שיחה:תנ"ך/במדבר/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בענין עונשי המתאוננים[עריכה]

מבואר שהיו ג' שלבים בעונשים של המתאוננים, שבתחילה בערה אש ה' ותאכל בקצה המחנה, ופרש"י: או המוקצין - הערב רב, או הקצינים והגדולים [ובעיקר שפ"ח פירש: ר"ל העשירים אף שלא היו צדיקים. אכן כבר העירו שרש"י לקמן (פס' טז) כתב שמרע"ה אסף זקנים חדשים, והזקנים הראשונים היכן היו, באש תבערה מתו וכו'. ומבואר שהם כן היו צדיקים. ואכן השפ"ח הקצר מביא בזה שני אפנים בשם הרא"ם, עיי"ש]. ואח"כ האספסוף התאוו תאוה וישובו גם בנ"י ויבכו עמהם (רש"י), ואז נענשו וחלקם מתו "הבשר עודנו בין שיניהם", וחלקם סבלו חודש ימים עד שמתו על מטותיהם וככתוב "עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם", ובזה רש"י (בפס' כ) מביא ב' פירושים האם הצדיקים מתו לאחר חודש והרשעים מיד או להיפך. ועדיין יל"ע האם מי שמת לאחר חודש ימים הכוונה שבמשך החודש הוא המשיך לאכול מהשליו, דהלא משמע שחלו כל החודש [כרש"י פס' כ: שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה. ובשפ"ח הקצר: כלומר שיחלו ויצא מהם תמצית כחם] וא"כ לא המשיכו לאכול, והלא הקב"ה הבטיח: לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום, עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם וכו', ומשמע שאכלו כל אותו זמן, ועיין בזה לקמן (יא, כ). הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק א[עריכה]

ויהי העם כמתאוננים[עריכה]

וברש"י: אין העם אלא רשעים, וכן הוא אומר (שמות יז, ד) "מה אעשה לעם הזה", ואומר (ירמיה יג, י) "העם הזה הרע". וכשהם כשרים קרואים 'עמי', שנאמר (שמות ח, טז) "שלח עמי", "עמי מה עשיתי לך" (מיכה ו, ג).

וביאר בשפ"ח הקצר בשם אמ"ש: מש"כ רש"י 'אין העם אלא רשעים' - רצונו לומר במקום הזה, כי מצינו בכמה מקומות "העם" על צדיקים (ראה שמות יט, ח). [א.ה. היינו ששם כתוב: "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה".]

ונתקשיתי בדברי השפ"ח הקצר, שהלא לביאורו אין מובן לדברי רש"י, ובפרט שרש"י ממשיך וכותב: וכשהם כשרים קרואים 'עמי', ולפי השפ"ח הקצר הלא גם הכינוי 'העם' יכול להסתדר אף כשהם כשרים, וצ"ע.

שוב ראיתי מביאים מהמשכיל לדוד, שאמנם ישנם מקומות היוצאים מן הכלל שכתוב 'העם' על אף היותם צדיקים, ובכל מקום ומקום יש לפרשו כפי ענינו. ולגבי המשך דברי רש"י בלשון 'עמי', הביאו בשם עמק הנצי"ב שכתב: אף זה אינו אלא על הרוב ולא כלל מוחלט. ולפי זה מתיישבות קושיותינו. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

שם[עריכה]

וברש"י: אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.

הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': צ"ב אמאי כתיב 'כמתאוננים' ולא 'מתאוננים', הלא התרעמו ממש. ונראה בזה שמכיון שמבואר ברש"י שלא באמת היה חסר להם דבר אלא באו בעלילה, לכן אינו נחשב שהתאוננו ממש, כיון שלא באמת חשו כך. שוב ראיתי שכך כתב הספורנו, וז"ל: "כמתאוננים" - על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות, עכ"ל.

ויש להוסיף בזה מדברי הרמב"ן כאן, וז"ל: וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם, עכ"ל.

ויש להוסיף כאן את דברי רבינו בחיי, ז"ל: ואמר "כמתאוננים" בכ"ף הדמיון, להורות שהיו מגמגמין זה ולא היו מפרשים אותו מפני פחד משה כדי שלא ישמע, ולכך אמר "וישמע ה'", כלומר ולא משה, עכ"ל. וע"ע בכלי יקר פירוש נוסף ל'כ"ף' הדמיון. שוב ראיתי ביאור בזה ב'שפתי חיים' (מועדים א' עמ' כח), עיי"ש.  הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

רע באזני ה'[עריכה]

וברש"י: אמרו, אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.

יש לעיין שהלא לעיל (י, לג) כתב רש"י שהיתה להם קפיצת הדרך והלכו דרך שלשת ימים ביום אחד. וחשבתי שאולי הם מדרשים חלוקים.

שוב ראיתי שעמד בזה בטעמא דקרא, וז"ל (לאחר שמקשה כנ"ל): ואין לפרש עפמש"כ רש"י בר"פ דברים א' ב' שמחורב עד קדש ברנע שהוא מהלך י"א יום הלכו בשלשה ימים עיי"ש החשבון, דהרי בסוף שלשה ימים כבר היו בקדש ברנע כמבואר שם, ואילו כאן במתאוננים וקברות התאוה עדיין לא באו אפילו לחצרות, כדכתיב לקמן בפסוק ל"ה "מקברות התאוה נסעו העם חצרות". ולכאו' צ"ל דהכונה שאמרו שהלכנו במהירות ביום א' דרך של שלושת ימים, ולבטנו בדרך הזה שלא נחנו מעינוי הדרך, עכ"ל.

והנה במשכיל לדוד לעיל (י, לג) כתב בזה, וז"ל: דרך שלשת ימים. וברש"י: מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד וכו'. הרא"ם ז"ל הביא לשון הברייתא דספרי, וז"ל: דרך שלשת ימים אין צריך לומר, שהרי כבר נאמר י"א יום מחורב, אלא מלמד שהלכה שכינה בו ביום שלשים וששה מיל כדי שיכנסו ישראל לארץ ע"כ. ולא ידעתי איך הבין הרב לשון זה, דלפע"ד כלו מוקשה. והנה תחלת דברי התנא יש לפרש דמרגיש בלשון הכתוב, מדלא כתיב "ויסעו מהר ה' שלשת ימים" אלא "דרך שלשת", מוכח שלא ניתן לידרש כפשטיה בלבד שהלכו ג' ימים, אלא מלבד הפשט צ"ל דגם איזה שינוי דרך נס קמ"ל קרא בתיבה זו יתורא. ולכאו' היה נראה לפרש דר"ל שדרך ימים הרבה עשו הם בג' ימים. ואמנם מכריח התנא דליכא למימר דלהכי אתא להודיע נס זה, דאין צריך, שזה כבר רמוז בפסוק "אחד עשר יום מחורב" כדפירש"י שם דא"ל ראו מה גרמתם וכו' שדרך י"א יום דאיכא מחורב עד קדש ברנע עשאוה בשלשה ימים כנראה מן החשבון. אלא הכא קמ"ל דמיד ביום הראשון עשו מהלך ג' ימים. [א.ה. וזה כעין דברי ה'טעמא דקרא' הנז', שהכוונה היא ליום א' שהלכו בו במהירות כג' ימים.]

ומ"מ מ"ש ל"ו מיל היא מילתא דתמיהא טובא, שהרי מהלך אדם בינוני ביום א' לבד הוי טפי דהויא עשרה פרסאות כדאיתא בפ"ט דפסחים ובכמה דוכתי. ואפשר ליישב ע"י שנאמר דטעות נפל בספרים והעתיקו 'מיל' במקום 'פרסה', והיינו דע"כ מ"ש רש"י מהלך ג' ימים, לאו דוקא ג' לבד, דטפי הוי, שהרי מהלך י"א יום הלכו בג' כמ"ש רש"י גופיה שם בפר' דברים, וכשתחלק לשלשה חלקים מגיע ביום א' טפי מג', אלא כל שאינם ד' קרי להו ג', ולפיכך כתיב "דרך שלשת ימים". והנה מהלך י"א יום לפי חשבון עשר פרסאות ליום הוו מאה ועשר פרסה. חלקם לג' חלקים לג' ימים, הוו להו בכל יום שלשים וששה פרסאות וקצת מילין שאינם מגיעים לפרסה ולא חש לפרטם, עכ"ל המשכיל לדוד.

והנה במלבי"ם שם (לעיל י, לג) כתב בביאור דברי הספרי באופן אחר, וז"ל: המסע הראשונה וכו' "דרך שלשת ימים" שהם שלשים פרסאות, "וארון ברית ה'" – אמנם הארון לא הלך במסע הזאת באמצע המחנה כמו בכל המסעות, רק הקדים "ונסע לפניהם" וכו'. והקדים הארון להיות שם ג' ימים קודם נסיעתם, והמית כל המזיקין וישם ארץ ציה למוצאי מים בענין שימצאו שם מנוחה. ואמרו בספרי מלמד שהלכה השכינה בו ביום שלושים וששה מיל, וכ"ה בתרגום יונתן. נראה שמיל זה הוא פרסה, שבחצי היום שהלכו הם דרך חמש פרסאות, הגיע הארון לקברות התאוה ובזה הקדים לפניהם מהלך ג' ימים, נמצא הלך הארון שלשים וחמש פרסאות, ומן מקום הארון עד קצה המחנה שהיתה ג' פרסה הלך ג"כ פרסה וחצי, נמצא הקדים לו פרסה, והחצי לא קחשיב, עכ"ל המלבי"ם. וגם הוא נוקט כהמשכיל לדוד בפרט זה שכוונת הספרי והתרגום יונתן בכתבם 'מיל' ל'פרסה'. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ד[עריכה]

מי יאכילנו בשר[עריכה]

וברש"י: וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'" וכו', אלא שמבקשים עלילה.

נתקשיתי לפי"ז בדברי משה רבינו לקמן (פס' כא): "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים". ומשמע שהוא דבר שנמנע ליתן להם כ"כ הרבה בשר, ואילו כאן מבואר ברש"י שאפי' להם עצמם היה בשר בכמות מספקת. ואולי להביא הכל מבחוץ קשה יותר ממה שקיים אצלם. או שהכוונה כאן היא שהיה להם בשר שיספיק לכמה ימים, ואילו לקמן שהקב"ה אמר שיהיה להם בשר לחודש ימים, בזה התקשה משה.

והנה רש"י בערכין (דף טו: ד"ה בשליו) כתב: בשליו ראשון. כשהתחיל המן לירד היה שליו יורד עמו כדכתיב (שמות טז, יג) "ויהי בערב ותעל השליו וגו' ובבקר היתה שכבת הטל וגו'", ולאחר זמן מרובה התאוו יותר, עכ"ל. וראה בזה עוד בתוס' שם (ד"ה התאוו), ובדברי הרמב"ן כאן ובחומש שמות (טז, יב). הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ח[עריכה]

שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים וגו'[עריכה]

וברש"י: לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה, אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין.

נראה שההכרח לפירושו של רש"י כאן הוא מהספרי שהביא רש"י בפס' הקודם: והמן כזרע גד. מי שאמר זו לא אמר זו, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב. והלא הפסוק כאן הינו המשך טענת הקב"ה מפסוק קודם ש"המן כך וכך הוא חשוב", וא"כ ודאי אין כוונת הפסוק שטחנוהו בריחיים ובקדירה ובמדוכה בפועל, דמה רואים בזה את חשיבותו של המן, אלא מוכח כפירש"י שמעלתו היתה שהשתנה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולמבושלין.

שו"ר כן בשם הלבוש. והוסיפו בשם הבאר בשדה והכתב והקבלה, שמה שנאמר בפרשת המן (שמות טז, כג) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו'", היינו אזהרה לאותם אנשים שהיו רוצים לאפות המן או לבשלו, שאין לעשות כן בשבת, כי קטני אמנה שבהם מרוב תאות לבם היו משתדלים גם במן בתיקונים שלא היו צריכים להם. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק י[עריכה]

בֹכה למשפחתיו[עריכה]

וברש"י: על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.

בגור אריה למהר"ל (פרשת ויגש, הובא גם בהקדמת השב שמעתתא אות ט) הקשה שהלא לישראל באותו הדור היה דין גרים, וא"כ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומדוע נאסרו בקרובותיהם, עי"ש. ואולי ניתן ליישב שדין זה של 'כקטן שנולד' הוא דווקא כשכבר קיים עַם ישראל, ובא נכרי אחד ועוזב את עמו ומשפחתו ומצטרף לכלל ישראל, בזה אמרינן שהוא כקטן שנולד וכבר אינו קשור למשפחתו הקודמת, אך במתן תורה שנוצרה האומה הישראלית ע"י שכל העם נתגייר, הלא לא היתה זו גירות של שישים ריבוא יחידים, אלא של 'כלל ישראל', ולכך ניתן לומר שהם נשארו קרובים זה לזה, ודלא כגירות שלאחר מתן תורה שהיא פרטית לכאו"א.

ובעצם קושיית המהר"ל, שמעתי שיש שהבינו אחרת בכוונת רש"י, והבכייה לא היתה על שנאסרו להם עריות שכבר היו נשואים מלפנ"ז, אלא על זה שמכעת לא יוכלו להתחתן עם קרובותיהם שלאחר הגירות. ובזה יבואר שלא בכו מיד לאחר מתן תורה אלא רק כעת, ועיין בזה במפרשים.

ונראה שכאופן זה מבואר במשך חכמה עה"פ (ואתחנן ה, כז) "שובו לכם לאהליכם", וז"ל: החתם סופר בחידושיו לע"ז (סג סוף ע"ב) כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו רז"ל (יבמות כב.) הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם, דמסתמא היה ליוצא[י] מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה (-ראה סוטה יב.) ונשא דודתו. וכן אמרו ביומא פרק יום הכיפורים (דף עה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו. ועיין רש"י (שם) שבכו על הנוספות, ואם לא היו רגילין לא היו בוכין. ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה "שובו לכם לאהליכם" ואין אהלו אלא אשתו (-ראה מו"ק ז:), הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכין לפרוש מהם, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודו"ק, עכ"ל.

וא"כ גם בדברי המשך חכמה מבואר שהותרו בקרובותיהם שהיו נשואים מכבר, ואם כן צריך לבאר מהו "בוכה למשפחותיו" – שמכאן ואילך כבר לא יוכלו להתחתן עם קרובותיהם.

והנה המשך חכמה הביא ראיה מעמרם שנשא את דודתו, ויש להקשות בזה מדברי הדעת זקנים (הו"ד לקמן בענין אלדד ומידד) שכותב שכשניתנה תורה ונאסרו בעריות פירש עמרם מאשתו יוכבד שהיתה ג"כ דודתו, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה את אלדד ומידד, וא"כ זוהי ראיה לסתור, היינו שבעמרם מבואר שכן גירש את אשתו ולא אמר שהותרה לו וכקטנים שנולדו. ויישבתי על פי דברי רבי יוסף קארו שהובא להלן (בפס' כו בסוד"ה "שם האחד...") שגירשה עוד במצרים כששמע ממרע"ה שעתידה תורה לאסרם, א"כ בזמן ההוא עדיין לא נחשבו כגרים שנתגיירו, וא"כ מובן שסלסל בעצמו לגרשה, משום שהוא שמר את התורה עוד במצרים, וכמבואר ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"א – ועיין בזה סוף ענין ג') שעמרם נצטווה במצרים מצוות יתירות. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יב[עריכה]

כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו[עריכה]

וברש"י: על האדמה - אתה אומר לי לשאתם בחיקי.

וביארו המפרשים שרש"י נתקשה שהאומן אינו נושא דווקא 'על האדמה אשר נשבעת לאבותיו' (דהיינו ארץ ישראל), אלא 'על האדמה' קאי על 'שאהו בחיקך' (היינו אמירה למרע"ה, ולא ששייך לכל אומֵן). ועדיין צ"ע שמרע"ה לא נשאם על האדמה אשר נשבע לאבותיו דהיינו ארץ ישראל, שהלא הוא לא נכנס לארץ, ואפי' אי נימא שעדיין לא ידע שלא יכנס לארץ, אך איך מתלונן על דבר שעדיין לא קיים בעוד שיכול להתלונן על נשיאתו אותם מ' שנה במדבר. והנה רש"י לפנ"ז מבאר היכן הקב"ה אמר לו "שאהו בחיקך": והיכן אמר לו כן, "לך נחה את העם" (שמות לב, לד). ושם אכן כתוב בפסוק: "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך". והיינו שציווי הקב"ה למרע"ה לשאת את עם ישראל בחיקו היה להנחותם לארץ ישראל, וא"כ מבואר מדוע כאן מרע"ה הדגיש זאת. ועדיין צ"ב הלשון "על האדמה" כשבפועל אינו על האדמה. והראוני בחזקוני שכתב כאן ש'על' הכוונה 'אל', כדמצינו במקומות רבים, [כמו "על גוזזו צאנו" (בראשית לח, יב), "נטה ידך על השמים" (שמות י, כא)] וא"כ מיושב שפיר שהכוונה שאמור לישאם אל ארץ ישראל. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק טו[עריכה]

אם ככה את עושה לי[עריכה]

וברש"י: תשש כחו של משה כנקבה.

נתקשיתי שהלא מרע"ה אמר זאת על הקב"ה ולא על עצמו שהוא כנקיבה. שו"ר שזכיתי לכוין לקושית הרמב"ן ז"ל שאכן דחה מחמת כך את פירושו של רש"י. והרא"ם יישב שכאילו אמר, ואם ככה פורענות תעשה להם לישראל, 'אַת' עושה לי - אתה עושה אותי כנקבה. [ולפי"ז הכוונה היא שאתה עושה אותי 'אַת', ודו"ק.] אמנם יש להעיר שהרא"ם מוסיף שכך דרשו אף בחומש דברים (ה, כד) "ואת תדבר אלינו" - תשש כחו כנקבה. ולכאו' שם זה לא ככאן, ושם אף הרמב"ן יוכל לבאר כך, שהלא הלשון 'את' איירי על מרע"ה, וכיצד הרא"ם משוה בין הדרשות. ואולי רק הביא דרשה דומה, אך באמת לא לגמרי וכנ"ל.

וביישוב קושיית הרמב"ן הנזכרת, ראה בשערי אהרן שהביא שבע תירוצים בדעת רש"י. וראה ביאורים נוספים בפסוק, בספורנו, חזקוני ופי' הרא"ש; וביאור נוסף ברמב"ן ע"ד האמת.

עוד יש להעיר בזה, שהרמב"ן לעיל (פסוק יב) מבאר בדברי מרע"ה "האנכי הריתי את העם הזה אם אנכי ילידתיהו", שהכל הינו לשון מליצה כאילו הוא אֵם, ולכאו' דבר זה מסתדר היטב עם דברי רש"י כאן שתשש כוחו כנקבה, ולכן מרע"ה השתמש בשתי המקומות בלשון אֵם - נקבה. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

ואל אראה ברעתי[עריכה]

וברש"י: ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון לשון.

לא זכיתי כעת להבין מהו הטעם שלא לכתוב "ואל אראה ברעתם", וכי אין לשונות מעין אלו בתורה?

שוב ראיתי מביאים שאכן הט"ז הקשה כעין זה, דמה ריעותא יש בזה, והרי גם אסתר אמרה "איכה אוכל וראיתי באבדן מולדתי". עוד ראיתי מביאים מרש"י (איוב לב, ג): וכן "ואל אראה ברעתי", ברעתך היה לו לכתוב [כלומר שרע בעיני הקב"ה באבדן ישראל] אלא שכינה הכתוב [וזה שונה מרש"י דידן שגורס: ברעתם היה לו לכתוב]. וא"כ לדברי רש"י באיוב אכן אין מקום לקושייתנו הנזכרת. [שו"ר שיש גירסאות ברש"י באיוב שם 'ברעתם' - וכרש"י כאן, ויש שגרסו שם בקיצור ברעת' - וא"כ אין הכרע בזה.] הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק טז[עריכה]

אספה לי[עריכה]

וברש"י: הרי תשובה לתלונתך שאמרת (פס' יד) לא אוכל אנכי לבדי.

מענין מאוד שבכל הפרשה כאן משתלב ענין מינוי הזקנים יחד עם ענין אכילת הבשר וירידת השליו והמיתה במגיפה, והפסוקים עוברים מענין לענין כמבואר למעיין. ומבואר שאכן היה קשר ישיר בין הדברים. ועיין רש"י (סוף פס' כג), ז"ל: הלך משה לפייסן, אמר להם היד ה' תקצר "הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת" (תהלים עח, כ), אמרו פשרה היא זו אין בו כח למלאות שאלתנו, וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו', ע"כ. ושוב רואים שרק משום שלא שמעו לו אסף שבעים איש, והיינו שאז ראה שאין בכוחו לישא לבדו את משא כלל ישראל. וראה בזה עוד ברמב"ן (פס' יד), וכן בספורנו בפסוקים אלו. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כ[עריכה]

עד חודש ימים[עריכה]

וברש"י: זו בכשרים, שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר, הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי. אבל במכילתא שנויה חילוף, הרשעים אוכלין ומצטערין שלשים יום, והכשרים הבשר עודנו בין שניהם.

נראה שההבדל בין הפירושים אינו רק שהכשרים והרשעים מתהפכים בזמנים. אלא שלפירוש הספרי (הפירוש הראשון ברש"י), בין הכשרים ובין הרשעים לא אכלו במשך כל החודש ימים, אלא שהרשעים מתו מיד, והכשרים מתמצין על מיטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה. ואילו לפי המכילתא (הפירוש השני ברש"י) "הרשעים אוכלים ומצטערים שלושים יום", ומשמע שאכלו כל השלושים יום. וזה מסתדר עם פשוטו של מקרא שהקב"ה אומר "לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו' עד חודש ימים", ומשמע שיאכלו כל החודש.

שוב ראיתי ברמב"ן שפירש כן, וז"ל: וטעם "עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החדש לרוב מאד, עד שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל. ועל דרך הפשט כן היה, כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה, הם האספסוף אשר בקרבו. גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד) "מי יאכילנו בשר", ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (פסוק י) אכלו ממנו חדש ימים, והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו. וכן אמר המזמור (תהלים עח, כז-לא) "וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלקים עלה וגו'", כי קצתם אכלו וישבעו מאד, ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה', עכ"ל הרמב"ן.

והיינו שלהרמב"ן הכשרים באמת לא מתו, אלא שלאחר שאכלו את השליו חודש ימים - הוא היה להם לזרא ולמיאוס, אך באמת לא מתו. ובין לדבריו ובין לפירוש השני ברש"י מבוארים היטב דברי הכתוב כאן שיאכלו את השליו חודש ימים. אולם באמת יש להבין לפירוש הראשון של רש"י, שהכשרים היו מתמצין על מטותיהם חודש ימים בחולשה ובחוסר כח, א"כ הם לא אכלו כל החודש, אלא רק לא מתו מיד כהרשעים, ומהו שאמר הכתוב "לא יום אחד תאכלון... עד חֹדש ימים"? וצ"ע. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כא[עריכה]

שש מאות אלף רגלי[עריכה]

וברש"י: לא חש למנות את הפרט, שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים.

ובשפ"ח הקצר בשם נחלת יעקב: כי הם יכלו לומר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים" וגו'.

נראה בכוונת רבי משה הדרשן שלא בכו אלא אותם שיצאו ממצרים בבגרותם מעל כ' שנה, שהלא מנין שש מאות אלף היה רק מגיל כ' שנה, וא"כ צריך לומר שרק אלו שהיו בגיל זה ביציאת מצרים ונמנו אז - בכו, כיון שהם זכרו מה שהיה במצרים, ולא הקטנים מהם. ואמנם יש להעיר בדברי הנח"י הנזכר, שאף קודם גיל עשרים ניתן לזכור את הדגה וכדו'. והנה משמע כאן ששבט לוי לא בכו, שהלא הם לא נמנו בשש מאות אלף יוצאי מצרים. ואילו לרש"י בפי' הראשון שלא חש למנות את הפרט, יתכן לומר שג"כ לא חש למנות את שבט לוי המועט, ועיין בזה.

עוד מבואר בדברי רבי משה הדרשן, שלא כהביאור (ראה ברש"ש עירובין ו. בתוד"ה כיצד) שהכתוב ביציאת מצרים "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז), כוונתו לשש מאות אלף ושלשת אלפים חמש מאות וחמישים, וזה נכלל ב'כ'שש מאות, ואילו כאן מבואר בדבריו שהבין שאז היו בדיוק שש מאות אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, ורק במנין אח"כ ניתווספו שלשת אלפים וכו'. ודו"ק בזה. וראה בזה עוד בקונטרס "לראש יוסף" עמ' 53-54. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כו[עריכה]

וישארו שני אנשים[עריכה]

וברש"י: מאותן שנבחרו.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: לאפוקי מי"א שאמרו 'וישארו שני אנשים' שבקלפי נשתיירו, כלומר שלא נתקדשו בשם 'זקן' אלא שיצאו בשם חלק. ומה שאמר 'והמה בכתובים' פירושו שהיו מכלל השבעים ושנים שנכתבו והושמו בתוך הקלפי, לא מהאחרים שלא הושמו בקלפי לא בשם זקן ולא בשם חלק.

והנה לכאו' אם הם היו מכלל השבעים ושנים זקנים, אם כן אם הם היו מהשבעים שנבחרו ויצא להם פתק 'זקן' , א"כ בפועל לא היו שבעים זקנים שהתייצבו באהל מועד, דנחסרו שנים, ואילו הכתוב מעיד (פס' כה): "ויאסוף שבעים איש וגו' ויעמד אותם סביבות האהל. וירד ה' בענן וגו' ויתן על שבעים איש הזקנים, ויהי כנח עליהם הרוח וגו'". ואם נאמר שהיו שבעים זקנים חוץ מהם, א"כ צ"ל שלמעשה לא היתה הגרלה ואף אחד לא קיבל פתק חלק, ואילו ברש"י מבואר שעשו בפועל הגרלה. ועיין בזה.

ובעצם דברי הרא"ם שהבאנו, שמבאר שרש"י בא לאפוקי מהשיטה שהם יצאו בשם 'חלק'. הנה יעוין בגמ' בסנהדרין יז. שמבואר שם ברש"י [בביאור שיטה זו שאליה מתכוין הרא"ם] שאלדד ומידד כן נבחרו, אלא שלא לקחו את פתקיהם, וז"ל רש"י (ד"ה מי שעלה): ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק. והוסיפו שם על הגליון מרש"י שבעין יעקב: והיינו דכתיב "וישארו שני אנשים והמה בכתובים", כלומר פתקין כתובין היו להם בקלפי ולא הלכו ליטלם. שו"ר שכבר העיר כן המהרש"א שם ע"ד הרא"ם. וא"כ לפירש"י בסנהדרין אין שיטה בגמ' שאלדד ומידד לא נבחרו לנביאים, וא"כ רש"י כאן לא בא לאפוקי משום שיטה, אלא כותב את האמת המוסכמת.

[שו"ר בשם הבאר מים חיים (וע"ע בבאר יצחק ובבאר בשדה) שאלדד ומידד לא יצאו האהלה אל הגורל, אמנם הגם שהם ויתרו על כבודם ולא רצו לקבל את הגדולה על עצמם, מ"מ לא הסכימו בני שבטם שיחסרו מהם שני דיינים, ולכן הוצרך משה לבחור משבטם שנים אחרים שיכנסו תחתם לגורל, (ומכיון שבידי השנים שבאו תחתיהם ונטלו פתקיהם במקומם עלה 'זקן', הרי שאף הם היו ראויים לכך), וכאשר נחה הרוח על השבעים הנבחרים והתנבאו בזכות משה, שרתה רוח נבואה על שני אלו בזכות עצמם ובשכר ענותנותם (נמצאו מספר הנביאים שבעים ושנים, שבעים בזכות משה ושנים בזכות עצמם).] הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

שם האחד אלדד ושם השני מידד[עריכה]

מי היו אלדד ומידד? מצינו בזה כמה שיטות. בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב שהם היו "בנוי דאליצפן בר פרנך דילידת ליה יוכבד בת לוי עד דלא ילידת ית משה". היינו שלאחר שעמרם גירש את יוכבד מחמת גזירת פרעה (לאחר לידת מרים ואהרן), נשאה אליצפן בן פרנך נשיא שבט זבולון (במדבר לד, כה) ונולדו אלדד ומידד, ושוב נתגרשה ממנו ונשאה עמרם ונולד להם משה רבינו. וא"כ הם היו אחי משה מן האם ולא מן האב. [ויעוין בפרדס יוסף (שמות ב, א) שהאריך לבאר מדוע עמרם לא חשש לאיסור מחזיר גרושתו משנישאת. וע"ע במש"כ בענין ג', ושייכים כאן הרבה מההיתרים שנתבארו שם.]

אמנם בדעת זקנים כתב שאלדד ומידד היו אחי משה מן האב ולא מן האם , וכתב שכשניתנה תורה ונאסרו בעריות פירש עמרם מאשתו יוכבד שהיתה ג"כ דודתו, ונשא אשה אחרת והוליד ממנה את אלדד ומידד. והביא מקונטרס מרבי הלל שהיה בארץ ישראל וראה קבר אלדד ומידד, והיה כתוב עליהם "אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם".

וכבר העירו למה מוזכר רק שהיו אחי אהרן ולא אף אחי משה. וראה בזה ברשב"ם סו"פ תולדות (בראשית כח, ט), שכותב: "וכן ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" (שמות טו, כ), לפי שאהרן נולד קודם משה קורא לה אחות אהרן, עכ"ל. וכן ראה בחזקוני (בראשית כה, כ ד"ה אחות), ז"ל: "אחות לבן הארמי" - דרך הפסוק לייחס אחר אחיה הגדול, כגון "אחות נביות", "אחות אהרן", "אחות נחשון", עכ"ל. וכן כתב הרשב"ם בפר' וישלח (שם לו, כב).

ובמדרש (במדבר רבה טו יט) כתוב שאלדד היה אלידד בן כסלון ומידד הוא קמואל בן שפטן. והדעת זקנים ג"כ מביא זאת, ומקשה ע"ז: ותימה לי היאך אפשר לומר שהיו אחי משה, והם אלידד בן כסלון שהיה ממטה בנימין, ומידד הוא קמואל בן שפטן שהוא ממטה אפרים. וצריך לומר דמאן דאית ליה הא לית ליה הא, עכ"ל. והיינו שדברי המדרש לא רק שאינם מסתדרים עם השיטה שהיו אחי משה מן האב, דא"כ ודאי שאינם יכולים להתייחס לשבטים אחרים, אלא ג"כ אינם יכולים להיות אחי משה מן האם [היינו כביאורו של התרגום יונתן שהיו בני אליצפן], דאם שניהם בני אליצפן בן פרנך (משבט זבולון), איך יתכן שאחד יהיה משבט בנימין והשני משבט אפרים. וא"כ ישנם בזה שלש שיטות חלוקות.

והנה על ביאורו של הדעת זקנים שהיו בני עמרם, והולידם כשפירש מאשתו יוכבד אחר מתן תורה, התקשו בזה רבים, שהרי במדרשים מבואר שעמרם כבר מת במצרים, דיעוין בשמות רבה (ג א) ובתנחומא (שמות סי' יט) על מעמד ההתגלות שהיה למשה בסנה, "נגלה אליו בקולו של עמרם אביו כדי שלא יתירא, באותה שעה שמח משה ואמר עוד אבי עמרם חי, א"ל הקב"ה "אנכי אלקי אביך אלקי אברהם וגו'", בפתוי באתי אליך שלא תתירא". והרמב"ן (שמות ג, ו) כתב: ודעת רבותינו אלקי עמרם אביך כאילו אמר אנכי אלקיך, ורצה ליחד שמו על הצדיק שמת לא על החי. הרי שמת הרבה קודם מתן תורה. [ויעוין לעיל (שמות שם) שהבאנו אף מהתוספות השלם ומשך חכמה ש"אלקי אביך" קאי על עמרם, והבאנו שהחזקוני הוסיף שכאן גילה לו הקב"ה שאביו מת. עוד נראה להוכיח ממה שכתוב בפר' וארא (ו, כ) "ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה", מבואר שכבר מת בזמן זה של תחילת עשרת המכות.] ועוד שהלא המעשה כאן באלדד ומידד היה בשנה השנית, ומתן תורה היה עשרה חדשים קודם לכן, ואיך בי' חדשים הספיק עמרם להוליד שני בנים, והם כבר מתנבאים, והכתוב קורא אותם 'זקנים'?

והרב אברהם צבי שטינברגר שליט"א הביא ליישב קושיות חמורות אלו, על פי המדרש שהביא הגרמ"מ כשר בספרו 'תורה שלמה' שמות ח' (מילואים ט), מספר תולדות יצחק לרי"ק [א.ה. רבי יצחק קארו, דודו של מרן הבית יוסף] בפרשתנו, וז"ל: קבלה ביד הנביאים הראשונים כי אלדד ומידד היו אחי משה מן האב, שידע עמרם ממשה איסור עריות שעתידה תורה לאסרם, ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו וכו', עכ"ל. והיינו כעין דברי הדעת זקנים, אך בשינוי, שעמרם כבר במצרים נשא אשה אחרת משום שעתידה תורה לאסרם, וא"כ אכן עמרם לא היה במדבר, וכן אלדד ומידד כבר היו גדולים בפרשתנו.

והתבוננתי שיתכן שלפי זה תיושב ג"כ ההערה שהערנו לעיל, מדוע בקבריהם מוזכר רק שהיו אחי אהרן, וזאת משום שלהמבואר כעת הם נולדו אחר לידת אהרן ולפני לידת משה, וא"כ יתכן שבקברותיהם הוזכר רק אהרן שכבר היה חי כשנולדו, ולא מרע"ה שנולד אח"כ. ועדיין יל"ע בזה. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

והמה בכתובים[עריכה]

וברש"י: לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים ששה ששה לכל שבט ושבט, חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה.

יש להעיר שבדרך גורל יתכן גם שלכל השבטים ייצא ששה, ולשבט אחד ארבעה. וכפי שאכן לפי המפרשים שהבאנו לעיל (שפ"ח הקצר בשם הרא"ם) שאלדד ומידד היו אלו שיצאו עם פתק חלק, ולחלק מהשיטות (תרגום יונתן ודעת זקנים שהובאו לעיל) הם היו אחים מאב, היינו מאותו השבט, וא"כ יוצא שמשבטם שלהם [זבולון – להתרגום יונתן, לוי – להדעת זקנים] נבחרו רק ארבעה, וא"כ מדוע רש"י כותב בצורה החלטית שלאחר הגורל יהיו שני שבטים עם חמשה זקנים. ועיין בזה.

עוד יש להעיר, דהנה יש לדון אם שבט לוי נכלל בי"ב שבטים, דהיינו שאם הוא נכלל - א"כ מנשה ואפרים נחשבים כשבט אחד, ואם לא - הם בנפרד, וכדהבאנו בס"פ וישב את דברי הרמב"ן בפר' וזאת הברכה שלעולם ישנם י"ב שבטים (ולא י"ג), עי"ש. ולפי המבואר לעיל שישנן שיטות שהם היו אחי משה מן האב, א"כ הם היו משבט לוי כמותו, ובכל זאת מבואר שהם היו מהשבעים ושנים זקנים, וא"כ לשיטה זו מוכח שהלויים השתתפו בשבעים הזקנים. [ולשיטות האחרות שאין הכרח, יתכן באמת ששבט לוי לא שלח זקנים, דכבר היו משבט זה נביאים: משה רבינו ואהרן הכהן.] הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כח[עריכה]

כלאם[עריכה]

וברש"י: לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.

שמעתי רמז נאה לזה: "מילה בסלע שתיקה בתרי", שאם משה היה אומר מילה לסלע ולא מכה אותו, א"כ לא היה נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ואז היתה שתיקה בתרי, שאותם שנים - אלדד ומידד, היו שותקים ולא אומרים 'משה מת יהושע מכניס'.

וכיון דאיירינן ברמזים בפסוק זה, אכתוב רמז נאה שמצאתי בספר "חנוכת התורה" להרבי ר' העשיל שביאר בפסוק זה בדרך רמז, שלגבי משה כתוב "כי מן המים משיתהו". והנה אם היה נכתב "ממים משיתהו" היו הראשי תיבות של "ממים" - משה מת יהושע מכניס, אולם כפי שנכתב בתורה האותיות נו"ן וה"א מפסיקות ומונעות זאת. וזהו שאמר "מתנבאים במ"ח נ"ה" היינו שהיו מוחים ומוחקים את האותיות נ"ה, ושוב הר"ת יהיו כהוגן "משה מת יהושע מכניס", ודפח"ח.

ורמז נוסף ראיתי בפי' הרא"ש עה"ת כאן, שביאר את תיבת 'מתנבאים' בראשי תיבות: משה תנוח נפשו בעדן אז יהושע מכניס. וסיים: וזאת היתה נבואה. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לב[עריכה]

ויקם העם כל היום ההוא וגו'[עריכה]

נראה שכוונת הכתוב באמרו "העם" - היא על הרשעים, וכדמצינו לעיל בפס' א שכתב רש"י עה"פ "ויהי העם כמתאוננים" - אין העם אלא רשעים וכו'. ואכן המשך חכמה כותב שהצדיקים לא לקטו, משום שידעו שירד בזעף ה' ולכן לא רצו ליהנות ממנו. ונראה שהענין מתבאר היטב על פי דברי רש"י לעיל (פס' ל) עה"פ "ויֵאָסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל" - מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו, עכ"ל. וא"כ פשיטא שהצדיקים לא יצאו מאהליהם לאסוף את השליו בשעת הפורענות. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לג[עריכה]

הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד[עריכה]

נתעוררתי שמצינו כמה פעמים במדבר שכשעם ישראל ביקשו דברים גשמיים - היה עליהם כעס וחרון אף מהקב"ה. המקרה הבולט - כאן, שביקשו בשר ומתו רבים בקברות התאוה. וגם כשביקשו מים התגלגל שמשה רבינו הכה בסלע ונגזר עליו ועל אהרן שלא יכנסו לארץ משום חטא מי מריבה. ואפילו במן שכתוב עליו ששאלוהו כהוגן, אך היו שיצאו ביום השבת ללקוט והשי"ת אמר ע"ז (שמות טז, כח): "עד אנה מיאנתם לשמור מצותי וגו'". [ויעוין בגמ' בערכין טו. "תניא עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה, (וביניהם:) שנים במים - במרה וברפידים, שנים במן - 'אל תצאו' ויצאו ו'אל תותירו' והותירו, ושנים בשליו.]

ויתכן בביאור הדברים, שמכיון שהיו במקום מדבר שבו לא שייך להשתדל ולהתעסק לפרנסה בחרישה וזריעה, היו צריכים לדעת שבזמן שהם במדבר הם אמורים להתעסק רק ברוחניות ולא לדאוג כלל לענייני גשמיות, ומובטח להם שהשי"ת לא יהרגם במדבר ברעב ובצמא, [שהלא לא יתכן שהקב"ה הוציאם ממצרים על מנת להמיתם במדבר ללא סיבה,] וכעין דברי הגמ' "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", שהם היו פטורים מהשתדלות בכל ענייני הגשמיות. ונראה שהיו אמורים להכין את עצמם ואת כל הדורות הבאים אחריהם שיהיו בדרגה רוחנית גבוהה, ולכן כשביקשו ענייני גשמיות הקב"ה הקפיד עליהם אף כשחטאיהם היו בדקות, משום שאפילו אם הבקשה נכונה, אך אין זה הזמן המתאים כעת לעניינים פחותים שכאלו. וזהו מוסר השכל גדול לאדם, שהרבה פעמים הוא נמצא במצב שאין לו טרדות גדולות או מיוחדות [וכגון בלימודו בישיבה בימי בחרותו וכדו'], שאז ישנה עליו תביעה גדולה יותר להשקיע את עצמו בלימוד התורה ושאר ענייני הרוח, למען יעמדו ימים רבים בזמן שיהיו לו קשיים וטרדות אמיתיות. הארות חיים (שיחה) 18:01, 1 בפברואר 2021 (IST)