שואל ומשיב/ו/יט

שואל ומשיב ‏ ו יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן יט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסוגיא דע"ז דף ט"ו בשאלה ונסיוני

אשר הארכת במה שנחלקו הרשב"ם ור"ת שם אם דוקא פרה דאין רגיל לעשות בה מלאכה כ"כ כמ"ש רשב"ם בשם רש"י אבל שור לא או כמ"ש ר"ת דפרה עומדת טפי למלאכה. הנה מצאתי בשו"ת בית יעקב סי' ל"ב שהאריך בזה בענין דרובא לרדיא זבני אי דוקא שור או אף פרה בכלל והאריך שם והביא דברי התוס' דע"ז דף י"ד ד"ה שלימין שהחזיקו פירשב"ם ולא ערערו עליו ובד"ה אימר נחלק ר"ת עליו והנה מצאתי דבר נפלא בחולין דף פ"ב דאמרו שם דדינא תנן ופירש"י בשם התוספתא דאם הי' הדין בין הלוקח והמוכר בודאי הלוקח קודם שלקחו ע"מ כן והקשה הרשב"א בחידושיו דהא אמרינן דרובא לרדיא זבני ולא לשחיטה וכתב הרשב"א דמכאן ראי' לר"ת דפרה לאו בת מלאכה היא כ"כ וזבנה לשחיטה ע"ש. והנה מ"ש היא ט"ס דרשב"ם היא דס"ל כן אבל לר"ת הוא להיפך עכ"פ ראי' מפורשת להרשב"ם ודלא כר"ת. אך לולא דמיסתפינא הייתי אומר דקושית הרשב"א ל"ק כלל דבאמת פריך הש"ס בב"ב דף צ"ב גבי פלוגתא דרב ושמואל אי לרדיא זבין ונחזי אי גברא דזבין לרדיא אי לנכסתא ומשני בגברא דזבין להאי ולהאי ופריך הש"ס ולחזי דמי היכא נינהו ומשני דל"צ דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא ע"ש ולפ"ז ל"מ אי האי גברא זבין לשחיטה בודאי הדין עם הלוקח או דהדמים מודיעין ולא אייקר בשרא וא"כ כל שאין הלשון סותר אמרינן דהדמים מודיעין כמ"ש הרשב"ם שם וכ"כ בתוס' שם ובדף ס"א וא"כ בכה"ג ודאי מהדמים ראי' דודאי לא הי' מוזיל במקח וע"כ מדלא נתן רק דמי שחיטה ע"כ דלשחיטה זבין והדין עם הלוקח וז"ב ופשוט. ובזה נלפע"ד מה שמבואר בטור וש"ע יו"ד סי' ט"ז סעיף ו' דכשלקחו שניהם מאדון אחד דכיון שמכר לזה תחלה לא הי' יכול לשוחטה מוכר שלו וא"כ גם כשמכרן לאחר אסור הלוקח לשחטו שלא מכר לו רק זכות שתבא לידו והיינו כיון דהדמים מודיעין ואם הי' נמצא נגחן והי' טוען דלרדיא זבין לא הי' לו דין ודברים כלל דהדמים מודיעין וא"כ הי' לו המוכר זכות זה שלשחיטה זבין א"כ ממילא גם להיפך לענין שיהי' מותר להשני לשחיטה הרי לא מכר רק הזכות שנשאר בידו. ובזה מיושב מה שהאריך הט"ז שם באם נשבע שלא ישחוט ומכרה לאחר אם הי' מועיל וע"ש שכתב לחלק בסברא נכונה ועתב"ש שם ולפמ"ש אין ענינו לזה דשם באמת לא נשאר לו הזכות כיון דמכר לראשון לשחיטה והדמים מודיעים וז"ב אברא דלפ"ז יקשה גם בהאי דאין מוכרין בהמה גסה שלימין ושבורין והטעם דלמא אתי לידי מלאכה ואיכא משום נסיוני יקשה נחזי אי האי גברא לרדיא זבין אי לשחיטה ואף דמיירי בקאי להאי ולהאי עכ"פ הדמים מודיעים וצ"ל דמיירי שנותן כדמי רדיא ולכך אסור אברא דלפ"ז יקשה בהך דרב הונא דזבין פרה לעכו"ם וא"ל ר"ח מ"ט עבד מר הכי א"ל אימר לשחיטה זבין וקשה לימא הדמים מודיעים וע"כ דנתן דמי רדיא דאל"כ פשיטא דתלינן בשחיטה דמסתמא לא הוזיל גבי' המקח. אך נ' דע"כ לא אמרינן הדמים מודיעים רק גבי ישראל דהדמים מודיעים דאל"כ הוה לי' אונאה אבל בעכו"ם דל"ש אונאה א"כ אין הדמים ראי' ויכול לומר דלשחיטה זבין. ובפרט אם יכול לתלות דלשחיטה זבין פשיטא דל"ש הדמים מודיעים. והנה הלבוש פירש דהגזירה דבהמה דקה הוא משום שביתה דבהמה גסה והש"ך השיג עליו דהטעם הוא משום דחשודין על הרביעה ובבית יעקב שם תמה על הש"ך דלפי המסקנא לא חיישינן לרביעה דאדם חס על בהמתו שלא תעקר ועיין בכנה"ג יו"ד סי' קנ"א שהרגיש בזה וישב כן שטת רש"י בפ' מקום שנהגו אברא דלפ"ז צ"ב מאי הקשו התוס' ד"ה אמור דניהו דלשחיטה זבני מ"מ שמא הרביעה מקודם והא לפי המסקנא נכרי חס על בהמתו שלא תעקר ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דאמר ר"י בע"ז דף כ"ז דגבול יש לה דעד שלשה מעקרא מכאן ואילך לא מעקרא א"נ בבהמה דקה דפחותה משלש ל"ח לרביעה ולכך פירש רש"י בפסחים משום גזירה דשביתה לפרש המשנה גם לר"י משא"כ פרה דהיא בת שלש שנים וסתם פרה היא בת שלש שנים דאז יכולה לילד כדאמרו בע"ז שם פרה וחמורה בת שלש לכהן. ובזה הנה מקום אתי לישב פירשב"ם שכתב דפרה אינה עומדת למלאכה כ"כ והתוס' הקשו עליו ולפמ"ש יש לומר דטרם שהגיע השלש דא"י להוליד עומדת למלאכה אבל בשלש דעומדת לילד אינה חורשת כ"כ וכיון דפרה לר"א בת שתים ולחכמים בת שלש וד' א"כ סתם פרה דהיא יותר משלש אינה עומדת למלאכה כ"כ. ובזה יתישב מה שהקשה הבית יעקב ממה דכתיב בתורה ויקחו אליך פרה אשר לא עלה עלי' עול ומשמע דפרה בת מלאכה ולפמ"ש דלענין פרה אדומה נחלקו ר"א וחכמים אם מבת שלש או בת שתים ועיין מלמ"ל פ"א מפרה שהאריך בזה וא"כ קודם שראוי' לפרה אדומה יש לחוש שמא עלה עלי' עול ודו"ק. שוב ראיתי ברא"ש שהביא בשם הרמב"ן דבטבח רובו לשחיטה ובגברא דזבין לרדיא לרדיא ורובא לרדיא זבין להכי ולהכי אסור ולא הרגיש בזה דלימא דהדמים מודיעים ולפמ"ש א"ש ועט"ז סי' קנ"א מ"ש בזה ולפמ"ש יש ליישב ודו"ק. ועיין בצל"ח פסחים דף נ"ג שהקשה דדברי רש"י דפסחים ובע"ז סתרו וע"ש בסוף הצל"ח מ"ש חתנו בזה ולא הרגיש כלל בדברי הט"ז והש"ך שנחלקו בזה ובכנה"ג הנ"ל שישב הסתירה ובשו"ת ב"י הנ"ל ודו"ק:

ובזה אמרתי ליישב ע"ד הפלפול מה שהקשה אותי הרב מוה' אברהם נ"י מראווא בהא דאמרו בע"ז דף ו' למאי נפ"מ דאית לי' בהמה לדידי' אי אמרת משום הרווחא הא קא מרווח לי' ואי אמרת משום לפני עור הא אית לי' בהמה לדידי' וע"ז הקשה הש"ס וכי אית לי' לדידי' ל"ש משום לפני עור והתניא וכו' וע"ז שאל דהא באמת הא דתלי הש"ס שם דאימור לשחיטה זבני' וכתבו הריטב"א והר"ן שם משום דרובא לשחיטה זבני' ולפ"ז היינו בכל השנה אבל לפני האד פשיטא דלע"ז קא זבני' ולא תלינן דלשחיטה וא"כ זהו כשאין לו אחרת אבל כל דאיכא בהמה לדידי' ל"ש לפני עור דאימור לשחיטה קאזבין ולפמ"ש א"ש כיון דע"כ מיירי שנותן לו דמי רדיא דאל"כ מה"ת שלא לתלות בשחיטה דמסתמא לא הוזיל גבי המקח ולפ"ז כיון דהוא זבנה לשחיטה ונתן דמי רדיא פשיטא דמותר גם לטעם דהרווחא דמה אזל ומודה דהא מיצר לו שנתן בעד בהמה העומדת לשחיטה כרדיא מיהו בפשיטות ל"ש משום הרווחא דכל דיש לתלות בשחיטה זבין ל"ש החשש דאזל ומודה דהא לא מרווח דהא זבין לשחיטה ושלא לשם ע"ז גם בלא"ה אין מקום להדברים דע"כ ל"ש דתלינן דלשחיטה זבן רק בשאר ימות השנה דהאיסור משום שאלה ושכירות ונסיוני כל דיש למתלי בשחיטה שרי אבל כאן דהחשש הי' דאזל ומודה לע"ז ומקריבו בפני ע"ז א"כ אדרבא לשחיטה זבני' והיינו להקריבו לע"ז וא"כ שפיר פריך דע"כ ל"ש לפני עור כל שיש לו אחרת ודו"ק היטב. אך מה שאני תמה דלענין דישה מצינו בב"מ דף פ"ט פרות המרכסות וגם ישראל ששכר פרה לדוש ע"ש אלמא שבפרות הי' דרכם לדוש ועיין במ"ק דף י"ב ע"ב ובלבד שלא ידוש בפרות ופריך לר"י אמאי לא ידוש בפרות ומשני כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי ע"ש ועיין בב"י או"ח סי' תקל"ז ומשם תראה שעכ"פ דרכם הי' לדוש בפרות וא"כ הם בת מלאכה ודברי התוס' צ"ע. ועיין בב"מ דף קט"ז זוג של ספרים וצמד של פרות ופירש"י ב' פרות חורשות עם צמדן הרי מבואר דפרה חורשת ואף שכתבו התוס' דאין נראה לר"י דבפרות לא מיירי כתב הב"י סי' צ"ו בחו"מ דהיינו דפרות אינן מקרי כלים שיהי' שייך אוכל נפש ועיין בתוס' ב"מ דף קי"ג ד"ה ואת ודו"ק. ועיין פסחים כ"ו הכניסה לרבקה לדוש ושם בפרה מיירי כמ"ש התוס' ועיין ברבינו יהונתן ריש עושין פסין גבי מחלוקת ר"מ ור"י אי שלש רבקות או ארבע:

אחר זמן רב ראיתי בספורי מעלת א"י ושם מבואר כי בא"י אין שור לעבוד ויעבודו בפרות וא"כ מיושב כל קושיות התוס' דמה דמשמע דפרות הן בנות חרישה היא בא"י אבל בבבל וח"ל עיקר עבודתם בשורים וז"ב. ועיין ב"מ דף קי"ז בתוס' ד"ה מחרישה:

והנה ביום ה' פ' ויצא תרט"ז הגיעני מכתב מאבי מורי הגאון נ"י וכתב בשולי המכתב קושיא בע"ז דף ט"ז דפריך טעמא דאית בי' נזק לרבים הא אין בו נזק לרבים שרי אמר רבה ב"ע בארי שבור ואליבא דר"י ומה קושיא והא יוכל לאוקמא בסרסיר דמותר למכור בהמה גסה כמבואר דף ט"ו. והנה כבר נתקשה בזה הרב בעל שמלת בנימין והוא נדפס בספר מי באר סי' קי"ב והמחבר השיב בסי' קי"ג דא"כ לתני כל חי' שיש בו נזק לרבים וע"כ מדנקט ארי ודוב דוקא וש"מ דמשום דהוא כבהמה דקה. ואני מוסיף דמדכללה המשנה עם כל דבר שיש בו נזק לרבים ושם מיירי אף ע"י עצמו וממילא ה"ה בזה אמר סתמא וא"כ שפיר פריך הש"ס טעמא דאית בי' נזק הא לא"ה שרי ובזה מיושב גם מה שהוסיף כבוד אבי מורי הגאון נ"י לתמוה על הרז"ה וברמב"ן פ"ק דשבת שדעת הרז"ה דבד' וה' ל"ש שביתת כלים וה"ה שביתת בהמתו והרמב"ן תמה דהרי בשביתת בהמתו סתמא קתני ואסור אף בד' וה' ולמה לא הקשה מש"ס מפורש דא"כ יכול לאוקמא המשנה בד' וה' ולפמ"ש א"ש דהרי כללו עם שאר דברים שיש בו נזק ומשמע דבכל יום אסור וגם הי' לו למנקט חי' שיש בה נזק לרבים ואני תמה דהדבר מבואר בש"ס דהרי רב אשי דייק לבסוף טעמא ארי דשבור הוא אבל מידי אחרינא אסור וא"כ גם להס"ד דלא ידע ארי שבור הכי דייק טעמא דארי דהוה נזק הא שאר חי' שרי דהוה כבהמה דקה וז"פ וצ"ע בש"ס שם דאמר ר"נ מאן לימא לן דארי חי' גסה הוא דלמא דקה והאיך אפשר לומר כן והא לענין דרוסה קי"ל דארי יש לו דרוסה אפילו בשור הגדול ובחי' גסה וצ"ע. והנה הב"י כתב בסי' ש"ה על הירושלמי דאמר שאין רוכבין על גבי בהמה הוא משום דמצווה על שביתת בהמתו והקשה הא החי נושא את עצמו וכתב דאף שאין אדם מצווה על רכיבתו כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו אסור משום שביתת בהמתו ובשעה"מ הלכות שבת פכ"א ה"ט כ' דאם כוונתו היא דהוא מה"ת א"כ יקשה מהא דאמרו בע"ז דף י"ד דב"ב מתיר בסוס ומפרש שם משום דאין עושה בו מלאכה דאורייתא מפני שהחי נושא את עצמו. והרי שייך משום שביתת בהמתו שהרי הבהמה מצטערת בזה ולפע"ד נראה דשאני סוס דעומד לרכיבה ואין מצטער ברכבו עליו דדוקא שאר בהמה דאינה עומדת לרכיבה היא מצטערת ברכיבה אבל הסוס אינו מצטער ברכיבה דהוא עומד לכך וז"ב. אברא דלפ"ז צ"ב לפי מה דמוקי בשבת בסוס העומד לעופות שאינו עומד רק לרכיבה ושוב שייך משום שביתת בהמתו. ובזה עמדתי על דברי הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה וב"ב מתיר בסוס היינו סוסים שמביאים עליהם הציידים לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף ורבנן ס"ל כי האדם בלבד הוא שאמרו החי נושא את עצמו ואין הלכה כב"ב אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהן לבד ותמה התוס' יו"ט פ"ד מפסחים דהא ר' יוחנן אמר הלכה כב"ב אף שאם נימא דלא הי' בגרסתם דהלכה כב"ב קשה על הה"מ פ"כ מה' שבת במ"ש הרמב"ם דהסוס מותר למכור שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם וכתב הה"מ דר"י אמר הלכה כב"ב והיא תימא דא"כ אפי' לצוד בהם עופות נמי והרי הרמב"ם אוסר בזה והשעה"מ נדחק מאד ולפע"ד ר"י לשיטתי' דאמר בשבת דב"ב ור"נ אמרו דבר אחד ומוקי לדידי' דב"ב מתיר בסוס לצוד עופות וא"כ אף דאינו עומד לרכיבה והבהמה מצטערת אפ"ה מתיר ובזה לא קי"ל כב"ב אבל בסוס לרכיבת אדם שאינה מצטערת שוב כל שהחי נושא את עצמו משום שביתת בהמתו ליכא לא שייך שום איסור וכל דברי הה"מ ודברי הרמב"ם נכונים. ובזה יש לישב כל קושיות השעה"מ שם ודו"ק. והנה בהא דאמרו שם והלא מרביעין עלי' ויולדת ואמר ר"י לכשתלד והקשו התוס' ד"ה אלמא דמשמע דס"ל דטריפה אינה יולדת והלא ר"י ס"ל טריפה יולדת וכתבו דלא מקבלת זכר וכפי הנראה כיוונו לחלק דאף שתוכל להוליד אם ירביעו עלי' אבל ברצונה אינה מקבלת זכר עלי' וכן הבין הכו"פ סי' נ"ז סק"ח ולפע"ד הטעם דהנה גם כשהאבר חולה אינו מתאוה לתשמיש שהוא קר בטבעו האש ועיין ביו"ד סי' של"ה בט"ז וש"ך שם ולפ"ז כל שהיא טריפה ואינה בריאה בודאי ניהו דטריפה יולדת אבל אינה תובעת זכר אבל כל שמרביעין עלי' ומרגילין אותה גם היא נפתית ותתעבר ותלד וז"ב בכוונת התוס'. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הכו"פ שם דא"כ לדידן דקי"ל כרבנן דר"י וגם שבור אסור שמא ירביע וא"כ חיישינן אף לטריפה שתתעבר ותלד ואנן לא קי"ל דטריפה יולדת ולפמ"ש א"ש דבאמת הסי' דטריפה אינה יולדת הוא שהיא תתבע זכר אבל מ"מ חשו רבנן שמא ירביעו עלי' שלא ברצונה ור"י לא חש לזה כל שהיא אינה מקבלת זכר ואף שירביעו בע"כ כל דאינה רוצית לקבל לא תלד בהריון כזה שהוא שלא ברצונה זה סברת ר"י דאף דטריפה יולדת ס"ל דוקא כשהיא מתאווית לתשמיש ורוצית בכך תוכל להתחמם ותלד אבל כשהוא בע"כ ואינה נהנית א"א שתלד כיון שהיא בטבעה חלושה כנלפע"ד ורבנו ס"ל דאפשר אף שתחלה באונס סופה ברצון וכל שמרביעים אותה נתרצית בסוף ותוכל לילד אף שהיא טריפה והא דטריפה אינה יולדת היינו כשידענו שהיא תבעה הזכר ע"כ שלא היתה טריפה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שאמר ר"י לכשתלד והש"ס מסיק דלא מקבלת זכר והרי התוס' מחלקי דתוכל להוליד רק דאינה מקבלת זכר ודייקו מדלא קאמר שאינה מולידה וא"כ האיך קאמר ר"י לכשתלד ולפמ"ש א"ש דכל שאינה מקבלת זכר באמת לא תלד כיון שאינה נהנית. והנה בהא דאמרו בחולין נ"ז שם דלמא קסבר ר"י טריפה יולדת ומשבחת ולכאורה קשה לשטת המהרש"ל דטריפה אינה חי' הוא רק עפ"י רוב אבל המיעוט חי' וא"כ יוכל ר"י לדחות דאף דהך דרשב"א היתה מגדלת כנפים שהיא היתה מהמיעוט אבל עפ"י רוב אינה חי' בשלמא להרשב"א ל"ק דהרי חזינן שר"ש עסק בה וטלה לה מטלית ולא סמך על הנס רק עפ"י טבע והולידה אבל להרש"ל קשה. אך נראה דע"כ לא קאמרינן דטריפה אינה חי' ואינה יולדת רק היכא דאין סמי' בידו בזה שפיר אמרינן דבאמת היא טריפה ואומרין שהיא מהמיעוט אבל כל שסמיא בידו כמו שעשה ר"ש ועשה לה מטלית בזה פשיטא דאינה בגדר טריפה וע"כ דר"י ס"ל דטריפה ממש יולדת ומשבחת וז"ב. והנה בהא דפריך לר"י והלא מרביעין עלי' ויולדת צריכין להבין דא"כ למה לא חששו בשלימים שמא ירביע אותה וצ"ל דמחמת חשש הרבעה ל"ח רק דכל שירביע ישהה אותה ומאן דחזי ס"ל דאמר דשלימה זבין ושלימה אסור משום שאלה ושכירות ונסיוני וזה דאמר מרביעין עלי' ויולדת ואתי לשהוי' ונחשדי' וע"ז אמר ר"י דאינה מקבלת זכר ול"ח לזה ורבנן ס"ל דמ"מ חיישינן שמא ירביע עלי' בע"כ וכמ"ש ולכאורה הי' נ"ל דמ"ד דטריפה יולדת ומשבחת היינו ע"י הלידה יוכל להיות שתשביח ולפ"ז כל שאינה מקבלת זכר שוב ל"ח דע"י הלידה דמשבחת שהרי במידי דמטרפה בי' לא תשביח ולפ"ז האיך אפשר דאם היא חולנית עד שאינה מקבלת זכר א"כ נטרפה לענין זה שלא תוכל לקבל זכר והאיך אפשר שתוליד. ובזה מיושב היטב קושית הכו"פ דבאמת לפי המסקנא לא תוכל להוליד וזה שאמר לכשתלד ומיושב היטב גם קושית התוס' דאף דס"ל לר"י דטריפה יולדת ומשבחת היינו בשלא נחלית ומקבלת זכר אבל כל שהיא חולה עד שלא תוכל לקבל זכר בזה פשיטא דבמידי דמטרפא בי' לא תשביח וז"ב כשמש.

עוד יש לי לומר דבאמת צ"ב מה קאמר ר"י שא"י להתרפאות ולחיות אטו כל השבורות רגלים טריפות ועתוס' חולין נ"ז חלקו בין חתיכות רגלים לשאר טריפות וה"ה בשבורה בעצמו יש לחלק ומה גם דטריפות שבורה שהיא מחמת שסופו לנקוב הריאה וכדומה א"כ יוכל לעשות בה מלאכה קודם שתהי' טריפה גמורה וי"ל כיון דהוא ג"כ אינו יודע שמא תטרפה תיכף גם כן יחוש לנפשו ולא יעשה בה מלאכה שמא עי"ז תטרפה ותמות וע"ז אמרו רבנן דלמא מרבע עלי' ואתי לשהוי והרי חזינן שמרביעין עלי' ויולדת וע"ז אמר לכשתלד היינו דניהו כשתלד זה מופת שאינה טריפה אבל מנא ידע שתלד והרי היא אינה ניכר ולא יוכל לרבע דלמא עי"ז תטרפה ולא תלד ואדרבא תמות עי"ז שלא תוכל להכיל הריון. ובזה מיושב מה דקשה להרש"ל מה ראי' אטו כל הבהמות שבורין מרביעין ויולדות רק שראו איזה בהמות שילדו ודלמא הם מהמיעוט להרש"ל אבל הנכרי יחוש שמא תמות ולפמ"ש א"ש דזה דמשני ר"י באמת דניהו דכל שילדה זה מופת שעדיין לא נטרפה או שהיא מן המיעוט אבל כל שעדיין לא הולידה יחוש לנפשו ובזה נחלקו ת"ק ור"י ול"ק קושית הכו"פ ודו"ק היטב.

והנה בי"א אדר ראשון תרט"ז למדתי מס' בכורות והנה בדף ב' שם מבעיא לי' לש"ס בעובר אי כשבור דמי או דלמא דשייך אתי לאחלופי והש"ס מסיק דיכול להתרפאות ובאמת להרז"ה והרמב"ן דבדו"ה שרי שביתת בהמתו קשה דעכ"פ מה שיכול להתרפאות העובר לא הוה תיכף דעובר בודאי כשבור למלאכה רק שלאחר זמן יכולה להתרפאות ועכ"פ לא גרע מאלו מכרה בדו"ה דלא אכפת לן בשביתת בהמתו ושאני ביכול להתרפאות דיכולה להתרפאות תיכף ולא פלוג חז"ל אבל בעובר דאף אם תלד תיכף ומיד לא יצלח למלאכה רק אחר איזה ימים ולא גרע ממכרה בדו"ה דשרי וצ"ע והנה בש"ק פ' אמור תרט"ז כ' למב"י למדתי מס' ע"ז דף ה' והנה הכו"פ סי' נ"ז הקשה בהא דקאמר הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת והקשה אף למ"ד טריפה אינה יולדת לא ניחא הא זכרים יכולים להוליד וא"כ לא יצא מלחיות זרע ולפע"ד לק"מ די"ל דהש"ס קאי דלמ"ד אינה יולדת ה"ה דאינה יכולה לחיות וא"כ שוב יצא מלחיות זרע דעל כל פנים א"י לחיות ומה דאמרו דא"י הוא משום דלחיות זרע הוא תלוי בלידה אבל אה"נ דאינה יכולה לחיות ונתמעט מקרא דלחיות זרע ודו"ק. והנה הקשיתי לפי מה שחידש הפרמ"ג סי' ס"ב דבב"נ לא אזלינן בתר רוב דאחרי רבים להטות לא נאמרה רק לישראל לפ"ז קשה האיך היו יכולים להביא קרבן ניהו דעפ"י רוב אינו טריפה כדיליף בחולין דף י"א אבל בב"נ לא אזלינן בתר רוב וא"ל כמ"ש התוס' בדף ו' ד"ה ודלמא דלא הזהיר לנח רק מטריפות הגלוי' דבסתר לא יכול להבחין דז"א דלמאן דנפיק מלחיות זרע גם טריפות שבסתר לא הי' יכול לחיות זרע ועיין בחידושי תורת חיים שם וא"כ יקשה לזה האיך הקריב נח בשלמא במה דמרבה תורה איש איש שהנכרים נודרים נדרים ונדבות ל"ק די"ל דבדיק להו אח"כ ואף די"ל דבמקום נקב קשחיט הא בא"א אזלינן בתר רוב לכ"ע אף לר"מ כדאמר בחולין שם אבל גבי נח דהי' צריך לחיות זרע ולהקרבה א"כ איך נודע לו קודם שהקריב וצ"ל דמאליהם באו כדאמרו בזבחים קט"ז וצ"ע. והנה בשנת תרט"ז הנ"ל ביום ג' בחקותי הגעתי לדף ט"ו בהך דנסיוני שהאריך הר"ן שם למה לא חששו לשביתת בהמתו וכתב דבאמת הוא חשש רחוק רק דמחמר שהוא בחטאת חשו טפי ע"ש וכ"כ הריב"ש ואני תמה דלמה לא משני דעדיפא מינה דהרי אמרו ביבמות דף קי"ט רישא דאיסור כרת חשו וסיפא דאיסור לאו לא חשו ואף לפי מה דאמרו שם מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ל כרת מ"ל לאו עיין רש"י שם שכתב דכל דהוא משום ספק איסור אין נ"מ בין לאו לכרת אבל משום הרחקה לאיסור כרת חשו ולאיסור לאו לא חשו וא"כ מחמר דהוא איסור כרת שהרי חייב חטאת וסקילה אם התרו בו חשו אבל שביתת בהמתו דאינו רק מלמען ינוח וליכא כרת וסקילה לא חשו ועיין תה"ד סי' ר"נ ומהרי"ק שורש ע"ב. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם שלא הזכיר נסיוני וע"ד שכתב הר"ן ז"ל לשטתו ועיין מלמ"ל פ"א מיו"ט שבהלכה י"ז שם האריך בזה. הן אמת דדברי הרמב"ם פ' עשרים משבת לא ביאר כלל ענין שביתת בהמתו ומחמר וכלל אותם יחד אבל באמת הדבר ברור שזה מחמת עשה דלמען ינוח ואינו רק עשה בלבד אבל ל"ת ל"ש בזה דבהמתו אינו מצווה שלא תעשה רק שהוא לא יעשה עמה מלאכה שהוא כדי שתנוח ואינו רק עשה אבל מחמר למאן דמחייב הוא לאו גמור והיא בחטאת וא"כ הוה בכרת גם כן ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' כ"א שהאריך דבאיסור עשה בודאי לא חשו להרחקה וא"כ א"ש.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף