שואל ומשיב/ה/פט

שואל ומשיב ‏ ה פט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלג חריף ושנון מו"ה מרדכי מיזיש נ"י.

מה שהקשית על מ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט ד"ה והצנועין שכתבו דצנועין אשאר שני שבוע קאי דאי אשביעית כיון שהי' זוכין מן ההפקר א"כ א"י לחלל וע"ז הקשית דאמאי לא יכלו לחלל דהא זכייה מטעם שליחות והם בעצמם היו יכולין לחלל וכמ"ש התוס' בקידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף בשם הר"מ דלכך לא יכלו לחלל דהוה מלתא דל"מ עבדו אינהו וזה דוקא בשאר שני שמטה אבל בשביעית ל"ש זאת והנה בגוף הסברא כ"כ הקצה"ח בסי' ס"א בשם אחיו הרב ז"ל ליישב דברי הרמב"ם ועמ"ש סי' שנ"ד לסתור דברי אחיו וממילא נתיישב קושייתך ואין להאריך. ובאמת התוס' בסוגיא דצנועין לא אזלי בשיטת הר"מ וכמ"ש בד"ה הוא דאמר כצנועין וע"ש במהרש"א. אך לפענ"ד הי' נראה דאף לשיטת הר"מ לא מועיל לפדות אף בשמטה דבאמת צ"ב מ"ש התוס' דבשמטה היו זוכין מן ההפקר דהא כיון שאסור לאכול עד שיפדה א"כ ל"ש הפקר דע"כ לא התירה התורה בשמטה והפקר לאכול רק דבר שמותר אבל כרם רבעי דצריך פדייה ל"ש הפקר ומה דאמר רשב"ג בד"א בשמטה דהפקר נינהו היינו כיון דכל הדברים מופקרים שפיר עשו להם תקנה בציון כדי שלא יבואו להנות מן האיסור ולא ידעו אבל לא שדברים האסורים יהי' שייך הפקר דהא לא מצי לזכות באה"נ ול"ש לומר שיזכו בהם וצ"ל כיון דיכולים לפדות שפיר מצי זכו דהא יש לו היתר ע"י פדיון ולפ"ז ל"ש לומר דמצי לזכות להם דזכייה מטעם שליחות דהא קודם הפדייה לא מצי זכי בהם ואיך יזכו הצנועים להם במידי דלא שלהם עדיין טרם שפדו. עוד י"ל בזה דהנה באמת צ"ב דברי הר"מ שכתב דבצנועין היו יכולין לזכות להם הצנועין רק דהגזלנים בעצמם א"י לפדות והא בלא"ה ל"ש זכייה בגוה דדלמא הגזלנים רוצים להוליך הפירות לירושלים לאכול שם וא"כ כל שמעורב קצת חוב ל"ש לומר זכין לאדם שלא בפניו ועט"ז סי' ש"ה לענין פדיון הבן ובנקה"כ וכבר האריך המח"א הלכות זכייה בזה דכל שמעורב קצת חוב לא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו. אך ז"א דשם בשאר שני שבוע דא"ב לפדות וא"כ מכ"ש שא"י לאכול בירושלים והו"ל בוצע בירך וא"כ ל"ש לומר דהו"ל חוב בשביל שרוצים להוליך לירושלים ושפיר הוצרכו התוס' לומר דלכך ל"מ זכייה כיון דהם בעצמם א"י לפדות ל"מ משוי שליח ולפ"ז זהו בשאר שני שבוע אבל בשביעית דהוא הפקר שוב ל"ש לומר דהוה זכייה דדלמא רוצים להוליך לירושלים ושוב ל"ש לפדות מתורת זכייה וז"ב. והן נסתר בזה דברי הקצה"ח בשם אחיו הרב ז"ל סי' ס"א שם:

ומה שהקשה עוד דמה מקשה הש"ס מצנועין דהא הו"ל דבר שא"ב ומסיק הש"ס דאמר כל המתלקט דהא אם נימא דיכלו לפדות אם אמרו כל המתלקט שוב אף כשאמרו כל הנלקט ל"ש לומר דהו"ל דבר שא"ב דהא כיון שבידו לחלל ע"י שיאמר כל המתלקט הו"ל בידו לחלל עכשיו וכל שבידו לא מקרי דבר שא"ב והו"ל כהא דאמרו בכתובות דף נ"ט האומר לחבירו שדה זו שאני מוכרה לך לכשאקחנה ממך דתקדש מי לא קדשה ומטעם שבידו להקדישה עכשיו. הנה אף שדבר חכמה אמר ודילדה אמא כוותי' תלד אף דאית לי' פירכא דשאני התם שבידו להקדישה מעכשיו שיחול ההקדש תיכף ומיד ולכך לא מקרי דבר שלבל"ע אבל כאן אף שיאמר כל המתלקט מ"מ אין ההקדש חל תיכף רק לכשנלקט חל למפרע ההקדש אם אמרינן ברירה אבל אין בידו שיתחיל כעת החילול בבירור ובכה"ג לא מקרי בידו דבאמת כעת לא הוברר הדבר ניהו דאח"כ תקדש למפרע אבל בידו ל"ש בזה דאינו בידו שילקטו הם וז"ב מאד. אך אי קשיא הא קשיא הא התוס' שם הקשו למה לא הי' מחללין כל הכרם בב"א ותירצו דשמא הי' רוצים להוליך לירושלים וא"כ כיון דעכ"פ בידו לחלל בב"א ולא יוליכו לירושלים א"כ שפיר מקרי בידו. ומכאן נראה ראיה ברורה למ"ש רבינו בפ"ט מנטע רבעי הלכה ב' דאין פודין במחובר וא"כ אין בידם לחלל כעת כל שלא לקטו ובשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' קנ"ו ובכ"מ שם נדחקו דלכאורה היא נגד הש"ס דאמר כל המתלקט ולפמ"ש יש לו ראיה דבאמת אם אמרינן כל הנלקט ס"ל דבאמת לא יכול לומר כל המתלקט כלל וז"ב. וע"ד הפלפול י"ל בזה אף אם נימא דיכולין לפדות במחובר דהנה התוס' כתבו הטעם דאין פודין במחובר לפי שאין דמיו ידועים ואולי יטעה בשומא וכאן כיון שעושין הצנועין כדי שלא יכשלו הי' יכולין לפדות אף במחובר וכ"כ בשו"ת הרמב"ן ז"ל בהדיא הובא בכ"מ שם:

ואני המתקתי הדבר כיון דבאמת בזה"ז הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל וא"כ הי' יכולים לפדות בשו"פ וכ"כ הרמב"ן שם וא"כ כל דעושין לתיקון ויש חשש שלא יפדה כלל מותר לכתחלה לעשות כן וכעין זה כתב הכ"מ פט"ו ממעשה הקרבנות ה"ז ליישב דברי הראב"ד ע"ש ולפ"ז אני אומר דבר נכון דהנה התוס' במנחות דף ע"א ובתמורה דף כ"ז כתבו דע"כ לא אמרו הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל רק הבעלים ולא אחר ובחידושי הארכתי בזה ולפ"ז מיושב היטב מה שכתבו דבשביעית כיון שזכו מן ההפקר שוב אין יכולים לפדות והקשה הנ"ל דהא כיון דשמטה הי' שוב זכו להם דזכיה מתורת שליחות ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר כתבו התוס' דגם כל הנלקט הכוונה שהי' מניחין המעות קודם ואומרים לכשילקט יהי' מחולל על המעות הלז וא"כ באמת שוב שייך לומר דאין פודין במחובר דל"ש לומר שאף שאין בקיאין בשומא פודין בשו"פ דז"א דכיון שהי' שביעית וזכו הגזלנים בתורת הפקר שוב לא הי' יכולים לפדות הצנועים בעודו מחובר דהא לא שלהם הם רק של הגזלנים דזכו מן ההפקר ואחר לא יכול לפדות בשו"פ:

ובזה מיושב גם מה שהקשה דהא בידו לומר כל המתלקט ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבאמת אסור לפדות מהמחובר רק לתיקון שלא יאכלו בלי פדיון התירו שוב ל"ש בידו כל שיש קצת איסור דבידו באיסור לא אמרינן. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם שכתב בהלכות נטע רבעי ה"ז שם דהצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט שהרי לא יוכלו לפדות במחובר. והדבר תמוה דמה מועיל כל הנלקט הא הו"ל דבר שא"ב וכל המתלקט הו"ל אין ברירה וכבר תמה בזה הרמב"ן שם ובכ"מ נדחק ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דביאר רבינו שא"א לפדותו במחובר ע"כ כוונתו כשנלקט דהיינו שבאמת הי' פודין לאחר שנלקט דאל"כ אין פודין במחובר וא"כ שוב הי' מועיל מתורת זכייה ול"ש לומר דאין פודין במחובר דהא באמת פדאו לאחר שנלקט באמת ופדו בשוי' ממש. ובזה מדוקדק מאד מ"ש הרמב"ם שאין פודין במחובר ולאיזה צורך כתב זאת הא בלא"ה א"א לומר כל המתלקט דהא אין ברירה ולפמ"ש אתי שפיר דנתן טעם שמועיל כל הנלקט בשביל שבאמת פדו לאח"כ וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד ת"ל:

אחר כמה שנים למדתי סוגיא דצנועין דרך למודי בב"ק ועיינתי בקושייתו והנה מצאתי דלק"מ דמ"ש דהוה בידו לומר כל המתלקט וכל שהוא בידו לא הוה דבר שא"ב והביא ראיה מהא דשדה זו לכשאקחנה ממך תקדש לא שמי' מתיא דשאני התם דכעת הוא בידו להקדישו וגם לכשיקחנה ממנו הוא בידו להקדישו ורק דבאמצע יש זמן שיפסק מלהקדישו ושפיר אמרינן דכל שכעת בידו להקדישו וגם לאח"כ יהיה שלו לא אכפת לו במה שאמצע אינו שלו אבל כאן אמת דכעת יש בידו לחלל אבל לכשיקחוהו הלוקטים לא יהיה בידו ומה מועיל מה שכעת היא בידו שיחול החילול לאחר שילקטהו ולא יהי' בידו. ותדע דאטו אם אומר אדם שדה זו לכשאמכרנה יהי' קדוש מי אמר כלום והא לאח"כ יצא מרשותו ולא יועיל מה שכעת הוא בידו וה"ה בזה מה מועיל מה שכעת הוא בידו ולדבריו למה לו כל זאת מה שיוכל לומר כל המתלקט והאריך דכעת באמת הוא בידו קודם שלקטוהו מיהו יש לדחות דכרם רבעי ממון גבוה הוא ואינו שלו. אבל הדבר ברור דע"כ לא מקרי בידו רק אם בידו בשעת אמירתו וגם בעת חלות ההקדש יהיה בידו משא"כ בזה דבעת חלות החילול אינו בידו ודו"ק:

והנה הרב החריף מו"ה חיים צבי מיאניב נ"י הקשה בהא דכתבו התוס' בדף ס"ח בהא דמשני הוא דאמר כצנועין והקשו דהא צנועין מחללין אף אחר יאוש דסתם גניבה יאוש בעלים א"כ ע"כ דיאוש לא קני ור"ל סובר דיאוש קני וא"י להקדיש אחר יאוש וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שא"י אם לקטו אם לאו דהא גבי תמרי דזיקא אמרינן כיון דשכיחי דנתרי הו"ל יאוש מדעת וכתבו דל"ד לשם דכאן יריאים מן הבעלים ולא שכיח כולי האי וחשיב יאוש שלא מדעת וע"ז תמה מדברי הש"ך סי' שנ"ג ס"ק ד' שכתב דלכך לא מהני יאוש שלא מדעת אף דנתן הגנב הדבר לאחר והוה ש"ר משום דכל דלא נודע דנתייאש הי' היאוש אחר שינוי רשות ול"מ כיון דבאיסורא אתי לידי'. ולפ"ז משמע מדבריו הא אם יאוש לבד היה מועיל אף דהוה בודאי באיסורא אתי לידי' היה מועיל אף ביאוש של"מ והרי בתוס' מבואר דאף לר"ל דס"ל יאוש כדי קונה מ"מ לא מועיל יאוש של"מ. ואני אומר דאין כאן קושיא כלל דזה ודאי דיאוש של"מ ל"מ לכ"ע דכ"ז שלא נודע שמייאש אף שנימא דבודאי יתייאש אח"כ מ"מ כל שלא נתייאש כעת במה יזכה זה והא אף אם יאוש יהיה כמו הפקר הנה הפקר בלב ודאי ל"מ ומכ"ש בדבר שלא הפקיר כלל רק דנימא דמסתמא מפקיר. ותדע דא"כ יהיה מועיל בחמץ אף שלא ביטל כלל דמסתמא הוה יאוש וזה א"א ובב"ק אמרו כיון דכי מטי זמן איסורא אייאושי קא מייאש אבל לומר דמסתמא הוה יאוש אף שכעת לא ידע כלל שיגיע זמן ביעור ויהי' לו חמץ וכדומה א"כ פשיטא דל"מ יאוש של"מ והש"ך לא כתב רק דניהו דל"מ יאוש של"מ אבל כל שנתייאש אח"כ מה בכך הא עכ"פ סתם גניבה יאוש בעלים א"כ עכ"פ נתייאש ניהו דהי' אחר השינוי רשות סוף סוף הוה ש"ר ואח"כ יאוש וע"כ צריך שיהי' היאוש מקודם וזה לא נודע דלא קחזי לי' שנותן לאחר וז"ב ופשוט ועיין שעה"מ פ"ה מגניבה ה"ג בסופה ותמצא שגם הוא הבין כן בדברי הש"ך. ובאמת בגוף קושית הש"ך לפענ"ד לאו ראיה משם דבאמת להפוסקים דש"ר ואח"כ יאוש נמי מועיל עכצ"ל דלא מכח הגזלן הוא מועיל דהא הגזלן באמת בעת שמכר לא היה עדיין מתייאש ובאיסור מכר רק דהלוקח בהיתר בא לידו ולכך מועיל יאוש לגבי' וצ"ל דכל דמועיל לגבי לוקח ממילא מועיל אף להגזלן אבל עכ"פ עיקרו בא בשביל הלוקח דבשלמא יאוש ואח"כ ש"ר א"כ עכ"פ הבעה"ב נתייאש ניהו דביד הגזלן ל"מ היאוש כיון דבאיסורא אתי לידי' מ"מ כל שמוכרו ומקדישו היאוש והש"ר אח"כ א"כ הלוקח קנאו לגמרי ושוב בא הזכייה להגזלן ע"י המכירה והו"ל קנייתו ומכירתו בא כאחד וכמ"ש ה"ה לענין קידושין אבל בש"ר ואח"כ יאוש א"כ בעת שמכר להלוקח ל"מ רק דכל שנתייאש אח"כ ממילא קנה הלוקח ומועיל ג"כ להגזלן א"כ עכ"פ כל דהוה יאוש של"מ ונתייאש אח"כ שוב קשה היאך קתני מה שנטל נטל ומה שנתן נתן והא לא בשביל נטילת ונתינת הגנב בא הקנין רק ע"י הלוקח והרי לא הוה דומיא דגזלן וירדן וז"ב מאד:

ובמ"ש אמרתי דבר נחמד במה שהקשו אח"כ בתוס' ב"ק הנ"ל דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא מדעתו וזה זכות הי' להם דהכי אין טוב להם שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול והניחו בקושיא ובקידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף שהקשו ג"כ קושיא זו וכתבו בשם רבינו מאיר דלכך א"י לחלל שלא מדעתם דכמו שהמלקטים לא יכולים לחלל שהרי אינו שלהם והוה גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו ל"מ עבדו גם שלוחם לא מצי משוי ע"ש וא"כ הרי תירצו בטוב טעם ולמה הניחו שם בקושיא. ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב דלמה לא יוכלו המלקטים לחלל דמ"ש התוס' קידושין דהוה גזל ולא נתייאשו קשה דהא אם נימא דסתם גניבה יאוש בעלים א"כ שוב יכולים לחלל דהוה שלהם וצ"ל דכיון דיאוש אינו קונה א"כ הוה כגזל ולא נתייאש וא"ל דאכתי אינו מועיל תירוצם דהא כל דהוה יאוש כשם דיכולים להקדיש דהו"ל יאוש וש"ר ה"ה דיכולין לחלל דהקדש וחילול שוים הם וכמ"ש בב"ק שם דחילול עדיף מהקדש וא"כ למה לא יוכלו לחלל וגם בודאי ניחא להו להבעלים שיחללו וכל היכא דשניהם מתרצים שיטת השארית יוסף הובא בב"ש סי' כ"ח דמועיל ומכ"ש כאן דבאמת הצנועים מחללין ג"כ וא"כ שוב מועיל החילול של המלקטים וממילא יכולים לעשות שליח להבעלים שיחללו וצ"ל כיון דבאמת הוה יאוש של"מ וא"כ לשיטת הש"ך ל"מ דהו"ל ש"ר ואח"כ יאוש וה"ה שא"י לחלל דכל שלא מועיל ההקדש גם לחלל א"י לחלל ולפ"ז זהו לדידן אבל שם דאמר דר"ל סבר כצנועין וא"כ לדידיה הי' מועיל היאוש אף לאחר ש"ר דהא כל דסבר דייאוש לבד קנה גם יאוש אחר ש"ר מועיל כמ"ש הש"ך בהדיא וא"כ שוב שפיר היה מועיל החילול של המלקטים ולמה לא יוכלו הם לחלל ול"ש תירוץ של רבינו מאיר ושפיר הניחו בקושיא ודו"ק היטב כי חריף הוא ועיין מ"ש בזה המהרש"א וקצה"ח סי' שנ"ד ס"ק ה' כתב לסתור דברי המהרש"א ולפמ"ש יש ליישב דברי המהרש"א דכל דהוה יאוש של"מ מועיל החילול ודו"ק היטב. ועיין שיטה מקובצת בב"ק שם:

ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בב"ק דף ס"ז מיתבי הגנב והגזלן והאנס הקדישו הקדש אמרי התם שינוי השם דמעיקרא טבלא והשתא תרומה וכו' והקשו בתוס' דת"ל דהו"ל שינוי רשות בקדשים שאינו חייב באחריות ולפמ"ש א"ש דהכא אביי הוא דמקשה לר"י כמו אינך מיתבי דהיה אביי לרבה וא"כ לדידיה יקשה בגנב דלא קחזי הו"ל יאוש של"מ ול"מ דהוי ש"ר ואח"כ יאוש וכמו שהקשה בב"מ שם גנב מי קחזי וכאן ל"ש התירוץ של הש"ס דגנב מיירי בלסטים מזויין דהא קתני גם גזלן ואנס וא"כ לסטים מזויין או דהוה גזלן או אנס וע"כ גנב ממש מיירי וא"כ הו"ל יאוש של"מ:

ובזה יש ליישב דברת התוס' במ"ש דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה והקשה המהרש"א דהא עם יאוש אפשר דמועיל אף שינוי החוזר לברייתו והפ"י מילא ידיו כמו אברז' דאמרו בהגוזל דמועיל עם יאוש ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דל"מ שינוי החוזר לברייתו כתב הרמב"ן במלחמות משום דכל שהוא חזר לברייתו והבעלים מרדפין אחריו וישיגוהו ישוב הדבר לכמו שהיה וא"כ לכך כל דהוה יאוש ואין הבעלים מרדפין שכבר נתייאשו מועיל אף בשינוי החוזר לברייתו ולכך מועיל באברז' ולפ"ז כאן דהוה יאוש של"מ א"כ בשעה שנשתנה דהיינו הקרש היה הדבר חוזר לברייתו ולא היה יאוש כלל והיו הבעלים מרדפין אחריו ויכול להיות שיהיו רוצים שיחזור לברייתו וא"כ לא הי' מקרי שינוי כלל א"כ אף שנתייאשו אח"כ מה מועיל ודוקא יאוש קודם שינוי החוזר לברייתו מועיל ולא להיפך דבעוד שלא נתייאש לא היה כאן שינוי כלל ויאוש הוא דעושהו לשינוי החוזר לברייתו והרי לר"מ ל"מ יאוש כלל אף מדרבנן ומה יועיל השינוי השם כל דמצי לחזור לברייתו בעוד שלא היה יאוש כלל ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ואף דהתוס' בדיבור שאחריו לא קאי בזה כמ"ש ליישב י"ל דהם הקשו לרבא דס"ל יאוש של"מ הוה יאוש היה יכול להקשות דהו"ל שינוי רשות ודו"ק:

והנה התוס' בקידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף לה כתבו דהלוקח יכול לחלל המעשר שביד המוכר דזכיה משום שליחות משא"כ בהך דצנועים דהוה גזל ולא נתייאשו הבעלים וכל דהם א"י לחלל גם הבעלים לא יכלו לחלל דל"ש שליחות דהוה כל מלתא דהוא ל"מ עביד ע"ש ובהפלאה שם הקשה דהיאך יכול לחלל בלי חומש כיון דשליחותי' דמוכר קעביד והמוכר צריך להוסיף חומש ודבריו תמוהים דע"כ לא בעי חומש אלא כשפודהו במעות הבעלים אבל בזוזי דהלוקח והמעשר דבעלים לא וכן מבואר בקידושין ד' כ"ד לענין אשה בזוזי דידה ומעשר דבעלה וכן מבואר ברמב"ם פ"ה ממעשר שני ע"ש ונשאלתי בזה מהחריף השנון מוה' מאיר בראם ני' ולפום רהיטא הוא תימה רבתי על הגאון. ויש להמליץ בעדו דכוונתו דאיך אפשר להיות מטעם שליחות כיון דהמוכר היה צריך להפריש חומש ובלא חומש לא יכול לפדות ושוב כל מלתא דהוא ל"מ עביד לא מצי משוי שליח וכמו בצנועין ודו"ק כנ"ל לפום רהיטא ואף דהוא גופא יכול לזכות המעות לאחר שיפדה היינו שלא יהי' נעשה שלוחו רק כאילו זכה בהמעות ופודהו משלו אבל להיות שלו לא ואף דהחומש אינו מעכב מ"מ כיון שא"י לאכול עד שיפדהו ואפי' בשבת א"כ שוב ל"מ שיהיה הלוקח נעשה שלוחו וכמ"ש דכל מלתא דהוא ל"מ עביד ל"מ משוי שליח וכן אמרו בהדיא בקידושין ד' כ"ד אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל שליחותי' דבעל קא עבדה והיינו דכל דנעשית שליחו חייבת בחומש ואף דבזוזי דידה הוה מצי לפדות היינו לא מטעם שליחות רק מתורת אחר שפודה דאין צריך ליתן חומש וגם אם הי' בעלה מזכה לה המעות הוה המעות שלה אבל פדיון המעשר בא מחמת מעות של אחר משא"כ אם נעשה הלוקח שליחו של הבעל פשיטא דלא מצי לפדות בלי חומש וכן מבואר שם לענין מעשר דבי נשא דכל שפודית ממעות בעל ושליחות דידי' קעבדא בעי חומש ובמעות שלה הוא דאינה חייבת משום דהמעשר של בעל והפדי' היא משלה ותדע שהוא כן שהרי הרמב"ם כתב סוף הלכות תמורה דהבעלים לכך מוסיפין חומש משום דאפשר שניחם על הקדישו לכך מוסיף חומש ולפ"ז במעות של אחר פשיטא דא"צ להוסיף חומש ולכך ע"כ דהכוונה דהמוכר ל"מ לעשות ולחלל בעצמו וכמ"ש ודו"ק:

והנה שאל אותי החריף ושנון מו"ה זאב וואלף נכד הרב מזוועהל ז"ל בהך דצנועין דאמאי א"י לחלל דניהו דהוה דבר שא"ב מ"מ לגבי העניים שלקטו יכולין הבעה"ב לתתם להם וכמ"ש האחרונים דמש"ה מועיל יאוש אף דהוה דבר שא"ב מ"מ לגבי הגזלן מועיל היאוש דהא כעת מונח ברשותו של הגזלן וה"ה בזה עכ"פ אצל העניים מונח הדבר ואף שהם גזלנים מ"מ מקרי ברשותם וא"כ מועיל מה שיתנו להם בעצמם ושוב יכולים לחלל דהו"ל זכייה ול"ש כל מידי דל"מ עביד ל"מ משוי שליח וכמ"ש התוס' בקידושין דף נ"ו דהא העניים יכולים לחלל דברשותם הוא והבעה"ב נתן להם ושוב יכולין הבעה"ב לחלל ולכאורה קושיא גדולה היא. והנה באמת מה שאמר בשם האחרונים ת"ל אני קיימתי כן מסברא דנפשאי בתשובה לענין יאוש בחוב והבאתי שם שמצאתי בשו"ת שאגת ארי' סי' ל"ג בסופו וכ"כ בפשיטות ומהתימה ששם סמוך ונראה מביא סוגיא דצנועין ואח"כ כתב כן בפשיטות וא"כ קשה סוגיא דצנועין. ולפענ"ד נראה דהנה באמת גוף הסברא צ"ב למה יועיל יאוש לגבי הגזלן וכן אם יתן במתנה דמה מהני לגבי הנגזל דסוף סוף אינו ברשותו ואין לו כח להקדיש וכן ליתן במתנה דהא א"ב. ולפענ"ד נראה דהנה הבעה"מ פרק שור שנגח ד' וה' גבי אנן יד עניי אנן דעתו דבגזילה אם הגזלן רוצה להחזיר הגזילה שוב הוה ליה פקדון אצל הגזלן ויכול הנגזל להקנות ולהקדיש והרמב"ן חולק עליו בזה ודעתו דכל דאתי לידי' בתורת גזילה אף שרוצה להחזיר א"י להקדישו ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור דאף לשיטת הרמב"ן זה דוקא אם רוצה להקדיש או להקנות לאחר אבל אם רוצה להקנות להגזלן זה פשיט דיכול להקנות דהא לגבי הגזלן אנן סהדי דהגזלן בודאי מקנהו לו כדי שיוכל לקנותו וז"ב לפענ"ד וזכייה מטעם שליחות וז"ב מאד בסברא:

ובזה נראה לפענ"ד דלכך לא מועיל יאוש גרידא משום דבאמת כיון דהפקר ל"מ בדבר שא"ב ממילא גם יאוש ל"מ וא"ל דאנן סהדי דרוצה להחזיר שיהי' ברשות הנגזל כדי שיוכל לייאש דז"א דהרי שיטת הרמב"ן דבדבר שא"ב הוא דמועיל יאוש אבל כל שהוא ברשותו ל"ש יאוש ואף לפמ"ש הקצה"ח סי' רנ"ט בכוונת הרמב"ן בכה"ג שרוצה להקנות לו כדי שיוכל להקנות לו בודאי ל"מ יאוש דחשוב כאילו הוא ברשותו ממש ושוב ל"מ יאוש ולכך במציאה מועיל יאוש דאף דהוה דבר שא"ב מ"מ המוצא מקנהו לו כדי שיוכל לקנות כיון שבהיתירא אתיא לידיה משא"כ בגזלן שכל עיקר היאוש הוא משום דהוא גזלן וכל שרוצה להקנות לו שוב לא מתייאש ועדיין צ"ע דמ"ש ממוצא דגם באבידה ל"מ יאוש כל שהוא ברשותו. אך בלא"ה נראה לפענ"ד דכיון דאמרינן בב"ב דף מ"ד ניהו דמייאש מגופי' מדמי מי קמייאש א"כ שוב הו"ל מטלטלין דכפריה דניהו דמתייאש מגוף המטלטלין אבל מהדמים לא מתייאש וא"כ איך נימא דהו"ל כאילו הן ברשות הנגזל דבודאי רוצה להחזירו כיון דהלה מקנהו לו דז"א דעכ"פ על אותן המטלטלין יש לו להנגזל חוב ממון וא"י לייאש ודו"ק והיה מקום להרחיב הדיבור בזה אי מועיל יאוש בחוב וכבר האריך בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל בזה ול"ש זאת לענין יאוש דניהו דהו"ל דבר שא"ב מ"מ הא מסלק עצמו דז"א דהא מבואר בסוגיא בצנועים דא"י לייאש דבר שא"ב ועכ"פ הסברא שכתבתי נכונה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה שייך התם אבל כאן לענין חילול באמת הא הו"ל כרם רבעי וממון גבוה ובלא"ה אינו ברשותו של הנגזל רק דהתורה נתנה לו כח שיחלל על המעות אבל כ"ז שלא פדהו הוא של גבוה וא"כ כיון שהעניים גזלו שוב א"מ יאוש דהוה דבר שא"ב וא"ל דהא לגבי הגזלן שפיר מועיל יאוש דז"א דהא הו"ל דבר שא"ב וא"ל דרוצה להחזיר כדי שיוכל לזכות בו דז"א דהא א"י לתנו לו דהא הו"ל דבר שא"ש ואיך יכול ליתן לו וכל דא"י ליתן לו שוב א"י לחלל ג"כ דרק לאחר החילול נעשה שלו וז"ב. והן נסתר מחמתו דברי הא"מ סי' כ"ח ס"ק י"ג לענין אם שניהם יכולין להקדיש ודו"ק:

ובזה מיושב הא דהקשה אותי החריף הנ"ל במ"ש הרשב"ם בב"ב דף נו"ן במה דאמרו ואבע"א אמימר דאמר כר"א ופירשב"ם דכ"ש אם מכרה לבעל דלא מועיל וקשה הא גם הנגזל יכול להקנות להגזלן מכ"ש האשה להבעל ונחת רוח ל"ש לגבי בעל כדאמרו שם ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הטעם דהגזלן אנן סהדי דמקנהו לו שיוכל לתנו לו ולפ"ז כל דס"ל לר"א דשניהם א"י למכור לאחר לפי שזה יש לו קנין הגוף וזה ק"פ א"כ מה מועיל מה דהוה ברשות הבעל והא גם ברשות' היא ואינו שלה לבדה ולכך א"י להקנות לבעל ודו"ק היטב:

והנה במה שרצה לחדש באמר כל שילקטו היום דכיון דלענין שיועיל ההפקר לאחר הלקיטה ל"ש ענין ברירה דהו"ל כמ"ש הר"ש בפ"ה דמעשר שני וא"כ לשיטת הרמב"ם דלוקח קודם המירוח הו"ל רק דרבנן א"כ בזה שוב שייך ברירה דהא לאחר לקיטה הוא קודם המירוח וא"צ לעשר רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן ברירה ושוב אמרינן ברירה ומועיל אף למה שילקטו והאריך בזה ליישב קושית רש"י דגם לפי המסקנא קשיא דר"י לית ליה ברירה:

