שיטה מקובצת/בבא מציעא/כה/א

שיטה מקובצת בבא מציעא כה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא: ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. פירוש ובודאי דהא קמשמע לן דחייב להכריז על הכל כדי שיחזור הכל בסימן אחד כיון דהוי בצדו ואיכא למימר דמיניה נפלה ומיניה הוא דרמינן אמתניתא ואדוקיא דמתניתין.

בא בעל סימן ונטל את שלו פירוש שהודה שהדבר שאין בו סימן אינו שלו ושלא אבד לו אלא הכלי לבדו זכה הלה בדבר שאין בו סימן ולא הוי יאוש שלא מדעת דמסתמא כבר ידעו בעלים של פירות ונתיאשו קודם שבאו לידו של זה כל היכא דהוי מילתא דיקירא וכיוצא בו.

אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא. פירש רש"י דמתניתין וברייתא קמייתא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא דלא שריק ואם איתא דהאי כיתנא מהאי כובא הוה משתייר מיניה בכובא והוא הדין בכיס ולפניו מעות מהאי טעמא ודקתני אידך חייב להכריז בצנא דפירי דעבידי דשרקי ונפלו מיניה כולהו.

והקשו בתוספות דהיכי אפשר לאוקמי מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דוקא ולא בפירות דהא בהדיא קתני בהו פירות וכיתנא לאו פירות הוא דאף על גב דאמרינן בבראשית רבה ויבא קין וגו' זרע פשתן הביא זרע פשתן הוא דמקרי פרי אבל פשתן גופיה לא מקרי פרי. לכך פירש בתוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי דסתם צנא יש לו אוגנים ואלו הוו פירות מהתם הוה משתייר מינייהו בצנא וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא דסתם כובא אין לה אוגנים ולהכי לא משתייר בגוה ואף על גב דהוו מהתם. ויש מפרשים דכולה מילתא תליא בכובא או צנא דהוא הדין בכובא ופירי וצנא וכיתנא אלא דאורחא דמילתא נקט דאורחא דכיתנא בכובא ואורחא דפירי בצנא. ואחרים פירשו דדוקא נקט כובא וכיתנא דאיירי דכובא אין לה אוגנים וגם הפשתן קשור חבילות אפשר דנפל מינה ולא משתייר מידי אבל צנא אית לה אוגנים והפירות גם כן אינם דבוקים ואלו הוו מהתם לא סגיא דלא משתיירי מינייהו התם. ולפירוש זה לא ידעינן כל היכא דהוו כובא ופירי וצנא וכיתנא בתר הי מינייהו אזלינן ותלמודא נמי לא קים ליה שפירן ומאי דפסיק ליה נקט. ומביאין עוד ראיה בתוספות לפירושא דהא באוקמתיה דרב פפא אמרינן הא דמהדרי אפיה לגבי פירי והא דלא מהדרי וכו' איבעית אימא הא והא דמהדרי אפיה והא דאשתיירו ביה והא דלא אשתיירו ביה דכל היכא דלא אשתיירו ביה אף על גב דמהדרי אפיה כלפי פירי מיהת הרי הן שלה והיינו צנא ופירי ואלו לפירוש רש"י אליבא דרב זביד בצנא ופירי קאמר שנוטל ומכריז ואין זו שיטת התלמוד שיבא רב פפא להפוך דברי רב זביד אלא שבא להרחיב בדבריו ולעשות בו חלוקים.

אבל לפירוש התוספות לרב זביד נמי בצנא ופירי קאמר שהן שלו ורב פפא בא לבאר כיצד הן שלו. הריטב"א.

כתוב בגליון וזה לשונו: הא בכובא וכיתנא לפירוש התוספות קצת קשה דלימא איפכא דמתניתין ברישא ולרש"י ניחא אך לשניהם קצת קשה הא דקאמר זכה הלה במה שבידו הוי מילתא דפשיטא כיון שזה מודה שאינו שלו וגם קצת קשה דעל המשנה מיד קודם שהביא הברייתא יאמר ורמינהי ולפירוש ר"ח ניחא ולפירוש ר"ח הפירוש הא דקאמר זכה הלה אפילו אשתייר קצת איירי בכובא וכיתנא דאין דרך שיפול דבר ממנו שכולו נשאר בפנים וכן הא דאית ליה אוגנים אז כולו נשאר בפנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי. פירש רש"י מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא דאם איתא דמכובא נפול הוה משתייר ביה קצת מן כיתנא אבל ברייתא בצנא ופירי דעבידי דשרקי כולהו ואפשר דמצנא נפול משום הכי חייב להכריז והקשו עליו דמתניתין וברייתא קמייתא קתני בהו פירות ולא משמע כיתנא. עוד קשה לי דלפי פירושו אמאי קאמר רב פפא בתר הכי הא והא בצנא ופירי הכי נמי הוה מצי למימר הא והא בכובא וכיתנא הא דאשתייר ביה מידי הא דלא אשתייר ביה מידי. ועוד דכי מוקי להו רב פפא הא והא בצנא ופירי פליג בטעמא אתירוצא קמא דבתירוצא קמא סבירא ליה דבצנא ופירי חייב להכריז אף על גב דלא אשתייר ביה מידי דעבידי דשרקי ורב פפא פליג בהא והוה ליה לפרשי טעמיה אלא הנכון כפירוש התוספות דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי וברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא משום דסתם צנא יש לה אוגנים לא עבידי דשרקי כולהו אבל כיתנא עשוי חבילות וכובא אין לה אוגנים ואפשר שנפל כולו כאחד. והשתא אתי שפיר הא דרב פפא דשייך בהאי טומא גופה. ולא תיקשי להאי פירושא דהוה ליה לתלמודא לאפוכי ולמימר ברישא הא בצנא ופירי דמוקמינן ביה מתניתין וברייתא קמייתא דדכוותה איכא טובא בתלמודא. עד כאן.

רב פפא אמר הא והא בצנא ופירי וכו'. ברוב ספרים כתוב הא דמהדר אפיה כלפי פירי והא דלא מהדר. ואיבעית אימא הא והא דמהדר אפיה הא דאשתייר ביה וכו' ולפי גירסא זו קשה דלשינוייא קמא דמוקמינן ההיא דהרי אלו שלו בדלא מהדר ואפילו הכי קתני מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז ולאיבעית אימא חוזר בו מסברא זו דמוקי תרווייהו במהדר הא דאשתייר והא דלא אשתייר מכלל דאי לא מהדר אף על גב דאשתייר אין חייב להכריז. ואי הוו גרסי הא והא דלא מהדר הוה ניחא. הרא"ש.

הא דאית ליה אוגנים. ונראה לי דבכיס נמי ברייתא קמייתא שלא היה הכיס פתוח לגמרי ואם איתא דמיניה נפל הני מעות הוה משתייר ביה מידי. וברייתא בתרייתא כשהוא פתוח לגמרי. אי נמי אפשר דיש כיסים שיש להם רצועות של עור על פיהן כמין אוגנים לעכב המעות שלא יפלו. שיטה.

שמעת מינה מנין הוי סימן. לאו קושיא היא דהא ודאי הכי קיימא לן. אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתניתין מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלומר דמהא ליכא למשמע מינה דדילמא צבור קתני ומשום סימן מקום והא דנקט צבורי צבורי דעלמא כדאמרינן התם בוגרות דעלמא. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: תני צבורי פירות ולא אצטרכינן למימר מאי צבורין צבורין דעלמא דהשתא הכי קאמרינן דלאו דוקא בשמצא מנין צבורין ומשום דמנין הוי סימן אלא אפילו בצבור אחד הכי דינא ופירוש צבורין בין בשמצא צבורי רבים יחד בין בשמצא צבור אחד דמקום הוי סימן ואמרינן דאם כן נשמע מינה דמקום הוי סימן מדקתני צבור. ופרקינן דמהא ליכא למשמע מינה ותני צבורי כלומר דזיל הכא ומדחי וזיל הכא ומדחי וליכא למשמע מינה לא הא ולא הא. ואם תאמר ואפילו קתני צבור אמאי לא אמרינן דמנין הוי סימן לומר כמה מדות יש בהן. יש אומרים דאלו בחד צבור דילמא דרך נפילה וכל שבדרך נפילה אין מנין סימן. ועוד יש לומר דכל היכא דקתני צבור איכא למימר משום סימן מנין ואיכא למימר משום סימן מקום אבל כי קתני צבורי על כרחך היינו משום סימן מנין דאי לסימן מקום בצבור הוה סגי ואמאי תני צבורי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: שמעת מינה מנין סימן וכו'. ואין להקשות דנימא מנין ומקום הוי סימן. ויש לומר יקשה למאן דאמר מקום הוי סימן כי לדידיה צריך לומר מנין לחודיה הוי סימן אפילו לא יהיב סימן במקום והוא הדין למאן דאמר מקום לא הוי סימן דבהא לא פליגי. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ואם תאמר מאי דיוק הוא זה מדקתני צבורי הא כולה מתניתין דהרי אלו שלו קתני בלשון רבים. ויש לומר דדייק מדלא קתני פירות צבורין מעות צבורין כדקתני רישא פירות מפוזרין וכו'. ואם תאמר ולמה לי למתני צבורי מעות משום מנין הא בחד צבור נמי איכא מנין דהיינו שלשה מטבעות כמגדלין. יש לומר דאיידי דתני צבורי פירות תנא נמי צבורי מעות. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: תני צבור. תימה דאכתי להוי מנין סימן מנין פירות מנין מעות שבצבור. ויש לומר דמכל מקום אין להוכיח אי מקום הוי סימן אי צבור תנינן. אבל קשה דמאי פריך שמעת מינה מקום הוי סימן הא אי תנינן נמי צבור איכא למימר דמנין הוי סימן. ונראה דפירות איירי בחטין וכיוצא בהן דלא שייך בהו מנין אלא כי איכא צבורין הרבה דהוי מנין דצבורין סימן ואצבור פירות פריך שפיר שמעת מינה מקום הוי סימן. ע"כ.

והוא שעשויין כמגדלין וכדמפרשי רבי חנינא נמי כעין של שלשה מלכים בעינן שלשה ובתרי לא הוי סימן ולא הוראה שהיה בהנחה.

וקשה אם כן מאי מכריז דהא כיון דידעינן דלא מכרזי אלא בכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה יודע לומר שלשה הם וכעין של שלשה מלכים ועשויין כמגדלים ואי אמרת מנין מכריז כלומר מנינם הוי סימן אם הם שלשה או יותר אם כן היינו דרבי יוחנן ומאי איריא תלתא ואמאי לא אקשי לרבי יצחק ולרבי חנינא כי היכי דאקשי לרבי יוחנן. ויש לומר דלרבי יצחק ולרבי חנינא מאי דבעי תלתא הוא כדי שנדע שהוא דרך הנחה דתלתא כמגדלין לא שכיחי דנפלי הכי ומכל מקום סימנא הוי מנינא דמכאן ולמעלה אבל בשנים אף על גב דמנינא הוי סימנא מכל מקום דילמא מתרמי ונפלי ונתיאשו הבעלים דמאן לימא להו דנפלי אהדדי הילכך אפילו מנין לא הוי סימן. אבל לרבי יוחנן דאפילו זו על גב זו כגון של מלך אחד מכריז ואמרינן דרך הנחה הוי אם כן כי היכי דמתרמי תרי זו על גב זו הכי נמי מתרמי תלתא אלא מתרמי לא אמרינן ואם כן מאי יכריז תלתא אפילו תרי נמי. ואהדר ליה טבעא מכריז ותרי לא הוי סימן בשביל הסכלים שסוברים דמאי דקאמר טבעי סתם הוא לפי שהיו שנים דמיעוט רבים שנים. אבל שלשה אפילו ליודעים הוי סימן כיון דאפשר משלשה ולמעלה ואם משלשה ולמטה אי אפשר דלא הוו מכרזי וכדפרשינן לרבי יצחק ורבי חנינא. שיטה.

והוא שעשויין כמגדלין. כתוב בתוספות ויש לומר דשפיר משני טבעי מכריז פירוש לעולם בתרי לא הוי מקום סימן. ולקמן הוה מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר ומהכא ליכא למפשט דמנין סימן דזיל הכא מדחה לה דאיכא למימר מקום סימן. גליון.

כמגדלין רויחא מתתאי ומציאה עלויה לזוטרא עילוי מציעתא תניא נמי הכי מצא מעות מפוזרין וכו'. עשויין כמגדלין חייב להכריז כי בודאי דרך הנחה היא זו ויש סימן בזו ההנחה והני מילי ברשות היחיד או בסימטא אבל ברשות הרבים אם הניחן שם ושכחן אבידה מדעת היא מפני שהן מתפזרין ברגלי האדם והבהמה ההולכים שם כל היום ועוד לא יהיה לו בהן סימן אי נמי דאשכחינהו בגומא. ואלו הן כמגדלין שלשה מטבעות זה על גב זה כלומר וכמה הן שהן עשויין כמגדלין ויהא חייב להכריז שלשה מטבעות וכו' אבל שנים אף על פי שעשויין כמגדלין לא. הראב"ד.

ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז. פירוש כמגדלין מכוונות זו על גב זו אין אחת עודפת על חברתה מפוזרין שלו אי הוו שלחופי משלחפי שאינם מיושבים זו על גב זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינה עליה כגון כנפי הכרובים כדגרסינן בפרק המוכר את הבית ודילמא שלחופי הוו משלחפי מהדדי. ועיקרו כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינון ידוהי. ואסיקנא כל שאינן ושויין כמגדלין מפוזרים נינהו והרי הן שלו רויחא לתתא ומציעאה עילויה וזוטרא עילוי מציעאה זהו כמגדלין. עד כאן.

הא גופה קשיא. כתוב בתוספות דמצינן למימר דשלשה מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות כלומר דנימא דשלחופי לא מיקרי צבור ונקט צבורי מעות איידי דנקט רישא צבורי פירות ולעולם הוא הדין שלחופי ואי לאו רבי יצחק מגדלא הוה מצינן למימר דצבורי מעות היינו נמי שלחופי. גליון.

ומורי הרב ז"ל כתב בתשובת שאלה סימן אלף וש"נ וזה לשונו: שאלת מה תירצו התוספות דאכתי הקושיא במקומה עומדת מעות מפוזרין הרי אלו שלו הא שלחופי משלחפי חייב להכריז אימא סיפא צבורי מעות דפירושו שלשה מטבעות זו על גב זו חייב להכריז הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו.

תשובה. אי שלשה מטבעות זו על גב זו הוי בבא באנפי נפשה איכא למידק מינה הא שלחופי משלחפי הרי אלו שלו וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אבל אי קאי לפרושי צבורי מעות ליכא למידק מינה מידי דהא טעמא דצבורי פירות אי משום מנין למר ואי משום מקום למר ולא מפני שהמעות צבורין דתידוק מינה הא שלחופי משלחפי. תדע דלא קתני פירות צבורין ומעות צבורין ואתי סיפא לפרושי מה נקרא צבורי מעות שלשה מטבעות זה על גב זה וליכא למידק מינה מידי דהא לא הוי טעמא משום דהן זה על גב זה דאם כן אמאי בעינן צבורי בצבור אחד סגי ולא מצי למידק מינה לא מנין הוי סימן ולא מקום הוי סימן ומדבעי למשמע הכי ברירא מילתיה דטעמא לא הוי משום דמונחים זה על גב זה ומשום הכי לא קשיא רישא לסיפא ודוק. ואם תאמר לדידן דלא הוי סיפא פירוש דרישא כיון דמנין הוי סימן אמאי תנא צבורי מעות. ויש לומר דלמאן דאמר מנין הוי סימן אף על גב דלא ידע מנין המעות כיון דידע שהן שני צבורין הוי סימן דאף על גב דמכריז טיבעי אמר שני צבורין היו ונולן אף על גב דלא ידע כמה נינהו. עד כאן.

תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו. לאו דוקא עשויין כמגדלין בלחוד דאם כן מאי קמיבעיא ליה לרבי ירמיה לקמן ובכשיר וכשורה וחביריו. ועוד דהא אמרינן לקמן דכסולם וכאבני בית קוליס הוי סימן. ועוד דלמאי דהוה סלקא דעתין לקמן דהנחה בלא מנין הוי סימן מה סימן יש לה דהא כל חד וחד אמר עשויין כמגדלין היו דלא מכריזין אלא בשעשויין כמגדלין אלא ודאי הכי קאמר דכל היכא דמשלחפי שלחופי ודכוותייהו הוא דאמרינן הכי איתרמו והיינו דבעי רבי ירמיה בכשיר וכשורה וחביריו אם יש להם דין עשויין כמגדלין או לא. הריטב"א ז"ל.

מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. יש מי שפירש מאי מכריז המוצא מנין שאמר כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלי הן ומונחין זה על גב זה מצאתם אי הכי אפילו תרי נמי ופריק מטבעי מכריז וזה בא ואומר כך וכך הן וכיון שכן אי שנים הן לא הוי סימן מנין דמידע ידע דמיעוט מטבעי שנים ולפיכך אינו חייב להכריז ומונחין זה על גב זה דקתני לאו סימן קאמר אלא דאי עשויין כן איכא למימר דלאו דרך נפילה נינהו וכשאינן עשויין כן המוצא אומר דרך נפילה הן ולא ידעינן מניינן ונתיאשו מהן הבעלים. וכן פירש הראב"ד למעלה בשלהי פרק קמא גבי שטרות דאמרינן לעיל מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה אי הכי אפילו תרי נמי ופרקינן שטרי מכריז ונותן סימן במנין והילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלין לסימן. ורש"י פירש רבינא אמר טיבעא מכריז כלומר זה מכריז מטבעות מצאתי וזה בא ואומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם. והקשה הרמב"ן ז"ל אם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא בעלמא הוא דהא קיימא לן מנין הוי סימן ותו במטבעות למה לי מנין תיפוק ליה דעשויין כמגדלין הוי סימן ובהכי בלמוד סגי. ופירש הוא ז"ל דמאי מכריז מנין פירושו כפירוש מאי מכריז מקום וכו'. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: והא דאמרינן מאי מכריז מנין פירש רש"י שמכריז כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונותן סימן זה על גב זה מצאתם ודמינן טיבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה אומר שלשה היו וזו על גב זו מצאתם ואם כן הא דרבינא לא אתיא כהלכתא ודיחויא היא לומר דמנין לא הוי סימן. ותמהתי על רבינו הגדול שפסק הלכה כן וכן כתב נמי הא דאמרינן בפרק קמא שטרי מכריז ותו מתניתין נמי קשיא דקתני תכריך ומפרש בברייתא שלשה כרוכין למה לי סימן כריכתן תיפוק לי משום מנין. וכן נמי למה לי עשויין כמגדלין לימא מנין ותו למה לי למימר שלשה היו ועשויין כמגדלין בעשויין כמגדלין בלחוד סגי דהא הוי סימן. ואפשר לומר שכשאינם עשויין כמגדלין הרי אלו שלו משום דאמרינן כיון דדרך נפילה הוא המוצא סבור שאינו יודע מנין שאחד אחד נפלו ממנו וכשהן עשויין כמגדלין יודע מניינם. ואינו נכון. והרב אב ב"ד פירש כך מאי מכריז מנין מי אבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן אי דמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה. שטרי מכריז ונותן סימנין במנין הילכך כיון דאמר מי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שתים ואינו יכול לתת סימן במנין ולהכי נקט שלשה. עד כאן. וזה הפירוש אינו עולה דתכריך ואגודה ומגדלין לסימן קתני. ולי נראה שפירוש מאי מכריז מנין כפירוש מאי מכריז מקום שאמרו למעלה בגמרא ולרבי יוחנן אקשינן כלומר לרבי יוחנן דאמר דאפילו של מלך אחד חייב להכריז מאי מכריז מנין דודאי של מלך אחד אף על פי שעשויין כמגדלין לאו דרך הנחה הוא אלא דרך נפילה הוא דכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה הכי וכדאמרינן אימר איתרמו ונפלו אהדדי אלא משום הכי חייב להכריז שאפילו נפלו ממנו יש לו בהן סימן מנין שכשמשמש בכיסו מיד ידע שנפלו ממנו אי הכי אפילו שנים נמי ומפרקינן טיבעי הילכך בשנים ליכא סימן מנין ומשום הכי תנן שלשה. והא דבעי זו על גב זו משום שאם היו מפוזרים שמא יותר היו ומי שמצא האחרים לא מצא אלו או שמא פחות מכן היו ומאחר נפלו כאן מקצת אי נמי בשתי נפילות נפלו ממנו ממש ומשמש בינתים ואין לו מנין בהם. וכן פירש מאי מכריז מנין דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין דאי משום שהקשר סימן ומפרקינן תני רבי חייא כרוכין וכו' ובודאי לאו משום סימן כריכה דהא כולהו נמי הכי כריכי ואקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. נמצא עכשיו שאין מכריז משום מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות או מטבעות זו על זו אבל כל מח שמפוזר אינו חייב להכריז עליו משום מנין שלו. גם לשון הרב אב ב"ד במאי מכריז מנין עולה הוא כזה אלא שאין עשויין כמגדלין דרבי חנינא בשל שלשה מלכים אלא לסימן גמור. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: מאי מכריז מנין פירש רש"י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן והכי פירושו האי מוצא מאי מכריז מנין כלומר כך וכך מטבעות מצאתי וסבירא ליה דהכי מכריז משום דכל מה שמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד ובלבד שישאר לאובד סימן עושה כן הילכך ודאי הכא מנין מכריז שהרי נשאר לאובד סימן לומר כמגדלין היו או זה על גב זה היו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון שכן למה לי תלתא אפילו תרי נמי יכול ליתן בהם סימן זה ומשני טיבעי מכריז כלומר ודאי כל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב וכמו שאתה אומר ומשום הכי מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היה אבל מניינם אינו יכול לפרש שאם כן לא ישאר לאובד סימן גמור שנסמוך עליו בפני עצמו דעשויין כמגדלין וזה על גב זה אינו סימן גמור ולפיכך מכריז טיבעי סתם והאובד נותן סימן שלשה היו ועשויין כמגדלין אי נמי זה על גב זה היו וכיון שהאובד צריך ליתן סימן של מנין דוקא שלשה אבל שנים לא דאין טבעי פחות משנים. זהו תורף פירושו ז"ל. ולא ידעתי מהיכן לו לרב דפירש רש"י דלכולהו פריך בין לרבי חנינא בין לרבי יוחנן דהא כתב רש"י ופרכינן מאי מכריז מנין כך וכך מטבעות מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתם עד כאן. הא קמן דלא נקיט אלא לישנא דרבי יוחנן. ואפשר דמשום דלא פירש רש"י כהרמב"ן כתב כן דלהרמב"ן זה על גב זה אתרמויי מיתרמי שפיר ולא הוי סימן כלל וכמו שהאריך ואלו רש"י כתב דמטבעות זו על גב זו הוי סימן דלא מיתרמי דנפיל הכי ומיהו כי דייקת שפיר בלשון רש"י תמצא דלפירושו נמי לא פריך אלא לרבי יוחנן והכי פירושא דשמעתין לדעת רש"י לרבי יצחק ולרבי חנינא דוקא כמגדלין הויא סימן וכי מנחי הכי לא הויא דרך נפילה ואין מגדלין (אלא) בפחות משלשה רויחא תתאה ומציעאה עילויה וזוטא עילויה מציעאה אבל תרי אפילו רויחא תתאה לא הויא סימן ולא דרך הינוח. תדע דהא אפילו תלתא או טפי זו על גבי זו דלא הויא סימן ולא זו מוציאנו מידי ספק נפילה דלא אפשר למתלי בנפילה תלינן דלא עביד איניש דמנח זוזיה והילכך לדידי לא פרכינן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. ואם תאמר ומאי סימנא כיון דלא מכרזינן אלא בשלשה ועשויין כמגדלין כל השומע ההכרזה בודאי יודע דשלשה הוו ועשויין כמגדלין. ויש לומר דהא איכא נמי כסולם וכאבני בית קוליס דמכריזין וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא ומכל מקום נמצא דלרבי יוחנן ולרבי חנינא בכל גוונא דמכריזין כשזה בא ונותן סימן דכמגדלין היו עשויין בהכי סגי ונוטל ודוקא שלשה הוו כמגדלין אבל שנים לא הוו כמגדלין. ומיהו רבי יוחנן סבירא ליה דאפילו שוין ברחבן כעין של מלך אחד כיון דהוו זו על גב זו יש כאן סימן דלא איתרמי דנפיל הכי וכיון דסבירא ליה דאפילו בכהאי גוונא יש כאן סימן ואין לחוש לנפילה מעתה אפילו תרי נמי לא איתרמי דנפול הכי. ולהכי פריך עלה מאי מכריז מנין דאיהו מכריז כך וכך מצאתי וזה בא ונתן סימן זו על גב זו מצאתה דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר כדי שיבין האובד יקרב וכמו שכתב הר"ן וכדכתיבנא אי הכי קשיא מאי איריא שלשה אפילו שנים נמי הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא הנחתן זו על גב זו. ומשני טבעי מכריז מטבעות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו ומונחין זו על גב זו היו הילכך דוקא שלשה אבל שנים מידע ידיע דמיעוט מטבעות שתים. וקשה לפירושו אמאי צריך תרתי מנין והנחה בשלמא הנחה לבדו לא סגי כיון דלא הוו כמגדלין אלא הנחה זו על גב זו לא שמיה סימן אבל מנין לבדו הוי סימן.

ותירץ הריטב"א ז"ל דאיברא דהמנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כיון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל התוספות לא פירשו כן וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

עוד כתב הר"ן ואיכא למידק עליה וכו'. לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דהאי מאי מכריז מנין הכי קאמר משום מאי מכריז משום מנין דומיא דמאי דאמרינן וכו' ולרבי יוחנן פריך דבשלמא לרבי חנינא דבעי עשויין כמגדלין כשהן שלשה סימן גמור הוא זה ומשום הכי מכריז אבל בשנים אינו סימן שאין זה מגדל אלא לרבי יוחנן דלא בעי אלא זה על גב זה הא ודאי לאו סימן הוא דאי נמי דרך נפילה הוה איתרמויי מיתרמי ואם כן משום מאי מכריז כלומר אי זה סימן יתן האובד ויצטרך זה להכריז בעבורו ודאי מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי הוי מנין סימן. ואמרינן דטבעי מכריז ומשום הכי לא הוי מנין סימן בפחות משלשה. ואם תאמר כיון דחיישת להו שמא בנפילה באו ומשום הכי סביר לך דזה על גב זה לא הוי סימן היכי הוי מנין סימן ומאי שנא ממעות מפוזרין דהרי אלו שלו וכי תימא שאני הכא דמכונסין וכי מי יודע דבבת אחת נפלו לו. ויש לומר דכיון דאמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה ואנו רואין אותן כולן כאחד אנו תולין לומר שזה ממשמש בכיסו תדיר ולאלתר ראה שנפלו ממנו ויש לו בהן סימן מנין שיודע הוא שבבת אחת נפלו והמוצא אותן ימצא את כולן ולא מייאש אבל במפוזרין הדבר מוכיח שהרבה נפילות היו והוא גם כן מתיאש ואומר שמא לא ימצאם אדם אחד לכולן כדי שיאמר לו מניינן. והא דאמרינן בפרק קמא מאי מכריז מנין גבי שטרות על דרך זה פירושה דאמרינן מעיקרא שלשה קשורין ואקשינן למה לי קשורין ודאי מפני שהקשר סימן שמעת מינה וכו' ומפרקינן תאני רבי חייא כרוכין וכו' ומשום הכי מקשינן אי הכי מאי סימן יהיב בהו דמכריז מנין דודאי לאו משום סימן כריכה מכריז דהא כולהו נמי הכי כריכי אי הכי אפילו תרי נמי ומפרקינן שטרי מכריז הילכך שלשה דוקא והא דבעי כרוכין שאם היו מותרין אין כאן סימן של מנין דשמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו שאין סימן מנין אלא בקשור כגון בדי מחטין ובשטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו אבל כל מה שמפוזר אין חייב להכריז עליו משום מנין שלו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מאי מכריז מנין פירש רש"י דברים כפשוטן ומאי מכריז המוצא מנין אמר כך וכך מטבעות מצאתי והלה אומר מונחין כמגדלין וכיוצא בו היו ופרכינן אי הכי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ותיהוי הנחה סימן דבשלמא אי הוי מנין סימן תרי לא הוי סימן. אלא אמר רבינא טיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן כך וכך הוי וכך וכך היו מונחין. והקשו על פירושו אם כן אליבא דרבינא אין מנין לבדו סימן עד שיאמר גם כן הנחתן והא קיימא לן דמנין לבדו הוו סימן. ולפיכך פירשו דהכי קאמר טיבעי מכריז והלה אומר כך וכך היו ולא צריך עוד. והא דבעינן מונחין כמגדלין משום דכי משכח להו הכי יש לסמוך על המנין דאי לא דרך נפילה היו ואין המנין סימן. ויש לתרץ פירוש רש"י ז"ל דלעולם המנין לבדו הוא עיקר הסימן ומיהו כגון דהוה בהדיה הנחה ידוע דבלאו הכי אין המנין סימן אם אינו יודע לומר כיצד היו מונחין ראיה היא שאינם שלו כי לא הניחם שם. כן נראה לי.

ומיהא לא ניחא האי פירושא לבעלי התוספות משום דבעיקר נוסחי גרסינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולא גרסינן אלא דאלמא דלא הדרינן ממאי דאמרינן מעיקרא דמכריז מנין. ותו מדלא אמרינן אי הכי תרי נמי. לכך פירשו משום מאי מכריז כלומר מהו הסימן שיש לבעל האבידה לומר ומהדרינן דמשום מנין ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז וכיון דהלה מכריז טיבעי מיעוט טיבעי שנים ותרי לא הוי סימן מנין. ואף בתוספות פירשו כי בעל האבידה צריך שיאמר מנין והנחה כפירוש רש"י. ומיהו קשיא טובא אמאי לא הויא הנחה סימן כיון דהא ודאי סימן יפה כיון דעשויין כמגדלין וכיוצא בו. והרמב"ן פירש דהכא אליבא דרבי יוחנן הוא דשיילינן משום מאי מכריז דלדידיה אין הנחה דזו על גב זו ראיה גמורה כיון שאין עשויין כמגדלין ומשום הכי שיילינן משום מאי מכריז ואמרינן דטיבעי מכריז והלה אומר מנין סימן ותו לא צריך לומר הנחה. והנכון יותר לפרש משום מאי מכריז ומהדרינן דמכריז משום מנין וחדא מינייהו נקט וכל שכן דהויא הנחה סימן דהויא הוכחה טפי ושיילינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דאבידתא מכריז ומהדרינן אמר רבינא טיבעי מכריז ולפיכך לא הויא מנין סימן בשנים והוא הדין דהנחה לא הויא סימן בשנים דהא קרוב הדבר דשנים בלחוד הכי מיתרמי ובשלשה הוא דהוי סימן ההנחה הילכך זה מכריז טיבעי מצאתי וזה אומר כך וכך היו אי נמי מונחין כך וכך היו. וכן פירשו בתוספות האחרונות. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: מאי מכריו מניה פירש הקונטרס לפי שיטתו מאי מכריז כלומר מצאתי שלשה מטבעות ובעל האבידה אומר עשויין כמגדלין ולפירוש התוספות הוי פירוש מאי מכריז כלומר משום מאי מכריז וכו'. מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דקא סלקא דעתין דמכריז אבידה מצאתי ומשום הכי פריך ומשני טיבעא מכריז פירוש שיאמר מטבעות מצאתי ובעל אבידה אומר שלשה הן והשתא ניהא דדוקא שלשה אבל שנים לא הוו סימן דמיעוט מטבעות שנים. ואם תאמר שמעת מינה מנין הוי סימן. יש לומר דמהכא ליכא למשמע מינה דמצינן למימר כשהוא אומר את המנין צריך לומר דהן עשויין כמגדלין אבל מנין לחודיה לא הוי סימן. ואם תאמר למאן דאמר מנין הוי סימן למה לי עשויין כמגדלין. יש לומר דמחמת שהן עשויין כמגדלין הוא דהויא דרך הינוח הוי המנין סימן דאי אינן עשויין כמגדלין דהוי דרך נפילה לא הוי סימן דשמא נפלו ביחד מאדם דעלמא. ואם תאמר למאן דאמר מקום הוי סימן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דהמקום הוי סימן. יש לומר דבתרי אין המקום סימן דאימר איתרמי ונפול אבל בשלשה המקום הוי סימן דאיכא למימר דודאי הינוח הוא. והא דמתרץ רבינא טיבעא מכריז הוה מצי לשנויי כדפירשתי דתרי איתרמי ונפול להיות כמגדלים אלא מתרץ לו האמת. עד כאן.

והתוספות שלנו כתבו וזה לשונם: והוא שעשויין כמגדלין. אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה ובתרי לא סגי דטבעא מכריז אבל אם מקום הוי סימן אפילו בתרי ועשויין כמגדלין ידעינן דדרך הינוח הוה דאי בתרי אפילו עשויין כמגדלין לא ידעינן דדרך הינוח הוה דאימור דרך נפילה הוה דאיתרמי הכי אם כן לקמן מאי פריך אדרבי יוחנן מאי איריא תלתא אפילו בתרי סגי. ויש לומר דשפיר משני טיבעא מכריז. עד כאן. פירוש לפירושו הא כתיבנא לעיל.

וזה לשון הרא"ש: אמר רבינא טבעי מכריז ומנין הוי סימן והא דבעינן כמגדלין לאו לסימנא אלא שמתוך כך ידעינן שהוא דרך הינוח ולא דרך נפילה דאי הוו דרך נפילה לא היה יכול ליתן סימן דשמא לא נפלו כאן. ואם תאמר כיון דדרך הינוח הוא אם כן לרבא דאמר מקום הוי סימן אפילו תרי נמי וכי תימא בתרי מיתרמי דנפלי כמגדלין אם כן אמאי דחקו לומר טבעי מכריז לימא דמנין מכריז ומגדלין הוי סימן ותרי מיתרמי דנפלי. ויש לומר דאין הכי נמי דמצי למימר הכי אלא האמת קא מתרץ דמנין הוי סימן ולא מגדלין ומכל מקום מהכא לא מצי למפשט דמנין הוי סימן דמצי למדחי דתרווייהו בעינן מנין ומגדלין. ואם תאמר לרב יהודה דאמר לקמן אבידה מכריז ולא גלימא משום דחיישינן לרמאי אם כן הכא נמי לא היה לו להכריז טיבעא. ויש לומר דרבנן לטעמייהו דאמר לקמן בהאי שמעתא דגלימא מכריז אי נמי לאו דוקא נקט טיבעי אלא כלומר מכריז אבידות מצאתי או חפצים מכריז דכשאדם מוצא שני חפצים אם היה מכריז אבידה אם כן היה מטעה את בעל האבידה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ואי אמרת דילמא מכריז מקום ולא מצי לאקשויי דתרי דרך נפילה הם דאיתרמי ונפלי אהדדי אבל מנין לא הוי סימן אלא משום דרב ששת פשיט לה לעיל מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן ואשכחן נמי בברייתא דלעיל במה דברים אמורים בשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז משום דמנין הוי סימן והוא דלא אכריז בדי משום הכי אמר מנין. עד כאן.

ובספר אחר מספרי הראב"ד ז"ל כתוב הגהה על דברי הראב"ד ז"ל הנ"ל וזה לשונו: מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי לרבי יוחנן מקשה דאמר אפילו כעין של מלך אחד והא ודאי לאו סימן הוא דאורחיה דאיניש דמנח להו הכי אלא אמאי מכריז משום סימן של מנין אי הכי אפילו תרי נמי טיבעי מכריז ואי אמרת לרבא יכריז מקום. אפשר מפני שהם דבר מועט אין מקומן מסויים ואין אדם זוכרו ומתיאש מהן. וטעם יפה הוא לכל דברים קטנים.

והפירוש שבפנים לא מחוור שהרי לרבי יוחנן אנו מקשינן דליכא סימן מגדלים ואם כן תלתא נמי דרך נפילה הן ובנפילה אין סימן לא של מנין ולא של מקום. דוק ותשכח. עד כאן.

כשיר שהוא כמו שלשלת שנים זה נכח זה ואחד משוך קימעא כלפי חוץ. כשורה כולם מכוונים זה נכח זה.

כחצובה עיגול. כסולם כולם זה על גבי זה אלא שהן נמשכין לאחוריהן מעט מעט כל אחד מחברו כשליבות הסולם הסתום. והיינו דפשט רב נחמן כל שאלו מכניס קיסם תחתיהן וניטלין בבת אחת והיינו כסולם וכן כאבני בית קוליס הוי סימן והא דאמר רבי יצחק לעיל דבעינן עשויין כמגדלין כשהן זו על גבי זו דההוא אימר איתרמי דנפלי אהדדי ודרך נפילה הוא אבל אפשר שיש ענינים אחרים שהן נראין דרך הנחה ומכריז מנין. הראב"ד ז"ל.

הא דבעי רבי ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם. והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז לא כתבן הרי"ף ז"ל כלל ואיני יודע למה ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם. ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס ושמא היה בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו. ועדיין קשה לי אי הא דרב נחמן דלא כברייתא דעשויין כמגדלין לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטוה לרבי ירמיה מינה כולהו דאינו חייב להכריז ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז ודיוקא דסיפא משמו אינו חייב להכריז אלא שרבי יצחק מגדלאה פריש ואמר תנא כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן לא סבירא ליה הכי אם כן מה ראה הרב לסמוך על רבי יצחק מגדלאה ולדחות הא דרב נחמן ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: כל שאלו מכניס קיסם ביניהם. פירוש והיינו כסולם ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשלחפי שלחופי מפוזרין קרי להו. ויש לומר דהתם שראשו של זה בצד עיקרו של זה או שרוכב עליו משהו אבל הכא בשחציו של זה רוכב על זה. כן פירש הרמב"ן וכן בתוספות. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: כסולם מהו. פירוש שכל אחד מונח על גבי חברו. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דמשלחפי שלחופי הרי אלו שלו ויש לומר דלעיל מיירי שכל אחד ואחד אינו מונח על גבי חברו והכא מיירי שכל אחד מונח על גבי חברו עד כאן לשונו.

כאבני בית קוליס. וא"ת והא אמרינן בפרק ד' מיתות דאין נותנין סימן בעבודה זרה ואין מזכירין שמה אלא הנהו דכתיבי באורייתא ואף על גב דתנן בפרק קמא דעבודה זרה קלניא וסטרוניא דהוי שם עבודה זרה התם היינו כדי לידע דינם ומשום הכי צריך להזכירם אבל הכא לא היה צריך להזכירם דהוה מצי למימר אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהן. ואומר ר"ת שאין שמה קוליס וקוליס הוא לשון גנאי כמו לעג וקלס והגוים קורין קילס לשון שבח וחכמים כנו אותן לגנאי ולכך קראוה מרקוליס מר הוא לשון חילוף וכו' מר קילוס חילוף קילוס בקוליס ותדע מדקתני בית קוליס ולא קתני כאבני מרקוליס. תוספות חיצוניות והרא"ש.

כך גירסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע ותו לא ופירש שאין סימן למטבע שהרבה טבעין במטבע אחד. אבל הרי"ף מוסיף בגירסא אימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל וכן היא במקצת הספרים ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה אלא שהוא כתב שמו עליו עכשיו על זה אפילו כן אינו סימן דאימר אפוקי אפקיה ומאיניש אחרינא נפל. ואם תאמר אם כן אף בכל אבידות דעלמא נחוש למכירה ולא נחזיר לעולם בסימנין. יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות והוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בזה והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן וכענין שכתבתי למעלה גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו האוצרות. הרשב"א.

ולאו למימרא דחיישינן שמא לא אבד הוא כלום אלא אחר דאם כן היאך ידע זה דההוא אחרינא אבד את שלו עד שהוא בא ונותן סימנין אלא דחיישינן שמא היו לו שנים או שלשה שהיה שמו כתוב עליהם והוציא האחד ואבד האחרת ואותה שהוציא גם כן נאבדה מיד אותו וכו'. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה לפי שאין סימן למטבע יש מפרשים לפי שהרבה טובעין במטבע אחד ואינו נכון ואחרים פירשו דחיישינן שמא הוציאה וכך היא במקצת הנוסחאות בגמרא דאמרינן אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל כלומר דחיישינן שמא הוציאה וכששמע המכריז אמר בלבו שנפלה מחברו ובא הוא ונותן סימניה.

ויש מקשים אם כן כל אבידה דעלמא ניחוש למכירה או למתנה ואפילו נתן סימניה או עדים שהיה שלו לא נחזיר שמא מכרה או נתנה. ויש לומר דמעות להוצאה קיימי ואיכא למיחש שמא הוציאם אבל למכירה לית לן למיחש שאין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו אלא אם כן בדבר העומד לימכר כחבית רשומה אחר שנתפתחו האוצרות וכדאיתא לעיל. ועוד דשאני הכא שהוא יודע שאין לאחרים מטבע כיוצא בזה שטבע על שמו. והרמב"ן פירש דהכא לא חיישינן שזה לא אבד כלום ומיד חברו נפל שנתנה לו ואמר עכשיו סימנים בדדמי. דלהא ליכא למיחש כי מנין זה יודע שנפלה מיד חברו אלא הכא הכי אמרינן כי אף על פי שהמטבע הזה טבעו זה עתה על שמו שהוא סימן שלו כיון שהמעות להוצאה עומדים אין כאן סימן ואפילו תימא שנפלה לו סלע אני אומר שנפלה גם כן לאחרים ואין כאן סימן שזו היא שלו סוף סוף כיון שהמטבע הוא יוצא דבר שאין בו סימן הוא ואף על פי שהמטבע טבוע מחדש ועל שמה והיינו דקאמר שאין סימן למטבע. וזה הנכון. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף