא ומבטל דרבנן. והרי העמידו חכמים דבריהם במקום כרת גבי מילה ואסרו אמירה לגוי ומאי שנא צבע"ח דנפ"ל מקרא דעזוב תעזוב כדאיתא בב"מ פרק אלו מציאות יע"ש.
איברא דהיא גופא איכא למידק מההיא סוגייא דפרק מפנין שהתירו להביא כרים וכסתות ולהניח תחת הבהמה בשבת אע"ג דהוי מבטל כלי מהיכנו משום דאינו אלא שבות דרבנן ואתי צער בע"ח דאורייתא ומבטל דרבנן ועוד למה לא התירו כל שבותין דרבנן משום מצוה דאורייתא ואנן איפכא מתנינן גבי שופר ולולב ומגיל' שאסרו חכמים לעלות באילן ביו"ט ולשוט במים וכן לתקוע בשבת משום גזירה דרבה כדאיתא בר"פ לולב וערבה והן הלכות פסוקות. וכבר הוק' לו כן להרב החסיד מוהר"י אלגאזי בספר ארעא דרבנן בהשמטות אות ט' יע"ש. ולדידי יש לו מן הישוב עפ"י מ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בהלכות שופר עלה דאמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעבירנו ד"א בר"ה דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה אלא היכא דליכא הכשר מצוה כי ההיא דלא עולין באילן ולא מפקחין את הגל דבעידנא דעקר שבות דרבנן לא מקיים עשה דתקיעה אבל כל היכא דבעידנא דעקר שבות דרבנן מקיים עשה של תורה אתי עשה של תורה ודחי שבות של דבריהם ומה שיש לי לעמוד על דברי הרא"ם ז"ל הללו עיין בפ"ב מה' שופר ה"ו יע"ש. והשתא הכא דהוי הכשר מצוה דבעידנא דמבטל כלי מהיכנו מקיים עשה דעזוב תעזוב אתי דאורייתא ומפיק דרבנן וממילא נתיישבו דברי הפוסקים שהתירו אמירה לגוי לחלוב בהמתו כיון דבעידנא דהגוי חולב הבהמה מתבטל צערה ואע"ג דאמירה לגוי לאו בעידנא הוא מ"מ עיקר איסור זה אינו אלא משום איסור החליבה גזי' שמא יחלוב הוא בעצמו והא ודאי לא עבר אאיסור דרבנן אלא בשעת שהגוי חולב הבהמה עפ"י דבורו.
וראיתי להר"ב מ"א בסימן ש"ה סי"ט בדין בהמה שנפלה לאמת המים שכת' משם רבינו פכ"ה דשבת דאסור לישראל להעלותה בידים אע"ג דאיכא צבע"ח משום דאין לנו לדמות גזירות חכמים אלו לאלו כי יש דברים שהעמידו דבריהם אפי' במקו' מצו' עכ"ל הנה שלל בדבריו הללו קו' הרב מוהר"י אלגאזי משום דלא כל השבותין שוין והם אמרו והם אמרו והדבר מסור בידם דגבי מילה אסרו משום שבות של דבריהם להביא אזמל באמירה לגוי וכיוצא אעפ"י שמתבטל מצות המילה לגבי צעב"ח התירו.
ואולם אנכי לא ידעתי לפי דבריו ז"ל איך התיר הרא"ש אמירה לגוי לחלוב הבהמה משום צעב"ח ומי גילה לו רז זה דבשבו' כזה התירו חכמים בתר דאשכחן דע"י ישראל אסור להעלותה משום שבות דטלטול הבהמה ויותר תימא על המ"א שלמד מדברי הרא"ש להתיר לומר לגוי להעלות הבהמה מן המים אחר שכתב שאין לדמות גזירות חכמים אלו לאלו. ואם על דברי הרא"ש אנו מצטערין איך הרב ז"ל הוסיף על דבריו ולא הרגיש בזה.
הן אמת דבעיקר דינו אנו מודי' לו ולא מטעמו אלא משום דאמירה לגוי להעלותה הוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי שהרי אף לישראל אינו אסור להעלותה אלא משום שבות דרבנן אמנם דברי הרא"ש ז"ל תמוהים ועומדים לפי מ"ש הוא ז"ל שאין לדמות הגזירות זו לזו. ולפי הנראה הרא"ש ז"ל פליג על רבינו וס"ל דאף הישראל מותר להעלות' בידים דזה שבות וזה שבות ומדמינן אהדדי שלא כדברי רבי' כי היכי דיליף הרא"ש לומר לגוי לחלוב מדשרו רבנן לבטל כלי מהכנו. ועל המ"א ז"ל לבד תלונותינו שלא הרגיש בזה ולולי דברי המג"א יש מקום לומר באופן אחר במה שלא התירו עליית הבהמה ויתיישבו דברי הרא"ש ז"ל דכל שבות של דבריהם דאסור משום גזירה שמא יבא להתיר איסור תורה כגון איסור מבטל כלי מהיכנו דדמי לסותר בנין כמ"ש רבינו פרק כ"ה מה' שבת הכ"ג ויבא להתיר סתירה בשבת לגבי מצוה התירו דגזירה זו רחוקה היא ולא קרובה אבל שבות של דבריהם שאינו משום גזירה אלא משום הדבר בעצמו דמצוה לנוח בשבת ולא יעשה עובדים דחול בשבת כאיסור טלטול אבנים כמ"ש רבינו בספכ"ד מה' שבת הי"ב י"ג בדברים אלו אפשר שהחמירו חכמים יותר ואפילו לגבי מצוה. ולהכי בעליית הבהמ' מן המים אסרו דעיקר האיסור אינו משום גזירה אלא מצד הדבר בעצמו דמחזי כעובדים דחול וכיון שכן שפיר יליף מוהר"מ ז"ל להתיר אמירה לגוי משום צעב"ח כיון שאינו אלא משום גזירה ודמי למבטל כלי מהיכנו ואע"ג דתקיעת שופר אסרו משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"ה י"ל דבגזירה קרובה טפי כי האי החמירו דקרוב הדבר מאד שיבא לידי איסו' דאוריית' כיון שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר ולהכי לא אמרו בגמרא טעמא משום שמא יתקן כלי שיר דהוייא חששא רחוקה אלא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה וזו היא תשובה נכונה למה שהק' הרא"ם ז"ל אמאי לא חששו לשמא יתקן כלי שיר דלחששא קרובה חששו לרחוקה לא חששו.
האמנם הא ק"ל על הפוסקי' שהתירו שבות זה משום צבע"ח מההיא דפ' במה בהמה דנ"ג דהפליגו תנאי גבי בהמה שאכלה כרשיני' אם מותר להריצה בחצר גזירה משום שחיקת סמנים מר חייש לשחיקת סמני' ואסר ורבנן לא חיישי ושרו ופסקינן הילכתא כמאן דלא חייש ופסקו כן הרא"ש והטור בסימן של"ב משמע דאי הוה מקום למיחש הוה אסיר אע"ג דאיכ' צבע"ח ועיין בדברי מרן שכת' בשם המרדכי דאם אחזה דם וספק שמא תמות דמותר לומר להגוי להקיז דמה דאי לא נתיר לו מתוך שאדם בהול בממונו יבא להקיזה יע"ש ולא התיר מטעם צבע"ח משמע דפליג על מוהר"ם ז"ל וכעת צל"ע. שוב ראיתי שחילוק זה שחילקנו בין שבות דשכיח לשבות דלא שכיח ואמטו להכי נקטו בגמ' גבי שופר שמא יעבירנו ד"א בר"ה ולא נקטו טעמא משום דיתקן כלי שיר הוא גמרא ערוכה בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ו ע"ב דקאמר בגמ' גבי בני בתירה דשאלו מהלל שבות כלאחר יד אי דחינן במקום מצוה ופי' רש"י ז"ל משום דשבות זה לא שכיח ועיין בדברי התוס' שם. ושו"ר להרב לח"מ בה' שופר פ"ב ה"ו תירץ כן בעיקר קו' זאת יעש"ב.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.