שער המלך/פסולי המוקדשין/יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ פסולי המוקדשין יט

א

מצות

עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'. בפרק כיצד צולין דפ"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל"ש ק"ק ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל"ל ההוא לגופיה אצטריך סד"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ"ל וכתבו התוס' בד"ה אבל אם נטמא וז"ל תימא לרשב"א נילף כולהו מטמא כו' וא"ת ונילף ק"ו מתרומ' דבעי שריפה וי"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע"כ וראיתי להרב בעל חד"ה ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ומ"ש התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופא ממע"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק"ו דמע"ב שנטמא ואפילו לר"י דאמר דלקוח בכסף מע"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי"ג ובפ' הזהב עי"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק"ו ממע"ב דמותר לזרים ואפי"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ"ש דכ"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ"ל מק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מ"ה הקשה הוא כו' גם מ"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב"מ דכ"ה ד"ה עי"ש ועיין בפ' טבול יום ד"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק"ל טובא דמאי ק"ל דנילף ק"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב"מ דף כ"ה גרסינן בי"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד"ה כך וז"ל ע"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא"נ שכתבו בפרק ב"מ מ"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ"ע ומ"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק"ק מנין ת"ל כל כו' וכן כתב פ"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ"ל לר"ש דפיסולי ק"ק ואמורי ק"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס"ל לר"ש כרבנן דר"י הגלילי דס"ל בפרק כל הזבחים דפ"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק"ק אבל לר"י הגלילי דס"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א"כ מנ"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק"ק ואמורי ק"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ"ב מה' אלו דין י"ב כר"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א"כ ע"כ ס"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק"ק ואימורי ק"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די"ח ע"ב שכתב וז"ל ת"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק"ק ואימורי ק"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא"כ הבי"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז"ל ודו"ק:

ה

אע"פ

שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן. הנה מ"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ"ש בפ"ק דקידושין דל"ד ע"א ד"ה מעקה וז"ל ויש מפרשים דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה שא"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט וכ"ת אה"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר"י איש ירושלים אמאי ל"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש"י ותוס' דה"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי"ט עי"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע"ש וק"ל טובא בדברי הר"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו"ל מ"ע שהז"ג והלכך אע"ג דאשה אינה חייבת בעשה די"ט אפ"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל"ב) [קמ"ו] שכתב וז"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ"מ משמע דס"ל דנשים פטורות משום דהוי מ"ע שה"ג ואולם אם נאמר דס"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ"ש התוס' באותו פרק דכ"ט ד"ה אותו דמילה לא חשיב מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי"ש האמנם מדברי התוס' פ"ק דפסחים ד"ג ד"ה ת"ל נראה דס"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ"ש שם וז"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי"ל דאי לאו עד יום הו"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע"כ הרי מבואר דס"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה"נ דשורפים דומיא דמילה למ"ד ולפי זה צ"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי"ז כו' ל"ד בי"ז אלא אפילו ליל י"ז יכול לשורפו וליל י"ז קרי ליה י"ז ולא הוי דומיא די"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ"ו ע"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז"ל וק"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע"ש והנה מ"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל"א ד"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע"ש ולעיקר קו' נראה דל"ק מידי דודאי מ"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז"ל לומר דהו"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר"א לר"י ומסיק דאפילו לר"א דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי"ו דוביום וי"ו וה"א דריש יע"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו"ל מ"ע שהז"ג ומאי ק"ל להר"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ"ל לומר דס"ל ז"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י"ט ואין צ"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י"ט דס"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז"ל ועוד נ"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ"ג דמכות די"ד ע"ב בלשון רש"י ז"ל שם ד"ה כל שכתב וז"ל דאפי' למ"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי"ט הו"ל מ"ע שהז"ג וכה"ג כתב התוס' בקדושין דל"ד ד"ה תפילין דאפי' למ"ד לילה זמן תפילין אפ"ה הוי שפיר מ"ע שהז"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי"ט וכה"ג ק' למ"ש התוס' בד"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו"ל מ"ע שהז"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע"ד דס"ל ז"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ"ע שהז"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ"ד לא עשה ולא כלום משא"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ"ל שוב ראיתי בת"כ סימן צ"ו שאמרו שם וז"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע"ש ובהרב קרבן אהרן ז"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז"ל ומהתימא על מרן שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק"ט דטעמא ל"ל ת"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ"ש בת"כ וצ"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ"ו ע"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד"ה לפי וז"ל הו"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א"ד יע"ש ולפי דבריהם ז"ל עכ"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד"ה צורת הקרבתן שכתבו וז"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ"ל וא"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ"ל דס"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש"י ז"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ"י על הגליון שכתבו שם וז"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.