שיחה:תנ"ך/ויקרא/כא

פסוק ג

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא

וברש"י: הקרובה – לרבות את הארוסה.

מבואר בפסוק, שברגע שאחותו מתחתנת עם איש זר, שוב נפקעת קרבתה למשפחתה המקורית, ולכן אחיה הכהן אינו יכול להטמא לה. וצריך לדעת את גדר הדברים, שהלא אביה עדיין יכול להטמא לה למרות שהתחתנה, ומבואר שנישואיה מפקיעים רק את קשר האחוה ולא את קשר ההורות [וצריך לומר שקשר ההורות חזק יותר מקשר האחוה, ולכן כשהיא מתחתנת – רק קשר האחוה החלש יותר, נפקע]. עוד מעניין שקשר האחוה נפקע רק בנישואיה ולא באירוסיה, וכמבואר ברש"י.

וראה בזה בדעת זקנים כאן שביאר זאת באופן ברור, שמכיון שכהן אינו מיטמא לארוסתו, א"כ דין הוא שיטמא לאחותו הארוסה, הואיל ואם היה בעלה כהן אינו מתעסק בקבורתה וכו'.

עוד מבואר ברלב"ג (עפ"י תו"כ ויבמות ס.), שאם נבעלה אפי' באונס, אינו מיטמא לה. וצריך לידע את גדר הדברים [ויש לעיין בסוגיא (יבמות ס.-:) שהאריכו בזה, וכן מבואר שם שישנה שיטה שאינו נטמא לאחותו מוכת עץ משום שנחשב שנעשה בה מעשה, ואילו לארוסה שלא נעשה בה מעשה – הוא נטמא, עיי"ש. אמנם להלכה נפסק ברמב"ם שנטמא למוכ"ע; וכן הרמב"ם חולק ע"ד רש"י כאן, ופוסק שאינו נטמא לאחותו ארוסה]. הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק ח

וקדשתו וגו' קדוש יהיה לך

וברש"י: וקדשתו - על כרחו, שאם לא רצה לגרש, הלקהו ויסרהו עד שיגרש (יבמות פח:). קדוש יהיה לך - נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה.

מבואר ברש"י שהמקור לתת לכהן לפתוח ראשון בכל דבר - אינו מ"וקדשתו" - כמקובל, אלא מ"קדוש יהיה לך". ואכן מסתבר שהדרשה להלקותו ולקדשו בעל כרחו - נלמדת מ"וקדשתו" שמשמע בעל כרחו, ואילו מ"קדוש יהיה לך" משמע שתנהג בו קדושה לגביך - ומתאים לדרשה להקדימו בכל דבר.

שוב ראיתי שמפרשי רש"י כבר התעוררו ע"ז שרש"י דורש מ"קדוש יהיה לך" את ענין ניהוג קדושה בכהן, בעוד שבגמ' (גיטין נט:) דרשו זאת מהכתוב "וקדשתו". עיין רא"ם, גו"א, נחלת יעקב וצידה לדרך. הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק יב

ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו

וברש"י: ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה (ת"כ שם ה. סנהדרין יח.). ועוד דרשו רבותינו מכאן שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה, שהתיר לו הכתוב, הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל.

נראה לכאו' שדברי רש"י בדיבורו השני הינם המשך לדברי רבותינו שהביא רש"י בדיבורו הראשון, משום שלפי הפשט הראשון שהביא רש"י שהכוונה היא כפשוטו שאין הכה"ג הולך אחר המיטה, אין מובן להמשך הפסוק "ולא יחלל..." כפי האופן שכתב רש"י.

ויתכן שלפירוש הראשון של רש"י נצטרך לבאר את כוונת הפסוק כפי שביאר הרמב"ם (ספר המצוות שורש ה), שבא לתת טעם לכך שלא יצא, כדי שלא יחלל את העבודה, שכן אם יצא חילל את עבודתו ואת הקרבן שהקריב. וכעין זה ראיתי מביאים בשם רבינו מיוחס, שפירש שלא יעשה את המקדש לחולין, כדבר שמניחים אותו והולכים, אלא יישאר בקדושת בוראו. ונראה שפירושים אלו הינם מסתדרים דווקא כפירושו הראשון של רש"י, ולא כהדרשה שמקריב אונן. הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)

כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה'

בירושלמי איתא (סנהדרין פ"ב ה"א, הוריות פ"ג ה"א): אמר רבי לעזר, כהן גדול שחטא, מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו, אמר רבי מנא, כתיב "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה'", כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. והקשו ב'עיון הפרשה', אמאי בעינן לימוד מיוחד לכך בכה"ג, הא דינא הוא אצל כל אדם שכל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר (דברים כה, ג) "ונקלה אחיך לעיניך", ודרשינן (מגילה ז:, רמב"ם פי"ז מסנהדרין ה"ז): כיון שלקה הרי הוא כאחיך.

ויתכן ליישב שלולי הלימוד בכהן גדול היה ניתן לומר שאמנם כיון שלקה הרי הוא כאחיך, אך כבר אינו מתאים להיות "הכהן הגדול מאחיו", וקמ"ל שגם זאת. הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כ

או גבן

וברש"י: שורצילו"ש בלע"ז, שגביני עיניו שערן ארוך ושוכב (בכורות מג:).

יש לעיין אם יעזור לו לספר ולגזוז את גביני עיניו. שוב ראיתי בתפארת ישראל (על משניות בכורות פ"ז אות טו), שכתב ז"ל: ששער גביניו ארוכין ותלויין על עפעפיו, פסול כל זמן שלא גילחן, עכ"ל. והוכיחו כן המקדש יחזקאל והיד בנימין ממזוהם הפסול לעבודה, שאם רוחץ וסך בבושם – כשר, משום שהולכים לפי מצבו באותו הזמן, וה"ה בזה. אמנם בחסדי דוד (על התוספתא פ"ד ה"ב) כתב שמה שאמרו (פסחים סח:) שחותכים יבלת במקדש ואז הקרבן ראוי להקרבה, היינו משום שאינה חוזרת וצומחת, אך אם תחזור – פסול אף כשחתכה. והיד בנימין כתב להשוות את המגלח גביניו לחותך יבלת, וא"כ לכאו' יש כאן מחלוקת בין התפארת ישראל לחסדי דוד. ומ"מ נראה לכו"ע, שמום שאינו עובר מעצמו אלא ע"י מעשה, אף אם נאמר שכשיעשה מעשה - יותר, אך ודאי שכל עוד שנשאר במומו, פסול, ואינו נחשב כמום עובר, משום שמום עובר היינו שעובר מעצמו, ולא ע"י מעשה חיצוני.

ויש לעיין מדברי רש"י בפס' כא (ד"ה מום בו) שמשמע מדבריו שרק כאשר עבר המום בפועל - כשר, אולם כל עוד שלא עבר בפועל פסול, ומשמע שהוא כך אף במום עובר, היינו שאמור לעבור מעצמו. שוב ראיתי מביאים מהנחלת יעקב שביאר כך בדברי רש"י, וכתב שכך מבואר במשנה (בכורות מג:), שבעוד שהמום בו, אף שהוא מום עובר, הרי זה פסול.

ויש לציין שהאבן עזרא והחזקוני ביארו באופן שונה את המומים 'גבן' ו'דק', שגבן הוא איש עב וארוך וכבד לעבוד את עבודת הקודש, מלשון "הרים גבנונים" (תהלים סח, יז); ודק הוא קצר קומה. הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)

פסוק כב

מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל

וברש"י: מקדשי הקדשים - אלו קדשי הקדשים. ומן הקדשים יאכל - אלו קדשים קלים. ואם נאמרו קדשי הקדשים למה נאמרו קדשים קלים, אם לא נאמרו הייתי אומר בקדשי הקדשים יאכל בעל מום, שמצינו שהותרו לזר, שאכל משה בשר המלואים (לעיל ח, כט), אבל בחזה ושוק של קדשים קלים לא יאכל, שלא מצינו זר חולק בהן, לכך נאמרו קדשים קלים. כך מפורש בזבחים (קא:).

יש להעיר בהמבואר בדברי רש"י שבגמ' בזבחים (שם) מבואר שקדשי קדשים הותרו למשה רבינו שהיה נחשב כ'זר', שהלא הגמרא שם מאריכה לבאר את הדעה שמרע"ה היה נחשב בימי המילואים ככהן גדול, והקשו שם מהפסוק דידן כפי שהברייתא דורשת אותו, ומיישבת הגמ' שאין כוונת הברייתא שקדשי הקדשים הותרו לזר, והיינו למרע"ה, אלא שהותרו לזר בבמה. אמנם הגמ' שם (קב.) מסיימת שזוהי מח' תנאים אם מרע"ה נחשב ככהן, עיי"ש. וא"כ כנראה שרש"י נקט כהשיטה שמרע"ה לא היה נחשב ככהן, ולכן פירש את הברייתא כך. ועדיין יש להעיר בלשונו של רש"י בסופו - "כך מפורש בזבחים", שהלא לכאו' אין הדבר מוסכם בגמרא שם, וכפי שנתבאר.

וראה ברא"ם שנראה שאכן הוקשה לו כן. והגור אריה מיישב את קושיית הרא"ם, ז"ל: ואין זה קשיא, דמכל מקום שפיר אמרינן דהותר לזרים, היינו למי שאין בניו כהנים. וגם משה לא היה כהן לכל מילי, שהרי לא הותר לו לעבוד אחר שהוקם המשכן, ובדבר הזה זר מקרי, ופשוט, עכ"ל. וראה בזה עוד במשכיל לדוד. ויש להוסיף ולציין בהקשר לכך את לשון הרמב"ן (במדבר ג, יד): "ולמשה שהוא כהן הכהנים". הארות חיים (שיחה) 16:20, 20 באפריל 2021 (IDT)