שואל ומשיב/ו/מח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ו TriangleArrow-Left.png מח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן מח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין ס"ס אם צריך לברורי.

הנה נדרשתי לאשר שאלו ממני במה שהאריך הש"ך בסי' ק"י בכללי הס"ס אות ל"ה אם צריך לברר בס"ס או לא והנה לפע"ד חילוק ברור היכא צריך לברר והיכא א"צ לברר דהנה המ"א סי' תל"ז סק"ד כתב כעין זה לענין חזקה דצריך לברורי ול"ד למ"ש בי"ד לענין בדיקה אחר י"ח טריפות דל"צ בדיקה וסמכינן אחזקה דהתם לא הי' לו מעולם חזקת טריפות אבל הכא הי' בחזקת חמץ כל השנה ובחזקת בדוק אתה בא להוציא מחזקת חמץ לכך צריך לברר דומיא דשחיטה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ע"ש הנה גם המ"א בעצמו כפי הנראה חילק גם לענין רוב כן דהרי גבי י"ח טריפות דא"צ לבדוק הוה חזקה דאתיא מכח רובא דרוב בהמות כשרות ועיין ביו"ד סי' פ"א ובפר"ח בסי' תל"ז שם ואם כן צריך לבא מכח רוב והשתא שזכינו לזה מראש צורים נראה מקור הדברים הוא מהרשב"א שהקשה בחידושיו לחולין דף נ"ז גבי על ארי והוא שתק ואינהו מקרקרי והקשה הרשב"א הרי יש כאן ס"ס שהרי הארי לא דרס כלם ואם כן על כל אחד יש ספק שמא לא דרסו ואת"ל זהו שדרסו שמא לא כנגד החלל דרסו ואין דריסה פוסל וע"ז כתב הרשב"א כיון שאפשר לברר הדבר ע"י בדיקה לא שרינן מטעם ס"ס ע"ש ומזה משמע דס"ל במקום דאיכא לברר מבררינן ולפמ"ש יש לישב דהנה באמת על כל פנים מקרי אקבע איסור דהרי בספק שמא לא זהו על כל פנים יש כאן אחת שודאי נדרס ואולי שתים ושלשה ואם כן על כל פנים ע"י הס"ס אתה בא להוצא מהחשש אקבע איסורא וגם בספק דרוסה הו"ל ספק בשחיטה ונולד ריעותא מחיים ואוקמא אחזקת אבמה"ח כמבואר ברמ"א סי' נ' דכל ספק בשחיטה ונולד הריעותא מחיים דהו"ל בספק טרפה ואוסרין אותה מספק ואף לשטת הר"מ מלובלין החולק מודה בספק דרוסה כמ"ש התוס' דדרוסה שכיח ועש"ך שם ולפ"ז כיון דהו"ל ספק בשחיטה דדלמא מקלי קלי להסימנים ואין כאן מה לשחוט ממילא מוקמינן לה בחזקת אבמה"ח או בחזקת שלא נשחטה ואם כן ע"כ משום הס"ס אתה בא להוציאו מחזקת אבמה"ח ושפיר כתב הרשב"א דצריך לברר. ובזה ממילא מיושב מה שמביא הש"ך מסה"ת וסמ"ג גבי רואה דם מחמת תשמיש דמותרת לבעל השני מכח ס"ס ול"צ לברר על ידי בדיקת שפופרת ולפמ"ש אין ראי' דשם לא אתחזיק לשני כלל ואם כן הס"ס מעיד על חזקת היתר שלה לשני כשתתגרש מראשון ובכה"ג א"צ לברר וראיתי בנו"ב שהאריך ועמד על מדוכה זו ביו"ד סי' נ' מהדו"ק והקשה על הרשב"א דהוא גופא מתיר כלים של עכו"ם ומטעם ס"ס שמא לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא בדבר פוגם מעיקרא נשתמש והרי יכולין לברר על ידי קפילא ואם כן ש"מ דס"ל דא"צ לברר ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת שם דלא אתחזיק איסור דדלמא לא שימשה היום אם כן פשיטא דמותר בס"ס. שוב ראיתי שגם הוא מחלק בין כשהי' לו חזקת איסור או לא אבל לפ"ז לא הי' צורך לחלק שוב חילוקו בין היכא שיכולין לברר כל הספיקות ורק על פי דברי המג"א דכל שצריך להוציא מחזקת איסור צריך בירור מה שאין כן היכא דאינו בא להוציא מחזקת איסור וז"ב והי' לי מקום להאריך ולישב הרבה קושיות אבל כבר קדמני הנו"ב שם לפי דרכו. ובזה אמרתי דבר נחמד לישב דברי רש"י ריש כתובות שפירש על הא דאמרו בתולה נשאת ליום רביעי שאם הי' לו טענת בתולים הי' משכים לב"ד ופירש רש"י שע"י כך הי' מתברר הדבר ויבאו עדים שזינתה ברצון והקשו התוס' שם ד"ה שאם ואם כן מה מייתי הש"ס ראי' דפ"פ מצאתי נאמן כו' מאי לאו דקא טעין טענת פ"פ והא אף דאינו נאמן מכל מקום תקנו שמא יתברר הדבר ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הקשו התוס' דהו"ל ס"ס באשת ישראל ואמאי תנשא ליום רביעי ולכך פירש רש"י שמא יתברר הדבר וכל דאיכא לברורי מבררינן ולפ"ז זה דוקא כשטען טענת דמים דהוא קים לי' ואם כן יצאת מחזקת בתולה ועל ידי ס"ס אתה בא להוציאה מחזקת בתולה ולומר דמכל מקום כשרה ואם כן שפיר צריך לברר הס"ס אבל בטענת פ"פ אם נימא דלא נאמן דלא קים לי' בגוה ואם כן אדרבא היא בחזקת בתולה והס"ס אין בא להוציא מחזקת כשרותה ועל ידי הס"ס אנו אומרין שהיא באמת כשרה ואם כן על כל פנים לא הי' צריך לברר וז"ב ודו"ק. והנה בהא דאמרו בגיטין דף ע' ונחוש דלמא קורא אחדי' ופירשו התוס' דאמאי נעגן אותה ולא נימא דלמא קורא אחדי' והוא תמוה דלמה נקל מספק ועיין מהרש"ל ומהרש"א והנראה בזה דבאמת מהראוי להחזיקו בחזקת פקח דמה"ת נחזיקו בחזקת שנשתטה כיון דמיירי בנשתתק מחמת בוריו ועיין בב"י סי' קכ"א באהע"ז ואם כן למה צריך לבדקו כלל דא"ל דאשה בחזקת א"א קיימי דז"א דאטו כל ברי צריך בדיקה משום חזקת א"א וע"כ דמחזיקין אותו בחזקת ברי ואם כן גם זה ניהו דנשתתק אבל מידי חזקת פקחותו לא יצא וצ"ל כיון דאיכא ריעותא צריך לברר כל דיכולין לברר ובפרט היכא דאיכא חזקת א"א וכמ"ש המ"א סי' תל"ז הנ"ל ושפיר הצריכו בדיקה ולפ"ז שפיר מקשה כל דאיכא למתלי בקירא אחדי' ולא יועיל הבדיקה שוב א"צ לבדוק כלל וז"ב וכמ"ש הנו"ב לענין ס"ס דכל דלא נברר הדבר בביאור גמור שוב א"צ לבדוק כלל. ובזה אני אומר שצדקו דברי המהרש"א נגד הרש"ל דהרש"ל פירש דהקושיא היא דלמה לא נברר בשאר בדיקות עוד והמהרש"א פירש דמה מועיל בדיקה זו יותר מהמשנה ע"ש ובאמת שכדברי המהרש"ל כתב הב"י באמת בשם הרשב"א ולפמ"ש י"ל דבאמת א"צ לברר כלל דכל שא"א לברר א"צ לברר ואף דשאר בדיקות יכול לברר על כל פנים בדיקה זו שלא צורך הי' וכמ"ש ודו"ק. ומזה יש להביא ראי' לשטת הרמב"ם דאף השוטה באחד מהדברים אף שמדבר ומשיב כהוגן בשאר דברים כל שדעתו משובשת תמיד באחד מהדברים שוטה נקרא כמ"ש בפ"ט מעדות ודלא כשטת רבינו שמחה ור"א כהן דאם לא כן יקשה מה צריך בדיקה הא אף אם יהי' שוטה בזה כל שמדבר ומשיב כהוגן בשאר דברים אינו שוטה לדדהו ואם כן מה צורך בבדיקה כיון דלא נעמוד על הבירור. אך ז"א כיון דעל כל פנים אם יהי' שוטה בזה שוב על כל פנים יהי' צורך בבדיקה אם כן ממילא צריך בדיקה דשמא יתברר שפקח הוא ואם יתברר ששוטה הוא שוב יהי' צריך בדיקה בשאר דברים כדי להוציאו מחזקת שוטה וע"כ לא כתב הנו"ב רק אם אין אנו יכולין לברר הענין לגמרי ויהי' נשאר בספק אבל כאן אם יתברר שהוא שוטה בזה שוב צריך בדיקה אחרת לברר הדבר שבשאר דברים אינו שוטה וז"ב.

ובזה הנה מקום אתי לישב פירוש מהרש"ל שפירש דנבדוק עוד בדיקות וכ' שכ"כ הרשב"א והיינו כיון דעל כל פנים כעת הוא בחזקת שוטה רק דאנן תלינן דקורא אחדי' עכ"פ וצריך לברר בדיקות אחרות שיתברר הדבר שאינו שוטה כיון דאיכא ריעותא גדולה וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון בעל נו"ב הובא בס' אור הישר שהקשה בהא דפריך ודלמא קורא אחדא ומשמע אבל אם לא תלינן בקורא אחדי' הוה שוטה גמור וא"צ למבדק עוד והקשה לשטת רבינו שמחה ודעימי' דכל דאינו מאותן ד' דברים האמורים בחגיגה אף שהוא שוטה באחד משאר משאר דברים א"צ בדיקה אם כן ניהו דהוא שוטה מכל מקום בשאר דברים אינו שוטה ואכתי נבדקו בשאר דברים ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הכי אזלא קושית הש"ס כיון דכל הבדיקה היא רק לברר הדבר ואם כן כל שאנו יכולין לתלות בקורא אחדי' מה תועלת בבירור וממנ"פ אם לא נתלה בקורא ניהו דצריך לברר כיון שהוא על כל פנים שוטה באחד מהדברים וצריך לברר אכתי למה לא נברר בשאר דברים על כל פנים ומכ"ש כשיש לתלות בקורא אחדי' א"כ א"צ לברר כלל וע"ז משני בפירי ואדרבא מכאן ראי' לשטת ר"ל ור"א ודעימי' דלשטת הרמב"ם מה"ת לתלות בקורא אחדי' ולהכשיר וע"כ דאינו שוטה גמור ומיהו יש לדחות דהרי דעת הרמב"ם דבעינן דעתו משובשת תמיד ואם כן בעינן על כל פנים תלתא זמני והרי אף באחד מהדברים האמורים בחגיגה דעת הב"י דאם לא הי' ג' פעמים לא מקרי שוטה ואף דהראש יוסף והתב"ש ביו"ד סי' א' חולק ע"ז מכל מקום בזה ודאי מודה דעל כל פנים כשאינו שוטה באחד מהדברים האלו רק באחת משאר דברים בעינן דעת משובשת תמיד ואם כן כ"ז שלא נתברר שעושה כן תמיד לא מקרי שוטה ושפיר תלינן דקורא אחדי' וז"ב ובחידושי אמרתי ראי' בזה דבעי שיתחזק ג"פ מהא דאמרו בב"מ דף פ' המוכר שפחה לחברו וא"ל שפחה זו שוטה היא נכפה היא משעממת היא והי' בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי"ז מקח טעות והקשו בתוס' שם ד"ה שפחה דאם כן משכחת סמפון בעבדים בכה"ג דהוה מקח טעות ואיך מותרת לאכול בתרומה משום דסמפון בעבדים ליכא והא משכחת לה בכה"ג ע"ש ובכתובות דף נ"ח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כל שהוחזק ג"פ המום דשוטה או נכפה ומשועמם דהוא גם כן עניני שוטה כדחשב הרמב"ם בפ"ט מעדות גם הנכפה בכלל השוטה פשיטא דקלא אית לי' ויודע הדבר ולא שייך סמפון בעבדים ליכא וע"כ מיירי שם דבאמת לא הוחזק ג"פ רק דמכל מקום מקח טעות איכא דאם באמת הייתי יודע שהי' בו מום רק שלא הוחזק לא הייתי קונה דאף ספק לא ניחא לי דלקני ובכה"ג מקרי מקח טעות דאינו רוצה להכניס עצמו בספק ועיין בחו"מ סי' רל"ב ובש"ך יו"ד סי' ד' ס"ק ה' ובנה"כ שם ואם כן כיון שסנפה בין המומין ולא הי' מרגיש כסבור שמשקר בו ושפיר הוה מקח טעות אבל תרומה שפיר מצי אכיל דלענין איסור תרומה כל שלא אתחזיק ג"פ אמרינן דלא תהי' שוטית ולא יהי' מקח טעות ומותרת לאכול בתרומה דהא לא סנפו בין המומין ואם כן לא יוכל לחזור כל עוד שלא נתברר שלשה פעמים דממנ"פ סבור וקבל או דהוה כמו מומין שבסתר דלא אכפת לי' ומה"ת להחזיקה בחזקת שוטה כל עוד שלא נתברר שלשה פעמים וכמ"ש הב"י ואם כן ממנ"פ מותרת לאכול מה שאין כן התם דסנפו בין המומין שפיר הוה מקח טעות ודו"ק היטב כי חריף הוא ומכאן נראה ראי' שהוציא רבינו ז"ל דאף בשאר דברים מקרי שוטה שהרי נכפה בעת כפייתו הוה שוטה כדחשיב לה הכא בין מומין דשוטה והרי אינו עושה דברים המבוארים בחגיגה ואפ"ה מקרי שוטה וז"ב ודו"ק ועיין בכתובות דף ס"ח ע"א מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את בניו ובנותיו וד"א ומפרש הש"ס שם דר"י אמר זה צדקה וקאי על מי שנשתטה כמ"ש רש"י שם וקשה הא שוטה פטור מכל המצות ואיך יתחייב בצדקה וע"כ דמיירי שנשתטה באיזה דבר ובשאר דברים הוא בחזקת בריא ולכך חייב בצדקה אמנם נראה דממנ"פ אם נימא דשאר דברים הוא בחזקת בריא אם כן שוב ל"ש לומר דיצא שלא מדעת הא לזה הוה לדעת דמוקמינן בחזקת בריא ודו"ק. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ר"ץ שהקשה דהא שוטה פטור ממצות וכתב דבצדקה שייך שיעבוד נכסי כמ"ש הכ"מ סוף הלכות נחלות ואם כן שפיר מחייבינן לממונו בתורת צדקה ע"ש. אברא דאכתי תקשה כיון דמה שמשועבד ממונו של אדם הוא מתורת ערבות דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ואם כן כל שהגוף פטור איך שייך נכסי דאינש ערבין דהא אין נפרעין מן הערב תחלה וכל דהלוה פטור גם נכסיו פטורין ואף דהר"ן פ' הכותב כתב על דברי ר"ת דשני שיעבודים יש ולכך יכול למחול וז"ל ומיהו כשמת הלוה אף על פי ששיעבוד גופו פקע שיעבוד נכסי לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה שכ"ז שלא יצא הלוה שירד לנכסיו שיפרע מהם ע"ש היינו שם דנתחייב בעת ההלואה וכבר נשתעבדו הנכסים שפיר שייך לומר דנשתעבדו נכסיו מכבר ובמה נפקע שיעבודם אבל צדקה אף דנימא דשייך שיעבוד נכסי אבל לא נשתעבדו הנכסים רק בעת שיתחדש ענין צדקה ואם כן כשיצא שלא לדעת ואחר כך אירע ענין צדקה אם כן אם נפטר הוא ואיך ישתעבדו נכסיו בזה וראיתי ברמב"ם פי"א מנחלות הי"א שהוסיף גם בנתחרש שב"ד פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי והוא תמוה דעל השוטה אנו בושים ולא ידענו טעם לדבר ומכ"ש בנתחרש שלא מוזכר בש"ס מנ"ל זאת הא הוא פטור מכל המצות מיהו י"ל דשוטה דינו כקטן ומעמידין להם אפוטרופוס כמבואר בחו"מ סי' רפ"ה ס"ב בהגה ואם כן שוב י"ל דנתחייבו נכסיו אבל גם זה קשה דהא אפוטרופוס אין פוסק צדקה על הקטנים כמבואר סי' ר"ץ סט"ו וצ"ע. אחר שכתבתי זאת ראיתי במחנה אפרים הלכות צדקה סי"א שהקשה כעין זה אבל לא ביאר הדברים כאשר בארתי אמנם נראה בזה דהנה באמת שאני צדקה מכל המצות דבאמת כל המצות עקרו תלוי בגופו שהגוף נתחייב במצות רק שצריך ע"י פעולת ממון שיקנה לו תפילין ציצית סוכה לולב וכדומה אבל צדקה עקרו על הממון שאם יש לו ממון התורה חייבה גופו שיתן ממונו והתורה צותה שיתן לרעהו ממה שחננו ד' ואם כן בזה ל"ש לומר דשוטה פטור ממצות דבשלמא במצות שעיקרן בגופו כל שגופו נפטר כגון שהוא חרש ושוטה ממילא נפטר מן המצוה אבל כאן שעיקר המצוה הוא שממה שחננו ד' ממון יתן צדקה א"כ הגוף נתחייב ע"י שיש לו ממון ואם כן ממונו נתחייב ואם כן מה בכך שהגוף שוטה אבל ממונו נתחייב בצדקה והרי יש לו להשוטה הלז ממון ושפיר ע"ז ל"ש לפטור בשביל שגופו שוטה שזה אינו מהחיוב בגופו רק ממונו נתחייב וע"י הממון נתחייב הגוף ואם כן שוב מחויב האפוטרופוס ליתן עבורו ול"ד לקטנים דהם לאו בני מעבד מצוה משום חסרון השנים אבל השוטה חסרונו שאין גופו שלם אבל ממונו שלו הוא וז"ב לפע"ד. ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו על הענקה דחייב במיתת האדון והא הגוף נפקע והענקה אינו מחויב מקודם ולפמ"ש אתי שפיר דשם העיקר הוא על ממונו שמה שחננו ד' מחויב להעניק לעבדו וא"כ ע"י ממונו גופו נתחייב אף שמת הוא. ובזה נלפע"ד לישב קושית המח"א הלכות צדקה שם דלשטת הר"ן דגם בצדקה נחתינן לנכסי' א"כ למה במי שהלך למ"ה אין יורדין לנכסיו לגבות צדקה דל"ש הטעם שעושה שם צדקה מכל מקום למה אין יורדין לנכסיו לזון בניו ובנותיו דזה חיוב צדקה טפי מאחרים דעל הקרובים מצוה טפי כמבואר ביו"ד סי' רנ"א ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כבר כתבו התוס' בב"ב דף ח' ובכתובות דף מ"ט דהא דכופין על הצדקה אף דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין משום דבצדקה יש לאו גם כן דלא תקפוץ את ידך ע"ש ולפ"ז עכ"פ לירד לנכסיו א"א בשביל הלאו דזה הלאו מקויים באחרים גם כן רק דהמ"ע של צדקה היא להקרוב קרוב קודם ועל מ"ע א"א לכפותו דמתן שכרה בצדה. ובזה נלפע"ד לישב קושית הר"ן פ' נערה על הרשב"א דאיך אפשר דגם בדאית' לפנינו נחתינן לנכסיו בצדקה אם כן אמאי בנשתטה כופין ולפמ"ש י"ל דסברת הרשב"א דלכך אין כופין משום דמתן שכרה בצדה ול"ש לומר דיש לאו דדלמא נותן שם צדקה ומקיים הלאו אבל בנשתטה דאינו נותן כלום שוב כופין וז"ב כשמש ועקצה"ח סי' ר"ץ שכתב כיון דבצדקה יש שיעבוד נכסי גם הנודר ומת מחוייבין לקיים נדרו ולפמ"ש שאני צדקה דהשיעבוד משום הממון וכאן עיקר החיוב בשביל שנדר וגופו נתחייב וכל שמת פקע שיעבודו ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל שנתגלגל בדרך אגב. שוב ראיתי דמה שהקשיתי האיך הב"ד רשאין לפסוק על החרש ושוטה דמ"ש מאפוטרופוס של הקטן דל"ק דהא גם ביתומים אם נטלו רשות מב"ד רשאין כמ"ש הה"מ בהלכות נחלות שם וא"כ כאן דקדק רבינו וכתב שהב"ד פוסקין על החרש ושוטה וב"ד ש"ד ותמהני על המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קכ"ז שלמד מחרש שוטה לקטנים שיכולין לפסוק עליהם אפוטרופוס והדבר יפלא דמלבד דשאני בין ב"ד לאפוטרופוס וכמ"ש המהרי"ט בעצמו אחר כך דנטלו רשות מב"ד רשאין וא"כ להס"ד שם דלא הי' ברשות ב"ד מה ראי' מב"ד לאפוטרופסין וגם הרי הכ"מ שם כתב דנשתעבדו הנכסים ואם כן בקטנים דעדיין לא נתחייבו ל"ש שיעבוד נכסי ואף לפמ"ש דכוונת הכ"מ דמצוה שבממונו נתחייבו הנכסים בעצמם אף שהוא שוטה מכל מקום ל"ד דשם הוא גדול רק שהוא שוטה והרי ממונו לא נשתטה אבל כאן קטנים הם וגם בזה חולק הר"ן כמ"ש הכ"מ שם. אך מה שחידש שם המהרי"ט דאם לא נתנו האפוטרופסין הצדקה אינם רשאי ליתן דע"כ לא אמרו דמועיל פסיקת האפוטרופוס רק אם כבר מסרו וכמו שאין רשאין להוציא עבדים לחירות לפי שאינו שלהם תמהני דגם שם אינו רק משום מראית העין שאחרים יסברו שמשחררין בלא קבלת כסף אבל להקדש שפיר מועיל כל מה שפסקו ומ"ש דאינו מועיל להקדיש דבר שא"ש הדבר יפלא דיד אפוטרופוס כיד בע"ה ובלא"ה הא בנטלו רשות מב"ד מותרין אפילו לשחרר וכמבואר בחו"מ סי' ר"ץ סעיף י"ג בהגה ועסמ"ע שם ס"ק ל"ט והרי כבר כתב שם דהי' ברשות ב"ד ומ"ש שם דמילי לא ממסרי לשליח דבריו תמוהין וכבר תמה עליו המחנה אפרים וכל אחרונים וע"כ בזה דבריו נפלאו.

והנה הארכתי מענין לענין והנה נתנה ראש ונשובה למ"ש למעלה לענין ס"ס אם צריך לברר והנה הש"ך שם הקשה מהא דכתב המהרא"י דספק דרוסה מותר וא"צ בדיקה וע"ז תמה הש"ך דא"כ בהא דאמרו בזבחים דף ע"ז אי ידוע ליתי ולשקלה ואי לא ידוע מנא ידע ומשני דאערב בנפולה ואם איתא דא"צ בדיקה לר"ת א"כ כולן מותרות משום ס"ס ובאמת לפמ"ש גוף דברי מהרא"י אינם נכונים דצריך בדיקה להוציא מידי חזקת איסור שהיתה עד הנה כמ"ש דמקרי אקבע איסורא אמנם בגוף דברי הש"ך ראיתי בכו"פ שהקשה דהא שם לא שייך לברורי כלל כמ"ש רש"י משום הקריבהו נא לפחתך ולפע"ד נראה דבאמת הכו"פ בעצמו סי' נ"ח הקשה לשטת רש"י דל"ש בדיקה בקדשים משום הקריבהו נא לפחתך א"כ לר"מ דחייש למיעוטא האיך אפשר להקריב בהמה למזבח הא צריך לבדוק הריאה דהוא מיעוט המצוי ע"ש סק"ה ובאמת שלא הי' צריך להקשות לר"מ דוקא דהי' מקום לומר דבפסח וקדשים אינו מחמיר ר"מ כדאמרו דף י"ב וטפי הי' לו לשאול אליבא דכ"ע דגם במקדש הי' בודקין הריאה כמבואר בשו"ת הריב"ש סי' קס"ג באורך אבל באמת לפע"ד אין התחלה לקושיא דכל ענין הקריבהו נא לפחתך הוא בענין שיש לו ריעותא דצריך לבדקו למה לך להביאו לבהמ"ק ואולי ימצא טרפה בדקהו קודם או הביא אחרת אבל לענין ריאה דכל בהמה צריך לבדוק ואיך שייך בזה הקריבהו נא לפחתך והרי אדרבא זה כבוד שמים דבדקינן אותו שלא יהי' טרפה לגבוה וא"א בענין אחר דבכל הבהמות זאת וז"ב מאד מאד. ומעתה יש לומר דזהו כוונת הש"ך דאם נימא כמ"ש המהרא"י דס"ס אין צריך לברר כלל היינו משום דלא ניחש בריעותא כלל ואם כן למה לא מכשר לגבי מזבח דל"ש הקריבהו נא לפחתך דהא אינו ריעותא כלל וע"כ דצריך לברר וא"ל דכאן א"י לברר משום הקריבהו נא לפחתך דאם לא נברר גם כן לא יצאנו מחשש זה דאטו הבזיון הוא מה שצריך בדיקה הבזיון הוא דאיך מקריבין דבר שהי' נודע לחשש טריפות ובזה לא יצאנו מחשש הקריבהו נא לפחתך במה דלא נברר וז"ב ופשוט ובחידושי אמרתי בכוונת רש"י דלכך כתב דהיכא דאיתחזיק ספק טריפה אין מכניסין אותה לעזרה משום הקריבהו נא לפחתך דהענין הוא אם באמת כל שיש לחוש שתטרף א"כ הוה דיחוי בקדשים דכל שלא נבדקה יש לחוש לריסוק אברים וא"כ נדחה מקרבן ואחר כך מחזי חזי לקרבן ואם כן בכה"ג שייך הקריבהו לפחתך וכל שלא הי' ראוי להקריבו קודם הבדיקה נעשה דיחוי בקדשים אברא דלכאורה י"ל דכל דנבדקה ונמצאת כשרה שוב אגלאי מלתא למפרע דדיחוי בטעות הי' וכשר לקרבן. אך נראה לפמ"ש הנמוק"י ריש פ' החולץ גבי חלץ למעוברת והפילה דר"ל ס"ל תגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכתב הנמוק"י אף דבכ"מ אמרינן תגלי מלתא למפרע שאני כאן דחיישינן שמא באותה שעה ראוי' היתה לילד ולד של קיימא ואח"כ אירע איזה דבר שלא ילדה של קיימא וכל כה"ג ל"ש תגלי מלתא למפרע די"ל דאירע מקרה שהפילה ע"ש וא"כ גם כאן בשעה שנפלה הי' יכול להיות שיתרסקו אברי' ותגיע החשש לריסוק והרי עמדה צריכה מעל"ע ואם כן חזינן דכל מעל"ע חיישינן שמא תטרף אח"כ וגם בהלכה צריכה בדיקה וא"כ כל שחוששין שמא יתרסקו אברי' אחר כך אף שנבדקה אחר כך ולא אטרפה מ"מ למפרע ל"ש לומר אגלאי מלתא למפרע דלא נתברר אם לא הי' ראוי הנפילה להתרסק אברי' רק שאחר כך אירע מקרה שלא נטרפה ואם כן בשעת מעשה הבדיקה נדחה ויש דיחוי בקדשים. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בחולין דף ט"ו ע"ב ד"ה עמדה דלמאי נ"מ אמר כאן עמדה צריכה מעל"ע והא עיקר צריך כאן לומר דהלכה צריכה בדיקה ולפמ"ש י"ל דעיקר הוא שלא מועיל הבדיקה משום דעמדה צריכה מעל"ע דהחשש הוא שמא תטרף אחר כך ואם כן גם בהלכה דצריך בדיקה ל"מ הבדיקה למפרע וכמ"ש. ובזה מיושב מה דאמר כלהו כר"ל לא ס"ל עמדה אינה צריכה מעל"ע הלכה אינה צריכה בדיקה ותמה הפר"ח סי' נ"ח דלמה לי' להך דעמדה א"צ מעל"ע ולפמ"ש א"ש דכל דעמדה א"צ מעל"ע לא הוה דיחוי בקדשים. שוב ראיתי בכו"פ סי' נ"ח סק"ד שכתב כעין זה ע"ש אבל לא דבריו דברי ע"ש. ובזה מיושב קושית הכריתי ופליתי מבדיקת הריאה דשם כל שנבדקה ואין בה סרכא נתגלה מלתא למפרע דלא נדחית כלל וא"כ ל"ש הקריבהו נא לפחתך וכל סרכא דמכשירין הוא או שאין כאן נקב או שודאי סותם ולא נדחה מעולם וז"ב. ובזה מיושב היטב סברת הש"ך שהקשה על מהרא"י דבס"ס א"צ לברר דא"כ הא הוה ס"ס ותמה הכו"פ דכאן אף אם נימא דצריך לברר א"א לברר משום הקריבהו נא לפחתך ולפמ"ש א"ש דכל דהי' צורך לברר שוב הי' נדחה וע"כ דאין צריך לברר כלל וע"כ כל דאתערב שוב לא נדחית כלל מיהו י"ל כיון דבעת שנטרפה היה צריך בדיקה וכבר נדחית ואם כן ל"מ התערובות להתיר דכבר נדחה דיחוי מעיקרא. ומיהו י"ל כיון דנתערב יש ספק על כל אחד אולי זה לא נדחה כלל בכה"ג ודאי יש לומר דדחוי מעיקרא ל"ש דיחוי. ובזה י"ל מה דלא שאל הש"ך על מה דאוקי דנתערב נקובת הקוץ בדריסת הזאב דהא בספק דרוסה ג"כ הוה ס"ס ועיין כו"פ ולפמ"ש י"ל דבאמת גם נקובת הקוץ הוה מום רק דהדרא בריא וכמ"ש רש"י ועכ"פ שלא יהיה נחשב דיחוי כלל י"ל ספק להיפך ספק שמא זו היא דריסת הזאב ואת"ל נקובת הקוץ הא נקובת הקוץ כ"ז דלא הדרא בריא גם כן מקרי דיחוי ואף כי יש לפקפק בזה הקב"ה חדי בפלפולא ודוק היטב בכ"ז. והנה במה שהארכתי לעיל בביאור ס"ס של הרשב"א שמא נשתמש בדבר המותר אחר שנים רבות שאל אותי אברך מופלג אחד דלפמ"ש הב"י ביו"ד סי' צ"ד וסי' ק"ג דאם חממו מים חשבינן מע"ל משעה שנתחממו המים דמשוהו לשבח דא"כ כל דחיישינן שמא נשתמשו דבר המותר וע"כ ע"י מים ואם כן שוב נעשה לשבח ולק"מ דמלבד די"ל דנשתמש בלי רוטב דקי"ל בסי' ק"ה דבכלי בלי רוטב לא נאסר רק כדי קליפה והי' ששים כנגד הקליפה ועיין ש"ך סימן ס"ט דלפעמים יש ששים נגד הקליפה אף גם די"ל דנשתמש היום אבל אתמול לא נשתמשו בדבר האסור וא"כ שוב לא נעשה ב"י ומה גם דלפע"ד היה נראה דבר חדש לפמ"ש הש"ך בסי' צ"ד דמטעם חנ"נ אתינן עלה ולפע"ד בכלי של עכו"ם ל"ש נ"נ דניהו דנאסר הב"י היינו אם ירצה הישראל להשתמש אבל כ"ז שהוא ביד גוי ל"ש דנ"נ דהא ביד הגוי ל"ש דנ"נ רק שיש בו בליעת איסור ודו"ק. והנה עוררני לזה החריף ושנון מוה' מאיר בראם דא"כ בהא דהקשה התוס' בחולין דף ק' ד"ה שקדם להוכיח דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים דאל"כ איך הגעילו כלי מדין הא המים נעשו נבלה והרי ל"ש נ"נ אצל עכו"ם ואמרתי דלק"מ דהרי שם נ"נ אצל הישראל והו"ל שפיר נעשה נבלה. ובזה יש לישב מ"ש התוספות שם דא"ל דהגעילו כשהי' אינו ב"י דז"א דהא לא אסרה התורה אלא בקדירה ב"י והדבר תמוה דלהס"ד דגם קדירה שאב"י אסורה שוב לא מועיל הגעלה דהא ס"ל דגם קדירה שאב"י אסור וכבר תמה בזה בכו"פ וכ"כ בתשובה אחת בשם כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דהכוונה היא דבסרוחה מעיקרא כ"ע מודו דנטל"פ שרי וכאן דהמים נאסרים מכח נטל"פ הו"ל כסרוחה מעיקרא ודפח"ח ואני פקפקתי בזה דמ"מ בא האיסור מכח טעם מושבח שהי' מעיקרא ובפרט לשיטת הרשב"א בתה"א ובר"ן סוף ע"ז דקדירה שאב"י מצד עצמה אסורה רק שא"י לאסור התבשיל דנטל"פ בהתבשיל אבל בעצמותה היא נאסר' א"כ אם נימא דבקדידה שאב"י ג"כ אסורה ל"ש סרוחה מעיקרא דזה דוקא בנבלה גמורה כל שמוסרח מעיקרא לא אסור משא"כ בקדירה שאב"י לא נסרחה בעצם כ"כ לא חשוב כסרוחה מעיקרא אך לפמ"ש יש לומר דבכה"ג שאם הי' ביד עכו"ם ל"ש נ"נ ועיקר דנ"נ הוא בבא ליד ישראל וכל שהי' אב"י שוב ל"ש נ"נ דבזה מקרי סרוחה מעיקרא ודוק היטב אך אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש התוס' דיש לחוש שהמים נאסרים כעת שמגעיל אם כן יקשה קושית הרמב"ן אמאי לא צותה התורה להגעיל במלחמת סיחון ועוג דל"ש לומר דשם גם קדלי דחזירי הותר כמ"ש הרמב"ן שם דז"א דלפי מה דאמרו בחולין דף י"ז דשלל דידן לא אשתרי ואם כן מה שנאסר המים זה הוה כשלל דידן מיהו י"ל כיון דגוף הבליע' שנבלע בקדירה היא מותרת האיך שייך שתאסר המים ודוק היטב.

והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י אמר אלי בשנת תרי"ג ו' מנחם אב ד' דברים דראיית הש"ך מהך דנפולה אינה ראי' דשם באמת בהמת חולין הוא וצריך להקדישה ואז תהיה ס"ס והרי אין עושין ס"ס בידים ואם כן אין ראיה ויפה טען אבל י"ל דמשום הפסד קדשים דאל"כ לא יהיה תקנה להקדשים וכל דירעו או ימותו בכהאי גוונא מותר לעשות ס"ס בידים. והנה לפע"ד נראה דלכך ס"ס בדשיל"מ ל"מ דהא הוה גם כן דיכול לברורי דכל הטעם דדשיל"מ הוא משום עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והוה כאיכא לברורי ול"מ ס"ס. והנה בי"א אב תרי"ג פ' ואתחנן למדתי ש"ס ע"ז דף מ"א ע"ב בהא דאמר שמואל דאפי' שברי ע"ז מותרין ופירשו בתוס' ד"ה דל"מ שברי צלמים דאיכא ס"ס אלא אף בשברי ע"ז גם כן מותר ע"ש. ובראשית ההשקפה תמהתי דהרי בזבחים דף ע"ב אמר שמואל הנח לע"ז דאפי' ס"ס אסורה עד סוף העולם וא"כ בע"ז ל"ש ס"ס ואמרתי בזה דהנה טעמו של שמואל דאמר בע"ז אפילו ס"ס אסור נלפע"ד כיון דבע"ז של עכו"ם יש לו ביטול אם כן הו"ל כדשיל"מ דהא העכו"ם יכול לבטל ולשבור כל הטבעות ואם כן שוב הו"ל דשיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב וא"ל דשייך גזרה דרבא דלמא יגביהנה והו"ל ע"ז על ישראל דז"א דהישראל לא רצה לזכות כלל בע"ז ולא רצה לקנותה רק שנתערב בין הטבעות ואם כן בכהאי גוונא הו"ל ע"ז של עכו"ם ויש לו היתר ולפ"ז שפיר שייך בשברי צלמים ס"ס דהרי הש"ך בסי' ק"נ סק"ג כתב דבספק שמא לא התחיל כאן האיסור כמו בחדש דלא התחיל כלל חדש דשמא ישן הוא מועיל ס"ס וה"ה כאן בשברי צלמים דהוה ס"ס שמא לא עבדום ובזה מועיל ס"ס וז"ב. ובזה י"ל דגם בשברי ע"ז מותרת דכל דיש ס"ס שמא פלח לשברים ושמא לא פלח ואת"ל פלח שמא בטלו כיון דיש ספק שמא פלח ושמא לא פלח וא"כ שוב הו"ל ס"ס אף דהוה דשיל"מ דהא ספק שמא לא פלח ושברי ע"ז מותרת וכבר פקע מינה שם ע"ז שוב הו"ל שפיר ס"ס שוב מצאתי ברמב"ן בע"ז שהביא כן בשם הראב"ד דשמואל דמתיר משום דהוה ס"ס שמא לא פלח ושמא בטלו והרמב"ן תמה בזה דאם כן למה אסר ר' יוחנן בשברי ע"ז הא יש ס"ס ועוד דלא מקרי ס"ס אלא שמא עבדום שמא לא עבדום אבל היכא דהוה ודאי עבדום לא הוה רק חדא ספיקא שמא בטלו או לא ביטלו ועוד הא שמואל ס"ל הנח לפ"ז שס"ס אסורה והנה ת"ל בראשית ההשקפה הקשיתי כן וזכיתי לכוין בדעתי הנכאה לדעת הרמב"ן אשר גאה גאה. אך לפמ"ש א"ש דהראב"ד פירש דשמואל כר"ל ס"ל ואם כן כל שנשתברה מאליה מותרת ופקע שם ע"ז והשתא הו"ל ספק שמא פלח מחדש ובכהאי גוונא שייך ס"ס אף דהוה דבר שיש לו מתירין אבל לר"י דסבירא לי' ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה אם כן כבר היא ע"ז ושפיר ל"ש ס"ס דהספק שמא לא בטל לבד ל"מ וזה ברור כשמש ומיושב גם דברי הראב"ד כמין חומר. אך לפע"ד נראה דבמוצא שברי ע"ז אדרבא שייך ס"ס דאף דשמואל סבירא לי' דבע"ז אף ס"ס אסור היינו משום דהוה דבר שיש לו מתירין ולפ"ז לפי מה דחידש רבא דשייך גזרה שמא יגביהנה ואם כן הו"ל ע"ז של ישראל ול"מ ביטול אם כן כל שמצא שברי ע"ז שוב לא הוה דשיל"מ דלא מהני ביטול שכבר נעשית ע"ז של ישראל ואם כן שוב מועיל ס"ס. אברא דלפ"ז שוב לא הוה ס"ס דהא אין כאן רק חד ספק שמא ביטל או לא ביטל דהא ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ול"ש ספק שמא פלח לה מיהו י"ל כיון דמה"ת אף ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת אם כן מדאורייתא הו"ל ס"ס שמא פלח ושמא לא פלח ואת"ל פלח שמא ביטל ובדרבנן הו"ל ספק שמא ביטל ואם כן הו"ל ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ומועיל וכמ"ש הסמ"ק בציר דגים וא"ל דשוב הו"ל דשיל"מ דמה"ת מועיל ביטול דז"א דכל דבאמת חז"ל אסרו ול"מ ביטול שוב לא הו"ל דשיל"מ ועוד דבאמת כל שזכה בה הישראל ל"מ ביטול רק דמה"ת לא גזרינן שמא יגביהנה והדר מבטל לה אבל כל שזכה באמת הו"ל של ישראל ולא מהני ביטול ואם כן שפיר הו"ל ס"ס בדאורייתא וספקא חד בדרבנן. ובזה לפע"ד מיושב היטב דברי הרי"ף שפסק כשמואל דהמוצא שברי ע"ז מותרין ופסק כר"י דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה והדברים סותרים וא"ל דטעמי' דשמואל דתלינן דנשברה על ידי עכו"ם בידים דהוא רוב דלא נשברה מאליה דאם כן מ"פ ר"י לר"ל מהמשנה לשני כן ולפמ"ש אתי שפיר דבהס"ד טרם שחידש רבא הגזרה שמא יגביהנה והדר מבטל לה אם כן שפיר גם במוצא שברי ע"ז אסור דלא שייך ס"ס דהא מועיל ביטול אבל למה שחידש רבא דלא מהני ביטול גזרה שמא יגביהנה שוב הוי לי' ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן ושוב מועיל דלא הוה דבר שיש לו מתירין ודוק היטב כי חריף הוא אף שיש לפקפק קצת מטעם שכתבתי דכל שמוצא באמת לא מהני ביטול אבל י"ל דמכל מקום מסתמא מבטל להו הישראל טרם שמגביה ורק משום גזירה אסור ודוק היטב.

ובזה יש לומר הא דאמרו שם לר"י הכי השתא התם אימר עבדום ואימר לא עבדום ואם תמצא לומר עבדום אימר בטלום ע"ז ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוה לי' ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיא תימא דלמה ליה מחמת ספק דאינו מוציא מידי ודאי ת"ל דהוה ליה ספק בדאורייתא וספק אסור ואף שאינו ודאי איסור מקודם כל ספיקות אסורין ויש לי פלפול גדול נגד תשובת פנים מאירות חלק א' סי' ט"ו ובתשובה בארתי הדברים בשרשן ואין כאן מקומו. ואף דהתוס' כתבו דהוה ספק הרגיל מכל מקום גם בספק הרגיל ספק אסור ולפי מה שכתבתי י"ל דבאמת יש ס"ס מן התורה שמא פלחום ושמא לא פלחום דמדאוריית' ע"ז שנשתברה מאליה מותרת וספק בדרבנן ואם כן היה מותר ורק דספק בדרבנן גם כן בעינן ספק הרגיל ואם לא הוה רגיל אפי' בדרבנן לא מקרי ספק ועיין תוס' פסחים ט' דתלוי בשני תרוצי התוספות ודוק היטב.

והנה דרך אגב אכתוב כאן מה שהשבתי להרב המופלג מוה' יחיאל מיכל הובניר מק"ק ניזנוב ביום א' תרומה תרי"ד כ"ח שבט כי עיקר התשובה שייך לענין ס"ס אי צריך לברורי וע"כ אעתיק פה. והנה הי' מעשה עני אחד וטפלי תלי בי' אשר כל מחיתו מפרה אחת שיש לו הנותנת חלב והנה אירע כי צולעת על רגל א' במקום בוקא דאטמא נעשה גשוואלין ואמר השו"ב שאסור להשתמש בחלב כי הבהמה ס"ט ושמע אליו באמרו שעד מהרה תתרפא והנה נשתהה הרבה וכעת נרפא הגשוואלס קצת ואינה צולעת כמקדם ובא לשאול למעל' והנה אמר כיון דיש ס"ס ספק אולי צולעת מחמת הגשוולס או מאיזה סבה אחרת ואולי לא נשמט הירך ואת"ל שנשמט דלמא לא אעכל ניבי' ומבואר בסי' נ"ה דזה בלי זה כשרה ואף דהוה ספק חסרון ידיעה כבר כתב הש"ך סי' נ"ג ס"ק ט"ו ובסי' ק"י ס"ק ס"ו דבמקום הפ"מ יש לסמוך אס"ס אף דהוא חסרון ידיעה ואף בלי הפ"מ רצה מעל' להתיר משום דבס"ס דעת רוב פוסקים דא"צ לברר והאריך לברר זאת והביא דברי אחרונים ואחרוני אחרונים ראיות רבות ואם כן שוב אין צריך לברר כלל ושפיר סמכינן אס"ס והביא שכן מצא בשו"ת גור ארי' סי' צ"ה חלק יו"ד שכתב כן להתיר חלבה משום דהוה ס"ס ספק שמא לא שף ואת"ל שף שמא לא אעכל ניבי' ולא מקרי ספק חסרון ידיעה דבחיי בהמה א"א להכיר והיינו דהוה ספק ח"י לכל העולם והביא שכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי סי' ל"ה למהר"ם דיסלדארף ז"ל והנה הס' מאמר מרדכי אינו תחת ידי ולכאורה יש להבין דהא לענין חלבה הו"ל ס"ס במקום דאתחזק איסורא ול"מ כמבואר בט"ז סי' ק"י ס"ק ט"ו ואף לפמ"ש הט"ז שם לחלק גם הוא יודה דדוקא אם נולד הספק לאחר שחיטה שייך לומר דכל שאינו ספק בשחיטה מועיל הס"ס אבל כאן שנולד מחיים ואנו דנין לענין חלב שפיר אמרינן דהרי אתחזיק איסור אבמה"ח ואם כן הוה ס"ס נגד חזקת איסור ובנולד מחיים גם בספק דרוסה ל"מ ס"ס כמ"ש התוס' ביבמות דף ל' ואם כן אין מקום לכל הס"ס ומהתימא על המ"מ והג"א שלא העירו בזה אך לפע"ד נראה כיון דלענין החלב ל"ש איסור אבמה"ח דגלי קרא דבחלב ליכא משום אבמה"ח וכדאמרו בבכורות ו' ואם כן לענין החלב ל"ש כלל חזקת אבמה"ח וגם חזקת אינו זבוח ל"ש לענין החלב דהחלב מותר אף בלא נזבח ואם כן ל"ש לענין חלב חזקת אבמה"ח ולכך מותר מחמת ס"ס וזו הערה חדשה. עוד יש לי לעיין כיון דהא דנשמטה טריפה היא רק באעכל ניבי' ואם כן אי לא אעכל ניבי' אינו טריפה אם כן הוה ס"ס משם אחד אי נשמטה ובמה דנטרפת דהיינו שנתעכל הניבים או לא ומה נ"מ אי נשמטה או לא כ"ז דאינו איעכל ניבי' אמנם ג"ז אינו דכיון דעל כל פנים אף דלא אעכיל ניבי' מכל מקום התחיל הטריפות רק שלא נגמר כל שלא הגיע לגדר אעכול ניבי' ובכה"ג לא מקרי שם אונס חד הוא ודוקא בספק שמא באונס או בפתוי קטנה דהספק אחד שמא אונס כזה או זה חידוש המעשה הי' רק שהספק אם באונס ממש או בפתוי קטנה דחשוב אונס שפיר מקרי שם אונס חד אבל במה דאנו דנין אם התחיל ריעותא כלל או אף שהתחיל ריעותא מכל מקום לא הגיע לגדר שנתעכל ניבי' זה מקרי ס"ס גמור. ובזה יתיישב קושית הכו"פ על הרבה ס"ס שטען עליהם דהוה ס"ס משם אחד עי' בסי' ק"י בבית הספק ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ועל כל פנים שפיר מקרי ס"ס כמ"ש המ"מ והג"א. והנה מה שהעתיק בשם הרב מוהרש"ק נ"י שלדידן לא הוה ס"ס דלדעת האחרונים בשם הר"ן דאעכיל ניבי' אף בלא שף טריפה אם כן אין כאן ס"ס רק ספק אחד שמא אעכיל ניבי' או לא והאריך בזה דשוב אינו מתהפך ובנולד ריעותא מחיים בודאי בעי ס"ס המתהפך וכאן יש לדון שמא נתעכל ניבי' מחיים במח"כ עליו נאמר פרי המהירות חרטה דבאמת מ"ש שהאחרונים כ"כ בשם הר"ן זה שקר מוחלט והמחמיר הוא הפר"ח ורצה לסתור דברי המרדכי וראיתו והתב"ש חולק עליו וכן קי"ל ויפה השיג עליו מעלתו והדברים פשוטים והוא מתהפך כחומר חותם לעקש הישרה בדברי רוח. אמנם מה שרצה לחדש עוד דבאמת יש ספק בכל הבהמות שמא הם טריפות רק דאזלינן בתר רובא וכאן שיצא מגדר הרוב שהרי יש ריעותא אם כן שוב הוה ס"ס להיפך שמא הוה אעכיל ניבי' ושף מדוכתא ואת"ל שאינו דלמא ספק טריפות מטעם אחר הנה רואה אני דלדברי הרב מוהרש"ק בכ"מ שיארע איזה ריעותא מחיים לא יועיל שום ס"ס בלי חזקת איסור דיש ס"ס להיפך דלמא ספק טריפות מחמת ריעותא וגם דשמא טריפה מחמת דבר אחר וזה מבואר הביטול דגם בספק דרוסה לולי דהוה אתחזיק איסור הי' מותר מטעם ס"ס וא"ל דזה מקרה מבחוץ הא בכל ס"ס שאירע מחיים הו"ל ס"ס וגם התב"ש שחידש בסי' כ"ט לענין מים בראש כתב משום דהוה ספק אחר דמה"ת להחזיק איסור חדש וז"פ כמ"ש מעל' גם כן אמנם בלא"ה רואה אנכי דאשתמיט מהרב ש"ס ערוכה בבכורות י"ב דאמרי אשתני ולא אשתני תנאי הוא ע"ש ומבואר דלא אמרינן כיון דאשתני אשתני ואף למ"ד שם דאמרינן הואיל ואשתני אשתני היינו באותו ענין שהוא טומטום אמרינן כיון דיצא מגדר שאר אנשים אמרינן דהואיל ואשתני אשתני אבל כאן דאשתני בענין טריפות הלז' וגם זה אינו ברור דאשתני ורק שיש ספק שמא נשתנה ולחדש מכח זה דשמא היא טריפה אחרת זה לא אמרינן בשום אופן. ובזה יש לישב גם כן מה שהקשה ש"ב הגאון בעל חוות דעת סי' ג"ן על התב"ש לענין מים בראש דשאני בראש דחזינן על כל פנים דיצאתה בהמה זו בבירור משאר בהמות דהרי שאר בהמות אין להם מים בראש ולכך אמרינן דשמא לא הי' מקיף בחיים אבל מה דנולד ספק טריפות דאינו ברור שהוא ענין טריפות לחדש עי"ז שמא היא טריפה זה לא יאמר אדם בעולם ולקמן בדף שע"ח הארכתי בזה לענין עגונה ואכ"מ. דרך כלל דבנ"ד אף דהוה ספק ח"י בהפ"מ יוכל להתיר וכמ"ש בשם השפ"ד סק"ז וס"ק ס"ה דכל שאין מכיר לפנינו יש להתיר ואני תמה על מהרש"ק דהס"ס שלו הוא בודאי משם אחד דמה נ"מ בטריפות זה או טרפות אחר' וגם דהטריפות אחרת אין לו מציאות לחדש רק על ידי ספק טריפות הלז' ואם כן בודאי הו"ל משם אחד וגם לדברי התב"ש אינו רק במה שנולד בתולדה יצאתה מגדר הרוב של בהמות אבל מה שאירע במקרה זה לא יאמר אדם דהוה ס"ס שמא יש לו טריפות אחרת וגם בנולד בתולדה א"א לומר כן וכמ"ש ואני תמה לדבריו כל טריפות הריאה דהוה מיעוט המצוי אם כן לא יהי' כשר בס"ס דשמא יש לה טריפות אחרת דהרי יצאת מהרוב בשביל דיש לה סרכא וז"ב.

והנה בשנת תרי"ד ל"ד בעומר הגיעני מכתב מהשוחטים דק' זבארוב ומאיזה יחידי סגולה ומהדיינים המו"צ דשם שהי' שור צולע על רגל א' ולא הי' ניכר שום ריעותא מבחוץ ואמר הקצב שהוא צולע מחמת שנתחב לו איזה קוץ בפרסת הרגל ומחמת זה הוא צולע ולא שמעו לו ושחטו ובדקו השוחטים בקוליא במקום חבורו לגוף והי' הבוכנא באסותא ולא שף מדוכתי' אפילו כל שהוא רק הניבים היו מעוכלים והרב מטשעשנוב הכשיר גם הוא ואחר כך שלח הרב מטשעשנוב ואמר שמחמת שהי' צולע ולא נתברר אם מחמת תחיבות הקוץ או מחמת כאב הקוליא הוא צולע חושש שמא נשמט וחזר בו ומחמת כי כבר נמכר איזה בשר מהשור שלחו לפמארין והכשיר הרב משם והסכים לשאול פי. והנה זה הוא דברי הרמ"א בשם המרדכי והפר"ח חולק וכבר כתבתי דהסכימו כלם להכשיר ובאמת שהלשון עד דאעכיל ניבי' משמע דבעינן שף ועיכול כמ"ש הרמ"א דלא כפר"ח ועפרמ"ג סק"ו בש"ד שהסכים גם כן כהרמ"א דלא כפר"ח ומהתימא שלא הזכיר דברי הבכ"ש ולפע"ד גם כן ראי' כהמרדכי דהרי ריש א"ט דף מ"ב מקשה והאיכא דרב מתנה ומסיק דחשבינן לה והקשו התוס' דאם כן למאן דפליג ארב מתנא מא"ל וכתבו דבאעכול ניבי' לכ"ע טריפה ואם איתא להפר"ח דלא בעי כלל שף אם כן אדמקשה מרב מתנא דיש פלוגתא הי' לו לנקוט אעכל ניבי' וע"כ דעכול ניבי' בלא שף אינו טריפה ואם כן היינו דרב מתנא ועכול ניבי' לא מצי למינקט דלר"מ לא בעי עכול וסגי בפסוקה לבד ולא רצה להכניס ראשו בפלוגתא וזה ראי' ברורה לפע"ד ועוד נ"ל ראי' מהא דאמר בדף נ"ד נטולי דרב מתנא לא דמי לנטולי דהא לאו נטולי לגמרי הוא ואם כן בשלמא אי בעי עם שף דאתעכיל ניבי' אם כן לא דמי לנטולי אבל כל דאתעכיל ניבי' טריפה דסוף לשמט הירך אם כן יקשה הרי נטלה כבר גם כן אין הטריפות אלא בשביל הירך ואם כן לחשבי' בכלל נטולי וע"כ דלא מטרף עד דשף ואם כן ל"ד לנטולי דאין סופו לטול רק דזה עצמו הטריפות ודו"ק היטב. אמנם כן לפמ"ש הפר"ח דלשטת הרמב"ם דעכול ניבי' היינו יתרות שבעצם ואם כן מהראוי להחמיר בזה דממילא שמוט כיון דא"א להתקיים דהוה כשמוט ועומד ואם כן הי' מקום להחמיר בעכול ניבי' אך לפע"ד זה אינו וכמ"ש דאם הי' לו ליישב בעכול ניבי' שבכל היתרות וגם דמי לנטולי דכשמוט ועומד דמי ע"כ נראה להכשיר ודו"ק היטב.

מח.

תשובה לצורבא מרבנן על דברת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק י"ז.

אשר שאלת במ"ש הש"ך בסי' צ"ח ס"ק י"ז דאם ניער כזית בשר ואחר כך כזית חלב ביומו א"צ ששים רק נגד שני זתים האלו וע"ז שאל במ"ש צריך ששים נגד השני זיתים והא כל דאיכא ששים נגד כזית אחד אם כן השני כזיתים בעצמם מצטרפים לבטל זא"ז דגם אם נימא דנעשה נבלה לא עדיף מחלב ודם דכל אחד מצטרף לבטל חברו כמבואר בסוף סי' צ"ח ס"ט הנה יפה שאלת אבל כבר קדמוך רבנן שכן שאל הרב בעהמ"ח בגדי ישע להקצה"ח ותשובתו נדפסה בסוף אבני מלואים ח"ב סי' ד' וכבר כתוב אצלי בחדושי ישוב לזה אך למען כבודך ולמען למודך אמרתי לעיין שנית בזה ולפע"ד נראה הדבר נכון דהרי התוס' והרא"ש בנדה דף ס"א הקשו מ"ש כלאים דלא בטיל והרי בב"ח בטל אף ששניהם היתר וכתבו דל"ש ביטול בכלאים כיון דהיתר בהיתר הוא וגזה"כ שבהתחברם יאסר אבל בב"ח דאינו אסור רק דרך בישול בנתינת טעם וכל שאינו נותן טעם בטל ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רצ"ט סק"א ומעתה לכך א"א לבטל זא"ז דשאני כל איסורים דהוה איסור בהיתר ושייך ביטול דלענין איסור חלב הוה דם היתר וכן להיפך דכל שאינו מרגיש טעם דם הוה היתר ובטיל מה שאין כן בב"ח דבאמת היתר בהיתר לא בטיל כלל וע"כ משום דכל דליכא נו"ט לא הוה בב"ח והרי כאן כשאתה אומר דבטל הבשר משום דהחלב מבטלו אם כן ע"כ נתן החלב טעם בו עד שמבטלו וכן להיפך הבשר בחלב אם כן שוב ל"ש ביטול מה תאמר דעל כל פנים אין כאן טעם גמור דכל אחד מבטל חברו הא בב"ח מהראוי שלא יועיל ביטול כלל אף במשהו תאסר כמו חוט אחד של כלאים דלא בטיל ורק דכל שאינו נו"ט נתבטל אם כן זה כשיש ששים נגד החלב או נגד הבשר ולא נשאר נו"ט כלל אבל כאן דלולא שהשני כזיתים מבטלים כל אחד את חברו הי' כאן נתינת טעם גמור ורק שכל אחד מצטרף לבטל נ"ט של חברו אם כן אדרבא הרי נתערב כאן בב"ח ואסור ול"מ הביטול ולכך צריך שיהי' ששים נגד השני זיתים ודו"ק היטב כי קצרתי אבל הדברים נכונים למעיין בעומק הדברים. והנה בגוף דברי הרא"ש דאיסורין מבטלין זא"ז ולמדה מהך דפיגול ונותר וטמא הנה כבר הארכתי בחידושי לרמב"ם [[רמב"ם/משכב ומושב/א|פ"א ממשכב ומושב לתמוה דבאמת שטת הר"ן בנדרים דף נ"ט ע"ב ד"ה שאני דאיסורין אף שאינם שוות אינם מבטלות זא"ז ע"ש בד"ה שאני ואם כן איך שייך שאיסורים מבטלים זה את זה. הן אמת דהאחרונים הקשו על הא דאמר ר"ל בפיגול ונותר שמבטלים זה את זה הא איסורים אין מבטלין זה את זה וכבר הארכתי בחידושי שם בזה וכפי הנראה הבינו דגם מן התורה לא בטל כל שהוא איסור באיסור ואם כן קשה טובא משם. אך לפע"ד נראה כעת דבר חדש דבאמת לר"י דמב"מ לא בטל היינו דאף שיש ששים מכל מקום כיון שאחד מחזק חברו על כל פנים משהו נשאר ולפ"ז לרבנן גם כן כל דהוה איסור באיסור לא בטל דעל כל פנים משהו הוה דבאמת במב"מ לדידן בטל ברוב ונהפך האיסור להיות היתר אך זה כשמבטל אבל כל דהוה איסור באיסור ואינו מבטל ממילא י"ל דעל כל פנים משהו איכא ולפ"ז כיון דזה ודאי דא"א לומר שמרגישין טעם האיסור דהרי כל אחד מבטל טעמו של חברו והמיעוט נהפך להיות היתר רק דתאמר דהוה מב"מ והוא במשהו ולפ"ז לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה אם כן על כל פנים כיון שאינו רק משהו וא"א שתהי' אסור ושפיר מבטלין זה את זה ושפיר קאמר רשב"ל דמבטלין זה את זה ובאמת גם אם נימא דהגרסא שם ר' יוחנן כמו שגרס הרא"ש בתשובה הנ"ל כלל ל"ב סי' ד' ובב"י סי' צ"ח מ"מ שם דקאי לענין שיפטור ממלקות פשיטא דאף דנימא דהוה מב"מ מ"מ כיון דלרבנן באמת מב"מ הוה ברוב רק דכל שהאיסורים דומים הוה מב"מ במשהו אבל טפי ממשהו ליכא ושפיר פטור ממלקות והא דאמר הש"ס ופליגא דר"א דאמר כשם שאין מצות מבטלות זה את זה כך אין איסורין מבטלין זה את זה ולא משני דבאמת גם ר"ל ס"ל דאין מבטלין זה את זה והיינו דאיכא איסורא במשהו אבל מלקות אין בזה. אך ז"א דהא ר"א תלה הדבר במצות אין מבטלין זה את זה ושם אין הטעם משום דהוה במשהו ורק דא"י לבטל זה את זה ה"ה איסורין דאין מבטלות זה את זה ואם כן ממילא נשאר כל האיסור ושפיר לוקה הן אמת דעדן קשה דניהו דאין איסורין מבטלין זה את זה אבל על כל פנים סוף אין מרגיש טעם האיסור וכל איסור בטל ברובו של אחר וצ"ל כיון דקי"ל דאזלינן בתר שמא כרבא ואם כן מה בכך שבטל הטעם סוף סוף כל ששוה בשמא לא נתבטל ואף דזה מקרי פיגול וזה נותר מכל מקום הא על כל פנים איסורין הן ומ"ל איסור זה או זה למ"ד דאין איסורין מבטלין זא"ז ועיין בע"ז דף ס"ו דמקשה הש"ס לרבא מברייתא דתבלין ב' וג' שמות דמצטרפין ופריך לרבא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ומשני הא מני ר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין זא"ז דכתיב לא תאכל כל תועבה ועיין תוס' שם דאף דחזקי' מוקי במיני מתיקה דוקא היינו כשנפלו לתבשיל ואינם בעין הוא דאין מצטרפין אבל כל שהם בעין אם כן הוה כחד ומצטרפין ואסורין ע"ש ומעתה זה דאמרו באיסורין אין מבטלין זא"ז ואם כן שוב מצטרפין אף דהוה בטל בטעם מכל מקום בתר שמא אזלינן ושם איסור חד הוא ולא בטל ושפיר לוקה וז"ב מאד. ובזה מיושבים היטב דברי הרא"ש שכתב דאם יש בקדרה נ"ט זיתים של היתר ונפל בה כזית של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף לבטל את חברו ותמהו כלם הא לא קי"ל כר"ל והרי קי"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכן פסק הרמב"ם פי"ח מפה"מ הלכה כ' דהפיגול והנותר והטמא שבללן זא"ז חייב ועיין בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים ובכו"פ ובהגהות דגול מרבבה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת זה ודאי דכל דאכלם בבת אחת ואינו מרגיש לא טעם של פגול כלו ולא טעם של נותר ואם כן מהראוי להיות בטל רק שכבר כתבתי דכיון דאזלינן בתר שמא והרי כל איסורין מצטרפין זא"ז ולכך לא בטל ולפ"ז הא כבר הבאתי בשם התוס' דמחלקין דדוקא היכא דהוא בעין אמרינן דאיסורין לא מבטלין זא"ז אבל לא כשהן מעורבין ומעתה בשלמא בפגול ונותר וטמא אם כן הוה האיסורין בעין שפיר לא מבטלין זא"ז והוה חד איסור אבל שם בהך דהרא"ש שנפלו בקדירה ונתערבו הטעמים אם כן כל שהם מבטלין זא"ז ואינו מרגיש הטעם שוב בטל ומעתה שפיר למד הרא"ש מהך דר"ל דעל כל פנים לדידי' דס"ל דאיסורין מבטלין זא"ז והיינו משום דהטעם אינו מורגש אם כן אף דשם לא קי"ל כר"ל כמ"ש הרמב"ם היינו משום דאיסורים הם בעין אבל כאן שפיר קי"ל בסברת ר"ל וז"ב כשמש. ומה שהביא בדג"מ ראי' מדברי הרמב"ם פט"ז ממאכלות אסורות הי"ט באמת לפמ"ש אין ראי' דשם בהך דערלה וכלאים שפיר לא בטל וכמ"ש. ובזה נלפע"ד לישב דברי הש"ך סי' צ"ח ס"ק י"ז שכתב באם בלע כזית חלב וכזית בשר סגי בששים נגד השני זיתים ותמהו כלם דששים נגד זית אחד סגי וכ"כ למעלה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת כבר כתבתי דכל דאיסורין מצטרפין זא"ז הו"ל שוה בשמא ולא בטל רק שכתבתי דכל שמעורב בקדירה נתבטל ומעתה זהו בשאר איסורין אבל בבשר בחלב דרק בהתחבר יחד נעשה איסור האיך שייך לומר דאיסורין מבטלין זא"ז בכה"ג דעקרו הוא רק כשנתחברו יחד על ידי בישול וז"ב כשמש ולכך שפיר צריך סמ"ך נגד השני זיתים. והנה בגוף המימרא דזבחים דף ע"ח דאמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור דא"א שלא רבה אחד מהן על חברו ויבטלנו הדבר תמוה דאם כן למה לי' להש"ס לומר א"א שלא ירבה והא בודאי יש כאן שנים המבטלים את השלישי ואכלהו לפטר דהא כל אחד הוה בטל ומבטל וכבר נתקשו בזה התוס' ע"ש ורש"י והוא תימא רבה אמנם נראה דהנה גוף הענין גם כן תימא דאיך שייך לומר שיבטל אחד את חברו הא סוף סוף אכל לכלהו ביחד והרי הוה יבש ביבש ובין לשטת הרשב"א בטעם הביטול ברוב במב"מ ביבש משום דעל כל אחד יש לספק שמא הוא מן הרוב של היתר ובין לשטת הרא"ש דאיסור נהפך להיות היתר ועיין בב"י דו"ד סי' ק"ט זה דוקא באיסור בהיתר אבל איסור באיסור שנתערב ל"ש לומר דבטל ברוב דהא יש איסור והרי כל אחד מהם איסור ולא נהפך להיתר וגם על כל פנים איסור הוא בודאי ואף דיש לומר דמ"מ א"א ללקות דאין אתה יודע איזה מהם הוא האיסור והוה התראת ספק מכל מקום הא כבר כתבו התוס' דבכה"ג ל"ש התראת ספק וגם על כל פנים ל"צ ביטול דאף שלא נתבטל כל שאי אתה יודע על איזה איסור נתרה בו הו"ל התראת ספק אמנם לפע"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דאמרו בפסחים דף קט"ו דאמרו עליו על הלל דהי' כורכן בבת אחת ואוכל והקשה המרדכי פ' ע"פ שם והא אין מחזיק בית הבליעה כ"כ דהא אמרו בכריתות דף י"ד דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים דהיינו כביצה וכתב דה"מ כשאוכל שלם אבל כשאוכל מרוסק מחזיק יותר וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק יותר ע"ש ובתה"ד סי' קל"ט ובמ"א סי' תע"ה ע"ש ולפ"ז כאן דנקט פיגול ונותר וטמא ואם כן יש כאן שלשה זיתים וע"כ דבמרוסק מיירי ואם כן שוב א"א שלא ירבה אחד מהם על חברו על ידי הלעיסה ושפיר בטל וז"ש דא"א שלא ירבה דבאמת כל שלא הי' כאן רק זית אחד או שנים דאפשר לבית הבליעה להחזיק אם כן ל"ש ביטול אבל כאן דע"כ מוכרח ללועסו שייך לומר א"א שלא ירבה. אברא דעדיין קשה מה ביטול שייך בזה דהא הוא איסור באיסור ול"ש דנהפך להיתר וגם על כל פנים איכא איסור וכמו שהקשו ביבש ואף התראת ספק ל"ש בזה אמנם נראה דר"ל לשטתו דס"ל בחולין דף ק"ג גבי חלקו מבחוץ דלר"ל אכילה במעיו בעינן ופירש"י דכשיורד לתוך מעיו צריך שיהי' בו שיעור אכילה ולא משכחת לה אליבא דר"ל רק בגרומתא זעירתא ע"ש ברש"י ותוס' דלכל הפירושים לר"ל בעי שהכזית יהי' במעיו קודם שיתעכל ע"ש ואם כן כאן דאכל שלשה כזיתים וא"א שיחזיקם בית הבליעה ביחד וע"כ דריסקם ואם כן כשבא לבית הבליעה לא בא במעיו אכילת כזית איסור מכל אחד דבבית הבליעה בודאי נתבטל אחת בחברו והרי א"א שם להכיר בין זל"ז ואם כן שם בודאי נתבטל ואין כאן זית איסור ביחד במעיו וז"ב כשמש ול"ק כל קושית התוס' דודאי הוה התראת ספק דלר"ל צריך שיתרה בו שיהי' במעיו כזית איסור מכל אחד וזה א"א להתרות בו בשום אופן וזה דקאמר א"א שלא ירבה דהא ע"כ צריך לרסקו ובאמת אלו לא בעי במעיו פשיטא דלא שייך ביטול דכל אחד בפ"ע הוא וניכר לבדו. ומן האמור נראה בהגמרא שלפנינו ר"ל הוא נוסחא דווקנית ובכ"מ פי"ח ה"כ הביא הגרסא ר"פ והבה"ז השיגו ועיין בהגהת הגאון מהו' וואלף באסקוויטץ בזבחים שהאריך הרבה בזה ולפמ"ש ע"כ ר"ל אמרם וגם מה שהאריך בהגהת הגאון מוהרי"פ זצ"ל שתיבת טמא לא גרסינן ומיירי רק בשני זיתים פגול ונותר ולפמ"ש ע"כ בשלשה זיתים מיירי וגם מ"ש בשו"ת הרא"ש ובב"י סי' צ"ח דהגרסא ר' יוחנן ליתא דלר"י לא בעי רק שיהנה גרונו בכזית והא איכא ול"ש ביטול בזה דהבשר עודנו בין שניו וגרונו וניכר עדן ורק במעיו שייך ביטול וכמ"ש ואני תמה דהאיך אפשר לגרוס ר' יוחנן והרי הש"ס מדייק דס"ל התראת ספק לא שמה התראה ור"י שמענו דס"ל התראה ספק שמה התראה ור"ל ס"ל דל"ש התראה וא"כ ע"כ ר"ל הוא ובאמת שגם אליבא דר"ל קשיא דזה כבר שמענו דהתראת ספק לא שמה התראה כמבואר במכות דף ט"ו ט"ז ושבועות דף ג' ובכמה מקומות וצ"ל דאגב אורחא השמיענו גם זאת אבל ר"י ודאי א"א לומר דהוא ס"ל להיפך וכמ"ש וגם ר"פ א"א לגרוס מלבד הטעם שכתבתי דהאיך שייך שרבא יקשה על ר"פ. ובזה נלפע"ד לישב הא דמקשה רבא מעשה עיסה מחטין ואורז אם יש בו טעם דגן חייב ואף על גב דרובא אורז ותמהו התוס' דאמאי לא קשיא לי' מכל התורה דטעם כעיקר דאורייתא והיא תימא רבא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת טעם כעיקר דאורייתא והיינו בכדי א"פ אם יש כזית במעיו בכדי א"פ פשיטא דחייב אבל כאן דבמעיו ליכא אכילת כזית דבטל ברוב טמא שבא במעיו וזה בית הבליעה ע"כ ריסקן קודם ובטל אחד בחברו ולא נשאר רק טעם בלבד במעיו וכל שנתבטל בחברו ליכא על כל פנים שיעור אכילה ובטל ואף דיש בנו"ט הא נתבטל כבר ולכך פריך מעשה עיסה מחטין ואורז דגם שם ליכא שיעור אכילה בכזית שהרי רובא אורז אף שיש בם בנו"ט אפ"ה חייב בחלה. ובזה נלפע"ד הא דמשני הש"ס דבמב"מ ברובא ומבשא"מ בטעמא ופריך והא דמב"מ כמבשא"מ דתנן נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא דם והדבר תמוה מה קושיא והלא זה הלכה פסוקה דמב"מ בטל ברוב מה"ת דל"ש טעמא ומבשא"מ בנו"ט ומה שייטא דקושיא להכא ועיין תוס' שפירשו דהקושיא קאי מה"ת והיא תימא רבה דזהו ברור בכל הש"ס דמב"מ ברובא ולא גזרינן אטו מבא"מ ורק מדרבנן צריך ששים ולא עוד אפילו נבלל כל שעומד בפ"ע חד בתרי בטל כל שהוא יבש ביבש כמבואר ביו"ד סי' ק"ט ולא גזרו אף מדרבנן וכאן מקשה הש"ס בפשיטות דלבעי ששים כמבשא"מ וד' יודע שמאד נצטערתי בזה להבין דברי הש"ס ע"פ פשוטו ולא מצאתי למי שיאיר עיני בזה ולפמ"ש י"ל דדוקא לר"ל מקשה דבאמת ל"ש ביטול בזה דכל אחד בפ"ע ניכר ורק דבמעיו ליכא אכילה בכזית ולפ"ז שפיר מקשה דנשער מב"מ כאלו הי' שא"מ ואם כן נהנו מעיו בכזית מכל אחד וטעם כעיקר מה"ת וניהו דמב"מ לא נרגש הטעם הא כאן איתנהו ואם כן נרגש הטעם של כל איסור דעל כל פנים נהנה בשלשה כזית איסור ושפיר מדמה לנתערב ביין דרואין אותו כאלו הוא דם אף דשם הוא בחזותא וכאן בטעמא תלוי הא באמת יש כאן טעם ולמה לא בעי ששים דבזה ל"ש לומר דאינו נרגש בטעם דהא באמת לא נתבטל ורק דבעי שיהי' אכילה במעיו וכל שבא"מ הי' טעם ל"ש לומר דבטל כיון דאיסור באיסור הוא וכמ"ש וע"ז משני תנאי הוא ודו"ק. ובזה נלפע"ד הא דאמרו ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שמצות אין מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז ולכאורה תימא דמה ענין מצות לאיסורים והא איסורים בטעמא תליא מלתא מה שאין כן מצות וגם הקשו בתוס' דמה ראי' משם דשם הי' לוקח הרבה מכל אחד ואחד בכה"ג לא מבטל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת גם במה שהי' כורך הלל יקשה דהא בית הבליעה אינה מחזקת רק שני זיתים ועכצ"ל דהי' מרוסק וכמ"ש המרדכי ולפ"ז יקשה הא במרוסק הרי מעיו לא אכלו כזית מכל אחד וע"כ דלא ס"ל כר"ל בזה וסגי כל שנהנה גרונו בכזית וכן ס"ל לר"א בהדיא בחולין דף ק"ג כר"י ואם כן ממילא כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כמו כן לענין איסורין וז"ב כשמש. ומעתה א"א לומר דהי' לוקח יותר דאז לא יהי' בית הבליעה מחזיק אף במרוסק דדי שנימא דבית הבליעה מחזיק במרוסק שלשה זיתים אבל לא יותר הרבה וז"ב.

ובזה מיושב היטב מה שאמרו בירושלמי פ"ק דחלה והובא בכו"פ סי' ק"ט סק"ב דר"י הי' כורך מצה ומרור ביחד והקשה בכו"פ דהא בש"ס דילן אמרו דבזה"ז לא לכרוך אינש מצה ומרור דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת גם שני כזיתים קשה לאכול בב"א רק עד שילעסם ואז ירבה אחד על חבירו והרי בעינן שיהנה גרונו בכזית וכאן המרור יבטל המצה לכך לא לכרוך אבל ר"י אפשר דבלע המצה והמרור לעס ולכך מותר לאכלם בב"א דהא המצה אכל כבר בטרם נתבטל הזית בהמרור שלעס דמרור בעינן לעיסה כדאמרו בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא ור"י לשטתו דעל כל פנים נהנה גרונו בכזית. ובזה מיושב מה דאמרו בירושלמי דר"מ אף בזמן שבהמ"ק לא הי' כורך כל השלשתן ביחד דשנים מבטלים חד והדבר תמוה דאם שנים מבטלים חד אם כן גם מצה ומרור בלי פסח למה הי' כורך והא מרור דרבנן מבטל להמצה ולפמ"ש א"ש דשלשה כזיתים א"א לאכול ביחד ואין בית הבליעה מחזיק ואם כן אף שהי' בלע המצה מכל מקום כל שלא הי' מרוסק האחד מהם שום לא הי' מקום לבית הבליעה שיבלע כאחת ובודאי הי' מוכרח לרסק ושוב הי' המרור מבטל להמצה מפני חוזק מרירתו מה שאין כן מצה ומרור הי' אפשר לו לר"י לבלוע כאחת וכמ"ש הכו"פ שם דהא בית הבליעה יוכל להחזיק שתי כזיתים ואף שההמון עם גם זה קשה לכם ר"י רב גוברי' והי' יכול לאכלם ולא בטלו אבל כל שנתרסק א"א שלא יבטל ובלא נתרסק שלשה זיתים א"א שיבלע ודו"ק היטב. שוב ראיתי בתוס' זבחים דף ע"ח שם ע"ב ד"ה הוא דרבי שבמסקנתם שם כתבו דלא אמרינן רואין רק בקדשים וטומאה ומקוה לא באיסורין ע"ש ואם כן מה שהקשו בש"ס דנימא רואין היינו בפגול ונותר וטמא דהוה במוקדשין דשייך רואין אבל לא בשאר איסורים ול"ק מה שהקשיתי לעיל ולפע"ד הי' נראה טעם חדש בזה דלכך בקדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין והנה במקוה וטומאה ל"ש ענין טעמא רק חזותא או נגיעה וא"כ בודאי שייך רואין אבל קדשים הא תלוי בטעם ול"ש רואין דבמב"מ ליכא טעם. אמנם נראה דהנה בקדשים ונותר מצטרף לאיסור ולפ"ז גם חנ"נ אמרינן וכל שאוסר כדי נטילה אוסר הכדי נטילה את האחרת דכל מקום שאמרינן חנ"נ גם הכדי נטילה אוסר אחרת וכ"כ הכו"פ בהדיא בסי' ק"ה בסופו ע"ש בס"ק ט"ו בסופו שחידש כן ולפ"ז ל"ש לומר דבמב"מ בטל ברוב דהא באמת היתר מצטרף לאיסור ואף דכל שההיתר יותר מפלגא לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור כדאמרינן בנזיר דף מ"ד מכל מקום כאן ביבש ביבש דאין נבלל ביחד ואם כן לא נבלל רק בנגיעה בעלמא ואם כן ל"ש ביטול בזה דאדרבא ההיתר מצטרף לאיסור וזה ההיתר אוסר לחברו ושייך לומר רואין ושפיר מקשה ונימא רואין ובפרט באיסור ואיסור דודאי שייך חנ"נ דכלו איסור רק דכל איסור מבטל לחברו וכל שבקדשים היתר מצטרף לאיסור שוב ל"ש ביטול ברוב ופריך הש"ס ונימא רואין וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק. ובזה נלפע"ד דבר חדש דלכך הרמב"ם פסק בפח"י מפה"מ דהפיגול והנותר והטמא שבללן חייב ותמהו כלם דהא אנן קי"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ולפמ"ש יש לומר דבקדשים ל"ש ביטול דהא היתר מצטרף לאיסור והרי אוסר בנגיעתו ומה שנוגע בו ולא הי' כח בשאר לעמוד כנגדו ולבטלו דהי' יבש ביבש ואף אם נימא דאין היתר מצטרף לאיסור באיסור ואיסור פשיטא דנעשה נבלה דהא כלו איסור רק שמבטל אחד לחברו אבל כל שלא נבלל איך שייך שיצטרף לבטל ובודאי אוסר מה שנתערב ואותו שנתערב אוסר מה שנוגע בו ול"ש ביטול. אברא דלפ"ז צ"ב דאמאי אמר ר"ל דלבטול אך נראה דלר"ל לשטתו דס"ל דאכילה במעיו בעינן כזית ולפ"ז כל דנתבטל בלעיסתו ניהו דהיתר מצטרף לאיסור הא בעת הלעיסה אז לא נאסר עדיין דעיקר אזלינן על אכילת מעיו ושוב בטל כבר ול"ש היתר מצטרף לאיסור דאז לעס ביחד והוה בלילה גמורה ואף קמח בקמח מקרי בלילה מכ"ש לעיסה שחברן ביחד וליכא אכילה בבני מעי' אבל לדידן דלא קי"ל כר"ל שוב ל"ק כלל קושית הש"ס ושפיר אין איסורין מבטלין זא"ז ודוק היטב כי היא עצה עמוקה ראה זה חדש הוא ועיין בבה"ז בזבחים שם ובתוס' ד"ה אומרו מ"ש לישב הקושיא שלהם ודו"ק. ובזה נלפע"ד להבין מה שאמר ר"א כשם שמצות אין מבטלות זא"ז כך אין אסורים מבטלין זא"ז וכבר כתבתי לעיל דמאוד תמוהין הדברים דמה מדמה איסורים שתלוי בטעמא במצות ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דבב"ח נעשה נבלה ובשאר איסורים לא אמרינן נ"נ הוא משום דבב"ח כל חד בפ"ע שרי ובהתחברם יחד אמרינן נ"נ מה שאין כן בשאר איסורים דאחד אסור ואחד מותר ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דבאיסורין שכל אחד בפ"ע אסור שוב דומה להיתר בהיתר דהיינו בב"ח דבהתחברם יחד נ"נ וה"ה באיסור ואיסור ולפ"ז ה"ה מצות דכל חדא בפ"ע היא מצוה רק דהמצות מבטלות זא"ז שפיר אין מבטלות זא"ז ומעתה שפיר מדמה ר"א איסורין למצות ור"ל לשטתו דס"ל דאכילה במעיו בעינן אבל לדידן ל"ש ביטול בזה. וב"ה מיושב היטב דברי הרא"ש והטור שכתבו דאיסורין מבטלין זא"ז ותמהו ע"ז בשו"ת זקני הגאון בעל ש"א ובמנ"י דהא אנן קי"ל כר"א דאין איסורין מבטלין ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאיסורין אין מבטלין זא"ז משום דנ"נ וכל אחד אוסר חברו וזה דוקא ביבש ביבש לא בקדירה שנתבשל זא"ז יש רוב כנגדו ומבטל זה את זה. ובזה אני אומר דזה הטעם דהיתר בהיתר לא בטל משום דכל חד שרי ל"ש ביטול והרבה יש להאריך בזה ואכ"מ. ובגוף קושית המרדכי דהא אין בית הבליעה מחזיק יותר משלשה ביצים לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דכיון דקי"ל בלע מצה יצא רק מרור בעינן טעם מרור בפה אם כן שוב הי' יכול לכרוך בבת אחת ולבלוע הכזית מצה ופסח והמרור לא יאכל רק בלעיסה ואז שפיר יכול הבית הבליעה להחזיק אמנם נראה דכל הטעם שהי' אוכל ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואם כן כל שבלע זה מקודם המצה והפסח לא אכל על מצות ומרורים וגם לכתחלה בעינן טעם מצה גם כן. ובזה נלפע"ד מ"ש המרדכי דבמרוסק הי' יכול לאכלם ותמהו האחרונים ועיין בספר ביאורי מרדכי על המרדכי ע"פ שם דא"כ יקשה קושית הש"ס בכריתות דלמה לא חשיב בכריתות עוד חטאת אחת ובכגון שאכל מרוסק ולפמ"ש י"ל דגם במרוסק קשה הדבר שיאכל כלו ביחד בבית הבליעה ומסתמא כשאמרו אין בית הבליעה מחזיק יותר משני ביצים היינו כדרך אכילה כמ"ש התוס' ישנים שם ואכילה לא מקרי בבליעה רק במרוסק ולעיסה אך נראה כיון דעל כל פנים מרסקן בפה והרי נהנה גרונו בבת אחת מהשלשה זיתים נתקיים על מצות ומרורים יאכלוהו ובמעיו באמת יבלע המצה והפסח והמרור ישאר והרי לענין איסורים סגי לר"י וכן קי"ל כל שנהנה גרונו בכזית אף שלא בא בתוך מעיו. אברא דלפ"ז צריך להבין דאם נימא דמצות מבטלות זא"ז בכ"מ וכאן גלתה תורה דאין מבטלות שוב הו"ל חידוש והוה כמו אבמה"ח דחידוש הוא אם כן חלקו מבחוץ ודאי לא הי' מועיל. ובזה י"ל דבר נחמד בביאור כל הסוגיא דאמרו שם דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז והקשו בתוס' ומרדכי דמנ"ל זאת דלמא שאני כאן דגלי קרא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דע"כ מוכח דס"ל דאין מבטלות זא"ז דאם לא כן האיך אפשר לומר דיאכלם ביחד דהא אין בית הבליעה מחזיק יותר משני ביצים וא"ל במרוסק דהא חידוש הוא שחדשה תורה ואם כן ל"מ לר"ל דגם חלקו מבפנים פטור ואם כן לא משכחת לה כלל אלא אף לר"י מ"מ גם זה קשה מאד דגם בפיו קשה ליכנוס כל השלשה זיתים ביחד וע"כ צריך שיחלוק מבחוץ וזה לא מועיל וע"כ דמצות אין מבטלות זא"ז וליכא חששא כאן יותר מבשאר מצות וא"כ שוב מותר לרסק וגם אם נימא דיכול להכניס בפיו גם כן יקשה על כל פנים לר"ל מה עביד לי' בהך דיאכלוהו וע"כ דס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז אבל לפי מה דחידש ר"י דחלוקין עליו חבריו על הלל וס"ל דיאכלוהו כל אחד בפ"ע וא"כ שוב ל"ק כלל על ר"ל. ובזה מיושב היטב הא דקאמר בזבחים שם ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך איסורין אין מבטלין וכבר כתבתי פעמים דהדבר תמוה דמי תלה לי' זה בזה ולפמ"ש א"ש דלר"ל לשטתי' דס"ל דלכך מבטלין האסורין דבעינן אכילה בתוך מעיו א"כ שוב יקשה היאך אפשר לאכול כל השלשה כזיתים בב"א דהא מרוסק א"א לאכלו דהא בכ"מ מצות מבטלות זא"ז כדאמר ר"ל דאיסורין מבטלין ולמה לא יהי' מצות מבטלות זא"ז ואם כן שוב יקשה האיך אכלם הא אין מרוסק יותר משני ביצים וגם במרוסק ל"ש דהא כל דהתורה גלתה כאן דאין מצות מבטלות זא"ז אם כן הו"ל חידוש וגם חלקו מבפנים לא מועיל ואם כן איך מצי לאכלם וע"כ דמצד הסברא אין מצות מבטלות זא"ז וממילא ע"כ דגם איסורין אין מבטלין. ובזה מיושב הא דאמרו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זא"ז הלל והדבר תמוה דהא גם רבנן מודו דאם אכלם בפ"ע דרשאי רק דליכא חיובא ולמה לא דייק מרבנן דהלל גם כן וכבר נתעורר בזה הרמב"ן במלחמות פ' ע"פ ונדחק ולפמ"ש א"ש דלרבנן לא מוכח די"ל דשאני מצות דגלי קרא דיאכלוהו ביחד אבל איסורין דלא גלי לא גלי וא"ל דא"כ היאך אוכלן ביחד והא אין בית הבליעה מחזיק דז"א דלדידהו דס"ל דיכול לאכלן בפ"ע גם כן ואדרבא אי לא כתב קרא הי' המצוה דוקא לאכלו בפ"ע שוב על כל פנים במרוסקין כשר אבל להלל דס"ל דעיקר המצוה הוא ביחד דוקא ואם כן שוב יקשה האיך אכלן ביחד דהא ל"מ מרוסק דהא חידוש הוא שחדשה תורה וע"כ דבכל התורה מצות אין מבטלות וליכא חידושא ואם כן שוב יקשה על ר"ל ודו"ק היטב כי הוא חריף. ומובטחני כי יש לו פנים בהלכה ת"ל. שוב הראוני דברי הפרמ"ג בשפ"ד סי' כ"ב סק"י וראיתי שנעלם ממנו דברי הש"ך בסי' צ"ח הנ"ל ס"ק י"ז אמנם גוף דינו אמת דדוקא בב"ח ל"ש שיבטל החלב להבשר מה שאין כן בשאר איסורים ודוק היטב. והנה לפמ"ש הט"ז סי' תפ"א סק"ג דהא דבלע מצה יצא משום דעל כל פנים הטעם מצה יש רק שהוא לא נהנה אבל בישל יצא מתורת מצה וע"ז שאל אחד מהתלמידים דאם כן בהך דמצה ומרור דאמרו במצה דמתבטל במרור דרבנן והא איכא על כל פנים בעצם טעם רק שהמרור מבטל ואני השבתי דשם מתורת מצוה דרבנן או רשות מבטל המצוה החיובית אבל לא בשביל הטעם הוא אך באמת הראיתי דברי התוס' בזבחים דף ע"ח שכתבו משום דחזק המרירות מבטל טעם המצה. אמנם באמת ל"ק די"ל דכמו דבבישול יצא מתורת מצה ה"ה כאן על ידי חזק המרירות מפיג טעם המצה ומשתנה טעמ' לגמרי. ובלא"ה י"ל דעכ"פ לבטל הטעם בידים זהו בודאי אסור וע"כ לא אמרו רק בלע מצה יצא דלא נהנה אבל מכל מקום לא בטל הטעם בידים אבל כשאוכלו עם המצה וע"י המרור אינו מרגיש טעם מצה זה אסור. והנה התוס' בפסחים קט"ו ד"ה אלא כתבו מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד יצא בלי כריכה א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא לכתוב כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא וביאור הדברים נלפע"ד עפ"י מה דאמרו בזבחים דף ס"ו שמעתי בחטאת העוף שיבדיל ומאי לא יבדיל א"צ להבדיל ופריך אלא מעתה ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות וכתבו התוס' ד"ה אלא מכל לאוין שבתורה לא תחסום לא תאכלו כל נבלה לא תלבש שעטנז לא תקשי לי' דלמאי כתבינן אם לא ללאו אבל הא דמסברא ה"א דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל ע"ש וזה יסודו של הרמב"ם בספר המצות בשרשיו למנות השלילה במנין המצות ובקונטרס דין וחשבון שלי הארכתי בזה ולפ"ז זהו סברת התוס' דע"כ סבר דאין מבטלות דאז שפיר יצא אי לא כריך דאי סבר מבטלות בעלמא אם כן אין להוכיח דבעי לכתחלה כריכה דלמא אתי לומר דרשות היא לכרוך דה"א דאסור לכרוך דמבטלות זא"ז ואתי קרא לגלות דרשות לכרוך אבל לעולם דאין חיוב לכרוך אף לכתחלה וע"כ דמצות אין מבטלות ואם כן למאי אתי קרא ע"כ דחיוב לכרוך אבל לרבנן דמבטלות אתי קרא דמותר לכרוך דה"א דאסור. ובזה נלפע"ד להבין דברי התוס' במה שהקשה המהרש"א דמנ"ל לתוס' דהלל ס"ל דלכתחלה הוא דצריך לכרוך ודלמא גם בדיעבד הוא חיוב ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דמנ"ל להלל דיאכלוהו אתי שיאכלם בכריכה דלמא יאכלוהו אתי להיפך וכדאמרו רבנן. אמנם באמת הדבר נכון דזה תלוי בסברת חוץ במה דנחלקו הלל ורבנן אי מצות מבטלות זא"ז או לא דהלל דס"ל דאין מבטלות א"כ א"א לומר דקרא אתי לחייב כריכה אפילו בדיעבד דיקשה למה לי קרא דמה"ת שלא לאכלם ביחד הא מצות אין מבטלות זא"ז וע"כ דקרא אתי על לכתחלה ולאוריי דמצות אין מבטלות זא"ז דסד"א דמבטלות והי' אסור לכרוך קמ"ל דיאכלוהו ביחד וא"ל דלמא להיפך שיהי' כל אחד בפ"ע דא"כ ע"כ דמצות אין מבטלות זא"ז ושוב יקשה למה לי קרא דיאכל כל אחד בפ"ע הא אסור לכרוך וא"ל דה"א דמותר דאין מבטל וקמ"ל דמבטלות דז"א דאכתי איך נדע הא יוכל להיות להיפך וע"כ דמצד הסברא מצות אין מבטלות וא"כ ע"כ בודאי מסתבר בודאי שיאכל ביחד ואי נימא דחיוב אף בדיעבד שוב יקשה א"כ הי' צריך קרא לגלות בפירוש דאל"כ אפשר לפרש להיפך ולחכמים דס"ל מבטלות ע"כ דכאן גלי קרא דמותר דאם לא כן הי' צריך קרא לברר ודו"ק ועיין במרדכי פ' ע"פ ותמצא הדברים מבוארים.

והנה לכאורה צריך להבין האיך כורכין בבת אחת והא הוה חבילות חבילות ועיין תוס' פסחים קט"ו ד"ה והדר דל"ש חבילות חבילות אלא בתרי מילי ע"ש ואם כן כאן דהוה תרי מילי מצה עם מרור איך אוכלין בב"א ולכאורה רציתי לומר כמ"ש התוס' בברכות דף מ' ע"ב ד"ה הכל שכתבו דאין לעשות המוציא וגם אכילת מצה על הפרוסה דהוה כעושה מצות חבילות חבילות וע"ז כתבו דהוה ברכת הנהנין ואינם נקראים חבילות חבילות כמו אקידוש שמברכים קידוש וברכת היין ולפ"ז גם כאן הוה ברכת הנהנין ול"ש חבילות חבילות ובאמת שהדברים צ"ב דהרי אמרו בר"ה דף כ"ט ע"ב בסוף הפרק דברכת מצה וברכת קידוש דאף על פי שיצא מוציא דהוה ברכת חיובים ולא מקרי ברכת הנהנים וא"כ למה לא יהי' מקרי חבילות חבילות במצה וקידוש ולמה קרי לי' ברכת הנהנין וצ"ע בכוונת התוס' ברכות ועל כל פנים נלפע"ד דכאן ל"ק דכל הטעם דחבילות חבילות כתבו התוס' מ"ק ח' דהטעם דמחזי כמשאוי עליו ורוצה לפרוק מעליו ולפ"ז כאן דמצות התורה עליו שיאכל בב"א להלל שפיר מותר לכרוך ולפ"ז נלפע"ד הדבר ברור דזה דוקא אם מצות אין מבטלות זא"ז אבל כל שמבטלות זו את זו שוב הוה חבילות חבילות דנראה כמשאוי שהרי כל אחד מבטל טעם חברו ונראה כרוצה לפרוק עול המצות מעל נפשו וזה שאמר דלא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי משום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור בזה"ז דרבנן ואתי מרור ומבטל לי' לטעם מצה ואף למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז היינו דאורייתא ודאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן לא והיינו דכיון דא"א לומר דעושה בשביל שמצות התורה כך היא לאכלן ביחד דהא המרור אינו רק דרבנן ומדאורייתא אין חיוב כלל בזה"ז וא"כ שוב מבטל לי' להמצה ונראה כעושה חבילות חבילות דבשלמא כשהם שוים אז מצות אין מבטלות ולא מקרי חבילות חבילות דמצותן בכך משא"כ כשמרור דרבנן. אברא דגוף דברי הש"ס צ"ב דאף אם המרור גם כן דאורייתא הא חזק המרירות מבטל לטעם מצה וכמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה אלא. הן אמת דצ"ב דמה אכפת לן הא בלע מצה יצא וכ"כ לעיל בזה דיש לחלק דכאן מבטל לי' בידים שהרי על ידי המרור שאוכל הוא מבטל בידים בטעם מרירותו וזה א"א ולפ"ז נלפע"ד דאם התורה צותה כך שוב לא אכפת לן דבאמת בלע מצה יצא רק דאסור לבטל בידים וזהו כשאינו מצווה על המרור אבל אם מצווה על המרור ולאכלם ביחד אם כן הוא מתכוין לקיים המצוה ומה אכפת לן שנתבטל טעם המצה הא באמת בלע מצה יצא והוא אינו מבטלו בידים וז"ב. ומעתה לכך אם הי' המרור מדאורייתא לא אכפת לן במה שמבטלו אבל אם מרור דרבנן מבטל לי' להמצה. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז והקשו התוס' בזבחים דף ע"ט ד"ה אמרו דמהיכן מוכח דלמא שאני התם דהי' לוקח הרבה מכל אחד ואחד וכוונתם למ"ש בדף ע"ח דדוקא כזית מצה בכזית מרור הוא דיוכל לבטל אבל הרבה א"י לבטל ובאמת שאין מקום לקושיא זו כמו שחשבתי בראשית ההשקפה ומצאתי בבה"ז שהרגיש בזה דהרי יותר מג' זיתים מרוסקים לא הי' מחזיק בשום אופן בית הבליעה וכבר הארכתי לעיל בזה. אמנם אי קשיא הא קשיא דניהו דלא הי' רק ג' זיתים מצומצמים עכ"פ מה ראי' מהלל דהלל הי' בזמן שבהמ"ק קיים והי' אוכל פסח ומצה ומרור ואם כן הרי אמרו דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן דפטור דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ואם כן הי' בכל פעם שאוכל רוב נגד האיסור ולפ"ז מה שייך ביטול הא הי' בכל פעם נגד כל אחת מהמצות רוב נגדו משני המצות האחרות ואיך ביטל זה את זה דהרי כל שיש רוב נגדו אינו מבטל המיעוט להמרובה והמרובה מבטל המיעוט ונמצא שכל אחת לא נתבטל לגבי חברו וצ"ל דמ"מ חזק המרירות גומר ומבטל וכמ"ש בתירוץ הראשון אבל זה דחוק דאם כן היינו תירוץ הראשון של התוס'. אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דע"כ מוכח דמצות אין מבטלות זא"ז דאם נימא דמבטלות רק דהכא א"א שלא ירבה מין על חברו הרי שוב כולם נתבטלו זה בזה ולא הרגיש שום טעם דהרי לכך לא לקי בפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן דכל שנים מהם בטלו השלישי ולא טעם שום טעם איסור וה"ה במצות אם מבטלות זא"ז וע"כ דמצות אין מבטלות וזה לדעתי מה שאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין והיינו דעכצ"ל דמרגיש כל אחד ואין המרובה מבטל המיעוט ממילא גם איסורים מרגיש שתיהן דאם נימא דבאיסורים מבטלים זה את זה גם במצה הי' מהראוי לאסור דהא מבטלות זו את זו. ובזה נלפע"ד הא דאמר חלוקין עליו חבריו על הלל וקשה מנ"ל דחולקין דלמא שאני הלל דאכל פסח מצה ומרור ביחד והמרובה ביטל את המיעוט ואכל כלו ביחד משא"כ בזה"ז דליכא רק מצה ומרור ואחד מבטל חברו ולפמ"ש א"ש דע"כ הלל ס"ל דאין מבטל דאם הי' מבטלות שוב הי' אסור לאכול ביחד דאחד מבטל חברו ואינו מרגיש כלום וז"ב. ובפשיטות י"ל דלכך ל"ש לומר דבלע מצה יצא ומה אכפת לן במה שמבטל זא"ז דא"כ שוב יקשה דהו"ל מצות חבילות חבילות דכל שמבטלו מפיג טעמו רק שבלע מצה יצא עכ"פ אין לך חבילות חבילות גדול מזה דהרי פורק עול מצות מצה מעליו וזהו כשמרור דרבנן וא"כ הוא מקיים מצות מרור ומצות מצה אינו מקיים כתקנה וגם י"ל כיון דמרור דרבנן והוא זכר למקדש והרי המקדש לא הי' מבטל דהוה שניהם דאורייתא אבל כאן דמבטלו איך שייך זכר למקדש וגם הוה חבילות חבילות וא"ל דברכת הנהנין שאני דז"א דאדרבא עי"ז שאוכל בב"א ע"כ המצה בולע ולא נהנה ושוב הוה חבילות חבילות. ובגוף הדבר דאין עושין מצות חבילות חבילות לכאורה הי' נראה טעם חדש דהרי הראב"ד פ"ז מפרה כ' דלכך אסור למלאות בחד יד ולעשות מלאכה ביד אחרת משום דפרה נפסלה בהיסח הדעת וא"א לאדם שיעשה שני דברים ויכוין דעתו לב' דברים כאחת ולפ"ז נלפע"ד דלכך אין עושין שתי מצות כאחת דא"א שיכוין לשני דברים כאחד ובעי כוונה למצות. אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ מרור דרבנן דדעת המ"צ הובא במ"א סי' ס' דבדרבנן א"צ כוונה א"כ אדרבא כיון שמרור דרבנן יוכל לכוין לשם מצות מצה והרי בש"ס אפכא אמרו דאם בשני מצות דאורייתא אין מבטלין זא"ז. אך נראה דע"כ ל"ש לומר דא"א לכוין לשני דברים כאחת היינו דוקא במקום שהם ענינים נפרדים וגם במצות אם הם נפרדות אבל במקום שצותה התורה לעשות ביחד א"כ הכל הוה כמצוה אחת שהרי התורה אמרה דיאכל הפסח על מצות ומרורים וא"כ הוא מכוין לקיים מצות הבורא שצוה להתחבר ביחד ולפ"ז אדרבא כשהוא דרבנן גרע דאז מסיח דעת מהדאורייתא וא"א לכוין כ"כ ולפ"ז נלפע"ד דמ"ש התוס' דכ"ש דבר רשות ולפמ"ש י"ל דוקא דבר מצוה דרבנן דעל כל פנים מתכוין אדרבנן ג"כ אבל בדבר הרשות ל"ש הסח הדעת שעל הרשות אינו מכוין כלל ודו"ק היטב ויש להאריך בכ"ז אלא שלפ"ז צ"ב האיך תלוי איסורין במצות הא מצות שאני דכן היתה מצות התורה שיאכלם ביחד וא"כ ל"ש הסח הדעת אבל איסורים אינם מבטלים דאינו מרגיש טעם האיסור. אך י"ל דאם הי' מבטלות הטעם הרי ע"כ מסיח דעת מהכוונה דהרי בעינן שירגיש הטעם והרי נתבטל הטעם וע"כ דמצות אין מבטלות זא"ז ומרגיש טעם של כל אחד ושוב באיסור אסור. ובזה מיושב קושית התוס' דלמא אכל יותר וכוונתם דשוב אף לאחר שמבטל נשאר טעם כזית בפיו ולפמ"ש א"ש דכל שמבטל קצת שוב הוה הסח הדעת ביותר מכזית שוב לא צותה התורה שיתחבר ושוב אסור ויש לי בזה חבילות חבילות ועת לקצר. שוב ראיתי במרדכי פ' ע"פ שכתב דהמוציא לא חשוב חבילות דהוא רק ברכת הנהנים ועט"ז סי' תע"ה סק"א מ"ש בשם רש"ל והט"ז תמה עליו ואני תמה דדברי הרש"ל הן הן דברי התוס' ברכות דף ל"ט ד"ה הכל הנ"ל ומהתימא על הט"ז שלא הזכירם וצע"ג. והנה במה שהארכתי למעלה במחלוקת ר"י ור"ל סוף גיד הנשה דר"י ס"ל דסגי בהנאת גרונו ור"ל ס"ל הנאת מעיו בעינן הנה מצאתי בסוכה דף מ"ט ע"ב דר"פ אמר ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע וערש"י שם דאוכלין שובע שלהם בא במילוי כרס וביין שובע בא בגרון וזה כר"ל דלר"י הנאת גרון סגי באוכלין ג"כ אבל באמת שם קאי אליבא דר"ל ע"ש דדריש ר"ל שכר לשון שביעה וגם יש לחלק בין שובע להנאה ששובע בודאי צריך למילוי כרס אף לר"י. והנה התוס' בזבחים דף ע"ח הנ"ל ד"ה הפיגול הקשו דהכא אמרינן דהפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן דפטור דא"א שלא יתרבה מין אחד על חברו והא במעילה דף י"ז ע"ב אמרו דהפיגול והנותר אין מצטרפין ואמר ר"י א"ש ל"ש אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין דאמר ר"א כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וכתבו די"ל דהתם בדלא מיערב והכא בדמיערב א"נ הכא ללקות והתם לעבור עליו ועוד התם ניהו דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוה לאו שבכללות כדאמרו בפסחים כ"ד ודבריהם תמוהין דהתירוץ הראשון דמיירי בדלא מערב קשה למה לא אמרו דבאמת המשנה קאי לענין אכילה רק דמיירי בדמערב ואיסורין מבטלין זא"ז ומ"ש דהתם מיירי לענין איסור ולא למלקות והוסיפו לחזק זאת דהרי אין לוקין על לאו שבכללות תמהני על דבריהם הקדושים דלפי דבריהם אין לוקין על נותר ופיגול כלל וזה א"א דמשנה שלימה שנינו בריש אלו הן הלוקין דלוקין וכבר הקשו בעצמם בפסחים שם ד"ה הא וכתבו דגלי קרא דלוקין על נותר ופיגול וגם תימא דא"כ ר"ל דפוטר כאן משום התראת ספק ות"ל דליכא מלקות בפיגול ונותר ואף דבר"ל הוזכר גם והטמא כבר כתב בהגהת הגאון ר"י פיק ז"ל דלא גרס והטמא ועוד דאפילו נימא דגרסינן והטמא וכמו שמבואר לפנינו אי"ה אכתי קשה דעל כל פנים על נותר ופיגול אין לוקין והו"ל רוב דאין לוקין ולמה לי לטעם דבלול ואף דנימא דאם לא בלל על כל פנים היו לוקין על הטמא ז"א דעל כל פנים פשטת לשון הש"ס מורה דלוקין וכן היא משנה מפורשת וא"כ שם דלא קתני רק פיגול ונותר בודאי לוקין ובמג"ש בפסחים שם חידש כיון דאמרינן ליחודי לאוי קאתי א"כ הוה דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כלו יצא ע"ש וא"כ שוב לוקין על כלו וגם תירוצם הראשון כבר כתבתי דהוא תמוה דאכתי מי דחקם לומר דלא מיירי במערב ולענין אכילה ומבטלין זא"ז ולכאורה רציתי לומר דהרי במעילה שם בערלה וכה"כ נחלק ר"ש דאמר דאין מצטרפין והיינו דא"צ לצרף דכ"ש למכות וא"כ אם קאי לאכילה הי' לו לומר גם כאן ר"ש אומר א"צ צירוף אבל ז"א דכבר כתבו התוס' שם וכ"מ ממס' ע"ז דף ס"ב דכל שהוא בתערובות לא אמר ר"ש ואם כן אם הי' מוקי במעורב לא פליג ר"ש והיא קושיא גדולה. אך בגוף קושית התוס' י"ל דלפי מה דאמרו בירושלמי פ"ק דחלה דבשני דברים רבים על אחד ודאי מבטלין זא"ז אבל בשני דברים אין אחד מבטל את חברו א"כ שם במשנה דלא מיירי רק בפיגול ונותר לבדו אין מבטלין אבל ר"ל דמיירי בפיגול ונותר וטמא הו"ל שנים על אחד לכך מבטלין ושפיר קאמר ר"ל ואולי התוס' לא גרסו בר"ל גם כן פיגול ונותר ולכך הקשו משם. ובזה ישבתי לנכון מה שאמרו בירושלמי סוף פסחים דריב"ל אמר דפיגול ונותר מצטרפין לטמא את הידים ותמה בשלום ירושלים דהא במשנה אמרו דאין מצטרפין ואמרו בש"ס דקאי לענין טומאת ידים ולפמ"ש א"ש דהירושלמי מפרש דהמשנה קאי לענין אכילה ורק דפיגול ונותר מצטרפין מה שאין כן פיגול ונותר וטמא אין מצטרפין ובש"ס דילן באמת אינו מחלק בין שנים לשלשה דהרי אמרו ופליגא דר"א דר"א אמר כשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך מצות אין מבטלות זא"ז ומשמע דאין חילוק. והנה כשהרציתי זאת להרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י ההוא אמר דדברי התוס' נכונים דמ"ש בתירוצם השני הכוונה דעל כל פנים להצטרף שלא יפסל אחת לחברתה ודאי דאינו מצטרף דהרי הצירוף נלמד מקרא דלא יאכל כי קדש הוא והרי בקרא זהו שכלל כל הפסולים דאין לוקין על לאו שבכללות. וזה נכון מאד. גם מ"ש בתירוץ הראשון א"ש גם כן דא"א לומר לאכילה ובמערב דהלשון מצטרפין משמע להצטרף בכזית וזה א"א דל"ש ביטול כל שאינו מרובה זע"ז וזה דחוק אבל מ"ש לישב תירוצם השני זה נכון מאד. אך שבתי וראיתי כי עדיין קשה דכאן לא מקרי לאו שבכללות כי אחרי שעל נותר לחודא או על פגול לחודא חייב מלקות וכמ"ש התוס' בטעמו א"כ אף לענין צירוף ל"ש לומר דלא מיחד לאוי' דהרי אם נימא דהתורה חייבו מלקות כשנצטרפו כל הפסולים בקדש אף אותן שאינו חייב מלקות כשאכלו לבדו מכ"ש שראוי להלקות מלקות על מה שחייב מלקות כשאכלו לבדו כגון נותר ופגול ועיין בפסחים דף י"א וב"ק קט"ז ובנזיר ל"ה ובמנחות נ"ח ובכל המקומות שנמצא ענין לאו שבכללות לא תמצא בכה"ג לאם אכל לבדו כשיעור הוא חייב והתורה אמרה שמצטרף אף כשאכלו ביחד וא"כ אם חייב כשנצטרף הדברים שאין חייב כשאכלו לבדו מכ"ש בזה שנתחייב כשאוכל לבדו וז"ב. ודרך אגב תמהני מה דפריך ר"פ לאביי הא לאו שבכללות הוא והרי אביי ורבא נחלקו בזה ולפי גרסת הרמב"ם בספר המצות שורש ט' והרמב"ן והמג"א שם וכן כתב הכ"מ פ"ה מאסורי מזבח ה"א דאביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות א"כ מה ק"ל על אביי ולפי שטת הרמב"ן בענין לאו שבכללות אפשר לישב וגם אם נימא דאחת הוא דמחייב ל"ק כלל וצע"ג. ובגוף דברי הש"ך אשר הבאתי מראש לפע"ד לישב דכיון דבב"ח ודאי אפשר לסוחטו אסור והיינו אף אם יבא אליהו ויאמר דלא נשאר בו טעם של חלב או בשר כלל אסור דעכ"פ הי' כאן פעם אחת בב"ח דרך בישול שוב נאסר אף שנסחט כלו וא"כ בשלמא כל איסורים שפיר מבטלים זא"ז דכל שיש ששים לא נשאר טעם אבל בב"ח הרי כל אחד היתר בפ"ע וההתחברות אסר וכיון שאפשר לסוחטו אסור שוב האיסור הוא משום דכיון שהי' בו התחברות אסרה תורה והרי כיון שהי' בו התחברות אסרה תורה החלב והבשר אף שכלה כל הטעם וא"כ ל"ש שיבטלו זא"ז דהרי אף שלא ירגיש טעם בב"ח מכל מקום אסרה תורה כל שכבר היתה התחברות ובאמת לדידן דאפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים גם בשאר איסורים אין ראוי לבטל רק שהרא"ש לא ס"ל כן והרי לדידן דקי"ל חנ"נ גם בשאר איסורים כתב הש"ך בסי' צ"ח דמהראוי לאסור ואם כן ה"ה בזה אבל בב"ח ודאי ל"ש ביטול ודו"ק ועיין בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ל"א ולפמ"ש יש לבאר כל דברי או"ה לפי שטתי ואכ"מ להאריך.

והנה בעש"ק ויחי תרח"י הקשה אותי החריף מוה' יוקל הורוויטץ בשם אביו הרב מוה' משולם הורוויטץ נ"י אבד"ק סטאניסלאב דלמה לא מוקי פלוגתת רבנן והלל דנחלקו אי על בסמוך משמע ולא בעי שיאכל ביחד או דעל ממש וצריך שיאכלם כאחת והשבתי דל"ק דלהלל ודאי ל"ק דעכ"פ מוכח דמצות אין מבטלות דאל"כ אכלם בב"א הא מבטלות זא"ז ולרבנן הרי אמרו דיאכלוהו כל אחד בפ"ע ואם נימא דעל בסמוך א"כ בלא"ה ל"צ לאכלם ביחד ועוד תינח פסח על מצות ומרורים אבל מצות ומרורים שיהי' צריך לאכלם ביחד מנ"ל גם להלל רק הפסח צריך לאכול עם מצות ומרורים וגם הי' לו לכתוב עם מצות ומרורים וע"כ לתניהו להני מילי ודו"ק. ועמ"ש בחבורי כת"י שהחילותי שנת תר"ג בדף ער"ג. והנה אחר כמה שנים בשנת תבר"ך כ"ה אדר שני מצאתי באו"ה סי' כ"ד אות י' דברים תמוהים שהביא בשם הרמב"ם פ"א דא"מ דהתרומה מעלה את הערלה וכ"כ וכן להיפך והבין האו"ה דהרמב"ם פסק דאיסורים מבטלים זא"ז וכר"ל והוא תימא גדולה דמלבד דהרמב"ם פסק פח"י מפהמ"ק דהפיגול והנותר והטמא שאין מבטלין זא"ז וגם ממ"ש פט"ז ממ"א וט"ס באו"ה מ"ש בפ"א ושם מבואר דוקא כשכבר נתבטל ונעשה היתר וכמ"ש הדגול מרבבה בהדיא בשמו ומהתימא על הא"מ שהרבה האריך שם בדברי האו"ה אלו וכן בשו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"א האריך שם ולא הרגיש בזה שדברי האו"ה תמוהין:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף