שיחה:תנ"ך/במדבר/יט
פסוק ב[עריכה]
זאת חקת התורה[עריכה]
ראוי לצטט כאן את לשונו הנפלא של האור החיים הק' כאן: צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות 'התורה', שהיה לו לומר זאת חקה וגו', או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב, מג) "זאת חקת הפסח", ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה.
ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו', עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר "זאת חקת התורה", פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק "אדם כי ימות וגו'", ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל.
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה, עכ"ל הנפלא.
ויש להעיר שמצינו בגמרא בשבת פו: "ישראל דדייגי בתורה ובמצוות חביל גופייהו", וא"כ כבר מצינו רמז לזה בדברי הגמרא, שגופם של ישראל מתחמם מחמת דאגת ליבם על קיום התורה והמצוות, ואולי דבר זה קשור לכך שישראל מטמאים במיתתם ולא עכו"ם, ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
ויקחו אליך[עריכה]
וברש"י (לקמן אחר פס' כב, בשם ר"מ הדרשן): משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם.
נתעוררתי דלפי"ז לכאו' הנשים אינן צריכות להשתתף בפרה אדומה, מכיון שלא פרקו נזמיהן. שוב ראיתי בחומש 'מקרא מפורש' ששאר הפרות האדומות נקנו מכספי מחצית השקל שנותנים כל ישראל (שקלים פ"ד מ"ב), אך כאשר נשרפה הפרה הראשונה ביום ב' בניסן ממחרת הקמת המשכן כפי שכתב רש"י (לעיל ז, א), עדיין לא ניתנה מחצית השקל לקנות ממנה קרבנות ציבור עד ר"ח אייר שלאחר מכן, וכפי שכתב רש"י בפרשת שקלים (שמות ל, טו), עכ"ד. ולפי"ז אכן ניתן לומר לר"מ הדרשן שרק הגברים השתתפו בקניית הפרה האדומה הראשונה, ובפרות שאח"כ שהיו ממחצית השקל - ג"כ הלא מבואר במשנה בשקלים (פ"א מ"ג) שנשים אינן נותנות (וכפי שביאר הרע"ב שם: "ונתנו איש כופר נפשו" - ולא אשה). הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ב[עריכה]
פרה אדומה וגו'. אל אלעזר הכהן וגו'[עריכה]
וברש"י (בפירושו של ר' משה הדרשן המופיע בסוף הפרק): פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה. כך תבא פרה ותכפר על העגל.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: וגבי עבודת חוץ כמו הפרה, אין שייך לומר 'אין קטיגור נעשה סניגור'.
וברש"י (שם): אל אלעזר הכהן - כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: ולמה שכתבתי לעיל בסמוך דעל עבודת הפרה שהיא בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור וכו', יש לומר דאהרן שהוא בעצמו עשה את העגל אינו נעשה סניגור אף בעבודת חוץ, מה שאין כן פרה דבה עצמה לא נעשה העבודה כי אם במינה.
לכאו' ניתן ליישב את הדברים באופן שונה במקצת מדברי הרא"ם, שכפי שאהרן עצמו אינו עושה את הפרה האדומה מכיון שאין קטיגור נעשה סניגור, ולכך עושה זאת בנו במקומו, כך ג"כ אין עושים את עבודה זו ב'עגל' עצמו שהוא הקטיגור, אלא דוקא באמו הפרה. היינו שתמיד לוקחים דור מעל או מתחת, שהוא מספיק קרוב בכדי לכפר עליו, ומאידך אינו הקטיגור בעצמו.
[והרא"ם שמיאן לפרש כן, אולי טעמו הוא משום שהבין שאמנם אהרן ואלעזר הינם שני אנשים נפרדים, אך פרה ועגל נחשבים לאותו המין ממש, משום שכל עגל גדל והופך לפרה. ועיין בזה.] הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
אדומה תמימה[עריכה]
וברש"י: שתהא תמימה באדמימות.
וביאר השפ"ח הקצר בשם הרא"ם: דאין לומר 'תמימה' בלא מום, דהא כתיב בהדיא 'אשר אין בה מום'.
וצריך עיון דלקמן כשרש"י מפרש את הפרשה על פי ר' משה הדרשן, כותב: תמימה - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם. ולכאו' מדוע פירש זאת על "תמימה" ולא על "אשר אין בה מום" - שבו ר' משה הדרשן לא פירש כלום. [ובאמת קשה לפרש לר"מ הדרשן "תמימה באדמימות", דהאם כולם היו מלאים חטאים - שהחטא קרוי אדום (וכפי שפירש את המילה 'אדומה')? ועיין.] ואולי מכיון שזהו לפי המדרש אגדה, ניתן לבאר בתוה"ק שחזרה פעמיים לרמוז על אותו הענין. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ג[עריכה]
ונתתם אֹתה אל אלעזר הכהן[עריכה]
וברש"י: מצותה בסגן.
ובשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: מדלא כתיב "ונתתם אותה אל הכהן" סתם. ומה שכתב 'מצותה' בסגן, רצונו לומר פרה זו הראשונה מצותה בסגן כדדייק "ונתתם אותה", אבל לדורות יש לומר דדווקא בכהן גדול (ראה יומא מב: ורש"י פס' ט).
והנה בגמ' ביומא מב: מובא בזה ב' שיטות אם לדורות אף בכהן הדיוט, או להיפך – דווקא כהן גדול. והרמב"ם (פ"א מפרה אדומה הי"א) פסק: אף כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה, שנא' "ונתתם אתה אל אלעזר הכהן", ועדיין אהרן היה קיים. ומפי השמועה למדו זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. ויעוין בכסף משנה שם שביאר מדוע הרמב"ם לא פסק להיפך, וכת"ק. וכתב שזה משום שת"ק – רבי מאיר – הוא יחידאה, ורבים חולקים עליו, ולכן הרמב"ם פסק כמותם, וא"כ זה דלא כדברי השפ"ח הקצר בשם הרא"ם. [הדגשתי 'שפ"ח הקצר בשם הרא"ם', משום שחיפשתי ברא"ם גופיה, וראיתי שרק הביא מהספרי ומהגמ' ביומא שבשתי המקומות ישנם ב' דעות אם לדורות בכהן הדיוט או בכה"ג, ולא הכריע, ולא יקשה עליו מאומה. (אך צ"ע בלשונו: אבל במס' יומא, דלכאו' זה ממש כהספרי, ומהו 'אבל'.)]
אמנם במקורות וציונים שברמב"ם מהד' פרנקל הביאו מהחסדי דוד (פ"ד ה"ו): ואעפ"כ היתה נעשית תמיד בכה"ג, כדכתב בפיהמ"ש פ"ג מ"ז, וכדמשמע בכמה מקומות במשנה, עכ"ל. ובזה יתיישב שהרש"י (לקמן פס' ט) אינו חולק בהכרח ע"ד הרמב"ם, היינו שרש"י כתב: וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה. ולהמבואר אף הרמב"ם מודה לזה, שבפועל היתה נעשית תמיד ע"י הכהן הגדול, וכנ"ל. [ובטעם השינוי בין הפרה הראשונה לשאר הפרות – יעוין בטעמא דקרא כאן.] הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
ושחט אֹתה לפניו[עריכה]
וברש"י: זר שוחט ואלעזר רואה (יומא מב.).
נתעוררתי לכך שרש"י אינו כותב כן אף לקמן (פס' ה): "ושרף את הפרה לעיניו", שמשמע שאדם אחר שורף את הפרה לעיניו של אלעזר, ולא שאלעזר עצמו ישרוף אותה. ואכן התרגום יונתן (בפס' ה) כותב "ויוקד כהן אוחרן ית תורתא כד חמי אלעזר", והיינו כדברינו.
וראיתי בשם המשכיל לדוד שאכן בספרי דרשו אף לגבי שריפת הפרה 'זר שורף ואלעזר רואה', אמנם רש"י לא הביא זאת שם, מכיון שניתן לפרש בפשיטות שבא הכתוב לומר שכל זמן שנשרפת תהיה הפרה לנגד עיניו ולא יסיח דעתו ממנה.
ויש לשים לב שבתרגום יונתן שהבאנו כתוב שהשורף צריך להיות כהן אחר, ולא זר, וא"כ זה לא ממש כדברי הספרי הנזכר. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ה[עריכה]
ושרף את הפרה לעיניו[עריכה]
הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': תנן (פרה פ"ג מ"ב): חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן, ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות וכו' [והם הביאו מהשילוח את מי החטאת]. ובתוספתא איתא שהיו התינוקות שם מיום שנולדו עד שהיו בני שבעה או שמונה שנים. וצ"ע, הא איכא מצוות 'הקהל' להקהיל נמי את הטף (דברים לא, יד), וכיצד הותר להשאיר שם את התינוקות בזמן חיוב 'הקהל', הא ביטלו בכך מצוות עשה.
ונראה בזה, דהנה יעוין מנחת חינוך מצוה תריב שמסתפק אם מקיימים מצוות הקהל אף בכל העיר ירושלים, ונשאר בצ"ע. ומכאן לכאו' מוכח ביישוב הקושיא - שמהני. ויתחדש בנוסף, שאין צורך שיהיה מקום צפוף ברוב עם, אלא אפי' כל חצר שבירושלים. עוד תירצו שהקהל היה רק בזמן המלך (-המנח"ח הסתפק בזה), ואילו החומרות בפרה היו מזמן הצדוקים - כשכבר לא היה מלך. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ט[עריכה]
והניח מחוץ למחנה... והיתה לעדת בני ישראל למשמרת[עריכה]
וברש"י: לשלשה חלקים מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ"ג מי"א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת".
לכאורה נראה שדברי רש"י עוסקים רק בפרה אדומה הראשונה, שאותה עשה מרע"ה במדבר, שהיא נחלקה לשלשה חלקים; אולם בשאר הפרות שנעשו אח"כ במשך הדורות, הלא לא היו צריכים לשים חלק בהר המשחה, שהלא לא קידשו בהם פרות אחרות.
וא"כ יש לעיין אם בפרות אלו השתמשו בכל האפר לטהרת הציבור, או שגם בהם נתנו חלק בחיל למשמרת, וא"כ אפרם נחלקו לשתים, ובזה הם כן היו דומים לפרה הראשונה. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יט[עריכה]
וחטאו ביום השביעי[עריכה]
וברש"י: הוא גמר טהרתו.
וביארו הגור אריה והלבוש שהוקשה לרש"י מה בא הכתוב לחדש כאן, והלא כבר אמר (בפס' יב) "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי". ובאמרי שפר הוסיף שיש לדקדק מדוע הכתוב כתב "וחטאו" רק על יום השביעי, והלא גם הזיית היום השלישי נצרכת לטהרתו.
ובביאור דברי רש"י "הוא גמר טהרתו" ביאר השפ"ח הקצר בשם קצור מזרחי: פירוש, דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום השביעי, לאפוקי פחות מיום שביעי, אבל אם ירצה אף ביום השמיני ותשיעי יטהר.
ונתקשיתי בזה, דהלא תמיד צריך להיות הפרש של שלשה ימים בין שתי ההזאות, וכפי ההפרש שבין יום השלישי לשביעי. וכ"כ החזקוני (בפס' יב), ז"ל: שצריך שלשה ימים בין הזאה להזאה, עכ"ל. וראיתי שאכן הגמ' (קדושין סב.) מפרשת שהוצרך לפסוק זה כדי ללמד שאין הזיה מועלת אלא בשלישי ושביעי, דהיינו כשלא הפסיק בין ההזיות יותר משלשה ימים, אבל אם היזה בשלישי ולא בשביעי צריך לחזור ולהזות אף הזיה ראשונה, וחזר הפסוק ואמר "וחטאו ביום השביעי", לומר שאינו נטהר בהזיה אחת ואף לא לתרומה. וא"כ זה ממש שלא כביאור השפ"ח הקצר בדברי רש"י כאן. [ודוחק גדול לומר שמתכוין שמועילה הזיה ביום השמיני רק כאשר היזה בתחילה ביום הרביעי.]
שוב ראיתי שאכן הרא"ם מפרש שרש"י נטה כאן מדברי הגמ', וסָתַּם כדברי תנא דספרי (פ' קכט) שדרש: אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מנין, ת"ל "וחטאו" מכל מקום, ע"כ. וזוהי כוונת דברי רש"י, שלא דווקא 'ביום השביעי' כלשון הפסוק, אלא כלומר 'ביום גמר טהרתו' - מתי שיהיה, ואפילו לאחר מכן. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כא[עריכה]
ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו'[עריכה]
האריכו המפרשים בענין ה"חוקה חוקקתי" והייחודיות שבפרה אדומה המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. ויעוין בכלי יקר כאן במה שפירש בזה, והארכנו בס"ד בדבריו במאמר בענין גדרי התשובה, עיי"ש ותרוה נחת בע"ה.
אמנם מורינו הגרי"ב שרייבר שליט"א ביאר בזה באופן נפלא, והוא, שיש להקשות מדוע שלמה המלך אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" דווקא על פרה אדומה, וכי אין עוד מצוות שאינן מובנות ככלאים ושעטנז ועוד? אלא ביאר שכל דבר בעולם יש לו תוכן ומהות, וכגון לחם – משביע, מים – מרוים, שינה – מרעננת; וזוהי הפליאה המיוחדת בפרה אדומה, שמצד אחד היא מטהרת ומצד שני היא מטמאת, וא"כ לא ברור האם טבעה הוא לטהר או לטמא. והאמת היא – וזה מה שבאה פרה אדומה ללמדינו – שכל דבר בעולם אין לו מהות עצמית, אלא הכל עושה הקב"ה, והיינו שכשאדם אוכל לחם – הקב"ה עושה שיהיה שבע, וכן בכל הדברים "הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים" (מתוך י"ג עיקרים). וכך מצינו שמעבדים קלף של ספר תורה בצואת הכלבים, והיינו שכלפי שמיא אין דבר שהוא 'טהור' בעצם ודבר שהוא 'טמא' בעצם.
[ולפי"ז ניתן להוסיף ולבאר את דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שחכמה מהותה 'כח – מה', היינו לדעת את מהות כל דבר, וכאן בפרה אדומה נתחדש לו שאין מהות וחכמה בכל דבר, אלא הכל 'רחוק ממני', דהכל הוא מכוחותיו של הקב"ה, ולא כח עצמי בכל דבר.]
ובזה ביאר את דברי רש"י (לקמן כ, א): למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין [ס"א: כמו שפרה אדומה מכפרת] אף מיתת צדיקים מכפרת. ומקורו בגמ' במו"ק כח. וכבר התקשה שם רבינו חננאל במה הפרה אדומה מכפרת, והלא היא רק מטהרת, ותירץ שנקראת 'חטאת' [וע"ע בתוס' שם מש"כ]. ולכאו' יקשה מדוע לא הוזכרה מיתת מרים בפרשיות ויקרא – צו ששם מבואר עיקר דין חטאת, ולא בדבר שרק דומה לחטאת.
ולפי הדברים שנתבארו מיושב שפיר, משום שבמיתת צדיקים ג"כ ישנה סתירה כזו, דמצד אחד צדיק מגן בחייו על דורו (וכפי שמצינו בריש פר' שלח "צדיק המגן על דורו כעץ"), ומצד שני מיתת צדיקים מכפרת על הדור, וא"כ האם הצדיק מגן בחייו או מכפר במותו? וזוהי ההשוואה לפרה אדומה, שבה רואים שאין מהות עצמית לכל דבר, אלא הכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת (לשון המס"י פי"א), ואין לו הבדל עם הצדיק ובלעדיו, וכל המקום לבהלה ודאגה הוא כשהעתיד לא ידוע, ולא כאשר ידוע שהכל נקבע בגזירת עליון. הארות חיים (שיחה) 12:13, 7 בפברואר 2021 (IST)