והנה אף דדבר חכמה אמר מ"מ לפמ"ש התוס' דכל המתלקט אף שלא מועיל למה שיגדל אח"כ מ"מ מדאורייתא בטל ברוב ע"ש וא"כ כיון דטבל הו"ל דבר שיל"מ א"כ שוב גם בדרבנן לא שייך ברירה דבדבר שיל"מ אזלינן להחמיר בספיקו אף בדרבנן ושוב ממנ"פ לא אמרינן ברירה ודו"ק היטב. והנה בגליון המ"א סי' ש"כ ס"ב ס"ק ה' רשמתי עמ"א סי' שי"ח ס"ק ח' ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף ס"ט שכתב ג"כ דלא מקרי דבר שיל"מ משום דלא ניכר האיסור ועיין רמב"ם פ"א מתרומות הי"ב שכתב דמעשר לפי חשבון ולא אמרינן דבטל ברוב בשני שלישים שגדלו ביד ישראל וצ"ל דשם ניכר השליש שגדל קודם ל"ש ביטול עכ"ל. וכעת הקשה אותי אחד מק' פאדהייץ בהא דכתב הר"ן גבי אף אני לא אמרתי אלא לביעור בנדרים דף נ"ח ופירש הר"ן דהוה כדבר שיל"מ הרי אף דלא ניכר שייך דבר שיל"מ. ולפמ"ש יש לחלק דשם קודם הביעור הוה איסור דבר שיל"מ שאפשר לאכלו עתה והרי ניכר האיסור ול"מ ביטול דהוה כדבר שיל"מ ודו"ק ועיין נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' נ"ג ובשעה"מ פ"ד מחמץ ופ"י ממ"א ודו"ק. והנה הקצה"ח סי' שצ"ד חידש דכל דמחוסר העמדה בדין ובטעות דין בא לידו אע"ג דציית דינא הו"ל דבר שאינו ברשותו ע"ש שדחה בזה דברי התוס' רי"ד ולפענ"ד דבריו תמוהים דהרי בהך דבכורות דף מ"ט דמוקי בבא בהרשאה ופריך הא אמטלטלי לא כתבינן הרשאה ומשני ה"מ היכא דכפרי' אבל היכא דלא כפריה כתבינן הרשאה והרי שם בא בטעות דין ומחוסר העמדה בדין להוציא מהכהנים ואפ"ה חשוב כפקדון דלא כפרי' וכמ"ש בתוס' שם ובב"ק דף ע' וכן האריך בזה בספר תמים דעים להראב"ד סי' ס"א וא"כ חזינן דכל דציית דינא מקרי דבר שברשותו ועיין בחידושי רשב"א בשבועות דף ל"ג ע"ב ועיין בתמים דעים סי' קס"ז. והנה הת"ד סי' ס"ח הקשה דהיאך מהני הרשאה בהך דבכורות הא שם הוה מלוה דהרי בשעה שנתנו לכהנים נתנו להם ע"מ להוציאם וכן הקשו התוס' ב"ק ובכורות שם וכתב הראב"ד שם כיון דיכול להקנות באודייתא שוב שפיר יוכל לכתוב הרשאה וע"ז הקשה דא"כ דברי ר"י בטלים דאמר כל ממון שא"י להקנותו א"י להרשות וכתב דאודייתא לאו הקנאה אלא חזרת ממון לבעליו הוא ע"ש ומזה סתירה למ"ש הקצה"ח סי' קצ"ד דאודייתא הוה קנין גמור רק שבחוב בע"פ אינו מועיל אודייתא דהו"ל דבר שא"ש. והנה מכאן מבואר ההיפך שהרי שם להוצאה נתנה והו"ל מלוה ואפ"ה מועיל אודייתא אבל קנין לא מקרי וכדבר האמור בראב"ד וע"ש בראב"ד דכמה מילי מעליותא איכא למשמע מינה לענין גזילה אם חזר והודה דנחלקו הרז"ה ומלחמות פרק שור שנגח אי מקרי דבר שברשותו ובראב"ד משמע דלא מקרי דבר שברשותו:

שוב ראיתי בקצה"ח סי' קכ"ג שכתב לדייק מדברי רש"י דגבי הרשאה אינו יכול להקנות לשליח הואיל ואינו ברשותו ודייק מדבריו דאף בציית דינא כל דמחוסר העמדה בדין מקרי דבר שאינו ברשותו ודבריו תמוהים לפענ"ד דבתוס' והראב"ד והרשב"א מבואר להיפך דכל שאינו גזילה ולא כפרי' מקרי ברשותו ע"ש ומדברי רש"י אין ראיה די"ל דזה דוקא ללישנא קמא דנהרדעא דס"ל דכל דאינו ברשותו אף דלא כפריה אין כותבין הרשאה. אבל ללישנא בתרא דוקא על גזילה ומלוה ע"פ אין כותבין ועיין בחידושי רשב"א בשבועות שם שרצה לומר דלל"ק אף על מלוה בשטר אין כותבין והביא ראיה דאל"כ ל"ל לאוקמא כר"י לוקמא ככ"ע דהא מלוה ע"פ וגזילה א"י להקדישו דהא מלוה להוצאה ניתנה וכדפריך בקידושין ד' מ"ז דלמה קנה במכר הא להוצאה נתנה וע"כ דלל"ק אף במלוה בשטר א"י להקנות ולהרשות וקצה"ח שם תמה דמה ראיה משם הא המלוה בודאי עכ"פ יכול למחול דמחילה א"צ קנין וע"כ דבתורת קנין וקידושין לא מצי להקנות ע"ש ולפענ"ד לא זכיתי להבין דאה"נ דמזה ראיית הרשב"א דא"י להקנות מלוה וממילא א"י להרשות וא"כ שוב יכול לאוקמא ככ"ע וגם מ"ש דמחילה א"צ קנין עיין במחנה אפרים שנסתפק בזה מיהו העיקר כדברי הקצה"ח דמחילה א"צ קנין גם מ"ש הרשב"א דא"י להרשות גם על מלוה בשטר והאריך הקצה"ח כיון שיכול למכור למ"ד מכירת שטרות דאורייתא כמו כן יכול להקנות ולהקדיש באמת שהדברים פשוטים דשאני הרשאה דאינו באמת מכירה רק שמשוהו שליח בעלמא וגם שליח גמור לא הוה וא"כ פשיטא דאינו דומה למכירה ממש וגם במכירה המוכר יש לו שעבוד נכסי ובהרשאה ל"ש זאת וז"פ. ומ"ש הרשב"א דיכול להקנות גזילה כל דיש עדים וראה אף דאינו ברשותו וע"ז תמה דכיון דגזילה היא א"י להקנותו אף שא"ב. הנה באמת כדבריו כן הוא דא"י להקנות גזילה כל דלא הוציאה אבל סברת הרשב"א נכונה דניהו דא"י להקנות משום דעכ"פ אינו ברשותו וכמו שא"י להקדיש דבעי איש כי יקדיש את ביתו קודש. אך נראה דלפמ"ש בשיטה מקובצת בב"ק ד' ל"ג דבדבר שסופו לבא ברשותו יכול להקדישו ואם הקדיש הנגזל דבר שא"ב ואח"כ העמיד הנגזל להגזלן בדין והוציא מידו קדוש למפרע א"כ ה"ה דאם מכר דבר שא"ב ואח"כ העמיד הנגזל להגזלן בדין דמכור למפרע ולפ"ז לענין הרשאה דעיקר הרשאת הוא רק לכשיוציא בדין שפיר יכול להרשותו דעיקר הרשאה היא רק לכשיבא לרשותו ויוציא בדיינים ואז יהי' למפרע שלו. איברא דלפ"ז צ"ב למה צריך דוקא שיהי' עדים וראה מיהו ז"א דכל דליכא עדים וראו א"כ שוב יוכל להיות דלא יוציא כלל אבל כל דאיכא עדים וראו א"כ בודאי עומד שיוציא בדיינים וכל שמרשהו ועיקר הרשאתו שיוציא בדיינים וא"כ בכה"ג בודאי יכול להרשהו וכמ"ש ודו"ק היטב:

עוד יש לי לומר דבר חדש דהנה בלא"ה צ"ב במ"ש הרשב"א דכל דאיכא עדים וראו יכול להקנות אגב קרקע דממנ"פ אם ס"ל דבכה"ג לא מקרי דבר שא"ב ויכול למכור למה צריך אג"ק. אך נראה כיון דהראב"ד כתב דיכול להקנות מלוה ע"פ ע"י אודייתא רק דהוא ס"ל דאינו קנין רק חזרת ממון לבעליו ולפ"ז י"ל דהרשב"א ס"ל דאודייתא הוה קנין רק דבדבר שא"ב דלא מועיל שום קנין לא מועיל גם אודייתא כמ"ש בבעל העיטור ובקצה"ח סי' קצ"ד האריך בזה ולפ"ז נראה לי ברור דכל דאיכא עדים וראה א"כ באמת יכול להוציאו בדיינים רק שמ"מ כל זמן שלא הוציאו א"י להקדיש אבל עכ"פ אודייתא שייך בזה דהרי אודייתא הוה קנין אף שאנו יודעין שאין לו קרקע מועיל והרי אנו כותבין הרשאה אג"ק אף שאין לו קרקע כל שמודה שיש לו קרקע מועיל כמ"ש התוס' בב"ב ד' מ"ד ובש"ע חו"מ סי' קי"ג ולפ"ז גם כאן ניהו דלא הוציא הרי הודה שזה הגזל שיש לו ביד הגזלן הוא של השליח וא"כ נקנה לו להשליח בתורת אודייתא וניהו דא"י להקדישו וא"י להקנותו דבעי דעת המקדיש והמקנה והרי אינו ברשותו ואין כאן מקנה ומקדיש מ"מ אודייתא דאף שידענו ששקר הוא מועיל א"כ מכ"ש באם יש לו באמת רק שכעת א"ב דמ"ע מועיל אודייתא שיקנה זה והרי הוא של השליח אף שאין כאן דעת מקנה כנלפענ"ד. ומה שהביא ראיה ממלוה אם לאו להוצאה ניתנה דיכול למכור ולקדש האשה אף דאינו ברשותו ותמה הקצה"ח דשאני התם דכל דלאו להוצאה נתנה הו"ל כפקדון משא"כ בגזילה לפענ"ד לפמ"ש הקצה"ח דכל דמחוסר העמדה בדין הו"ל גם פקדון כגזילה וא"כ בכה"ג דאיכא עדים וראו אפשר דגזילה עדיף דודאי יוציא הגזילה בדיינים משא"כ במלוה שבעצמו הלוה לו אף שיכול לחזור גם בע"כ של לוה וכמ"ש הרשב"א בתשובה והובא בש"ך חו"מ סי' מ"ט והאריך שם מ"מ עכ"פ מחוסר העמדה בדין כנלפענ"ד ליישב לחומר הנושא שלא יהיו דברי הרשב"א תמוהין כ"כ ועיין בשיטה מקובצת בב"ק שם שהאריך ג"כ בענין זה. שוב נלפענ"ד להיפך דסברת הרשב"א היא דכל שיש עדים וראו א"כ ממילא הוה כפקדון דכל דא"א לכפור בזה שהרי יש עדים הוה כפקדון דלא כפרי' ואף דא"י להקדיש היינו משום דצריך שיהיה כמו ביתו ברשותו אבל לענין למכור כל שידו תקיפה ויוכל להוציא מיד הגזלן בב"ד ויש עדים וראו באופן דא"א לכפור הו"ל כפקדון דלא כפרי' וזה שהביא ראיה מהא דיכול לקדש אשה אם מלוה לאו להוצאה נתנה והיינו דהוה כפקדון דלא כפרי' אף שצריך עדיין להוציאו ממנו ומחוסר העמדה בדין וה"ה בזה ומזה מבואר דלא כקצה"ח סי' שנ"ד הנ"ל וסי' קכ"ג וסי' ל"ז שחידש דכל דמחוסר העמדה בדין לא מקרי ברשותו והרי בהרשב"א מבואר להיפך ועיין בב"ק ד' ק"ז דאמר כל דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הו"ל כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך ומזה הבאתי ראיה בתשובה אחת דאף בגזילה כל דרוצה לחזור ולהשיב הו"ל כפקדון וא"כ יש לומר דגם כשאינו רוצה להחזיר כל שיד הנגזל תקיפה עליו ויש עדים וראה דיוכל להוציא בב"ד הו"ל כפקדון דלא כפרי' ודו"ק היטב:

והנה מ"ש התוס' בב"ק ד' ס"ט ד"ה כל הנלקט דהו"ל דבר שיל"מ ולכאורה כיון דלגבי הלוקטים לא הו"ל דבר שיל"מ דהם א"י לחלל לא מקרי דבר שיל"מ ועיין בלח"מ פ"ה מנדרים הט"ז. אמנם יש לחלק דכאן בשעה שמניח המעות לחלל הוא עדן של הצנועים דהרי מניח המעות קודם שלקטו שיהיה חל למפרע החילול וא"כ הוו המחללים בעלים והם יכולים לחלל והו"ל דבר שיל"מ ודו"ק:

והנה במ"ש התוס' בד"ה אימא כל המתלקט דמשמע דחל פדיון במחובר לקרקע ובתוספתא סוף מעשר שני מבואר דהכל מודים דאין פודין במחובר לקרקע וכתבו התוס' דשם משום דאין דמיו ידועים במחובר ולכאורה צ"ב דא"כ אמאי מותר לומר כאן כל המתלקט. אבל הרמב"ן במיוחסות סי' קנ"ו כתב דכאן כדי שלא יכשלו הלוקטים התירו ע"ש:

והנה כפי הנראה ס"ל דמה"ת פודין במחובר רק מדרבנן אין פודין לפי שאין דמיו ידועין ומפני חשש שלא יכשלו אוקמא אדאורייתא ע"ש ברמב"ן ובשיטה מקובצת בב"ק שם:

והנה מצאתי בירושלמי פ"ק דפאה במשנה דנותנין פאה מתחלת השדה שם אמרו ובקצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה וא' להדיוט ר' יודן בעי כלום הקדש מתחלל אלא בתלוש שמא במחובר וע"ש במפרש מוהר"א פולדא ז"ל ומבואר דמה"ת אין פודין במחובר לקרקע ומצאתי במלמ"ל פ"ט מנטע רבעי ה"ב על מ"ש הרמב"ם ואין פודין במחובר ציין ע"ז עיין בירושלמי פ"ק דפאה אמתניתין דנותנין פאה ודו"ק עכ"ל והנה רמז למ"ש ושמחתי. והנה הקושיא גדולה מאד. והנה לפענ"ד הי' נראה דבר חדש דהנה בטעם שכתבו דלכך אין פודין במחובר דאין דמיו ידועין. לכאורה לא נודע מה אין דמיו ידועין. אך נראה דהנה במחובר יוכל להתגדל עוד וכמ"ש התוס' דלכך לא הוו מחללין בב"א דל"מ החילול למה שיגדל אח"כ והא דאמרו כל המתלקט לא חשו למה שיגדל אח"כ וכל מה שהיו יכולים לתקן הי' מתקנים ועוד דבטל ברוב אע"ג והו"ל דבר שיל"מ מ"מ מדאורייתא בטל ולפ"ז לכך במחובר דעומד לגדל אח"כ ולכך אין פודין במחובר. ולפענ"ד היה מקום לומר דלכך לא חללו הכרם בב"א משום דבאמת חשו למה שיגדל אח"כ ומה שאמרו כל המתלקט לפי דאז ע"כ כבר הגיע עת הלקיטה ואינו עומד להתגדל אח"כ א"כ שפיר כל העומד לקצור שוב אינו מתגדל אח"כ ושפיר חללו וא"כ שוב מדאורייתא אין פודין במחובר דאינו מתקן מה שיגדל אח"כ ולכך אמרו בירושלמי דפאה הנ"ל כלום אדם מחלל במחובר אבל שם בעת שעומד ללקיטה אינו מתרבה ומתגדל אח"כ וא"כ שוב מותר לחלל. אבל זה דחוק דמשמע אף במחובר ממש אינו רק מדרבנן. אך לפענ"ד הי' נראה דבר חדש דבאמת עתיד להתגדל אח"כ ועיין במ"א סי' ש"כ דמשמע דאף בתלוש יוכל להתגדל אח"כ כמ"ש באורחת חיים שם אבל באמת בטל ברוב מה"ת עכ"פ ולפ"ז אם נימא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מדאורייתא כמ"ש הראב"ד שוב הי' אסור לחלל ולבטל מה שיתגדל אח"כ דהו"ל מבטל איסור בידים אך באמת אנן קי"ל דאינו רק איסור דרבנן ומדאורייתא מותר לבטל ולכך מדאורייתא מותר לחלל אף במחובר. ולפ"ז לפמ"ש הנודע ביהודה מהד"ת חיו"ד סי' מ"ה דדוקא הטעם הוא דמותר לבטל מה"ת דאין האיסור בעין אבל דבר שהוא איסור בעין כמו יבש ביבש איך אפשר שיהיה מותר לבטל מה"ת הא כמו שהוא כעת שניכר האיסור שוב אין בידו לבטל והרי אף לאחר הביטול אם ניכר האיסור שוב אין לו ביטול ע"ש ולפ"ז דוקא כרם רבעי שאינו ניכר האיסור בעין דיש בילה בדבר לח ולכל אין בילה חוץ מיין ושמן וא"כ אין האיסור בעין ולא הוה רק טעם ושפיר מותר לחלל לכתחלה אבל בשדה דמה שיגדל יהי' בעין אח"כ שוב אסור לבטל לכתחלה. ובזה מובן היטב טעמא דב"ש דסברי דאין מחללין ענבים אלא יין והיינו דענבים כל שאפשר שיתגדלו גם בתלוש אם לא נגמר בישולו כמבואר באו"ח סי' שי"ח ס"ב בהג"ה ועמ"א שם ולכך אמרו שלא לפדות ענבים אף כשנגמרו אטו לא נגמרו וב"ה מתירים כשנגמרו אבל במחובר לכ"ע אין פודין. ומעתה הירושלמי דמיירי משדה שיש בה תבואה לענין פאה שפיר אמרו דאין פודין במחובר מה"ת ודו"ק היטב. הן אמת דלפענ"ד ל"ש בכה"ג מבטל איסור לכתחילה דזה דוקא כשיש האיסור כבר בעולם אבל מה שעתיד לגדל ל"ש זאת. ואולי כיון שעומד לגדל הו"ל כאילו האיסור בעין כנלפענ"ד ודו"ק היטב. אמנם לשיטת הרמב"ם ודעמי' דס"ל דאין פודין במחובר א"ש דברי הירושלמי בפשיטות ולפענ"ד בטעמו של רבינו כיון דנטע רבעי קודש הוא א"כ מה מועיל מה שיפדה במחובר ויהיו הפירות חולין והרי הוה כאלו פירות חולין יונקין מן ההקדש דהרי כל מה שיגדל אח"כ עודנו הקדש וא"כ עכ"פ הוה השדה דהיינו מקום הנטיעה וגם מה שיגדל אח"כ הקדש והוה כאילו אילן של הדיוט יונק משדה הקדש וזה א"א כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג וכן קי"ל בחו"מ סי' רנ"ז דלכך מקדיש שדהו מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים ל"מ כיון דגופא מהיום ופירות לאחר מיתה או לאחר שלשים והו"ל כאילן של הדיוט יונק משדה הקדש וזה א"א אלא א"כ שייר מקום היניקה ע"ש ומעתה כאן דהוא שדה הקדש או נטע רבעי דעדיין כל היניקה הקדש וא"א לפדותו וז"ב מאד.

ובזה מיושב היטב קושית התוס' דהרי כל המתלקט משמע דשייך פדייה במחובר. ולפמ"ש א"ש דבאמת בלא"ה מה שיגדל אסור וצ"ל דכל מה שהיו יכולים לתקן מתקנים וכמ"ש התוס' וא"כ גם בזה לא חשו למקום היניקה וז"ב. וגם י"ל דהחילול והלקיטה חלו כאחת ובשעה שלקטו אז חל החילול ואז כבר אינו יונק מהקרקע ודו"ק.

והנה בעש"ק האזינו שנת תרט"ו התחלתי ללמוד בירושלמי פ"ה ממעשר שני על רשב"ג דאמר כל הנלקט ופריך שם בירושלמי דכמ"ד בשחרית לא אתיא ויש אדם דמפקיר במחובר והיא קושית התוס' והרמב"ן במיוחסות ובשיטה מקובצת הנ"ל ומשני דאית לי' לרשב"ג משיכתו של מע"ש הוא פדיונו וא"כ פדה בשחרית והפדייה מועיל כשהתחיל זה למשוך ועיין שם בה"ב דאמרו ג"כ בירושלמי ויפדה במחובר לקרקע ואסיק בקשיא. ועכ"פ מבואר דקושית הקדמונים הנ"ל היא קושית הירושלמי הנ"ל וצע"ג. ועל הר"ש יש לתמוה יותר דהוא ראה דברי הירושלמי במקומו ואפ"ה לא הרגיש בזה ודרכו להביא בפירושו דברי הירושלמי וכאן לא הרגיש בזה:

והנה בשנת תרי"ט בש"ק תולדות שאל תלמידי המופלג מוה' גרשון קארציר ני' במ"ש התוס' ד"ה כל הנלקט למה לא חללו כרם בב"א וע"ז תמה דבאמת מדרבנן אין פודין במחובר לפי שאין דמי' ידועין רק דא"א בע"א וכמ"ש בשיטה מקובצת וא"כ עכ"פ כל הכרם לא היו צריכין לחלל וא"כ שוב אין רשאין. והשבתי דכל הטעם דאין מחללין הוא מטעם שאין דמיו ידועין וא"כ אפשר דזה בחלק מהשדה והכרם אין דמיו ידועין אבל כל הכרם אפשר דמיקץ קיץ להו ועוד כיון דחללו על מה שאכלו האחרים וא"כ עכ"פ שלהם יהי' מחולל דהא נתנו יותר ממה שחללו לאכילתם ואף דרצו לחלל בשביל אחרים אבל עכ"פ מה שעשו לתוספת חומרא בזה לא יגרע חלקם והוא מחולל כנלפענ"ד ועיין מ"ש המהרש"א שם והנ"ל נתקשה בדבריו. ולפענ"ד הכוונה פשוטה דשם הקביעות למעשר הי' לעתות ערב ומקודם לא נקבע למעשר ואף דמדרבנן אסור גם ארעי מ"מ לא חשוב כ"כ דהו"ל ספק דרבנן משא"כ בנטע רבעי ודו"ק:

שאלה

ב"ה פה קראקא כ"ד לחודש אדר עש"ק לסדר ויקהל הברכה והישועה לפ"ק. ייתי שלמא רבא. לגברא רבא ויקירא. עמודא דנהורא. איש אלקים קדוש ונורא. ה"ה הרב הגאון האמיתי רכב ישראל ופרשיו. אור ישראל וקדושיו. צדיק חסיד ועניו. מאור הגולה לו נאוה תהלה. שמו הטוב נודע למרחקים. דבריו מאירים כברקים. שבעתיים מזוקקים. ומדבש מתוקים. ע"ה פ"ה נ"י כקש"ת מוהר"ר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן יוסף שליט"א יוסף לו אורך ימים ושנות חיים אבד"ק לבוב והגליל יע"א

מה נכבד היום הזה בהגלות נגלות לנו אור נערב ככסף צרוף מזוקק שבעתיים דברים העומדים ברומו ש"ע. הלא המה הגהותיו היקרות עינים מאירות על ש"ע יו"ד ד' לבוב מענקיש ונקובים בשמות יד שאול. אולם ל"ז להבין דבריו הקדושים אשר עיני ראו בסי' נ"ה ס"ב ס"ק ? שם. עט"ז מ"ש בזה על דברת הרשב"א ואני תמה על הרשב"א ממה דאמרו בחולין קכ"ז ע"ב ביצת השרץ מרוקמת טהורה ונקובה כ"ש טמאה ולפי דברי הרשב"א כל ביצה נקובה ויכול לכנוס לתוכה בשר כחוט השערה ודוחק לחלק בין נקובה בתולדה ולנקובה אח"כ כמו שכתב הט"ז וצע"ג. עכ"ל הטהור והנה הרואה צריך להשתומם לפי מה דאמרי' שם וכמה נקובתה כחוט השערה שאפשר ליגע כחוט השערה ופירש"י בד"ה כחוט השערה וכו' שער ראשו וזקנו אם יכניסו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר עי"ש א"כ בהדי' משמע בפי' דצריך ע"כ לידע אם יכולין ליכנס לתוכו שער ראשו וזקנו להביא הטומאה מתוכו לחוץ אבל אם הוא מנוקב בדרך שאין יכולין לכנוס לתוכו שער ראשו וזקנו טהור אע"פ שמנוקב אח"כ ויכול להיות בדרך זה שיהי' מנוקב אח"כ ואעפ"כ לא יהי' הנקב גדול כ"כ עד שיכולין ליכנס לתוכו שער ראשו וזקנו כדמשמע בהדי' בגמ' דאמרי' את שאפשר ליגע טמא ואת שא"א ליגע טהור וכמה נקיבתה כחוט השערה וא"כ לפי"ז ביצה שמנוקב בתולדה אע"פ שברור שמנוקבת היא אעפ"כ אינה מנוקבת כ"כ עד שיכולין ליכנס לתוכה שער ראשו וזקנו כאשר יעיד הרואה. ובודאי לא יהי' עדיף אם הוא מנוקבת בחולדה ממנוקבת אח"כ במקום שאינן יכולין ליכנס לתוכו שער ראשו וזקנו וצע"ג. ודברי הרשב"א ברורים:

ואגב אציע לפניו דבר אחד מה שצ"ע לי זה שבועות שתים עפרש"י שמפרש בפ' תצוה וז"ל להעלות נר תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד כמו שאתה אומר עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום אבל תמיד האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא עכ"ל וכתבו שם מפרשי רש"י דק"ל וכי שייך שידליק תמיד בלתי הפסק לכן פי' כל לילה וכו' א"כ לפי"ז ל"ז להבין דברי הגמ' במנחות דצ"ט ע"ב דאמרי' שם אר"א מדבריו של ר"י למדנו אפי' ל"ש אדם אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימוש ס"ת הזה מפיך עכ"ל הגמ' א"כ קשה ל"ל לר"א לומר מדברי ר"י למדנו דאפי' סילק הישנה שחרית נמי קרוי תמיד. יותר הי' לו ללמוד אליבא דכ"ע אפי' אליבא דרבנן דטפחו ש"ז בצד טפחו ש"ז מתמיד דמנורה שמשמע תמיד לאו עולם הוא כדפירש"י כאן ומדברי רב אמי משמע דאליבא דרבנן מפרשי' כפשוטו הא עדיין משמע מתמיד דמנורה דתמיד לאו עולם ממש הוא אליבא דכ"ע. ועוד עדיפא מני' הוה למשמע מינה דבלחם הפנים אע"פ שסילק היישנה שחרית אליבא דר"י אבל עדיין היה מונח כל ימות חול בלי הפסק יום ולילה והאיך משמע דפ"א שחרית ופ"א ערבית קיים מצות לא ימוש וגו' אבל מתמיד דמנורה שפיר ילפי' שבכל יום לא הי' מדליק אלא פ"א ואף לפי שיטת הרמב"ם בתמידין ומוספין ובעבודת יוה"כ דסדר הטבת הנרות היינו הדלקת הנרות והי' מדליק בבוקר עוד הפעם ולא כשיטת הראב"ד שם אבל ודאי עדיין לפי דבריו אכתי צריך לפרש דתמיד דמנורה לאו דוקא וכי שייך שידליק תמיד בלי הפסק זמן וכן פי' בס' דבק טוב על רש"י וצ"ע לי כעת ולא ראיתי מי מהגדולים אשר הרגישו בזה. אולם אמרתי קצת בתירץ דבר זה בשלמא אליבא דר"י דלא מצינו בשום פעם דתמיד יהי' פירושו עולם ממש דהא במנורה ובעולת תמיד ובמנחת חביתין וכן בלחם הפנים אליבי' לא נשמע רק פ"א ביום או בלילה בלי הפסק יום א' א"כ תמיד דכתיב גבי תורה נמי יהי' פירושו כך דמהיאך אתה מוציא להחמיר אבל אליבא דרבנן אע"פ דבמנורה ובאידך מפרשים ע"כ דתמיד ל"ד אולם גבי לחם הפנים סברי דתמיד כפשוטו טפחו ש"ז בצד טפחו של זה ושפיר י"ל תמיד דכתיב גבי תורה צריך להיות ביום ובלילה בלי הפסק רגע אחד כלל כמו בלחם הפנים דבודאי לא הי' מקילין לדרוש תמיד כמו גבי מנורה דמנ"ל לדרוש כך דרוש כך לאפוקי אליבא דר"י וכנ"ל ואין להאריך בזה ועדיין צ"ע לי ובקשתי שטוחה מול הדרת כ"ק הרמה והנשאה לכתוב לי תשוב' ובו יגיד חוות דעתו הקדושה בזה ואקוה שיהי' נא בטובו למלאות את שאלתי ולא ישיב את פני ריקם:

גם באתי בזה הפעם אשר ישא רנה ותפלה לשומע תפלות ויושב תהלות. בעד זוגתי הצנועה מ' נעטיל בת חי' רבקה מעוברת זה תשעה ירחים. שתלד בנקל ולחיים טובים. כי זה בשנה העברה הפילה ולדה ר"ל ומתוך צער גדול וקושי לידה עד שהגיעה לסכ"נ ל"ע ובל"ס יעלה לרצון תפילתו לפני אדון כל. ורצוף פה אר"כ לחלקו לעני ת"ח הגון. ומרוב טרדת הש"ק אקצר ואומר שלום לו ולכל המסתופפים בצלו צל קדושתו אכט"ס מאת עבדי המתאבק בעפר רגלו ומשתחוה מרחוק מול הדרתו ונושק כפות רגלו מרחוק.

הק' מנחם מאנדיל קרענגיל

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף