שואל ומשיב/ה/סח
שואל ומשיב 
ה סח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראיתי ונתון אל לבי במה דאמרו בביצה דף ח' ע"ב אלא בחול א"נ מספיקא אמרו ליה רבנן זיל טרח וכסי ביו"ט אי מספיקא מי אמרו לי' רבנן זיל טרח וכסי והיא תמוה לפענ"ד דהא ספיקא דאוריית' היא אי חייב בכיסוי ואיך שייך דא"נ מספקא אמרו רבנן זיל טרח וכסי והלא הוא ספקא דאוריית' וחייב מדאוריית' ולכאורה מזה מבואר דספיק' מדאוריי' שרי רק דרבנן גזרו עלייהו וגם לשיטת הרמב"ם עכ"פ מדרבנן חייב ואיך שייך דביו"ט לא חייבו מספק ובפרט ביש לו אפר כירה המוכן למה לא יטרחו. אמנם נרא' דבאמת כל דיש חשש התרת חלבו יכולין רבנן לגזור בשב וא"ת וע' בתוס' ד"ה ותני. אך כבר נודע מ"ש התוס' ביבמות דף כ' ד"ה אי הכי דשיעקרו מצות התורה לגמרי זה א"א אף בשב וא"ת ולפ"ז בחול אי נימא דלא לכסי משום חשש התרת חלבו זה א"א דהרי עוקרין מצות כסוי בזה לגמרי ולכך בחול א"נ דספיקא הוא א"ל זיל וכסי מספק אבל ביו"ט שפיר עקרו משום חשש התרת חלבו. איברא דעדיין קשה דע"כ לא כתבו התוס' ביבמות דלעקור לגמרי זה א"י בידם רק שם דרוב נשים אינם איילונית וא"כ עוקרין מצות יבום לגמרי מה דהתורה צותה שתתייבם בזה אין לאל ידם אבל כאן דבכל כוי יש חשש התרת חלבו דהספק בכלם שוה וא"כ שפיר י"ל דבשביל חשש התרת חלבו עקרו בכוי מצות כסוי. אך נרא' דכל שעשו היכר ביו"ט דאם שחטו אין מכסין דמו שוב סגי בהיכר זה ובחול הניחו מצות כסוי מספק:
ובזה הנה מקום אתי ליישב מ"ש הרע"ב חולין פ"ו ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ופירש הרע"ב דאין שוחטין דדלמא לא בעי כסוי ומחללין יו"ט מספיק' ואם שחטו אין מכסין משום התרת חלבו וע"ז תמה הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בהגהותיו דכיון דאף באיכא אפר מוכן אסור לכסות משום חשש התרת חלבו א"כ למה לא כתב ברישא דלכך אין שוחטין משום התרת חלבו והיא תימה גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת קשה למה אסרו חכמים מלשחוט כוי ביו"ט והא שוב יהי' חשש התרת חלבו בחול דהרי ליכא היכר כלל דביו"ט אין שוחטין כלל ול"ש היכר משום הכיסוי ושוב יכלו לעקור בחול מצות כסוי לגמרי מפני חשש התרת חלבו ולכך פירש הרע"ב דכיון דיש חשש משום חילול יו"ט במקום שאין לו אפר מוכן שפיר יכלו לגזור דבמקום שיש חשש איסור ליכא חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת וכדאמרו ביבמות דף קי"ט מ"ל איסור לאו ומ"ל איסור כרת וערש"י שם ובתה"ד ומהרי"ק ומלמ"ל פ"א מיו"ט שהאריך המגיה בזה ולכך אסרו לשחוט אבל אם עבר ושחט שוב אסרו הכסוי אף במקום שיש אפר מוכן כדי שיהי' היכר משום חשש התרת חלבו ודו"ק היטב. שוב ראיתי שגם הש"ך ביו"ד סי' כ"ח ס"ק ח' כ' בדברי הרע"ב ודבריו ג"כ תמוהין ולפמ"ש יש ליישב כאמור ודו"ק:
והנה בהא דקאמר הש"ס שם ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת ופירש"י ד"ה ודאי ומשני כיון דרוב פעמים א"צ לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דא"נ אתי לידי כך לאו איסורא דאוריית' איכא דאתי עשה וכסהו בעפר ודחי ל"ת מלאכ' ודברי רש"י צ"ב דלמה האריך כ"כ והלא בפשיטות מקשה הש"ס דכתישה ל"ש דאתי עשה ודחי ל"ת. אמנם לפענד"נ כוונה עמוקה דבאמת תמוה דאטו הש"ס לא ידע דל"ת ועשה היא וכדמסיק אח"כ אמנם נרא' דהנה בהא דאמרו ביבמות דף פ"ט ודף קי"ט אמרי כל בדאוריית' מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו ופירש"י ד"ה כל דכל בדאוריית' ל"ש איסור לאו ל"ש איסור כרת ואם חשו רבנן לכרת חשו נמי ללאו ועביד תקנתא וכו' ובדף קי"ט ביאר רש"י דכל דאיכא משום הרחקה איכא חילוק בין לאו לכרת והנוב"י חידש במהד"ק חאו"ח סי' צ"א דבאיסור עשה לכ"ע לא עביד הרחקה ע"ש. ולפ"ז אני אומר כיון דרוב פעמים לא אתי לידי כתישה שוב ל"ש לגזור דלמא אתי לידי כתישה דהא מצד הל"ת עשה דוחה לל"ת ומשום העשה שבו שוב לא גזור משום הרחקה ושפיר פריך דאתי עשה ודחי ל"ת אף דביו"ט איכא ג"כ עשה ע"ז לא עביד הרחקה וז"ב וע"ז פריך דהא לא הוה בעידנא ומשני בהדי דכתיש קא מכסי וכיון דבא ע"י שיכתוש שוב ל"ש לומר דאינו רק הרחקה דברוב פעמים אינו כותש דהא גוף הל"ת אפשר לקיים שלא בכתישה ולא הוה בעידנא וע"כ דבהדי דכתיש קא מכסי וא"כ שוב יו"ט עשה ול"ת היא דגם העשה שייך בזה ודו"ק:
ובזה מיושב מ"ש רש"י בתחלת הסוגיא דע"כ ר"י לא סבר דמשום דיו"ט העשה דכסוי דוחה דא"כ למה לי דקר נעוץ והקשה בישועת יעקב סי' תצ"ח דדלמא באמת ס"ל לר"י דעשה דוחה ל"ת ול"ש משום כתישה דבעידנא דכתיש מכסי ואפ"ה צריך דקר נעוץ דהא לא הוה בעידנא. ולפמ"ש א"ש דהא באמת הוה עשה ול"ת וע"כ דמשום דרוב פעמים אינו כותש ואינו רק משום הרחק' ל"ש העשה ובעידנא לא ס"ל וס"ל דהוה הכשר מצוה דא"כ דקר נעוץ למה לי דא"ל דהוה בעידנא דא"כ שוב הוה עשה ול"ת ודו"ק וע' בנימוק"י פ' שני גבי אבידה בבה"ק ובחידושי טורי אבן ריש חגיגה ודו"ק:
ולפנעד"נ דבר חדש בישוב כל הדברים דהנה להס"ד דעשה דוחה ל"ת אף שאינו בעידנא א"כ שפיר כ' רש"י דכיון דרוב פעמים א"צ לכתוש ל"ש לגזור דלמא אתיא לידי כתישה דאף אם יבא לידי כתישה יבא עשה וידחה ל"ת דא"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט דז"א דאם כבר עבר וכתש בודאי דדחי העשה דכסוי את הל"ת דא"ל דלא דחי דז"א דהא באמת הל"ת יוכל לדחות ולא נשאר רק עשה והרי כל מה דאינו דוחה משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה והא כל דעבר ודחה שוב בודאי מוטב שיכסה ויעשה מצוה דעכ"פ ידחה הל"ת לגמרי וגם העשה דוחה דל"ש מה אולמא דעכ"פ כבר עבר על העשה וא"כ למה לא ידחה דאם לא תדחה בודאי עבר על עשה ול"ת ומוטב שידחה וזה עדיף ממה שחידש הנוב"י סוף ספרו דאם כבר עבר ודחה שייך להיפך מה אולמא ומכ"ש באם עבר על עשה ול"ת מוטב שיעש' עכ"פ המצוה וידחה להל"ת והעשה ג"כ עכ"פ עשה מצוה בזה אך זה באם ל"צ בעידנא וכבר עבר על הל"ת אבל כל שצריך בעידנא ורק דבהדי דקא כתיש קמכסי שוב קשה דלמה יכתוש ויכסה והא הוה עשה ול"ת ולא דחי ושפיר מקשה וז"ב כשמש:
ובזה מיושב היטב דברי רש"י בתחלת הסוגיא דשפיר מקשה דאם מטעם דעשה דוחה ל"ת והיינו דנימא דל"ב כאן בעידנא דהוה אתחלתא דמצוה וכעין מ"ש הנימוק"י פ"ב דב"מ שוב יקשה דלמה לי דקר נעוץ וא"ל דבעינן בעידנא דז"א דאם בעינן בעידנא שוב הוה יו"ט עשה ול"ת ואסור לכתוש ולכסות ודו"ק היטב כי נחמד ונעים. ובגוף הדבר דהוה יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה הנה לפמ"ש הרשב"א והובא במלמ"ל פ"א מנערה ובפני יהושע בכתובות דף מ"ם ובק"א שם דעשה דקום ועשה דוחה העשה דאינו רק בשב וא"ת שוב מהראוי שתדחה עשה דכסוי עשה דשבות דיו"ט דאינו רק בשב וא"ת. אך י"ל דזה תלוי במחלוקת הריב"א והתוס' אי העשה מאלם הל"ת גופא וע' במלמ"ל פ"א משופר ופ"א מיו"ט ודו"ק היטב:
והנה במ"ש למעלה דאם אינו רק משום הרחקה יש חילוק בין איסור לאו לכרת צריך להבין לפמ"ש הראב"ד פכ"ד משבת דטלטול נאסר משום שלא יבא להוציא ומקורו מהש"ס שבת קכ"ד א"כ יקשה לפ"ז ביו"ט דליכא רק לאו ל"ש לגזור אטו הוצאה וא"כ מ"ט דיו"ט ועל הש"ס ל"ק דבשבת מיירי אבל על הראב"ד קשה דא"כ מ"ט דיו"ט וגם יקשה מהא דקאמר בביצה דף י"ב אלא מעתה לפלגו באבנים ופירש"י דאם אין הוצאה ליתא איסור טלטול והלא אף אם יש הוצאה לא שייך לאסור טלטול ביו"ט ושם ביו"ט קאי והוא קושיא גדולה וע"כ כמ"ש הרמב"ם דמטעם שלא יהי' הלוכו בשבת כדרך חול וגם משום שבות הניכר ולכך גם ביו"ט אסור ומה דאמרו דאם אין איסור הוצאה ביו"ט גם טלטול ליכא נלפענ"ד דהכוונה דבאמת הוצאה מלאכה גרועה וא"כ עכ"פ עשה דתשבות ליכא כדאמרו ביבמות לגבי מחמר ע"ש בדף ו' ובחידושי ריטב"א שם וכן אמרו בפסחים דף ד' דש"מ הבערה לחלק יצאת וכתבו התוס' בשם ריב"א דאי אינו רק לאו לא הוה אסור ביו"ט דאין שם מלאכה עליה ע"ש ולפ"ז הוצאה דהוה מלאכה גרועה לא היה מהראוי לאסור ביו"ט וא"כ שוב ל"ש לאסור משום הוצאה וגם משום שביתה הניכרת ל"ש דגם הוצאה ל"ש שביתה הניכרת וגם העשה בודאי ל"ש דאם אינו מלאכה הוה שביתה כמ"ש הריטב"א לענין מחמר ושפיר אמרו בביצה:
ובזה מיושב השגת הראב"ד דהרמב"ם רצה לכלול גם יו"ט בזה וגם לענין עשה תשבות לא היה שייך בזה וכמ"ש וע"כ נתן הרמב"ם טעמים שלו ובשבת שם קאי לענין שבת ובזה שייך לאסור משום הוצאה. ובזה מיושב מה שהקשיתי בחידושי מש"ס ביצה הנ"ל דמבואר כשיטת הראב"ד ולפמ"ש אדרבא שם בודאי א"א לפרש רק כשיטת הרמב"ם וכמ"ש ודו"ק:
והנה במדרש רבה פ' ראה ע"פ כי ירחיב ד' אלקיך הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לכסות דם שחיטה ביו"ט כך שנו חכמים השוחט חיה ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבע"י אר"ח מי שאין לו עפר מוכן א"צ לשחוט למה שאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לפיכך אם שחט ביו"ט צריך שיהא לו עפר מוכן לכסות והוא תימה לשיטת ר"ת דמוחלפת השיטה וב"ה מתירין וא"צ הכנה כלל וא"כ הך דר"ח הוא תימה דפסק דלא כב"ה. והנה בשו"ת [מהרי"ט] בית יוסף בחידושיו לקידושין על הר"ן הביא דברי רש"י ביומא דף ס"ד בד"ה יקרבו כל הראשין כלן מבואר דרש"י ס"ל דספק מה"ת אסור ע"ש וזה רבות בשנים כתבתי תשובה ארוכה וכתבתי דאין ראיה לפמ"ש המהרי"ט בתשובותיו דתלוי אי אשם תלוי בעי חתיכה משתי חתיכות ע"ש א"כ שם לר' אליעזר קאי והוא לא בעי חתיכה מב' חתיכות ושפיר ספק אסור מה"ת ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |