שיטה מקובצת/בבא מציעא/כח/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא כח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנו רבנן בראשונה וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: בזמן הזה מכריזין האבידה בבתי כנסיות ומדרשות והוא דליכא רמאין אנסים ומוסרים שמוסרים אבידה למלך.

ובמקום שיש רמאין או אנסין או מוסרים מודיע לשכני מקום שנמצאת שם האבידה ודיו. ע"כ.

אם נמחית אבן הטועין פירש רש"י ז"ל אם נכסית שאינה נראית כמו ומחה ה' דמעה וכו'. שהוא לשון קינוח שמקנחין דבר עד שאינו נראה יותר. הרא"ש ז"ל.

ובירושלמי מפרש נמחית ממש כדכתיב אבנים שחקו מים כלומר אם נמחית קצת מפני המים לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה למחות ולא היה אומר כך אלא כדי לדחותם שאין מתפללים על רוב טובה. ופירוש טועין שהיו טוענין ליה דברים זה מכריז וזה נותן סימנים. תוספות חיצוניות.

מתניתין: אמר את האבידה ולא אמר סימניה. פירוש ולא אמר סימן מובהק דידה כלומר שהוא דתקינו רבנן שיחזיר אדם אבידה בסימן שאינו מובהק דסבירא ליה להאי תנא דסימנים לאו דאורייתא כלומר כשאנו מחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק אינו מן התורה אלא תקנת חכמים היא ומדאורייתא סימנים מובהקים או עדים בעינן ומשנה זו מדאורייתא קתני ולא קתני דרבנן והכי קאמר אף על פי שיאמר גלימא שיש לי בה סימנים כך וכך אבדתי כיון שאותם סימנים אינם מובהקים לא יחזיר מדאורייתא אלא מדרבנן.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה. כלומר סימנים שאינם מובהקים לא יחזיר דדילמא לאיניש אחרינא הוה והכי קאמר אף על פי דתקון רבנן להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אבל מי שהוחזק כפרן ורמאי לשכניו אף על פי שאמר סימנים שאינם מובהקים דלאיניש אחרינא הוינן מהדרינן מדרבנן לא מהדרינן ליה עד שיתן סימנים מובהקים או עד שיביא עדים שנשמר עד דרוש אחיך וגו' דלפי התורה לרמאי מחמירה שמצריכו להביא עדים אף על גב דלאיניש אחרינא סגי בסימנים מובהקים דידה והשתא דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון להקל לאיניש דעלמא ממה שאנו מקילין ברמאי דלאיניש בעלמא סגי בסימנים שאינם מובהקים ולרמאי בעינן סימנין מובהקין. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד ארץ ישראל. שמע סימניה בהאי כנישתא ואזל לכנישתא אחריתי יהיב סימניה זהו רמאי וכן כיוצא בו. ר"ח ז"ל.

גמרא: איתמר אמר רב יהודה אבדתא מכריז וכו'. נראין הדברים דלא נחלקו אלא אמר שרבו הרמאין ומטעמא דמפרש ואזיל והיינו דאייתי ליה תלמודא הכא אבל מן הדין דכולי עלמא גלימא מכריז וכדאמר רבינא בפרק קמא טיבעי מכריז. חיישינן לרמאי. פירש רש"י שמא ישמע לבעל האבידה מתאונן בין שכניו טליתי נאבדה וכו' וקשיא לי והא תנן שהרמאי אף על פי שנתן סימניה לא יתן לה ויש לומר דדילמא ידע סימן מובהק דידה וקדים ויהיב ליה. אי נמי דהכא לאו לרמאי ידוע חיישינן אלא לאיניש דעלמא שירצה לעשות רמאות עכשו כן נראה לי. הריטב"א.

הא דאמרינן מאי לא אמר סימניה דלא אמר סימן מובהק דידה לאו סימן מובהק ממש קאמר דהא מהדרינן אבידתא בסימנים כל דהו אלא לאפוקי חיורא וסומקא אי נמי ארוך וגוץ קאמר דהוו סימנים גרועים טפי דלא סמכינן עלייהו כלל ואפילו למאן דאמר סימנין דאורייתא כדאיתא לעיל. הרשב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: דאמר סימניה ולא אמר סימן מובהק דידה כיון דאית בה סימן מובהק ולא קאמר לה שמע מינה לאו דידיה היא דאי דידיה היא מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבדתא בסימן שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא. עד כאן.

כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר סימנים שאין מובהקים אף על פי שאינו ידוע ברמאי לא יתן עד שיאמר סימנים מובהקים.

ואם הוא ידוע ברמאי אפילו אמר סימנים מובהקים לא תנו לו אלא אם כן יביא עדים שהיא שלו. ומשרבו הרמאין אף על פי שאין אנו יודעין בו שהוא רמאי אפילו אם אמר סימן מובהק לא יחזירו לו עד שידרשוהו ויחקרוהו ויביא עדים שאינו רמאי. עד כאן.

והראב"ד כתב וזה לשונו: משרבו הרמאין היו אומרים לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול בסימן שאינו מובהק. אבל אם לא הביא עדים לא ידעתי אם נותנין לו בסימן מובהק וכל שכן לרמאי ידוע. עד כאן.

מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה. פירש רש"י מסתברא שכן היתה מחמלה ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. וקשיא לי ואפילו חוזרין ומגידין מאי הוי כיון דתוך כדי דיבור הדרי בהו חהא קיימא לן שהעדים שאמרו תוך כדי דיבור אנוסים היינו נאמנין. ויש לומר והתם שחזרו מעצמן אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה שאמר להם אנא רמאה אנא יש לנו לומר שאינם חוזרין ומגידין. הריטב"א.

מתניתין: ודבר שאינו עושה ואוכל כגון עגלים וסיימין ימכרם מיד ויניח הדמים אצלו שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו כלומר ראה שתעשה לו השבה שאם יניחם ויוציא עליהם הוצאתן בחדש אחד יוציא אחד מן העגלים נמצא שלא החזיר לו אותו העגל והוא נתחייב בכולם להשיבם ואף על גב שגם הבעלים היו מוציאין הוצאות כאלו בהן דהא לאו בני מעבד מלאכה נינהו אפילו הכי חייבתו התורה שיחזור לו את כולן והאי לא אפשר אלא במכירה אחת מהן דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא רצה להחמיר על המוצאה שיאכילנה משלו דדי לו מה שטרח בהן בגופו.

אי נמי יש לומר שהבעלים לא היו מאכילין לעגלים שיש להן שדות וכרמים ומכניס אותם שם ורועים במרעה טוב אבל זה המוצא אין לו נחלת שדה וכרם ויצטרך לקנות הכל במעותיו ויחזור ויגבה מן הבעלים כלומר שיעכב אחד מן העגלים בשביל מה שהוציא עליהם לפיכך טוב הוא לבעלים שימכרם מיד. ה"ר יהונתן.

גמרא: גירסת כל הספרים כל דבר שעושה ואוכל מטפל בהם כל י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. ופירש רש"י ז"ל מוכרן ומניח דמיהן אצלו. ונראה מדבריו שאי אפשר לו לשום לעצמו משום חשדא וכדאמרינן לקמן בפרק המפקיד גבאי צדקה שאין להם עניים וכו'. ויש מפרשים שם דמיהן אפילו לעצמו דאין כאן חשד דהא משיב אבידה הוא. ומסתברא לי כדברי רש"י ז"ל מדקתני במתניתין כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר והא דקתני בברייתא שם דמיהן לומר שהוא שם דמיהן ומוכרן שלא בבית דין. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל גריס מכאן ואילך מוכרן בבית דין והא דקתני שם דמיהן ומניחן איכא למימר דמניחן אצלו שלא ישתמש בהן קאמר וברייתא כרבי עקיבא. ואי נמי מניחן אצלו ומשתמש בהן קאמר. ובתוספות פירש דאפשר לומר דהאי מניחן אפרה וחמור קאי כלומר שמניחן אצלו והן שלו. הרשב"א.

ויש לתמוה על פירוש רש"י ז"ל דלקמן פירש בההיא דהמוצא תפלין דאמרינן שם דמיהן ומניחן דשם דמיהן לעצמן אם ירצה ומניחן בראשו. ואיכא למידק עליה למה אינו מוכרן לאחרים משום חשדא כדאמרינן הכא. ואפשר דתפלין בי בר חבו שכיחי וקיצי דמייהו. אבל אין צריך לכך דההיא דלקמן כההיא דהכא מפרשה והכי קאמר שם דמיהם לאלתר כלומר מוכרן לאחרים וכי קאמר ומניחן אדמים קאי ולא אתפלין ולאלתר דקאמר אשם דמיהן קאי דומיא דמאי דאמרינן שבועה שלא אישן שלשה ימים לוקה וישן לאלתר דפירושה לוקה לאלתר וישן לכשירצה. הר"ן ז"ל.

וזה לשון גליון תוספות: שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס למכרן לאחרים. ואין הלשון משמע כן ולפירושו מניח הדמים כרבי עקיבא שלא ישתמש בהן. ואם תאמר לשמואל דאמר לקטן גבי תפלין מניחן ולפירושו נמי מניח הדמים והא שמואל פסיק כרבי טרפון דמשתמש בהן. ויש לומר הני מילי בבעלי חיים דטרח בהו אבל תפלין דלא טרח בהו לא והוו כמעות אבידה דאמרינן לקמן דלא ישתמש בהן. ע"כ.

שם דמיהן ומניחן. פירש הקונטרס מוכרן ומניח הדמים אצלו. ונראה דלגופיה נמי יכול לשום שכך משמע הלשון. ולא דמי לגבאי צדקה דלקמן פרק המפקיד דהא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבידה. והא מניחן נמי מצי למימר דאפרה וחמור קאי שמניחן אצלו ויהיו שלה וכן לקמן גבי מוצא תפלין בשוק דאמר שם שמין דמיהם ומניחן לאלתר היינו מניחן לראשו ומיהו יש לומר דמניחן אדמיהן קאי ולא ישתמש בהן כרבי עקיבא ושם דמיהן ומניחן לאלתר דתפלין נמי הכי פירושו לאלתר שם דמיהם ומניחן שלא ישתמש בהם ואם תאמר והאמר שמואל הלכה כרבי טרפון דמותר להשתמש בדמים ויש לומר דהני מילי בדמי אבידה שטרח בהן להאכילן כגון עגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין אבל בתפלין דלא טרח בהם לא. תוספות שאנץ.

הא דרעיא הא דפטומא. כלומר אם אלו העגלים וסייחין הם כל כך גדולים שרועין מאליהן אי נמי שמצאן בזמן שהדשא מצוי ואוכלין מאליהן אין טיפולן מרובה משום הכי מטפל בהן שלשה חדשים והא דקתני שלשים יום ותו לא כגון שהם קטנים כל כך שצריכין לפטמן על האבוס אי נמי שהם גדולים שיוכלו לרעות אם ימצאו דשא אלא שאין הדשא מצוי וצריך לפטמן על האבוס דאיכא טירחא יתירה. רברבי אוכלים אוכלין הרבה הילכך שלשה ימים ותו לא שאם יעמדו יותר יאכל תרנגול אחד לתרנגולים הרבה ובזוטרי שאוכלין מעט שלשים יום. ה"ר יהונתן.

והרמ"ך כתב וזה לשונו: אווזין ותרנגולים זכרים גדולים שלשים יום. והוא שאין הוצאתם מרובה מפני שמחטטין באשפות ואינו צריך לטרוח בהן הרבה. ואווזין ותרנגולים קטנים שאינו עושה כלל וטרחתו מרובה אף על פי שירויח בהן בעל האבידה אם יגדלו אין המוצא מטפל בהם אלא שלשה ימים ואחר כך ימכרו בבית דין. והמפרש כתב בהפך קטנים שלשים יום לפי שאוכלין מעט וגדולים שלשה ימים מפני שאוכלין הרבה עד כאן. ודבריו צריכין פירוש כדי להעמיד הדין כדבריו לפי שהגדולים הוצאתן מרובה משבחן אבל הקטנים שבחן מרובה מהוצאתן שבעודן קטנים אינם ראוין לאכילה ואין אדם מוצא בהן לוקחין וכשיגדילו מעט ימכרו ביוקר. עד כאן. והמפרש שזכר הוא ה"ר יהונתן כידוע.

שלא יאכיל עגל לעגלים. פירוש לא תמכור עגל היום ותאכיל לנשארים דקא מכליא קרנא אלא ימכור היום הכל. ר"ח.

עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם. ואם תאמר אי בנשתמש היכי קאמר רבי עקיבא דאין חייב באחריותן הא שמעינן ליה בסוף המפקיד דשולח ידו בפקדון חייב ואפילו הוי בעין ואהדריה לדוכתיה בעינן דעת בעלים כל שכן היכא דמוציא לגמרי דלא מיפטר במה שמניח אחרים תחתיהם אפילו יזכו בהם לצורך הבעלים. ויש לומר דמיירי בשלא הגביה הכוס ליקח הפרוטה שאז היה שולח יד בכל אלא בלא הגבהה נטלה ואז אינו חשוב שולח יד אלא באותה פרוטה כדמוכח בסוף המפקיד. ודוקא בנשתמש במקצתן גלי אדעתיה דניחא ליה בשאלה זו קא סלקא דעתך דפליגי דרבי טרפון סבר דאם אבדו חייב באחריותן אף על גב דלא אשתמש בכולהו דכיון שנשתמש במקצתן גלי אדעתיה שהיה דעתו להשתמש גם בנשארים והניחם שם לדעת שיהיו שלו ויקחם כשירצה. ורבי עקיבא סבר דאינו חייב אלא באחריות אותן שנשתמש בהם אבל בשאר לא דשואל לא הוי עלייהו כיון דאסור להשתמש בהם. ולפי זה יש לפרש נמי כעין זה ההיא דלקמן דהמפקיד מעות אצל שלחני דבשנשתמש במקצת איירי. ומיהו דוחק גדול לפרש כן. ועוד מנין לו לתלמוד להעמיד מחלוקתן בשנשתמש בהן דוקא כיון דמלישנא דמתניתין ליכא למשמע דהכי דוקא מיירי. ונראה דגרסינן עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהן כלומר אם מותר להשתמש בהם או לא. אבל לא ישתמש בהם פירוש אם היה אסור להשתמש אפילו רבי טרפון מודה שהיה מותר. ואפילו גרס בנשתמש יש לפרשה בענין זה וכן פירש הקונטרס דנשתמש לאו דוקא ומיהו קשה בסמוך שמקשה התלמוד לרב יוסף ולפיכך דרבי טרפון למה לי דמשמע דוקא לרב יוסף הוא דקשה ליה ליתני רבי טרפון אומר ישתמש בהם ולשתוק ואנא ידענא דכיון דמותר למשתמש חייב באחריותן אבל לרבה ניחא ליה ודרבה יותר הוא חידוש לרב יוסף מלרבה שמשמיענו לרב יוסף דאפילו שואל נמי כמו שמתרץ ומה שייך להקשות ולתרץ על רבי טרפון לרב יוסף יותר מלרבה. ולפיכך קמא דפריך ניחא. ויש לתרץ דמעיקרא הוה ניחא ליה לתלמודא דנקט רבי טרפון ולפיכך. משום לפיכך דרבי עקיבא דאצטריך לאפוקי מדרב יוסף וגם לפיכך דרבי טרפון עצמו מצי למימר דאתא לאפוקי מדרב יוסף דאצטריך למידק הא אם היינו אומרים לא ישתמש בהם אם אבדו לא היה חייב באחריותן דשומר אבידה כשומר חנם אבל עכשו לרב יוסף קשה לו למה הוצרך לפיכך דרבי טרפון כלל דזה אינו דומה לו שום חידוש להשמיענו אף על גב דלא נשתמש כיון דיכול להשתמש הוו עלייהו כשומר שכר לרבה או שואל לרב יוסף דפשיט ליה הואיל ונהנה מהנה. ומיהו קשה כיון דמעיקרא כי ניחא ליה לרבה לא הוה מחייב רבי טרפון אלא באבדו ולא בנאנסו והשתא מסיק לרב יוסף דאפילו נאנסו מחייב אם כן חידוש גדול דלפיכך דר' טרפון דמפיק ממאי דסלקא דעתין מעיקרא דלא הוי שואל לרבי טרפון ועוד אי משמע ליה דמילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למתני אם כן תקשי ליה לפיכך דהמפקיד מעות אצל שלחני דלקמן למה לי למאן דאמר נאנסו לא וזה קשה גם לפיכך קמא דפריך. ונראה לי דהאי דקאמר תלמודא ולפיכך דר' טרפון למה לי לא אתי לאקשויי לרב יוסף יותר מלרבה אלא דפירוש בעלמא הוא דמפרש ואזיל בניחותא. תוספות שאנץ.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף