שער המלך/אישות/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ אישות י

ב

חופת חתנים

כיון

שנכנסה ארוסה לחופה כו'.
אמר המחבר יען דיני חופה הן רבים עתה והנה מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרן של צדיקים אמרתי אני אל לבי לחברם אל אהל אחר והיו לאחדים וזה יקרא בשם קונטריס חופת חתנים וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו תורת אמת כי"ר וזה החלי בסיעתא דשמיא:
סעיף ראשון לציון לענין הלכה אי קיימ"ל כר"ה דאמר פ"ק דקדושין חופה קונה או לא: הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין כתב שהרמב"ן ז"ל פסק דלא כר"ה ושכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא דברי ר"ה משמע דס"ל דלית הלכתא כותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר"ת ז"ל שכתב דהא דר"ה ספיקא הוי א"ד והנה מ"ש שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק דלא כר"ה מדלא הביא דברי ר"ה הרמב"ן ז"ל חולק עליו בזה וס"ל שדעת הרי"ף ז"ל רפויי מרפיא בידיה כדעת ר"ה ומשום הכי לא כתב בהלכותיו הא דאמרינן בריש פ"ק דקדושין מנינא דרישא למעוטי חופה וגם לא הביא דברי ר"ה להסתלק עצמו מן הס' וכמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהר"ן ז"ל חלק עליו בזה וכתב שדומ' לו שאף הרי"ף דעתו כדעת בה"ג דאין הלכה כר"ה מ"מ בס"ד כתב דמאחר שר"ח מספק אותה עלינו אין להקל בזה גם הרשב"א בחי' כתב שדעת הרי"ף ז"ל כדעת ר"ח ז"ל דס' הוי ובס"ד כתב שיש לחוש לדברי ר"ח ז"ל שלא להתירה לשוק בלא גט וכן כתב בתשובה שלדברי ר"ח יש לחוש שהוא רב מובהק ועוד נ"ל שכן הוא דעת רש"י שהלכ' כרב הונא ממה שכתב התוס' בפרק הבא על יבמתו הנזכר עמוד ב' דברי המתחיל רב אמר משם ר"י דלפי' הקונטריס דפליגי רב ושמואל בחופה בלא כסף צריך לו' דרב ושמואל סברי כר"ה דחופה קונה כו' ובסוף דבריהם הקש' משם ר"ת דלפי' הקונטריס אתי רב ושמואל דלא כהלכת' דלא קי"ל כר"ה מדאמרינן מנינא דרישא ולר"ה דאמר כו' משמע דאין הלכה כמותו יע"ש אכן אם נאמר שדעת רש"י כר"ח יציבא מלתא דרב ושמואל קיימי אליבא דהלכתא וההיא דמנינ' דרישא שהביאו ראיה התוס' לא מכרעא כמ"ש הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל: אמנם הא ק"ל לפיר' שיטה זו דרב ושמואל סביר' להו כר"ה דאמר חופה קונה מאותה שאמרו פ' המדיר דע"ד אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות משו"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התו' שם וז"ל ולא פליגי רב ושמואל אלא בנכנסה ולא בעל ופליג אדאביי כו' וא"ת והא פליגי תנאי לעיל כו' וי"ל ר"א אומר כן מקבל' דבבעל מודה רב ושמואל וס"ל לרב ושמואל כמ"ד קנו כו' יע"ש והשתא אם אית' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דאמר דחופה קונה מאי ארייא בעל אפילו כנס סתם בעדים נמי כיון דחופה קונה אית לן למימר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דומיא דבעילה וכן ראיתי להר"ן בפרק האיש מקדש דף תרמ"ד שהכריח שדעת רבינו דלא קי"ל כר"ה ממ"ש בפ"ז מהל' אישות דהמקדש ע"ת וכנס או בעל צריכה גט ובמקדש במלוה או בפחות משו"פ כתב דאם בעל צריכה גט ולא כתב כנס כמו במקדש ע"ת משום דבמקדש ע"ת כיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס סתם סגי אבל במקדש במלוה כיון שאין ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שיקדש בביאה וכתב ע"ז וז"ל ומכאן נראה לי להוכיח שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כר"ה שאם לא כן הו"ל לכתוב שאם קדש במלוה או בפחות משו"פ וכנס בעדים צריכה גט כו' יע"ש: ואולם יש ליישב לזה ע"פ מ"ש עוד הר"ן ז"ל שם וז"ל וא"א לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפילו בקטן ובפחות משו"פ אמרינן שעל דעת קדושין הראשונים שלח משא"כ בביאה מהטעם שאכתוב לקמן דא"כ מקדש ע"ת וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא א"ד וא"כ איכא למימר דודאי לרב דס"ל דבמקדש ע"ת וכנס סתם צריכה גט וס"ל הכניסה אלימא טפי מסבלונות ה"נ ס"ל דבמקדש במלוה ובפחות משו"פ וכנס סתם דצריכה גט מטעמא דגמר וכנס לשם קדושין אמנם לשמואל דס"ל דמקדש ע"ת וכנס אינה צריכה גט דס"ל דכניסה דינה כסבלונות ולא אמרינן אחולי' אחליה לתנאי ה"נ במקדש במלוה ובפחות מש"פ וכנס סתם לא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין במלוה ובפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דכיון דאין חשש איסור בדבר ע"ד קדושין הראשונים הוא סומך דומיא דסבלונות ומשום דר"א בעי למימר מילתיה דלד"ה צריכה גט נקט לה בבעל דוקא כנ"ל נכון: ואיך שיהיה לדאתינן עלה תורה יוצאת דשיטת רש"י ז"ל דקי"ל כר"ה וכדעת ר"ח גם הטור כתב וז"ל ואפילו אם הכניסה לחופה אינה קונה להיות כאשתו לכל דבר ור"ח כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט מס' נראה שדעתו ז"ל לחוש לדברי ר"ח אע"פ שהרא"ש ז"ל אביו לא שמיע ליה להא דר"ח מ"מ איהו גופיה חש לה להא דר"ח ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות וכ"כ בס' שי למורא יע"ש ועיין בספר דינא דחיי ריש עשין מ"ח: האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר"ח וסיעתיה דס"ל להלכה כר"ה דכיון דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר דיו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשה התוספ' בד"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו ואם כן מאחר דקיי"ל כרבנן דר"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל וע"כ משום דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו אם כן הא דר"ה אין לה ישיבה בעולם כלל דכיון דאיכא למימר דיו ק"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף ז"ל והניחה בצ"ע וכבר כתבתי ישוב נכון בזה במקום אחר ולעת כזאת עלה בדעתי ליישב בשום שכל והבין אמרי בינה דברי התוס' במה שיש בהן מן הקושי לפי קוצר דעתי ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שנרגשו בזה דכפי דבריהם ז"ל הא דר"ה אין לו מקום פתור אלא בשנאמר דאתי כר"ט אמנם לרבנן דר"ט ה"נ דחופה אינו קונה א"כ מאי האי דק"ל לרבא דקאמר שתי תשו' בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מלתא דכתיבא בהדיא קתני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר"ה בפלוגתא מתניי מתני' מילתא פסיקתא קתני ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין קשה לפי דבריהם דאם איתא דהא דר"ה לא חלו בה ידים אלא אליבא דר"ט כל כי האי לא הו"ל לר"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוקה כי על כן הנראה אצלי דאף לפי דבריהם ז"ל הא דר"ה מילתא פסיקא היא והיא כמו שכלל גדול בידנו מבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא הרא"ש המלך שלמה בס' יבין שמועה כלל ע"ו דלפעמים דורש הגמ' ק"ו ולאו דוקא נקט ק"ו אלא כונתו דסמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים ואם כן במקומות שאומר בגמ' דיו כמו ההיא דר"ט דפ' כיצד הרגל ולא קאמר סמיך אמה מצינו דליכא למימר דיו היינו משום דבמ"מ לא מצי אתי דהיכי מייתת לה מ"מ לשן ורגל ברשות הניזק נ"ש אף קרן ברשות הניזק נ"ש הא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי ולכן צ"ל דק"ו דוקא הוא דהשתא לגבי ק"ו לא חשיב פירכא משום שיש לנו להבליעה בק"ו וכן בכ"מ שאומר בגמ' דיו היינו משום דקים לי' לתלמודא דלא מצי אתי במה מצינו אבל במקומות שאין אומר דיו הוא משום דסמיך אמה מצינו וקים ליה לתלמודא דליכא פירכא אמה מצינו והאריך בכל זה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תי' דר"ה סמיך אמה מצינו וניחא ליה דהוצרכו לזה משום דע"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר דסמיך אמ"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשובות בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין וכי דנין חופה שלא על ידי קדושין מחופה שעל ידי קדושין דהיינו כעין דיו וחזינן דלא משני תלמודא דקל וחומר לאו דוקא וסמיך אמה מצינו אלא אדרבא מכח ק"ו זו דחיק אביי לשנויי ר"ה ה"ק כו' ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דכיון דע"כ בשמעתין לא מצית למימר דסמיך אמה מצינו סוף סוף איך תקן פירכת דיו כו' את"ד יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דברות קדשו דאיך הפה יכולה לדבר דע"כ בשמעתין לא מצינן למימר דסמיך אמה מצינו מדפריך כלום חופה גומר' כו' ולא משני דק"ו לאו דוקא כו' דא"כ ע"כ לומר דקים ליה לתלמודא דלא מצי אתי חופה שיהיה קונה במ"מ מכסף ושטר וביאה שקונים אף אני אביא חופה שיהיה קונה משום דאיכא למיפרך איזה פירכא ואנחנו לא נדע מה שאין כן עתה דמייתי לה מקל וחומר והא ודאי ליתא שהרי הן עוד היום כי מייתי לה רב הונא מקל וחומר דכסף פרכינן עלה מה לכסף שכן פודין כו' והוצרך לאתוי' לה ממה הצד מכסף ושטר וביאה הרי הדר דינא למה מצינו ואם כן אם איתא דכי מייתינן לה במ"מ קים ליה לתלמודא דאיכא פירכא אמאי לא פריך לה תלמודא בהדיא לדחויי מילתיה דר"ה וחזי' דתלמודא לא פריך אלא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ופריך ור"ה ומשני כסף באישות לא אשכחן בע"כ והשתא אי איכא פירכא אחריתי הו"ל לתלמודא לדחויי מילתיה דר"ה בהדיא אלא מוכח ודאי דלר"ה דס"ל דכסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ קים ליה דליכא שום פירכא אפי' כי מייתינן לה ממ"מ וכיון שכן הדק"ל דמאי ק"ל להתו' וכן נמי ק' דמאי פריך כלום חופה גומרת כו' ואמאי לא משני דסמיך אמ"מ ולכן נראה דודאי הא מילתא דר"ה מצי אתי שפיר במ"מ ואפ"ה לא מצי תלמודא לשנויי דר"ה סמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים משום דחזי' לר"ה דמייתי לה מעיקרא מק"ו דכסף ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ופרכי' עלה והאמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' והדר קאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה כו' והשתא אם איתא דאהך ק"ו נמי איכא למיפרך עלה מידי ור"ה סמיך אמה מצינו א"כ לאיזה תכלית איכפל ר"ה לאתויי לה מהך ק"ו ותכף ומיד כשהקשו לו מהא דאמר עולא ד"ת ארוסה בת כו' הו"ל לר"ה לומר דק"ו לאו דוקא אלא סמיך אמה מצינו כיון דלזה אנו צריכים עוד היום כי מייתי לה מהך ק"ו אלא ע"כ לומר דר"ה ס"ל דהך קו' אית לה פירכא ומשום הכי ק"ל להתוספות שפיר דנימא דיו אסוף דינא ותי' דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו כונתם דכיון דר"ה ס"ל כר"ט משו"ה מייתי לה בק"ו דלדידיה לית ליה שום פירכא ומשום הכי לאלומי למילתיה מייתי לה בק"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומר' כו' הכי פרכינן דכיון דהך ק"ו נמי פירכא איהו אמאי איכפל ר"ה לאתויי לה מק"ו והול"ל דסמיך למ"מ ואהא משני לה אביי שפיר דר"ה ה"ק כו' ושפיר מייתי לה מק"ו כנ"ל נכון וכיון שכן תברא לדינא דאפי' למאי דק"ל כרבנן דר"ט דאמרי דיו היכא דמפריך ק"ו אפי"ה הא דר"ה דינא יתיב משום דאע"ג דליכא למייתי לה מק"ו מייתינן לה שפיר במ"מ ופירכא דתלמודא דקאמר מה להצד השוה שכן ישנן בע"כ לא חשיבא פירכא כדקאמר ר"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ זה הנ"ל ליישב דבריהם וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שדעת הרי"ף כדעת ר"ח חזי הוי בכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבואלעפייא הי"ו תמה על דבריהם ממ"ש הר"ן לקמן גבי ההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דמסיק רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל וז"ל וק"ל להרי"ף מההיא דפרק הבע"י דאמרינן אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה ותי' דההיא בביאה שאחר קידושין ולענין שתעשה נישואין וכיון שכבר היא קנויה בביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחילת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה ואיכא למידק ביאה דקנייא בתר קידושין כו' י"ל דאה"נ כו' אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה ואע"ג דלא אשכחן בהדיא דקני אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה כו' יע"ש אמור מעתה הרי מבואר דרבא דקאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ס"ל דלא כר"ה דאמר חופה קונה דביאה בהעראה עדיפא מחופה כמו שכתב הר"ן וכיון דס"ל לר"ה דחופה קונה כל שכן ביאה בהעראה ואם כן מה מקום לומר דהרי"ף מספקא ליה אי הלכה כר"ה דחופה קונה שהרי מאחר שהרי"ף פסק להא דרבא דאמר דהעראה אינה קונה כל שכן חופה כמו שכתב הר"ן וכן נמי יש לתמוה על הר"ן אמאי לא דחה דברי הרמב"ן ז"ל מטעם זה ועוד דאי הכי אמאי לא הקשו לר"פ דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף כו' העראה תוכיח דאע"ג דגומר אפי' הכי אינו קונה אלא ודאי מוכרח דלר"ה דאמר חופה קונה ה"ה נמי העראה קונה וכיון שכן ק' על הרי"ף איך פסק לתרוייהו את"ד יע"ש שהניחו בצ"ע:
והנה מאי דפשיטא ליה למר ניהו רבא בכונת הר"ן דביאה בהעראה עדיפא מחופה ועליה בנה יסוד קושיתו לא כן אנכי עמדי בכונת הר"ן דמעולם לא כתב הר"ן ז"ל דכיון דחופה קניא כל שכן ביאה עצמה אלא בביאה גמורה והוצרך לזה משום דלדעת הרי"ף דס"ל דמאי דקאמר בפרק הבע"י אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קדושין ולענין שתעשה נשואה משמע דבביאה גמורה פשיטא ליה לתלמודא שנעשה נשואה ובהעראה הוא דקא מבעיא ליה והיינו דהוצרך לומר דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה אפי"ה פשיטא ליה לתלמודא דביאה גמורה עושה נשואין מסברא מכל שכן דחופה ומכלל האמור אתה תחזה שאדרבא מדברי הר"ן מבואר דהעראה גריעה מחופה דאל"כ מאי קא מבעיא ליה לתלמודא אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה והוצרך לומר דילפינן קיחה קיחה מיבמה הא ממאי דפשיטא ליה בביאה גמורה מסברא מק"ו דחופה ה"נ איכא למילף העראה דעדיפא מחופה אלא מוכרח הדבר לומר דאע"ג דחופה גומרת ליכא למילף העראה מינה דגריעה מחופה דחופה שאני דגומרת משום דה"ל צורך והכנה לביאה גמורה משא"כ העראה דכיון דלא גמר ביאתו לא חשיבא כלל וגלי דעתיה דלא בעי למקנייה לה ואם כן מינה איכא למימר דלר"ה אע"ג דחופה קונה אפ"ה העראה גריעה טפי וכדבר האמור מיהו מאי דק"ל למר דאם איתא דלר"ה העראה אינה קונה אם כן היכי מייתי חופה מק"ו דכסף הא איכא למימר העראה יוכיח דגומרת ואינה קונה אף אני אביא חופה הא ודאי ק' טובא וכן ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שם באותה סוגיא שכתב דלהסוברים דהעראה אינה קונה תחילת קנין כלל ע"כ לומר דר"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר"ה לא פירשו כפיר' רבינו ניסים והוא מן התימא איך לא שת לבו להקשות כן לדעת הרי"ף ז"ל ועלה בדעתי ליישב לזה דאע"ג דס"ל לר"ה דהעראה אינה קונה אפי' הכי לא מצי' למימר העראה יוכיח וזה כלפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ג מהלכות אלו הלכה י"א שנסתפק במי שקדש את בתו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בכסף דקי"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או לא והאריך בדבר וכלל דבריו שלדעת הרשב"א חופה דפחותה מבת ג' שנים הויא חופה יעש"ב ואם כן אף אנו נאמר שדעת הרי"ף כן ומשום הכי ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למיפרך מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' שנים דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה שגומרת בפחותה מבת ג' שנים האמנם אין זה מן הישוב שהרי כתב הרב ז"ל שם שלדעת הרשב"א דס"ל דחופה דפחותה מבת ג' שנים חשיבא חופה כל שכן חופת נדה דחשיבא חופה מק"ו דפחותה מבת ג' שנים וע"כ לומר דס"ל דבעיא דפרק אע"פ דהכניסה לחופה ופירסה נדה מהו היינו לענין תוס' וכס' הרא"ש ואלו דעת הרי"ף מבואר שם שדעתו כדעת רבינו דבעיית הגמ' היינו לענין קנין כמ"ש הר"ן שם ואם כן ע"כ לומר דס"ל דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ובר מן דין אעיקרא דמלתא מה שרצה ליחס בדעת הרשב"א דבפחותה מבת ג' שנים יש לה חופה לא כן אנכי עמדי וכמו שיבא לקמן בארוכה בע"ה וכיון שכן הדק"ל וצ"ע:
סעיף ב למאן דס"ל דקי"ל כר"ה דחופה קונה יש לחקור אי גומרת ג"כ ולדעת ר"ח וסיעתו שכתבנו לעיל דמספ"ל אי הלכה כר"ה אי גומרת נמי בשקידשה באותה חופה ונ"מ ליורשה וליטמא לה דלמאן דמס"ל אי הלכה כר"ה אי תפס הבעל לא מפקינן מיניה וזה חזיתי להרב ח"ה בשמעתין שכתב דאליבא דר"ה כשם שקונה כן גומרת אף בתחילה ותדע שכן הוא דאל"כ לר"ה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה א"ד יע"ש האמנם מדברי התוס' בפרק הבע"י ד"ה רב אמר מבואר דס"ל דאף בשקדשה בחופה לא חשיבא אלא כארוסה וזה שכתבו וז"ל וטעמיה דרב משום דסבר דכי היכי דקרינן ביה שארו ע"י חופה שאחר קדושין לשוייה נשואה כו' קניה נמי בלא כסף לשוי' ארוסה כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דלר"ה חופה אינה קונה אלא לשויה ארוסה ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ומצאתי בתוספת הרא"ש מכ"י כתב וז"ל חופה שמאכלת בתרומה אינה דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לר"ה חופה קונה וביאה שאחריה גומרת בה עכ"ל ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי הטור שכתב חופה אינה קונה להיות כאשתו ור"ח כ' שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ותמה עליו מוהרימ"ט בחידושיו להרי"ף לא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזה הוצרכו שתהא כנשואה הא אפי' ר"ה לא אמר שגומרת אלא שקונה דמק"ו דכסף יליף ומה כסף אינו גומר וקונה ודיו לבמ"ה להיות כנדון והרב"י העמיד דבריו ולא העיר עליהם כדרכו יעוין שם שהניחו בצ"ע אכן לפי האמור מבוארים דבריו שבא לאפוקי צד הראשון שכתב הרא"ש ז"ל דלר"ה כשם שקונה כך היא גומרת דלפי דבריו נ"מ דלדעת ר"ח דמספ"ל אי הלכה כר"ה ה"נ מספ"ל אי חשיבה כנשואה ואם תפס הבעל לא מפקינן מיניה לזו כתב דלעינן להיות כאשתו לכ"ע לא חשיבה כנשואה ואפי' לדעת ר"ח אלא שר"ח כתב דצריכה גט דלענין גט גרידה הוא דקונה להיות כנשואה כן נ"ל ודוק:
סעיף ג אם קדש אלמנה בחופה אי חיישינן לקדושיו:
יש להסתפק למה שאנו חוששין לסברת ר"ח דחופה קונה במקדש אלמנה בחופה אי חיישינן לה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק משילין וז"ל ור"מ פ' דצריך לבא עליה מבע"י כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה כו' יע"ש גם התוס' ז"ל פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב ד"ה ואחדא הביאו הירושלמי ופירשו שם לחד פירושא דאלמנה אין לה חופה כלל ואינה נקנית אלא על ידי ביאה וכן פסק מוהרי"ל ז"ל בתשו' בשם מוהר"ש יע"ש וא"כ כיון דלהנהו רבוותא חופה באלמנה אינה גומר' אלא בביאה ה"נ נראה ודאי דאינה קונה שהרי מקל וחומר דחופה שגומרת אינו דין שתקנה מייתינן לה וכיון שכן אית למימר דיו ומה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה ובהא לא מיפריך ק"ו כלל כמובן: אלא דק' לי קצת לסברת המרדכי וסיעתי' מההיא דפרק הבע"י דפליג רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או אין חופה לפסולות ומבואר שם דרב ושמואל קיימי אמתני' דאלמנה לכ"ג כו' וכן פירש"י שם כ"ג שכנס אלמנה לחופה ולא בא עליה כו' וכן מבואר בתוספות שם והשתא אם איתא דאלמנה וגרושה אין לה חופה מאי אירייא פסולות אפי' לאיניש דעלמא אין להם חופה כלל ובדוחק יש ליישב דרב ושמואל מיירו באלמנה וגרושה מן האירוסין דהנהו ודאי יש להם חופה כדין בתולה ובהכי אין מקום למה שהקשה הרב משאת בנימין סי' צ' לשיטה זו ממתניתין דפרק נערה דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מתני' ודאי בתרוייהו מיירי בין בתולה בין אלמנה דהא מסיק בגמ' דהאי לעולם לאפוקי דמשנה ראשונה דתנן נותנין לבתולה זמן י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה ועלה דמשנה ראשונה תני ולעולם היא ברשות האב כלומר אע"ג שהגיע אמן י"ב חדש לבתולה ול' יום לאלמנה ולא נשאת לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה ומשנכנסו לחופה זוכה בה הבעל לאכול בתרומה ולכל דבר א"ד עי"ש ולפי האמור אין כאן מקום קו' דכיון דמתני' קתני לעול' היא ברשות האב ע"כ באלמנה מן האירוסין מיירי דאלמנה מן הנשואין אין לאביה רשות בה כלל ובאלמנה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה כמ"ש ובהכי יש ליישב ג"כ מה שהקשה מוהרימ"ט ז"ל בחי' להרי"ף מסכת כתובות מדתני' בתוס' אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמ' דאלמנה יש לה חופה דאי לא מאי אירייא משום יבמה ת"ל משום אלמנה ולפי מ"ש י"ל דיבמה איצטריכה ליה ואפי' נתאלמנה מן הארוסין ועוד נ"ל דלק"מ דאף לדעת הסוברים דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה היינו דוקא לענין שתהא קנויה לו למציאתה ולמעשה ידיה וכמ"ש המרדכי אבל לענין תרומה אע"ג דאינה נקנית בחופה אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון שנכנסה לחופה תו ליכא למיחש לא למזיגת כוס ולא לסימפון וכמו כן כתבו התוס' בפרק הבע"י דנ"ח ד"ה דתני דאע"ג דאין חופה לפסולות אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון דנכנסה לחופה תו ליכא למיחש למידי יע"ש ובהכי ניחא נמי תוספתא דקתני ולא היבמה עד שתבעל דלענין תרומה בשאר אלמנות אוכלות משנכנסה לחופה אע"ג דאין חופתה חופה מהטעם שכתבנו ודוקא יבמה אינה אוכלת משום דבעינן קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא וכשיטת רש"י ז"ל כן נראה לי ליישב דבריהם: אך קשה לי כפי מ"ש דכשם דאין חופת אלמנה גומרת כך אינה קונה דאם כן מאי האי דפריך ליה רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן ד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דמתני' כי קתני מילתא פסיקתא בין בתולה בין אלמנה מה שאין כן חופה דאינה נקנית אלא בבתולה ובספר פני יהושע ראיתי שהקשה שם לסברא זו משם מורו זקינו הרב שו"ת פני יהושע דאם איתא אזדא לה לק"ו דר"ה דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין חופה קונה באלמנה וכמו כן הק' התוספות בפרק הבע"י לשיטת הקונטריס שכתבנו לעיל דשמואל ס"ל כר"ה משם הרב יום טוב מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אזלא לה לדר"ה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דכה"ג חשיב פירכא כדאשכחן בפ"ק דמנחות ובב"ק שור האצטדין יע"ש והא ודאי ל"ק דמה שנתרץ לשיטת הקונטריס יש לתרץ נמי לס' המרדכי הלזו ובר מן דין דברי הרי"ט מיוני שכתבנו דעבדינן פירכא כי האי גוונא לא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שהביאו כלל זה וק"ל עלה מברייתא דלעיל בשמעתין דקתני ובעלה מלמד שניקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שניק' בביאה ואם איתא דחשיב פירכא כה"ג איכא למיפרך מה ליבמה שכן קונה באונס ברצון ובשוגג כמזיד תאמר באשה שאף אחר שתלמוד שקונה אינו קונה באונס ובשוגג ותלמודא דקאמר ל"ל קרא הא אתיא לה ומשני אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא כו' אמאי ל"ק דאיכא למיפרך א"ו נראה דכגון דא לא חשיב פירכא ועיין בספר עצמות יוסף שם וכבר עלה בדעתי לומר דמעולם לא כתבו דחשיבה כגון דא פירכא אלא היכא דאתיא במה הצד כגון הך דחופה וההיא דפרק קמא דמנחות דבמה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אבל היכא דאתי בחד צד לא פרכינן הכי אלא דמההיא דב"ק גבי שור האצטדין מבואר דאפי' היכא דאתי בחד צד פרכינן כה"ג ואולי דדוקא במ"מ פרכינן הכי אבל בק"ו לא חשיבא פירכא כה"ג והדבר צריך תלמוד ומ"מ לדאתאן עלה הי' נראה לכאורה דבמקדש אלמנה ע"י חופה לית לן למיחשבה כלל כיון דאעיקרא דמילתא אי חופה קונה רוב הפוסקים חלוקין על ר"ח ז"ל ואף למה שאנו חוששין לסברת ר"ח ז"ל אפשר דבאלמנה אזיל ומודה ר"ח ז"ל דאין חופתה חופה וכסברת המרדכי וסיעתי' וכל כי האי הו"ל ס"ס ולא חיישינן לה ומ"מ לפי מ"ש לעיל ליישב דברי ר"ח דחששו לדר"ה אע"ג דק"ו פירכא הוא משום דמייתי לה במ"מ נראה דהכי נמי באלמנה שנתקדשה בחופתה יש לה חופה לכ"ע ואף לסברת המרדכי משום דמייתינן לה ממה מצינו מכסף ושטר וביאה ואע"ג דחופה אינה גומרת באלמנה אפי' הכי קונה דומיא דכסף ושטר וביאה שקונין אע"פ שאינן גומרין ובהכי ניחא מאי דק"ל לעיל דאמאי לא משני דמתניתין מילתא פסיקתא קתני בין בתולה בין אלמנה משא"כ חופה דליתיה אלא בבתולה משום דלר"ה ה"נ חופה קונה באלמנה וכמ"ש וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר"ח כן נראה לי:
סעיף ד אם קדשה בחופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושיו:
אם קדשה בחופה בעודה נדה נר' שדין זה תלוי בהא דאיבעי' לן פרק אע"פ דנ"ו בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה אבל חופה דלא חזייא לביאה לא א"ד ל"ש תיק"ו ודעת רבינו דבעיית רב אשי הוא לענין קנין אי חשיבא כנשואה ליורש' וליטמא לה או לא שכ"כ וז"ל אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכן הוא דעת הרי"ף בהלכות וכתב ה"ה דיש חולקים ואומרים דלא מבעייא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר"ן תמה על רבינו דכיון דקי"ל בפרק הבע"י כרב דאמר יש חופה לפסולות וכמו שפסק הר"מ במז"ל בפ"ה מה' תרומות חופת נדה למה לא תקנה ודחה דבריו וכן תמה עליו הריטב"א הביאו הב"י בפרק הבע"י והרב לח"מ במ"ב הק' עוד על דבריו דכיון דמדברי רבינו שם נראה שפי' ההיא דרב ושמואל בחופה בלא קידושין וכפרש"י שכ"כ אם נכנס' לחופ' בלא קידושין ולפירש"י ע"כ לו' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דחופה קונה כמ"ש התוס' שם וא"כ מאחר שרבינו נר' דס"ל דלא קי"ל כר"ה וכמ"ש לעיל הלא מראש משם הר"ן א"כ איך פסק להא דרב ותי' דרבי' קשיתיה קו' ר"ת דנמצא דרב ושמואל אתו דלא כהלכת' מאחר דלא קי"ל כר"ה משום הכי כתב דיש לחלק בין פסול לקדושין גמורים שהרי מצינו דאע"פ שאינן קידושין גמורים הם פסולים דקי"ל היבם פוסל ואינו מאכיל אף אנו נאמר דאע"ג דחופה אינה קונה אפ"ה אהני ליה חופה לפוסלה לתרומה ועם זה נסתלקה קושית הר"ן דאע"ג דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה לתרומה אבל לענין קנין שתהא כאשתו נשואה אינו מועיל אלא כו' את"ד ז"ל: והנה מה שיישב מההיא לההיא דרב הונא דבריו נכונים וכעין זה כתב הרשב"א בחידושיו שם וז"ל ומסתבר' לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידת' בין בחופה דאחר הקידושין וכ"ע לית להו להא דר"ה דאמר חופה קונה אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה והכא בחופה פסולה פליגי דרב סבר חופה גרידה פוסלתה כו' ומדרבנן הוא גזירה אטו ביאה כו' יע"ש וא"כ מבואר הוא שדעת רבינו כדעת הרשב"א אך מה שרצה הרב ליישב בהכי קו' הר"ן דאע"ג דס"ל לרב דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה בתרומה אבל לענין קנין לא קני לה דבריו תמוהים שהרי בפרק הבע"י מייתי רב ששת סייעתא לרב מההיא דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוכחינן מינה דחופה דפסולות חשיבא כנשואה וקרי' ביה תחת אישך לכל דבר וכן ראי' להרמב"ן בחי' שכתב שם וז"ל מדאמרינן ואנהרינהו לעיינין ממתני' ש"מ בלי ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקי"ל כרב ולא הו"ל לרבינו הגדול להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע עכ"ל הנה מבואר מ"ש והוא פשוט ולכן מחוורת' דמלת' מה שתי' במ"א דשאני ההיא דיש חופה לפסולות שדעתו לבא עליה באיסור והלכך כיון דאיכא חיבת ביאה הוה לי' כחופה הראויה לביאה מה שאין כן בשנכנסה לחופה ופירסה נדה שאין דעתו לבא עליה עד שתטהר ומשום הכי לא קנאה וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף יע"ש: וראיתי למוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שהק' על תירוץ זה מההיא דרב ששת דמייתי סייעת' לרב דהרי התם דקני לה כשהיה ארוסה ואיסתתר וכשנכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול קודם השקאת מי סוטה אלא שישקה אותה ואם תטהר יבעול אותה והוי ממש כנכנסה לחופה ופירסה נדה דבשעת כניסתה לחופה אינה ראויה ליבעל עד שתטהר והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שכבר ישב קו' זו במ"ב באופן אחר יע"ש ולדעתי אין כאן מקום קו' כלל דמאן פלג לן לומר דההיא דסוטה בשכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול אדתיקשי ליה הכי והלא מקום יש בראש לומר דכי מוקי לה למתני' רב ששת בשנכנסה לחופה מיירי בשדעתו לבעול אותה דומיא דההיא דרב ממש ואתרמי מלת' דלא נבעלה ואי משום דא"ה לא הוה משקי לה מי סוטה אחרי כן כיון שאינו חושש למת שנסתרה דמאחר שאנו אוסרים אותה רוצה להשקותה כדי שאם תטהר יקחנה לו לאשה ובהדי' שנינו שאם בא עליה אחר שנסתרה אין משקין אותה מי סוטה הרי דהמצא ימצא כאשר יהיה האופן דאחר שבא עליה ולא חשש למה שנסתרה רוצה להשקותה ועליה אנו דנין לומר שאין משקין אותה וה"נ דכוותא אע"ג דבדעתו היה לבעלה ולא חשש למה שנסתרה אפ"ה משקין לה בתר הכי כדי שתהיה מותרת לו ומהיותר תימא מ"ש דכבר ישב קו' זו באופן אחר במ"ב דלההיא תי' לא ק"ל מההיא דרב ששת ואדרבא נהפוך הוא כמ"ש ודע שכפי תי' הרב לח"מ במ"א יש ליישב מ"ש רבינו בפרק כ"ב מה' אלו הלכה ד' הנושא אשה שהיה אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו ירשנה ומסתמיות דבריו משמע דכל שנשאת אעפ"י שלא נבעלה הבעל יורשה אע"ג דהוי חופה שאינה ראויה דומי' דנדה אכן כפי דברי הרב ז"ל יש לו' דשאני התם שדעתו לבעלה וכ"כ בדרישה סי' צ': וראיתי להרב ל"מ דר"ה ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ועי"ל שמה שאמרו בגמר' דיש חופה לפסולות לא נאמר אלא לענין שהחופה בלבד פסולה לתרומה אבל לענין שיזכה הבעל בחופה זו לא אמרו ויש סעד לזה מדברי ה"ה שכתב שם על דברי רבינו אלו שכן מפורש בתוספת' פ"ב דיבמות ולמה לא כתב דבגמרא דידן מפורש דיש חופה לפסולות אם לא שנאמר דס"ל לה"ה דמהתם לא מוכח מידי דלפוסלה בלבד הוא שאמרו כן אבל לזכות לבעל בחופה זו לית לן בה אלא הרי היא כארוסה ומ"ש רבינו דאם מתה יורשה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוק' לירושה הוא שכתב וכן גבי נדה הדין כן שאע"פ שאין חופת נדה חופה מ"מ משעת מסירתה לרשות הבעל הוא זוכה בירושתה אע"פ שלא נכנסה לחופה אלא שה"ה כתב גבי נדה שאינו יורשה וצ"ע א"ד ז"ל: והנה מ"ש דההיא דרב לא נאמר אלא לענין פסול תרומה לבד וכדברי הרב ל"מ כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים מההוא דאמן שלא שטיתי ארוסה ומה שנסתייע לזה ממ"ש ה"ה שדין זה הוציאו רבינו מהתוספת' ולא כתב שכן מפורש בגמרא דידן דיש חופה לפסולות לא קשה מידי דאף דקיימא לן כרב דיש חופה לפסולות וחשובה כנשואה איכא למימר דהיינו דוק' לשאר דברים לענין שיהא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כנשוא' אבל לענין ירושה יש לנו לומר דלא ירית לה כיון דמיעט' רחמנ' שאינו מטמא לאשתו פסולה כדנפ"ל מקרא דלא יטמא על כרחין דלא ירית לה דאי הוה ירית לה הוה מיטמא לה כמו למת מצוה ואהא הוצרך לאתויי מהתו' ולאשמועינן דאע"ג דאינו מטמא לה הבעל יורש אותה ודבר זה מפורש ובא בדברי התוס' פרק האשה רבא דפ"ט ע"ב ד"ה כיון שכתבו וז"ל ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדקאמר דאין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ושוב כתבו ע"כ לאו הא בהא תלייא כו' יע"ש הנה מבואר מ"ש ויש לתמוה עליהם איך לא הביאו ראיה מהתוספתא הלזו כנ"ל: ומכלל מ"ש נר' דלשמואל דס"ל דאין חופה לפסולות תוספתא הלזו דקתני הבעל יורש על כרח' לא מיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלא בנבעלה דכל שנבעלה אפי' שמואל מודה דחשיבה כנשואה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם וז"ל ובביאה מודה שמואל דאלת"ה נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעטה רחמנא מטומא' ל"ל א"ד ז"ל יע"ש: האמנם מצאתי להריטב"א בחי' מכ"י שחולק על סברת הרמב"ן ז"ל הלזו וס"ל דלשמואל נשואין בפסולות ליכא ואפי' ע"י ביאה ממ"ש שם וז"ל יש מקשים לשמואל אמאי איצטריך קרא שלא יטמא לאשתו פסולה דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נישואין מן התורה בלא חופה והו"ל כארוסה כו' וי"ל דאמר לך שמואל דכי מיעטא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והו"ל כארוסה והיא גופה קמ"ל א"ד ז"ל ואם היה סובר כדעת הרמב"ן ז"ל מאי ק"ל ותו דאיך אפשר לומר דכי מיעטא רחמנא היינו משום ה"ט דא"כ נבעלה אמאי אינו מטמא לה אלא ודאי משמע דס"ל דלשמואל אפי' נבעלה דינה כארוסה וא"כ לפי דבריו ז"ל ק' תוספתא הלזו לשמואל ומהיותר תימא דבתוספת' פ' עשירי איתא בהדיא כשמואל דקתני התם אלמנה לכ"ג כו' אע"פ שנכנסה לחופה ולא הספיק לבועלה עד שמת הרי אלו כשרות ותוספתא זו הביאה הרשב"א בחי' שם וכתב דע"כ אתיא אליבא דשמואל יע"ש וכיון שכן נמצאו לפי דבריו דברי התוספת' סותרים זה לזה וצ"ע: גם מה שכתב דדוקא לירושה שכ"כ רבינו דאע"ג דאין חופת' חופה משעת מסירתה לבעל הוא זוכה בה אבל לשאר מילי הרי היא כארוסה נראה שלא ראה התוס' שהביא ה"ה ז"ל במקומו דבתוספת' בפ"ב הנזכר קתני בהדיא אלמנה לכ"ג כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וזכה במציאתה ובמעשה ידיה והפר' נדריה יורשה ואינו מטמא לה כו' יע"ש גם רבי' ז"ל פרק י"א מהל' נדרים כתב וז"ל ואם היתה מחייבי לאוין והפר נדריה הרי אלו מופרין ומרן כ"מ לא הראה מקומן איו וכתב שטעמו משום דכיון דקדושין תופסין בה מקרי' אשתו ולא זכר שם שדבריו לוקחו מתוספתא הלזו ועיין במרן הב"י ז"ל י"ד סי' שע"ג בבדק הבית שכתב משם הא"ח דאשתו פסולה אינו מטמא לה היינו אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת אבל כהן שנשא פסולות מטמא להן והוא תימא איך אישתמיט' מיניה תוספתא הלזו: וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהק' על דברי רבי' הללו וז"ל וקשה דבפרק האשה רבה אמתני' דלא זה וזה זכאין בהפרת נדריה אמרי' בגמ' טעמא מאי אמור רבנן בעל מיפר שלא תתגנה עליו הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמא משום הכי הוא א"כ אפי' חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהיו מפירים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דקי"ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה עליו והרי גבי אשה שהלך בעלה למ"ה דלבעל הראשון אינה אסורה אלא מדרבנן ואפי' הכי אינו מפר כ"ש חייבי לאוין ואולי י"ל דמש"ה כתב הפר נדריה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יפר משום טעמא דאדרבא תתגנה ותתגנה וה"ה באשה שהלך בעלה למ"ה אם היפר מופר דטעמא דתתגנה ותתגנה שאמרו בגמ' לא הוי אלא לכתחילה את"ד ואין תי' נוח לי דאם איתא היכי תני מתני' לא זה וזה זכאין בהפרת נדריה דמשמע בהדיא דשניהם דינם שוה ולפי דברי הרב רב המרחק ביניהם דאלו בעל הא' אם היפר מופר ואלו בעל הב' אפי' בדיעבד אינו מופר והרשב"א ז"ל דקדק ממאי דלא תני מתני' ירושה ש"מ דבעל ה"ה יורשה וכמ"ש ה"ה בפרק זה ואם איתא דלענין הפרה נמי חלוקי' הם לא היה ליה לתנא דמתניתין למתנייה ובעיקר הקו' תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי התוספות בפרק הנז' ד"ט ע"ב ד"ה כיון דלא ירתי שכתבו בס"ד וז"ל ומדאמרינן לא זה וזה כו' משום דתתגנה אין להוכיח דאינו מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכ"ג דהתם רבנן הוא דקנסו' שלא יפר אבל אלמנה לכ"ג דלא קנסו כתובה לא קנסו בהפרת נדריה עכ"ל יע"ש ודוק: גם מה שנראה מדברי הרב נ"מ שדעת רבינו ז"ל דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה ומטעם דאחולי אחיל גבה אבל לשאר מילי חשיבא כארוסה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה וכשיטת רש"י ז"ל פרק נערה דמ"ח וכ"כ הרב בית שמואל בסי' נ"ז שכן משמע מלשון רבי' ושלא כדעת התוס' שם דס"ל דמטמא לה ומפר נדריה אין נראה כלל שהרי מדברי רבינו פי"א מה' נדרים מבואר שדעתו ז"ל כדעת התוס' דמסירתה לבעל מהני להפרת נדריה ובודאי דה"ה לשאר מילי שכ"כ בדין כ"ב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר ולא הבעל שאין הבעל כו' מבואר מדבריו דדוקא בנדרים שנדרה קודם שנמסרה לבעל אינו מפר מטעם דאינו מפר בקודמים אבל בנדרים שנדרה אחר מסירת הבעל מפר דחשיבה כנשואה וכדעת התוס' וכ"כ הכ"מ שם ובב"י בבד"ה סי' רל"ד ומעתה מבואר הוא שאין מקום לדברי הרב נ"מ וכמובן ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י סי' הנז' שמדברי הר"ן בנדרים נראה דמסירה לבעל מהני להפרת נדרים ממ"ש דהו"ל הך מסיר' כנשואין יע"ש ותמהני עליו שהרי מדברי הר"ן בפרק נערה מבואר שדעתו כדעת רש"י שכ"כ וז"ל ומוקי בגמרא דדוקא לירושת' בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל דרישא דוקא הכי קתני אבל לא לתרומה לרבותא נקטיה כו' ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושת' אבל לענין הפרת נדריה יצאה מרשות האב וכדתניא כו' והך בריית' לא קתני אלא מה שנכנסה לרשות הבעל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רש"י דבמסירה לבעל אינו מפר נדריה ולא מהני מסירה אלא לענין שיצאה מרשות האב ומעתה מה שאמר בנדרים דה"ל הך מסירה כנשואין עכ"ל דהיינו לענין שיצאה מרשות האב ודברי מרן צ"ע ועיין בהרא"ש ר"פ הבע"י גבי פלוגת' דרב ושמואל אי קנה לכל או לדברים האמורים בפי' נרא' שדעתו כדעת התוס' ויש לדקדק על הטור איך סתם הפך דברי הרא"ש אביו. וראיתי להרב חלקת מחוקק סי' ס' שהקשה לדעת רבינו דס"ל דחופת נדה לא קנה לה כלל ודינה כארוסה שהרי בפ' אע"פ אמרי' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה הראויה לביאה בעי' כו' וע"כ בעיא דרבין לא הוה לענין ירושה ושאר דברים אי חשיבה כנשואה או כארוסה שהרי אפי' בשמסרה האב לשלוחי הבעל יורשה כדאיתא בפרק נערה ומכ"ש נכנסה לחופה שהרי מסירת הבעל גריעה מנכנסה לחופה כדפריך התם ואימא נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אבל מסירה לבעל דינה כארוסה כו' וכיון שכן ע"כ לומר דבעיא דרבין אינו אלא לענין תוס' ועלה קאמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם ת"ל חיבת חופה קונה כו' משמע דהיינו דוקא לענין תוספת דומיא דבעיא דרבין את"ד יעוין שם שהניחו בצ"ע: והרב בית שמואל כתב לתרץ לזה ולפי מ"ש בסי' כ"ו לא ק"מ דבעיא דרבין קאי נמי לענין ירושה ואע"ג דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה היינו מטעם מחילה כמ"ש רש"י שם דכיון דמכרה אחולי אחיל ליה אבל חופה בבית אביה מבעיא ליה לרבין די"ל דגרע טפי לענין זה כו' יע"ש והנה הרב ז"ל הלך לשיטתו שכתב בר"ס נ"ו שדעת רבינו דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה וכדעת רש"י ז"ל ועל פי דרכו תירוצו עולה יפה אכן לפי מ"ש לעיל שדעת רבינו כדעת התוס' דמסירה לבעל מהני לכל דבר וכמ"ש לעיל מרן ז"ל בכ"מ ובב"י אין תי' זה עולה כהוגן דאיך אפשר לומר דטעמא דהתם משום מחילה דטעם זה ניחא לענין ירושה אבל לענין הפרת נדרים ושאר דברים דחשיבה כנשואה מאי איכא למימר ומ"מ אפשר ליישב דמ"ש רבינו דמסירה מהני לכל דבר ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה לא סיפא דוקא ורישא לאו דוקא היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דקיי"ל חיבת חופה קונה דפסקי כאת"ל דרב אשי אבל לפום מאי דמבעיא ליה לרבין אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה לא מצי למפשטה מהך ברייתא משום דלכשת"ל דחיבת ביאה הוא דקונה הוה ס"ל לרבין דברייתא דקתני בד"א לירושתה רישא דוקא ומטעם מחילה כמ"ש הרב ב"ש כן נראה לי ליישב: האמנם הא ק"ל לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"ק דיומא הביאו התוספו' ז"ל ד"ה ולחדא וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מזמנין אותה שאם תמות זאת ביה"כ שיקדש זאת ביה"כ דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת משני משום שבות התירו במקדש כו' יע"ש והשתא ע"כ לומר דלהירו' כי היכי דקדיש לה ביה"כ ה"נ דכניס לה ביוה"כ כדפריך בגמ' דידן והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשנינן בדכניס לה ועיין בתוס' פ"ק דיבמות דף י"ג ע"ב ד"ה לרבות והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשיבא חופה כיון שאינה ראויה לביאה ודינה כארוסה ה"נ חופה ביה"כ לא חשיבה חופה כיון שאינה ראויה לביאה שהרי יוה"כ אסור בתשמיש המטה ותו לא קרינן ביתו כלל אלא דינה כארוסה לכל דבר וליכא למימר דהירו' פשיטא ליה דלא בעי' חופה הראוי' לביא' ורבינו פ' כתלמוד' דידן שהרי כיון דתלמודא דידן לא איפשיט' בעיא ובירו' פשיטא ליה היה ליה לפסוק כפשיטותא דירוש' כדרכו ז"ל וכנודע והנה לדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביוה"כ אלא אכילה ושתיה אבל שאר עינויים הם מדרבנן היה מקום לומר דדוקא בחופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנדה ס"ל דלא חשיבה חופה אבל כל שאינה ראויה לביאה מדרבנן חשיבה שפיר חופה וכמו שנצדד בזה לקמן סעיף ו' האמנם הא ודאי עקא שהרי דעת רבינו ז"ל בהל' שביתת עשור דחמשה עי

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.