שואל ומשיב/ה/פ

שואל ומשיב ‏ ה פ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב החריף מוה' צבי יהודא ליב הכהן נ"י מראווא.

אשר הראני דברת התוס' בב"ק דף כ"ב ד"ה דאפיך מיפך במה שהקשו דלמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לחייב נ"ש דתב"פ דאורחי' וסופו באונס דלאו אורחי' וי"ל דלא אמר משום דתב"פ לגבי רגל לחייב נ"ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו התורה אלא חצי נזק וע"ז הקשה מעכ"ת להבין הסברא של התוס'. ולפענ"ד נראה דכוונתם דהנה באמת צ"ב הא דמקשה הש"ס בתחילת הסוגיא טעמא דקפצו הא נפלו פטור אלמא קסבר תב"פ וסופו באונס פטור וכו' והא כבר נודע מ"ש התוס' והרא"ש בב"מ בסוגיא דשומר שמסר לשומר דתב"פ וסב"א דחייב הוא דוקא כשבא האונס ע"י הפשיעה וא"כ כאן דתב"פ לגבי קפיצה וסב"א לגבי נפילה א"כ אינו בא ע"י הפשיעה וצ"ל כיון דעכ"פ אם הי' שומרן הי' ניצל גם מהאונס א"כ עיקר החיוב על שלא שמרן ושפיר קרי לי' תב"פ וס"ב ולמ"ד פטור כיון שמ"מ הפשיעה בקפיצה והאונס על הנפילה פטור ולפ"ז יקש' מה מקשו התוס' דנימא דתב"פ לענין אורחיה וס"ב דלאו אורחיה הא כל שלאו אורחי' שוב אינו בא בשביל הפשיע'. אך נראה דבאמת זה כוונת התוס' דלכאורה י"ל דמ"מ פשע על שלא שמרו והו"ל האונס בא מחמת הפשיעה וע"ז שפיר תירצו דא"א לומר דהאונס בא מחמת הפשיע' דהרי גם אי פשע בקרן הוא פטור מנ"ש וע"כ לענין קרן שוב הו"ל אונס גמור וז"ב מאד מאד בכוונתם:

ובזה מיושב היטב מה שהקש' בשיטה מקובצת בב"ק שם דאמאי הוה פ"נ קנסא והא הוה ממונא דלענין ח"נ הו"ל תחב"פ לענין שן ורגל וס"ב לענין קרן ע"ש. ולפמ"ש א"ש דעיקר כוונת התוס' כיון דקרן לאו אורחיה ובפרט למ"ד פ"נ קנסא הוא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי וא"כ לענין קרן לא הוה פשיע' במה שלא שמרו ושוב לא הוה תב"פ לענין קרן דאפי' פשע במה שלא שמרו מ"מ הא סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. ובזה מיושב ג"כ מה דקשה להיפך למה יהי' שן ורגל ברה"ר פטור נימא דתב"פ לענין קרן ול"ש כ"כ תירוצו של התוס' דאדרבא שן ורגל חייב נ"ש ברשות הניזק. ולפמ"ש א"ש דבאמת שן ורגל וקרן אינו מענין אחד ול"ש תב"פ וס"ב ול"ש לומר דתב"פ על שלא שמרו דלענין רה"ר אפי' פשיע' גמור' פטור בשן ורגל וז"ב מאד מאד. וראיתי ביש"ש פ' כיצד סי' ב' שהבין בכוונת התוס' דכל שאינו מאב אחד שזה קרן וזה רגל ל"ש תב"פ ולא כתב שום טעם בדבר דס"ס פשע ולפמ"ש א"ש ודו"ק.

ובזה מיושב מה שהקש' מעלתו על מ"ש ר"ט דקרן ברשות הניזק חייב לשלם נ"ש מק"ו ור"ט לא ס"ל דיו דאינו משלם רק ח"נ והקש' מעלתו ממנ"פ אם יש קרא לר"ט דחייב נ"ש ברשות הניזק א"כ ממילא יקשה גם ברה"ר לחייב נ"ש דהו"ל תב"פ וס"ב וגם לרבנן דס"ל דיו הא עכ"פ הוה תחב"פ וס"ב ולפמ"ש א"ש דלרבנן דס"ל דיו ולא חייבתו התורה בקרן רק ח"נ א"כ ממילא ל"ש תב"פ וס"ב דהא אין האונס בא מחמת הפשיע' וגם לר"ט ניהו דחייבתו התור' ברשות הניזק בנ"ש אבל ברה"ר ל"ש תב"פ וס"ב משום דבזה לא חייבה אף בפשיע' רק ח"נ ולכך ל"ש תב"פ ועיין בתוס' דף כ"ג ד"ה סתם דלתות ובמהרש"א שם ובשיט' מקובצת שם בשם הקדמונים שקדמוהו להמהרש"א שם בסברתו ע"ש ודו"ק היטב כי לפי מה שהערתי יש להאריך שם ואכ"מ כעת ועיין במפה"י ריש הכונס שיש להאריך עפמ"ש כאן ואכ"מ:

ודרך אגב אומר מה שאמרתי זה שנים רבות במה שחידש הרז"ה בב"ק דף נ"ב ע"ב כראוי לשורים ולא כראוי לגמלים שכתב דתב"פ וס"ב לא חייב בבור כיון דחזינן דבור פטר בו את הכלים הקלה התור' גם בזה והרמב"ן קיהה שם בזה. ולפענ"ד נראה להסביר הדברים באופן אחר דבאמת שני דברים א"ב ש"א ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וחד מינייהו בור וא"כ כ"ז שלא אירע הנזק עדן לא מקרי ברשותו וא"כ היאך שייך בזה דתב"פ דהא לא הוה ברשותו כלל בעת הפשיע' ודי דנימא דהוא ברשותו בעת הנזק דזה גופא חידוש היא שחדש' תורה וא"כ ל"ש תב"פ דתב"פ לא מקרי רק אם בעת שפשע הי' כאן חיוב אם הי' נזק דפשע ולא שמר כראוי אבל כאן כל שלא בא הנזק עדן לאו ברשותו הי' ול"ש פשיע'. ובזה מיושב מה שהקש' הרמב"ן שם מהא דאמרו בב"ק דף ט' ע"ב בשור קשור ובור מכוס' ודכוות' גבי אש גחלת ודקאמרת מ"ש הכא שור דרכי' לנתוקי ובור דרכי' לנתורי והיינו ע"כ משום דהוה תחלתן בפשיע' וס"ב הרי דחייב בבור ובאמת לפמ"ש התוס' אין הכרח דכיון דמסר לחרש דרכו לנתוקי ולנחורי עי"ז והו"ל תחלתו וסופו בפשיע' משא"כ בתב"פ וס"ב וז"ב. ומיהו לפמ"ש יש ליישב דכל הסוגיא היא משום דעדיין א"ב ולפ"ז זהו בשחופר בור ברה"ר אבל כשחפר ברשותו והפקיר בורו דלא הוה חידוש שוב חייב בתב"פ וס"ב וא"כ משכחת לה בכה"ג ובזה מיושב היטב קושית דו"ז בים התלמוד דף י"ב הא דחשיב חומר באש מבבור והקש' לבעה"מ למה אש חייב תבו"פ ובבור פטור ע"ש ועיין במפה"י שם. ולפמ"ש א"ש דשם מיירי בבור ברה"י דהרי חשיב החומרא דבור משור במסרו לחש"ו וא"כ בכה"ג אין חומרא לאש מבבור ועכ"פ גם בור יש לו חומרא וכגון בבורו ודו"ק היטב. איברא דיש להקשות דלתני חומר בבור שחייב אף שאינו ברשותו דזה חידוש הוא וחומר גדול וצ"ל דניהו דחידוש הוא אבל כל שגילת' תורה דבור חייב אף בזה עכ"פ אין לו חומר יותר מבאש בענינים שחייבים בזה ובזה וכאן לא קתני מה שיש לו חומר שאף שמקרי בור מ"מ פטור אבל עצם גוף החיוב של בור זה לא חשיב הכא. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במשנ' לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק וקשה הא בלא"ה צריך למכתב בור דה"א דבור אינו חייב כיון דא"ב וכן קשה לשיטת הרז"ה הא צריך לכתוב בשאר דברים לחייב אף תחב"פ וס"ב דבבור פטור וכן קשה בהא דאמרו בדף ה' כלהו וכי שדית בור ביניהו אתיא כולהו במה הצד דהא אכתי איך נדע תבו"פ דחייב בכלהו. ולפענ"ד נראה דבאמת ניהו דבור יש לו קולא זו הא בשור אין בו קולא זו ושפיר איתא מבינייהו דא"ל מה לבור שכן יש בו קולא זו הא שור אין לו קולא זו הצד השוה שבהן וכו' ולכך שפיר אתי מבינייהו. ובזה מיושב גם מה שהקש' הרב מוה' אברהם ראש ישיבה דק' הורדנא נ"י דאיך אתי מבינייהו והא בור א"ב ש"א ואיך אמר רבא דנלמד מביניהו ולפמ"ש א"ש דכיון דאתי במה הצד א"כ מה נ"מ דיש לו חומרא זו הא השור אין לו חומרא זו ואפ"ה חייב ושפיר אתי כולהו במה הצד וז"ב ודו"ק היטב ועיין דף י' שם דאמר מה לבור שכן שלא ברשות תאמר בהני דברשות שור יוכיח הרי דאף שפרכינן להיפך דבור מהראוי שיתחייב דהוה שלא ברשות ב"ד אפ"ה אמרו שור יוכיח וה"ה בזה ודו"ק. ועכ"פ לפי מה שנתבאר בתוס' דף נ"ב ובבעה"מ ורמב"ן שם תמצא לפרש היטב דברי התוס' הנ"ל בדף כ"ב וכעין מ"ש ודו"ק היטב:

והנה גוף דברי הרז"ה תמוהים שכתב דלכך יש להקל בבור בתבו"פ משום דמצינו בו קולא דפטר בו את הכלים והוא משולל ביאור. ולפענד"נ דהנה באמת ר' ישמעאל ס"ל דבעל הבור היינו בעל התקל' כדאמרו בב"ק דף נ' ואף לר"ע דס"ל דבעל הבור בור דאית ליה בעלים דהיינו בור ברשותו מ"מ זה ודאי דברה"ר לכ"ע חייב כדאמר רבה שם וא"כ ע"כ דעיקר הא דחייב' התור' בבור ברה"ר הוא בשביל שעשה תקלה וא"כ לכאור' יקשה למה יפטור בבור שכסה כראוי ואירע אונס שנפל שם שור כגון שהתליע הא מ"מ כיון דתחב"פ לענין כלים שהרי עשה תקלה שיוכלו לפול בו כלים ולענין זה לא הצריכ' התורה כסוי כלל שהרי בור פטר בו את הכלים וא"כ עכ"פ זה פשע שחפר בור ברה"ר ועשה מכשול וא"כ הוה תב"פ שעשה מכשול דלמה חפר בור ברה"ר ואף שכסהו הא אירע אונס והו"ל תחב"פ וס"ב וגם לענין כלים גופא ע"כ לא פטרה התור' כלים רק משום דלגבי כלים הו"ל פשיע' דדהו כמו באונס בשור דגזה"כ הוא שכלים פטור בבור אבל עכ"פ אטו לא פשע בזה דמה לו כי עשה מכשול ברה"ר וא"כ למה יפטור בכלים גופא דלא עדיף הפשיע' מאילו הי' אונס גמור דמ"מ מהראוי להתחייב דעכ"פ תחלתו הי' בפשיע' במה שחפר בור ברה"ר והו"ל בעל התקל' וע"כ דבבור תבו"פ פטור וזהו סברת הרז"ה ודו"ק ובזה יש ליישב קושית הרמב"ן ואין להאריך. איברא דצריך להבין למה אמרו ב' דברים א"ב ש"א ועשה הכתוב כאילו הן ברשותו והא אדרבא בבור ברה"ר לכ"ע חייב דעל עסקי כרייה ופתיח' בא לו. והנרא' בזה דהנה בב"ק דף ל' הגירסא ר"א בשם ר' ישמעאל ואף דבפסחים דף וא"ו הגירסא סתם ר"א אבל בב"ק מבואר בשם ר' ישמעאל ולפ"ז באמת הא כתיב בעל הבור ומפרש ר' ישמעאל דבעל הבור אין הכוונ' שצריך להיות בעליו רק שבעל הבור הכוונ' שגרם להתקל' וזהו בעליו וא"כ ז"ש דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו והיינו דאף דאינו בעליו ממש מ"מ בעל התקל' מקרי. ובזה נראה ברור דלכך מקרי חמץ ג"כ ברשותו דאף דאסור בהנא' מ"מ בעל התקל' הוא דהוא גרם המכשול הזה שאינו ברשותו ע"י שלא בטלו ובערו מקודם ולכך אף שא"ב עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וז"ב בסברא. ובזה נכון מה שכללם יחד דגם בחמץ אף דא"ב מ"מ הוא בעל התקל'. איברא דלכאור' יש לחלק דל"ד לבור דבבור גרם תקלה בידים וגם התקל' הוא בכל עת משא"כ בחמץ דמה תקלה יש לאחרים הא בלא"ה אסור לאכול חמץ כל שבעה ומכ"ש לר"י דס"ל דכל חמץ אף דנכרי אסור באכיל' ומה מכשול ותקלה יצא מזה ואף דלאחר הפסח יוכל להיות מכשול דיחשוב הרוא' שלא עבר עליו הפסח ויאכלנו אבל עכ"פ בפסח אין שום מכשול ועיין פסחים דף ז' דיש היכר בין חמץ למצה דעפשו מוכיח עליו וא"כ שוב אין כאן בעל תקלה וכל שאתה אוסרו בהנא' אינו ברשותו מקרי ואין כאן בעלים ולא בעל התקל'. ובזה יש לפרש הא דאמר ריה"ג תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנא' כל שבעה והלשון תמה על עצמך הוא תמוה ועיין בפ"י וכ"כ דברים רבים ולפמ"ש א"ש דזה הי' תמיהתו דאיך אפשר דאסור בהנא' כל שבעה הא אינו ברשותו עי"ז ואיך יעבור על ב"י ובעל תקלה ל"ש דהא אין שום מכשול מזה דהא כל חמץ אסור באכיל' לר"י וגם לר"ש וא"כ שוב אין כאן תקלה ומכשול ודו"ק יהי' איך שיהי' עכ"פ בבור ודאי דמתחייב שפיר ברה"ר טפי מברה"י דבעל תקלה מקרי דלמה לו לחפור. ולפמ"ש מיושב היטב הקושיא דהיאך נוכל ללמוד מבור ואינך הא י"ל שאני בור דחידוש הוא דא"ב ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. ולפמ"ש א"ש דבבור אדרבא דברה"ר חייב טפי דלמה עשה תקלה ברשות שאינו שלו ואדרבא לבור ברה"י אצטריך קרא מטעם דהוא בעליו ממש אבל בבור ברה"ר פשיטא דחייב דבעל התקל' מקרי ודו"ק היטב.

והנה ראיתי בחידושי רשב"א בב"ק דף ב' שכתב על הך דמכילתא דאם על הפתיח' חייב על הכרי' לכ"ש וכתב דע"כ לא אמרו דאין עונשין מן הדין רק בבור דהוא חידוש דהא אינו שלו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ולפמ"ש אדרבא עיקר חיובא ברה"ר הוא. אמנם הדבר נכון דבאמת הא דחיובא ברה"ר היא משום דדרשו כי יפתח וכי יכרה דעל עסקי כרייה בא לו וא"כ להמכילתא דדרש לי' שאין עונשין מה"ד וע"כ דלא ס"ל הך דרשא ועיין תוס' ריש ב"ק שהרגישו בזה וא"כ להמכילתא י"ל דס"ל דעיקר חיובו ברה"י וברה"ר באמת חידוש הוא אבל לדידן י"ל דלא מקרי חידוש כלל ודו"ק. ובאמת מה דס"ל לר' ישמעאל דהוא בעל התקל' צ"ב דמה תקלה היא זו דגוף הכרייה אין איסור דהא יכול למסרו לרבים ועיקר התקל' היא בשעה שאינו מכסהו ונפל בו ואז אינו ברשותו וא"ל דמה דמקלקל רה"ר היא תקלה כמ"ש רש"י בב"ק דף נ"ג ד"ה נפל לפניו דהא המלמ"ל פ"ב מרוצח כתב דאינו רק דרבנן וכדבריו נראה מצד הסברא. וראיתי להגאון ש"ב בעל כסא דהרסנא סי' ח"י שבמרוצת דבריו וקיצור לשונו כתב דנעלם מהמלמ"ל ש"ס מפורש בזבחים דף כ"ב דאמרו אלא מעתה גבי בור ע"ש שהטמין ברמז. והנה לא נמצא בדף כ"ב דבר ולא חצי דבר מזה. ויגעתי ומצאתי שכמדומ' שכוון להא דאמרו בזבחים דף ס"ו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות ומשני דהתור' הטילה עליו לכסות ואם לזו כוון אין מזה סתירה דניהו דאינו איסור בשביל קלקול רה"ר אבל מ"מ חייב לכסות דהרי גרם תקלה שחפר בור ברה"ר וצריך שיהי' מכוסה ועכ"פ אין איסור וצ"ל דהתקל' היא אם אינו מכסה למפרע הבור הוה תקלה ועיין שטמ"ק דף מ"ט ע"ב ודף נ' ועכ"פ מזה סייעתא דל"ש בבור תבפוס"ב ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בב"ק דף נ"ה ע"ב ד' דברים מיעטה התור' משמירתן וחשוב בור חד מינייהו ולכאור' קשה דלמא שאני בור דהוה חידוש דא"ב ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו מיהו ל"ק דס"ס יהי' הטעם מה שיהיה עכ"פ הקלה התור' בשמירתו ומה שהארכתי למעל' בסברת התוס' לענין תב"פ וס"ב מצאתי כעת בים התלמוד בב"ק ריש הכונס שמפלפל בענין תב"פ ועיין במפה"י והי' מקום לפמ"ש לפלפל בזה אלא שכעת לא נפניתי:

והנה בשנת תרכ"ב ביו"ט אחרון של פסח נשאלתי מתלמידי בהא דרב פפא משני בב"ק דף כ"ב שם דאפיך מיפך כלבא בזקירה וכו' פטורין מנ"ש וחייב בח"נ וע"ז הקשה מהא דכתבו התוס' בב"ק דף ט"ו ד"ה והשתא דלמ"ד פ"נ ממונא האי כלבא דאכל אמר' פטור לגמרי דל"ש תולדה דקרן דהא קרן אורחי' דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי וכאן אינו אורחי' ע"ש ולפ"ז ר"פ דס"ל ממונא א"כ איך שייך דחייב ח"נ הא לאו אורחי' ואינו תולדה דקרן ועיין במהרש"ל שהקשה על דברת התוס' שם מהך דתני אכלה כסות וכלים משלם מה שנהנית והא לאו אורחיה הוא וכתב כיון דאכלה דברי' שאין ראויים לה א"כ כוונה להזיק ושוב הו"ל אורחי' והו"ל קרן דדרכה להזיק למ"ד פ"נ ממונא אבל אכל אימר' רברבי דלאו אורחי' ולא דרכה ונהנית וא"כ לא כוונה להזיק ושוב אין לחייב דלא הוה תולדה דקרן ע"ש וא"כ כאן דלאו אורחיה שוב למה יתחייבו בח"נ ויפה שאל. והשבתי בזה כיון דבאמת תפ"ב לגבי רגל ניהו דלגבי קרן לא מתחייב בשביל תב"פ אבל מ"מ ח"נ חייב דעכ"פ ל"ש לומר דפטור לגמרי דהא באמת הוה פשיעה דלא שמרו לגבי רגל ולענין זה אורחיה רק דכלבא בזקירה לאו אורחי' ואין לחייבו על מה שתב"פ ועכ"פ א"א לפטור לגמרי דמ"מ פשע ובשלמא באכל אימרי רברבי דלא פשע כלל דלא הי' לו לשמרו מזה א"כ למה יתחייב אבל כאן דהי' לו לשמרו שלא יזיק ברגל וניהו דלא בא ההיזק מחמת הרגל אבל עכ"פ ח"נ חייב אף דלאו אורחי' והו"ל כמו צרורות דרגל כנ"ל לפום רהיטא אבל לא נתברר היטב. עוד יש לומר דהנה התוס' בדף ה' ע"ב ד"ה שכן כתבו דלמ"ד פ"נ ממונא אדרבא קרן עדיפא דדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור ולפ"ז שוב באמת הו"ל תב"פ וס"ב דבשלמא אם פ"נ קנסא א"כ קרן אין דרכו להזיק בקרן ואין לו לשמרו משא"כ בפ"נ ממונא א"כ דרכו להזיק ושוב הו"ל תב"פ וניהו דמ"מ קרן א"ח רק ח"נ אפילו בפשיעה גמורה מ"מ עכ"פ ח"נ בודאי חייב דהו"ל תחב"פ ודו"ק היטב ומה שהקשה עוד מדף י"ט ע"ב גבי פת ובשר עיין יש"ש פ' כיצד סי' דביאר בהדיא דשם מיירי למ"ד פ"נ קנסא ודו"ק. שוב הראני הבחור הנ"ל דברי הת"ח שחולק על דברת התוס' בב"ק ט' הנ"ל והראני שרש"י בכתובו' דף מ"א פירש כמ"ש התו"ח דלא כתוס' ב"ק הנ"ל וצ"ע בזה:

והנה הרב החריף מו"ה מאיר ברא"ם נ"י רצה לחדש דלכך ס"ל לר"ט משונה קרן בחצר הניזק דמשלם נ"ש משום דהשטה הקשה בדף כ"ב דלהוי תב"פ לגבי שן ורגל וס"ב לגבי קרן וכתבו דזה דוקא ברשות הניזק ולא ברה"ר וא"כ עכ"פ ברשות הניזק ודאי דשייך לומר דהוה תב"פ וס"ב ולכך משלם נ"ש ובזה האריך בסוגיא דב"ק דף ט"ז בהא דאמר כלה ר"ט היא וכו' וע"ז הקשה מ"פ הש"ס שם מי מצית לאוקמא כלה כר"ט והא תנן השן מועדת לאכול את הראוי לה וכו' ואי ר"ט האמר משונה קרן בחצר הניזק ומה קושיא והא כל הטעם דמשונה קרן בחצר הניזק הוא משום דהוה תב"פ לענין שן וכל שבשן גופא פטור באינו ראוי לה א"כ ל"ש תב"פ כלל ובאמת שהמעיין בשטמ"ק ימצא דמ"ש דהוה תב"פ וס"ב היינו לענין ח"נ דאמאי יהי' מקרי קנסא מטעם דהוא בר שמירה ומהראוי להיות פטור והרי הוא תב"פ וס"ב ומהראוי להיות חייב ח"נ ויהיה ממונא אבל לחייב ע"י תב"פ נ"ש כאילו הי' שן ורגל זה א"א דא"כ נפל פיתא בבירא והיכא משכחת לה שיהיה קרן אב בפ"ע והרי קרן אינו משלם רק ח"נ ואף דמשכחת לה ברה"ר מ"מ זה אינו מסתבר שיחייבה התורה יותר משיעור החיוב באמת בשביל שתב"פ לענין שן וע"כ שר"ט ס"ל דמשונה קרן בחצר הניזק ומדינא חייב נ"ש ושפיר מקשה ודו"ק. ובגוף קושית השטמ"ק הנ"ל לכאורה צ"ב דהיאך שייך לומר דהוה תב"פ לענין שן ורגל וס"ב לגבי קרן ואמאי הוה פ"נ קנסא והדבר צ"ב הא מה דאמרינן דפ"נ קנסא הוא היינו דאין דרך הבהמה להזיק וא"כ איך שייך לומר דהוה תב"פ לענין שן הא לענין שן לא הוה בחזקת שימור ורגילות הבהמה לאכול מה שרואית וכן ברגל לדרוס ולהזיק אבל לנגוח בקרנה לא הוה רגילה והיא בחזקת שימור וא"כ איך שייך תב"פ. וזה נלפענ"ד בביאור כוונת התוס' דל"ש תב"פ לגבי רגל שיהי' תב"פ לגבי קרן והיינו דמה ענין זה לזה זאת בטבעה לאכול וזאת אינה בטבעה וצע"ג לפענ"ד ומכאן ראיה לפענ"ד לפירוש הרמב"ם שהובא במגן גיבורים סימן קי"ד דבחזקת שימור שהיינו שהבעלים משמרים אותה והבהמה מצד טבעה עלולה להזיק וא"כ ברשות הניזק דלגבי שן אמרינן דאין הבעלים משמרין אותה וא"כ אטו הבעלים עומדין אצלה שלא תהיה מזקת בקרנה ג"כ וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי התוס' שהקשו בב"ק דף כ"ד ד"ה השתא דמ"מ קנס לא הוה דמכי נגח שלשה נגיחות יצא מחזקת שימור ובשמ"ק תמה על דברי התוס' דמה בכך דלא הוה קנס ע"ש שסירס דברי התוס' דאינם שייכים כאן. ולכאורה דברי התוס' פשוטים דכל הטעם דפ"נ קנסא משום שבחזקת שימור קיימו וכאן דיצא מחזקת שימור מהראוי לחייב נ"ש כמו למ"ד פ"נ ממונא והעירני לזה הרב החריף הנ"ל:

ובאמת שהדברים בפשטותן הם כן וכ"כ בשטמ"ק עצמו בשם הר"ר ישעי' ע"ש. אך נראה דכוונת השיטה היא דאם נימא דבחזקת שימור היינו שהבעלים משמרין אותה וארע אונס אבל מכי מייעדין אותו ראינו שפשע ולא שמרו א"כ כל שיכול לומר השתא הוא דמסהדת בי א"כ היו סוברים הבעלים דהוא בחזקת שימור וא"כ לא פשע עדיין וגם אם נימא דהפירוש הוא משום דהבהמה בחזקת שימור מעצמה א"כ ע"כ מה דעד שלשה הוה בחזקת שימור שי"ל שהבעלים לא פשעו דאוקמא הבהמה בחזקת שימור ולא הי' חושבין הנגיחה רק למקרה בעלמא וא"כ לפ"ז כל שלא יעדו בו עד עכשיו שפיר י"ל דאני חשבתי דהבהמה בחזקת שימור ולכך לא שמרתי אותה. ובזה י"ל דשני הפירושים עולים כאחת דלכך הבעלים א"ח על שלא שמרו משום דהבהמה בחזקת שימור קיימא א"כ לא היו צריכין לשים עין עליה ודו"ק היטב כי שפיר כתבו בשטה בשם הגליון דדברי התוס' תמוהים אבל התוס' סברי כפירוש הרמב"ם דהבהמה מצד עצמה אינה משומרת ודרכה להזיק רק שהבעלים משמרים אותה וא"כ כל שהזיקה ג"פ הרי ראינו למפרע דלא שמרה ואמאי לא יתחייב ושפיר מקשו התוס' אבל לפירוש רש"י אין מקום לקושית התוס' דעיקר הסברא הוא דעד ג' פעמים אמרינן אף דנגחה ויצאה מחזקתה מ"מ לא הורע חזקתה דתלינן שמקרה אירע לה וא"צ לשמרה ולפ"ז כל שלא העידו בו שפיר תלו הבעלים במקרה וא"כ בודאי קנס הוא וגרע מאם העידו לו ג"פ ואפ"ה אמרינן דתלינן במקרה מכ"ש בלא העידו כלל עד ג"פ ביום אחד ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד. שבתי וראיתי שלא הועלתי כלום דניהו דעד השתא לא ידע מ"מ על הנגיחה הרביעית ודאי מהראוי להתחייב דכבר נתגלה לו שאינו בחזקה שימור דהא כבר נגח ג"פ ודברי התוס' צ"ע:

והנה במ"ש למעלה בהך דשני דברים א"ב ש"א ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו מצאתי בשטמ"ק ב"ק דף כ"ט שהקשו דאמאי לא חשיב שור המועד ג"כ דאף דאסור בהנאה אעפ"כ עשה הכתוב כאילו הן ברשותו. ודבריו צ"ב דמה כוונתו דשור המועד אסור בהנאה ואם כוונתו לשור שהמית את האדם מאי אריא שור המועד דנקט אפילו תם נמי נאסר בהנאה דנסקל אמנם נראה דכוונתו להא דאמרו בב"ק דף צ' דשור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"נ ואין דנין אותו ד"מ שור המועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ ואח"כ דנין ד"נ וא"כ שפיר מקשה דהא א"ב כיון דנסקל ואפ"ה דנין ד"מ ומחוייב לשלם כאילו הי' ברשותו והנה לפענ"ד לק"מ ל"מ לפמ"ש ר"ת דמחיים לא נאסר השור כמ"ש התוס' בשמו בב"ק ע"א ובסנהדרין פ' ועיין בתוס' ב"ק כ"ג ע"ב ד"ה ולא א"כ שוב הוה ברשותו. אמנם אף אם לא קיי"ל כר"ת מ"מ כ"ז דוקא לאחר שנגמר דינו אבל כ"ז שלא נגמר דינו מכרו מכור והקדישו הקדש כמבואר בב"ק מ"ה וא"כ שם דאמרינן דדנין ד"מ תחלה ואח"כ ד"נ א"כ לא גמרינן דינו לנפשות ושוב עדיין מותר בהנאה ושפיר הוה ברשותו. אמנם עדיין קשה דהרי הש"ס פריך דאף בקדים ודן ד"נ להדר ולדייני' ד"מ ומוקי בשברח וא"כ כל שלא ברח אף באם דן אותו ד"נ חייב בד"מ וקשה הא אינו ברשותו ולחשבי' אבל ז"א דעכ"פ בשעה שעשה הנזק הי' ברשותו כל דלא דנו אותו ד"נ תחלה וא"כ שוב אף שכעת א"ב מ"מ על תחלת הנזק אנו דנים והוה ברשותו:

והנה בקצה"ח סי' ת"ו הקשה דאיך אפשר לדיינו ד"מ אחר שדנו ד"נ הא שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה והיאך יוכל לדון ד"מ דהא הפקירו קודם שעמד בדין וע"ש מ"ש בזה ודבריו תמוהים כמ"ש בהרבה מקומות וגם קושייתו ישבתי. אמנם כעת לפענ"ד הדברים פשוטים דלק"מ דהא באמת צ"ב דמה מועיל הפקרו להפקיע שעבודו של ניזק והפקר ל"מ להפקיע שעבודו של ב"ח מכ"ש של הניזק ועיין בחו"מ סי' רמ"ה בט"ז שחולק על הסמ"ע וקצה"ח שם אך נראה דבתם דהוה קנס ואינו מתחייב עד שיעמוד בדין וא"כ לא התחיל השעבוד כלל קודם שנגמר הדין ושפיר מצי להפקיר ולפ"ז יצמח לנו דין חדש דזה דוקא בתם אבל במועד ל"מ הפקרו דהא נשתעבד משעת נגיחה ול"מ לאפקועי שעבודי' וקרא הכי דייקא דלמדו מקרא והועד בבעליו והמית וא"כ משמע דלא נעשה מועד עד השתא אבל במועד לא ולפ"ז בשור המועד ל"מ הפקירו ול"ק קושייתו. ובזה מבואר החילוק בין תם ואח"כ מועד דבתם בודאי דנין ד"נ ואין דנין ד"מ דהא תם הוה קנס ונעשה הפקר וא"א לדון ד"מ מקודם דהא אינו משתלם רק מגופו אבל במועד יכולין לדונו ד"נ ואח"כ ד"מ ושפיר פריך הש"ס ודו"ק היטב:

אחר שכתבתי זאת ראיתי בשטמ"ק ב"ק דף י"ג ע"ב שהקשו דאיך אפשר להפקיר אחר שהזיק לר"י דס"ל יוחלט השור בב"ד וכתבו דמיירי במועד שנסקל ול"ש החלטה ע"ש בשם מוהר"י כ"ץ ובשם המאירי ורבינו יונתן ז"ל משמע לכלם דל"מ להפקיר. ונוראות נפלאתי דקודם שנגמר הדין בודאי מכרו מכור לד"ה כדאמרו בדף ל"ג וא"כ אדרבא בתם מיירי דבמועד ל"מ הפקירו לאפקועי שעבודו של זה וכמ"ש ולכך לא נקט בדף ל"ג בהפקירו גבי מועד משום דל"מ להפקיע שעבודו דבעי שיהי' לו בעלים משעת נגיחתו עד שעת העמדה בדין כנלפענ"ד לולא דברי קדמונים הקדושים ועיין היטב בב"ק דף ל"ג ובשיטה שם. ואי ק"ל הא ק"ל בהא דאמרו בב"ק דף מ"א כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך עלי' ע"ש ולמה לא אוקמא בפשיטו' דהרי כל שנגח והפקיר פטור ממיתה וא"כ הרי שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה וא"כ בשלמא כל שור נגח אף שאחר שנגמר דינו הפקירו ל"מ ההפקר אח"כ אבל כל שבאו זוממין להזים א"כ הפקירו בא קודם דכל הקודם בו זכה ולכך אף שזכה בו אח"כ מ"מ הפקירו קודם ואח"כ כשבאו עדים והזימו לאותן זוממין מ"מ הפקירו קודם ומפטר ממיתה ומ"מ נעשה מועד אח"כ בהשלישית ושפיר נעשה מועד וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף