שואל ומשיב/ה/סז

שואל ומשיב ‏ ה סז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן סז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למשכיל אחד.

מה שהבאת היום מפרי מנחתך בסוגיא דבטלו מבוטל. הנה אם כי עוד טל ילדותך עליה זורחת בכ"ז נהניתי עד מאד כי דרכת בדרכי החכמים לא לבך הלך לבנות בנין תהו על אבני בהו. ואשר שאלת כי גם אנכי אודיעך מ"ש בסוגיא זו גם לדבר הזה אשא פניך אך לא כלו אפס קצהו תראה. הנה בהא דאמרו במאי קמפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כלה דרבי סבר דלא בטלה כלה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי לכתבו וליתבו ורשב"ג ס"ל דבטלה כלה והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא ונתקשה הפ"י דהא קיי"ל בנמצא אחד מהם קאו"פ בטל כל העדות וכאן קיי"ל כרבי בשתיהן וא"כ לא בטלה כלה לשתי הלשונות ע"ש שמחלק. ולפענד"נ דאין התחלה לקושיא. דהנה התוס' בב"ב דף מ"א כתבו בתירוצם האחרון שם דע"כ לא אמרי' נמצא אחד מהם קאו"פ דכל העדות בטל דוקא כשמסייעים זה לזה ולא במכחישים זה לזה ע"ש וביאור הענין דכל שמכחישים ל"ש צירוף שהרי לא נצטרפו ביחד ואדרבא הכחישו זא"ז. ולפ"ז כאן שבטל אותם מלהיות לעדים וא"כ ל"ש לומר שיתבטל כל העדות דממנ"פ ע"י מה נעשו פסולים בשביל שבטלם מהיות עדים א"כ אדרבא בעת הלז הרחיקם והבדילם מהיות עדים א"כ ל"ש צירוף קאו"פ וז"ב. איברא דלפמ"ש ה"ה בפ"ו מגירושין הי"ט דמיירי כאן דבעת שביטל זה שלא בפני זה ביטל כל העשר' מהיות לעדים רק שבטלם זה שלא בפני זה א"כ כיון שבטל כל העדים א"כ אף אם נימא דל"מ מ"מ ל"ש לומר דלא בטלה כלה דהרי לא הבדילם מהעשר' ובטל כלם וא"כ ממנ"פ יבטלו כלם וכעין מ"ש הש"ך בסי' ל"ו לענין לא נתכוונו להעיד דאם כלם לא נתכוונו להעיד כלם בטלים דממנ"פ או שלא מקרי עדות בלא נתכוין א"כ לא הוה עדות או שמקרי עדות וא"כ בטל משום נמצא אחד מהם קאו"פ וה"ה כאן ממנ"פ או שבטל כלם ומועיל הביטול נתבטלו כלם או של"מ הביטול כלל ואיך שייך בזה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כלה דהא לא הבדילם זה מזה. והנ"ל בזה דהנה התוס' הקשו בד"ה רבי דמנ"ל לש"ס דס"ל דלא בטלה כלה דלמא ס"ל בטלה כלה ויכול לבטל היינו בדיעבד דהרי רבי ס"ל בטלו מבוטל וכתבו דמשמע ליה דרבי מיירי שמבטל בפני אחד או שמבטל בפני שנים זה שלא בפני זה ובכה"ג ל"מ לרבי ע"ש:

והנה לפענ"ד נ"ל דאף אם נימא דלרבי לא מועיל כל שמבטלו בפני אחד דבעי שנים או שלשה ביחד עכ"פ זה דוקא לענין שיהי' מועיל הביטול אף לאותם שלא שמעו כיון ששייך תקנת ממזרות בזה ל"מ אבל לאותן שביטל פשיטא דמועיל הביטול דל"ש משום ממזרות ומשום תקנת עגונות ל"ש דאם נימא דכשר לאחרים שוב ל"ש תקנת עגונות ולא ממזרות ואף אם נימא דפסול מ"מ עיקר התקנה היא בשביל ממזרות וע' בתוס' ובמהרש"א וכל שביטל בפניו לא אתי אותו השליח ליתן וליכא ממזרות וז"ב. ולפ"ז רבי ורשב"ג לשיטתייהו דלרבי כיון דס"ל דבטלו מבוטל וא"כ עכ"פ לאותן שביטל ודאי מועיל הביטול שוב לא בטלה כלה דל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ ולהם מועיל הביטול ולאחרים ל"מ ושוב אין חשש דאם יכתבו ויתנו יהי' כשר אבל לרשב"ג דס"ל דל"מ הביטול בעבר ובטלו וא"כ גם לאותם שביטל ל"מ הביטול והיינו משום דהחשש של ממזרות גדול כ"כ עד שאף בדיעבד ל"מ ביטול וא"כ שוב הו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה דהו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ דבאמת גם לאותם שביטל אינו מועיל הביטול וכל שביטל שוב הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ובטל כלה ושוב יש חשש:

ובזה נראה ראיה לפירש"י דרשב"ג ס"ל הפסול משום תקנת עגונות דאל"כ אמאי מקרי עדות שבטלה מקצתה דהא אדרבא לא נתבטל כלה דהא ל"מ הביטול לרשב"ג רק משום דהו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ואם נימא דל"מ ביטול כלל א"כ לא נתבטלו הם ומכ"ש שלא נתבטלו האחרים וע"ש דשייך תקנת עגונות ולכך נתבטלו הם ושוב הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ דבאמת בטלו כלם מיהו לפירוש התוס' יש ליישב ג"כ דכל דיש חשש עכ"פ שיטעו כאן ויסבור שאחרים לא נתבטלו שוב הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ובטל כלה ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שתמה על ה"ה דממנ"פ דאם בטל כלם בפני השנים זה שלא בפני זה מה מועיל מה שלא בטל כלה ואי כתבי אינך כשר הא באמת ביטל כלם ולא גרע מבטלו שלא בפניהם רק בפני אחרים בטלו מבוטל ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת לרבי בטלו אינו מבוטל דהרי לא בטל רק בפני שנים ולא ביחד ובכה"ג לרבי ל"מ ורק דעכ"פ אותם השנים מבוטלים ושוב ל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ משא"כ לרשב"ג דל"מ הביטול אף בזה וא"כ אם נחוש שיהי' תקנת עגונות לפירש"י או לפירוש התוס' דיסברו דאחרים לא נתבטלו וכל שיש חשש שוב ל"מ הביטול ושוב הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ דבאמת בטל להשנים אלו ורק דל"מ הביטול משום חשש תק"ע עכ"פ נמצא אחד מהם קאו"פ מקרי ודו"ק היטב כי נכון הוא ע"ד הפלפול ובזה ישבתי לנכון דברי רבינו ז"ל בפ"ו שם שכתב דאמר לעשרה כתבו יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו על ידי שנים אחרים ותמה הלח"מ דממנ"פ אי קאי על לכתחלה הא אינו מועיל בפני שנים אחרים ואם קאי על דיעבד קשה הא ע"י אותם אנשים יכול לבטל אף לכתחלה ולפמ"ש א"ש דכל הטעם הוא משום עדות שבטלה מקצתה לא בטל כלה והיינו משום דל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ דמיירי שבטלם זה שלא בפני זה ובכה"ג ל"מ הביטול אף לרבי כמ"ש. והנה מבואר בש"ע סי' קמ"א סעיף ס' דהא דצריכין להיות ביחד הוא דוקא אם מבטל השליח אבל אם מבטל הגט יכול לבטל אף זה שלא בפני זה ע"ש. ולפ"ז כאן צ"ל דרבינו מיירי שמבטל להגט ובכה"ג לרבי בטלו מבוטל אף שלא ביחד וא"כ שוב הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ובטל כלה ולכך דוקא בדיעבד מועיל דקיי"ל דבטלו מבוטל. שוב ראיתי במהדורא תליתאי של הלח"מ שפירש דברי רבינו דמיירי בביטול הגט ונהניתי עד מאד שעפ"ז יתיישב דברי רבינו לפי דרכי וכמ"ש ודו"ק. איברא דק"ל על דברי הגה הלז שמחלק דבמבטל הגט מועיל אף שאינם ביחד ומטעם שכתב הב"ש דלבטל מה שכבר נעשה צריך שיהיה ביחד אבל אם מבטל הגט סגי בכל אחד בפ"ע דאינו מבטלו רק מכאן ולהבא וצ"ע דא"כ מ"פ הש"ס אלא אי אמרת בעידי כתיבה היאך מצטרפי הא אמרי' עד שיעידו שניהם כאחד ודלמא מיירי כגון שבטל הגט ובכה"ג סגי אף שאינם ביחד ואפשר דזה דוקא לדידן דקיי"ל דא"צ שיעידו ביחד דקיי"ל כריב"ק וגיטין דמי לד"מ ולכך שפיר כתב הרמ"א דבכה"ג שאינו בא לבטל מה שנעש' כבר סגי זה שלא בפני זה אבל להס"ד דבעינן שיגידו ביחד אף בד"מ שפיר הקשו בש"ס דאיך מצטרפי דאף דאינו בא לבטל מה שעבר מ"מ הא כל ד"מ בעי שנים ביחד. ובזה י"ל הא דמשני דלמא כריב"ק ותמה הרשב"א דמאי ודלמא הא קי"ל כריב"ק וע"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש א"ש דבאמת אף לריב"ק בכה"ג שבא לבטל מה שכבר נעשה צריך שנים ורק דלריב"ק י"ל דמיירי כאן שמבטל הגט ולא השליחות וכמ"ש ודו"ק:

שוב ראיתי שטעות היא בידי דקושית הש"ס לאו מביטול הוא רק מאמיר' איך אמר לכל אחד בפ"ע ואין מקום למ"ש. והנה בהא דאמר ר"י אטמורו וכתבו ופריך ואס"ד אידך נמי כרשב"ג ס"ל ל"ל אטמורי לברורי אבדור והקש' הפ"י הא קיי"ל עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וא"כ היו צריכין להטמין דהא צריכין שיחתמו בהדי הדדי א"כ יוכל לבטל שם ע"ש ולפענד"נ דבר חדש דהנה כל הטעם דפסול הוא משום גזירה דכלכם ופירש"י דבכלכם הבעל קפיד שיחתמו דבקפידא תליא דלא שויה גיטא אלא בהכי ע"ש בגיטין דף י' וברש"י שם ולפ"ז זהו דוקא בכל גיטין אבל בגט שכופין אותו ליתן א"כ מה לנו ולקפידתו הרי אף הגט גופא כפינן ליה א"כ כפינן ליה שיגרש כפי מה שהב"ד רוצים וא"כ בכה"ג אפשר דל"ש הגזיר' משום כלכם וז"ב לדעתי ולכך כאן דאשקלי' לגיטא ע"כ ופירש"י דכפה אותו דהי' מאלו שכופין ל"ש הגזיר' משום כלכם וכשר גם כשחתמו זה שלא בפני זה. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש רש"י שהשיאו בע"כ לגרש כגון בהנך דאמרי' בהו יוציא ויתן כתובה ולמה האריך רש"י ויתן כתובה שהוא ללא צורך ולפמ"ש א"ש דהנה הפ"י כתב בסוגיא דממה דקיי"ל דבשאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה ע"כ מוכח כריב"ק דאל"כ היאך יחתמו זה שלא בפני זה שהרי חתימתן היא כמו שנחקרה עדותן בב"ד וצריכין שיעידו כאחד וע"כ דס"ל כריב"ק וע"ש בד"ה ודלמא כריב"ק ולפ"ז כיון דאמר אבדורי אבדור וע"כ דחותמין זה שלא בפני זה אף דגט הוה צ"ל דכל דל"ש גזירה דכלכם גיטין דמו לד"מ וכמ"ש כאן ודלמא כדריב"ק וכמ"ש ברמב"ם הובא בב"י סי' קמ"א בהדיא וע"ש בסוגיא שלא זכר דברי הב"י אלו ולפ"ז הא כל הטעם דגיטין דמי לד"מ משום דהו"ל כתובה למשקל כד"מ דמי וע' בב"י סי' י"א ולפ"ז ע"כ דהיה מאותן שכופין להוציא ויתן כתוב' דכל שלא היה צריך ליתן כתובה לא הוה כד"מ והי' צריך שיחתמו זה בפני זה ושוב ל"ש אבדורי אבדור ודו"ק כי זה כפתור ופרח:

והנה הרשב"א בחידושיו הביא ראיה דהא דאמרו כל דבר דמתעבדא בי עשרה צריך עשרה למשלפיה דהיינו אותן עשרה דוקא דאל"כ למה אמר אבדורי אבדור הא מ"מ יש לחוש דיראה אחד מהם ומכניף בי עשרה אחרינא וע"כ דל"מ. ולפענד"נ דהנה הפ"י הקשה בהא דאמר לקמן אותבי קרי באודנייכי דלמה לן כל זאת הא הרשב"א כתב בחידושיו דיש תקנה שיבטל כל הפוסלים ולפסול כל העדים שיעידו על הביטול והוה כאומר נאמנת עלי' שלא פייסת והי' להם לעשות כזאת וכתב דזה לא מועיל רק אם מבטל בפני עדים אחרים אבל בפני אותן העדים אין מועיל אף שיפסול כל העדים מ"מ הא ביטל בפניהם ואין להם לכתוב בע"כ ע"ש ולפ"ז לענין בי עשרה אחריני הי' תקנה שיפסול כל העדים כיון דכפו אותו אבל הא דאמר זילו אטמורו או אבדורי היינו כיון דיבדרו עכ"פ לא יוכל לבטל אותם בעצמם ושוב איכא תקנה בפיסול כל עדים ודו"ק:

אך גוף דברי הרשב"א דא"כ דיש תקנה למה תיקן ר"ג שלא יבטלו ויהי' עושין כן מפני תיקון עולם ולמה לא תיקן שיפסול כל העדים המעידים על ביטול וגם נרא' דל"מ כלל הביטול דלפמ"ש הפ"י דצריך עדים אחרים ע"ז דאותן העדים פסולים שהרי בטלם א"כ הוה חצי דבר דעידי הגט צריכין לעדים המעידים שלא ביטל והו"ל כעדי קבלה ועדי אמירה ולשיטת הרי"ף לא מועיל ואף דיש לדחוק בזה מ"מ מדלא ראיתי בש"ע ובב"י שהובאו דברי הרשב"א אלו נ"ל שצ"ע וח"ר בעצמם אינם ת"י באופן שאותיותיו יחכמוני:

והנה בהא דאמרו דאם בטלו מבוטל ק"ל מהא דאמרו בכתובות פ"א ע"ב א"ר יוסף כיון דאמרו רבנן דלא לזבין אם זבין לא הוה זביני' זביני ומזה הוציאו הפוסקים דאף בדרבנן כיון דאמרו לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ יקשה אמאי יועיל ביטול הגט הא תקנו רבנן דלא יבטל. ובזה נ"ל דלכך ס"ל לר"י כאן דאם בטלו אינו מבוטל משום דהוא לשיטתו דבדרבנן ג"כ לא מהני. ובזה י"ל מה שהקשו בתוס' ממאי דמנגיד אמאן דמבטל גיטא אף דאם בטלו אינו מבוטל ומ"ש התוס' ראיה ממה דמקדש בביאה ובשוקא דמנגד אע"ג דליכא איסורא אין ראיה לפענ"ד דשם כיון דחוצפא הוא לקדש בביאה לכך מנגיד ליה והועילו מעשיו דמ"מ הקידושין קידושין אבל כאן לא מהני מעשיו. ולפמ"ש כיון דלא מהני מהראוי שלא ילקה וצ"ע לכאורה וצ"ל דמ"מ לקי כמו בדאוריית' דלקי דעבר על מימרא דרחמנא וה"ה בדרבנן מנגיד ג"כ אבל ליישב דברי רבי וכן קיי"ל דבטלו מבוטל צ"ל דל"ד להתם דשם דתקינו רבנן דלא לזבין וא"כ אין זביני' זבינא דלא עקרו דברי תורה אבל כאן דמה"ת גט בטל ולא אפשר שרבנן יכשירו הגט משום דעבר על דבריהם ולכך אם בטלו מבוטל דלא אלים כחייהו לבטל דברי תורה:

ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דלמא ס"ל לרבי דבטלה כלה ורק דמ"מ בדיעבד יכול לבטל ולפמ"ש א"ש דבאמת הוא לא בטל כל העדות דאינו ענין לעדות פסולין וקרובים וכמ"ש הפ"י ורק דנחלקו אם דעתו לבטל כלו או לא והנה זה ודאי דאינו רק מדרבנן בלבד מה דבטל כלהו ולפ"ז בזה בודאי אם בטלו אינו מבוטל דבכה"ג כיון שחז"ל אמרו דלא יבטל משום ממזרות או משום עגונות אף שעבר ובטלו אינו בטל דרבנן אמרו דלא תעביד וע"כ דרבי ס"ל דלכתחל' יכול לבטל דליכא חשש כלל ודו"ק ויש להאריך בזה הרבה. ובזה ניחא מה דס"ל לרבא כרבי דבטלו מבוטל אף דהוא ס"ל כל מלתא דרחמנא אמר ל"ת אעל"מ וה"ה בדרבנן משום דכאן עוקר ד"ת וזה לא אמרינן. ובזה י"ל הא דמחלקינן לר"נ התם ממונא הכא איסורא היינו דבממון כיון שי"ל הפקר ב"ד א"כ נעשה גם מה"ת כמו כל קנין דרבנן דמהני לתורה ולכך מועיל דא"כ מה כח ב"ד יפה ואם עבר על דרבנן ל"מ משא"כ באיסורא א"מ נגד דאוריית' וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' דא"כ מה מביא ממה דחזר רבי ועשה כרשב"ג דחזר בו מבטלו מבוטל ודלמא שאני לי' בין ממון לאיסור ולפמ"ש א"ש דהנה כל הטעם דיש חילוק בין ממון לאיסור הוא דבממון הפקר ב"ד הפקר כפירש"י ולפמ"ש נעשה כשל תורה. והנה כבר נודע מ"ש הג"פ סי' ק"כ דהפקר ב"ד הפקר אמרו ולא קנין דאין להם כח להקנות רק להפקיר ולפ"ז שפיר דייק משם דס"ל לרבי דגם בטלו מבוטל לא אמרי' דמה כח ב"ד יפה דל"ש לחלק בין ממון לאיסור דניהו דהפקירו הב"ד מה שטעו אבל במה נקנה להלוקח או להמוכר דאין להם כח להקנות וא"כ שייך אונאה דעיקר אונאה היא מה שהמוכר או הלוקח נתאנה וניהו דהפקירו המעות אבל במה קנה הוא וע"כ דמה כח ב"ד יפה אלים כ"כ שא"צ להחזיר א"כ גם באיסור כן משא"כ גבי אפוטרופוס דעיקר ההפקר הוא במה שהקנו לכל אחד הרוח כפי הברירה שבררו וא"כ י"ל כיון דבררו נעשה הפקר והקנו לכל אחד מההפקר דל"ש כאן קנין ולא הפקר דא"כ לא עשו כלום וגם כיון דיכלו להפקיר שוב זכו האפטרופסין להם דאף בקטן מועיל זכיית אחר בעדו וז"ב:

ובזה מיושב מה שהאריך הפ"י להקשות על ר"נ דבשום הדיינים ס"ל דל"א מה כח ב"ד יפה והרי בממון ס"ל דאמרי' מה כח ב"ד יפה ולפמ"ש א"ש דשם ל"ש הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש. וגם מה שהקש' דבאיסור כל דלא ביטל בפני שנים א"מ הביטול לר"נ והא באיסור לא אמרינן מה כח ב"ד יפה ולפמ"ש א"ש דשם באחד אפשר דגם מה"ת ל"מ ביטול ושפיר אלמו חז"ל תקנתם ודו"ק:

והנה במה שהבאתי לעיל בשם הפ"י שהקש' דלמה צוה שיתנו קרא באודניו ולא צוה שיבטלו כל המודעות וכל הביטולי' וכעת ראיתי שהביאו בשם תשובת הר"ן שהרגיש בזה בסי' מ"ג וכתב דבתוך כ"ד יכול לבטל ע"ש ואף דבמגרש תוכ"ד כדיבור דמי היינו לאחר הכתיב' וכאן שמבטל קודם שכתבו לא הוה כדיבור ויכול לחזור וכ"כ האחרונים ועיין בישוע"י לדו"ז ז"ל סי' קמ"א. ולפ"ז מיושב קושית הפ"י דאף דאין חותמין רק זה בפני זה אבל כבר כתבו הגט ושוב לא יוכל לחזור דעכ"פ הוה מעשה בכתיבה ויש להאריך בזה ודו"ק:

והנה בגוף הקושיא שהקש' הפ"י על ה"ה שמפרש הסוגיא דביטל בפני שנים כל העשר' וע"ז הקשה דא"כ נתבטלו כלם דלא גרע מאילו בטלו בפני שנים אחרים וכבר כתבתי לעיל בדרך פלפול וכעת נ"ל בפשיטות ע"פ מה דקיי"ל בסי' קמ"א ס"ס בהג"ה דאלו שנים שמבטל לפניהם השליח צריכין להיות ביחד כתב הב"ש הטעם כיון דרוצה לבטל מעשה שכבר נעשה צ"ל ביחד ולפ"ז נ"ל דה"ה אם רוצה לבטל השליחות שצוה להם לכתוב גט ג"כ צריך להיות ביחד דאף דלא כתבו עדן כיון דיכולין לכתוב שלא בידיעתו צריכין להיות ביחד דהו"ל כאלו כבר כתבו ובפרט שיש לחוש שמא כתבו. ובלא"ה נ"ל דבאמת גיטין מהראוי להיות דומה לד"נ ורק כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי ולפ"ז זהו דוקא בעידי כתיבה הוא דקיי"ל כריב"ק אבל במבטל השליחות ורוצה שלא יכתוב ולא יהי' כתובה למשקל שוב דומה לד"נ וצריכין להיות ביחד ולפ"ז י"ל דכיון דמבטל שנים זה שלא בפני זה א"כ כל שלא היו ביחד לא נתבטלו הנשארים בזה ובשלמא אותם השנים שביטלם בעצמם אף שלא ביטלם ביחד מ"מ הרי ביטל שליחתם ואינו רוצה בהם פשיטא דא"צ להיות ביחד ול"ש כאן כל הטעמים שכתבתי דהם בודאי לא עשו עדן מעש' וגם שייך בהו ד"מ דהאחרים יכולים לכתבו ולכך ס"ל לרשב"ג דבטלו כלם ורבי ס"ל דלא נתבטלו כלם. ובזה מיושב מה שהקש' הפ"י דהו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ וכבר הרגיש הרמב"ן בחידושיו בזה. ולפמ"ש א"ש דאם נימא דנתבטלו כלם שוב ל"מ כלל הביטול דבעינן שיהיו ביחד ודו"ק היטב וע' במהרי"ק שורש א' דכתב דל"ש בממון הפקר ב"ד זולת כשיש איזה מגדר מלתא ומהריב"ל תמה בזה ובתשוב' אחרת הערתי בזה מכמה מקומות ולא ידעתי מקומה כעת. אבל כעת אני תמה מהך דמחלק כאן בין ממונא לאיסורא ומבואר דבממונא אמרי' הפקר ב"ד הפקר אף דליכא מגדר מלתא וסייג לאיסור ודו"ק וצ"ע:

איברא דעדיין קשה דהרי הב"ש בסי' קמ"א ס"ק צ"א הקשה דאמאי לא יהי' הבעל נאמן בעצמו במגו דבידו לבטל וכתב כיון דהשליח אינו מודה הוה כשליש נאמן אפי' יש לו מגו ע"ש ולפ"ז גם כאן ניהו דהוא צוה להם לכתוב ונאמנים כשליש אכתי הא כל הטעם דשליש נאמן דהרי הימני' ולפ"ז הא כיון דיכול לבעל עדותם שוב לא האמין להם וא"כ מהראוי שיהי' הבעלים נאמנים ומכ"ש השנים אף שלא היו ביחד ולפ"ז אדרבא לרבי דס"ל בטלו מבוטל ל"ש הימני' והבעל נאמן ולרשב"ג דס"ל דאינו מבוטל א"כ אין בידו לבטלם ושייך הימני' ואף די"ל דגם לרשב"ג עכ"פ יכול לבטלם כלם ביחד אפשר דזה אינו בידו מקרי דמי יימר שהם מקובצים ביחד אבל עכ"פ לרבי ודאי נאמן. מיהו י"ל דהש"ס אזיל כאן אליבא דהנך אמוראי דבטלו אינו מבוטל וא"כ הרי הימני' אבל לדידן דקי"ל דבטלו מבוטל דברי הרמב"ם נכונים ועפ"י שכתב כעין זה לפי דרכו בשם בנו הגאון מוה' בעריש זצ"ל ע"ש:

והנה ראיתי בב"מ שהרגיש דאיך מועיל שליחות על ביטול הגט שלא בפני השליח והאשה הא כיון דאינו רשאי לבטל שלא בפני השליח רק דאם בטלו מבוטל א"כ הו"ל שלד"ע דל"מ ע"ש בסעיף ס' שמבליע הבית מאיר זאת בנעימות דבריו. ולפענ"ד ל"ק דל"מ אם נימא דא"צ לבטל כלל בפני עדים א"כ מה בכך שמבטל השליחות ואטו תורת שליחות בעינן בזה וכל שניחא להבעל בביטולו ממילא מועיל הביטול ואף אם נימא דבעי עדים א"כ בעינן תורת שליחות נלפענ"ד כיון דעכ"פ צוה לשליח שיבטל הגט א"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה שרוצה לבטל ואף דקי"ל גילוי דעת' בגיט' לאו מלתא היא היינו בשלא אמר ענין הביטול בפירוש אבל כאן באמת ביטל בפירוש רק דנתבטל השליחות משום דארי' רביע עלה דאשלד"ע אבל עכ"פ הוא רצה לבטל וצוה להשליח לבטל ומועיל וז"ב כשמש לדעתי וע' סי' קמ"א סעיף ס"ב:

והנה בהא דאמרו לרשב"ג דאם בטלו אינו מבוטל משום דא"כ מה כח ב"ד יפה ופרכינן מי איכא מידי דמדאוריית' לא הוה גיטא ומשני דכל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' והקשו התוס' דא"כ יוכל לחפות כדין וכתב בחידושי רשב"א בגיטין ובריש פ"ק דכתובות דהכוונ' היא כיון דאם נימא דירצה לעמוד בשלו אפקעינהו רבנן לקידושין אף הוא גומר ועושה ומגרש בלא שום תנאי או שאינו מבטל ותדע דאל"כ הכי יהי' מותר לישא קרובתי' או דתהי' מותרת לכהן וע"כ דאמרינן דכל שיכולים להפקיע הקידושין ויהיו בעילותיו ב"ז לכך אמדינן דעתי' שודאי עושה כפי רצון חכמים ע"ש ודבריו אהובים וברורים. והן נסתר מחמתו דברי הראב"ן בדף קל"ז שכתב גבי אונס בגיטין דכיון דהטעם הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין א"כ זה בחכמים הראשונים שהי' כח בידם להפקיע הקידושין אבל בזה"ז אין כח בידינו להפקיע קידושין ע"ש וראיתי בספר מקור מים חיים הנדפס מחדש שהביא בשם גאון אחד שחש להראב"ן הנ"ל. ובאמת שאין שום אחד מהראשונים והאחרונים דחש לה ולפמ"ש הרשב"א א"כ באמת לא אפקעינהו רבנן לקידושין רק דכל שיכולין להפקיע שוב גמר בלבו לגרש בכל הנהו ענינים דרצו חכמים שיהי' גיטו גט ולפ"ז ניהו שאין לאל ידינו להפקיע קידושין ואין כח ב"ד יפה היינו לענין זה שנהיה מפקיעין קידושין אבל כל שתקנו חכמים דלא יהי' מועיל אונס בגיטין א"כ לענין זה לפסוק כמ"ש הראשונים זה יש כח בידינו דניהו דהראשונים הנהיגו כן משום שהי' כח בידם להפקיע הקידושין אבל כל שכבר תקנו כן אנן שליחותא דקמאי קעבדינן במה שתקנו דאין אונס בגיטין או שלא יכול לבטל בפני שלשה לרשב"ג ולרבי בפני אחד עכ"פ והדין דין אמת אף שהטעם ל"ש לדידן אבל הדין נשאר כמו שהי' וז"ב לדעתי לדינא לקיים דברי הפוסקי' ובזה יש ליישב ראיית הגאון הנ"ל מש"ס ב"מ וגם ראייתו מפרוזבול ע"ש ואכ"מ להאריך. איבר' דרש"י בשבת דף קמ"ה בהא דאמרו דאין עד מפי עד כשר כ"א לעדות אשה ופירש"י לומר לאשה מת בעלך דאקילו בי' רבנן משום עגונא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וכאן ל"ש דברי הרשב"א האלו דאם חי הוא איך אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. אך באמת דברי רש"י תמוהין כמו שהקש' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' פ"ט דא"כ אמאי הוה ממזר מראשון מה"ת ומותר בממזרת הא הוה פנוי' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ע"ש שהאריך בזה. אמנם נראה דבאמת שם יש ע"א רק דבדבר ערוה צריך שנים. ולפ"ז שם דבאמת חז"ל האמינו לע"א משום דייקא או משום דעל"ג רק דיקש' דהיאך הפקיעו דבר תורה בקום ועשה שתשא איש ועוקר דבר תורה בקום ועשה לזה כתב רש"י כיון דקידש אדעת' דרבנן ויכלו להפקיעו הקידושין שזה בשב וא"ת דעשו הקידושין כאילו אינם וא"כ כיון שיש כח ביד חז"ל להפקיע דבר תורה בשב וא"ת שוב שפיר האמינו חז"ל לע"א ולא עקרו דבר תורה דלענין זה מועיל מה שהאמינו לע"א שמת דהוה כאילו הפקיעו הקידושין וז"ב. ומעתה זה כשלא בא הבעל אבל כל שבא הבעל שוב אין שייך נאמנות חז"ל וממיל' היא א"א גמורה וז"ב מאד:

ומעתה אין מזה סתיר' לדברי הרשב"א הנ"ל ודו"ק. מיהו צ"ע בהא דכתב הר"ן בסוגי' דטמא' אני לך דלכך ל"ש שווי' אנפשה חד"א משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכ"כ הרשב"א שם ושם משמע דמפקעינן באמת לקידושין שהרי ביאר הר"ן שם דאם נבעלה מנתין ל"ש זאת ע"ש וצ"ע לשיטת הרשב"א שהבאתי למעל' לא מפקעינן הקידושין כלל ודו"ק וע' בנמוק"י רפ"ד דסנהדרין שכתב דגט שאין בו זמן כשר דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה ע"ש ולפמ"ש הרשב"א ל"ש לומר כן ולכך כתב הרשב"א והובא בב"י אהע"ז סי' י"א דמשום דפתיך בי' ד"מ כד"מ דמי:

ובזה יש ליישב מה ששמעתי מקשים בהא דאמרו גיטין דף י"ז אהני דלכתחל' לא תנשא אין לה כתובה כמו במים שאל"ס לשיטת הראב"ד וא"כ שוב צריך דו"ח ואמאי לא תצא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם שוב שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כיון דלא עשה כתיקון חז"ל ולא כתב זמן וא"כ כיון דמגרש אדעת' דרבנן ולא כתב זמן שוב אפקעינהו לקידושין דידי' ודו"ק:

והנה בהא דפריך הש"ס אי ס"ד כרבי ס"ל מה מועיל אטמורי והיינו דהא יכול לבטל בפני שנים אחרים. הנה הרב הגאון מוה' נתן אבד"ק ראווא נ"י הקש' בתשוב' אחת אשר שלח לנו בענין ביטול גט לשיטת המרדכי והגהמ"יי דאם אמר לעדים ולסופר כתבו גט ותנו לאשתי א"י לבטל שלא בפניהם דהו"ל כעשו מעשה הכתיב' וא"י לבטל וע"ז הקש' דא"כ שפיר הועיל במה שא"ל אטמורי שלא יוכל לבטל שלא בפניהם והיא קושי' גדולה ובתשוב' הארכנו בזה. והנה לכאור' רציתי לומר כיון דשם הי' אשקלי' לגיט' ופירש"י שכפה אותו לתת גט דהי' מאלו שכופין. ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הרמב"ם פ"ב מגיטין דלכך בישראל כדין יכולין לכפות משום דכל שכופין לעשות מה שהוא עפ"י הדין אמרינן דודאי כל שכבר כפה יצרו הרע הוא מסכים בלב שלם לעשות כדין מרצונו הטוב ולפ"ז אם הי' אח"כ מבטל הגט הרי גילה דעתו שלא כפה יצרו הרע ולא נתרצה רק מחמת הכפיי' אבל לא ברצונו הטוב וא"כ שוב יכול לבטל אף שלא בפניהם דבשלמא כשהוא צוה בעצמו לסופר ועדים שיכתבו ויתנו שייך לומר דא"י לבטל המעשה שצוה לעשות משא"כ כשהוא בלא צוויו ורק שכפהו ע"ז כל שביטל אח"כ הרי גילה דעתו שהי' למפרע כפי' אך זה דחוק. אמנם העיקר נ"ל בזה דהנה לכאור' צ"ב למה לא יהי' מועיל ביטול שלא בפניהם שלא לכתוב והא באמת כבר נודע שיטת בעל המאור דהא דמועיל מפי כתבם בשטרות ובגיטין הוא משום דהתור' לא פסלה רק מפי כתבם ולא מפי כתבו של המתחייב וכל שנעשה מרצונו של המתחייב לא אכפת לן ע"ש בפר"א ביבמות. ולפ"ז כאן דהוא מבטל אח"כ שלא לכתוב א"כ הוה שלא ברצון המגרש וא"כ שוב הוה מפי כתבם ואיך מועיל והוא לכאור' שאלה גדולה. וצ"ל דבאמת כיון שכבר צוה להם לכתוב והם לא שמעו הביטול וע"פ דין אינו מועיל ביטול שלו שלא בפניהם שוב הם כותבים מפי המתחייב והמגרש שהרי פיו צוה להם לכתוב וליתן והם לא שמעו הביטול. וגם בלוה הי' נלפענ"ד כל שכבר צוה לכתוב ל"מ הביטול אח"כ שלא בפני העדים. ובפרט לפמ"ש הרמב"ן במלחמות שם דהכל צריכין למרי חטיא לחילוקו של הרי"ף שם בין כשהוא תחות ידי סהדי ובין כשכבר נתן ליד המתחייב וע"ש היטב דעיקר החילוק דכל שניתן לכתוב ולהנתן ביד המלוה שוב הו"ל כמו שנחקרה עדותו בב"ד אבל כל שלא ניתן להמסר רק שיהי' תחת יד סהדי כמו בקידושין דחיישינן שמא תמחק הזמן ורק שיהי' מונח תחת יד העדים הו"ל כשטר משמוש וכדוכרן פתגמא שאינו נקר' שטר ע"ש ולפ"ז כאן שכבר צוה לכתוב וליתן להאשה שוב הו"ל שטר גמור ולא נקר' מפי כתבם וע' בנימוק"י שם ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דמה הועיל באטמורי הא יכול לבטל שלא בפניהם וא"ל דל"מ לשיטת המרדכי דז"א דעכ"פ יקשה דהא הו"ל מפי כתבם דכאן ל"ש לומר דנעשה כתיקון שטר דכיון דא"ל אטמורי שירא שמא יבטל בפניהם א"כ שוב לא נתן להעדים הרשות להיות כשטר ממש ורק שיהי' תחת ידם למען לא יבטל שוב הו"ל מפי כתבם ואין עליו דין שטר ממש והו"ל מפי כתבם ודו"ק. ובפשיטות י"ל דטעמו של המרדכי דכל שלא ביטל בפניהם לא אלים הדיבור כ"כ להוציא מידי מעשה שצוה להם לכתוב דאם איתא דרצה לבטל באמת למה לא אמר להם בעצמם ולא היו חציפי למכתב כמ"ש המרדכי שם ר"פ השולח וע"כ דלא רצה לבטל באמת הכתיב' ושוב לא אלים הדיבור לבטל מעשה הכתיב' ולפ"ז שפיר מקשה דכאן דא"ל אטמירי ושוב לא הי' יכול לבטל בפניהם ושוב הי' מועיל הביטול שלא בפניהם. ובלא"ה נראה בכוונת המרדכי בשם סה"ת דאף דא"י לבטל הגט שלא בפניהם היינו לבטל הגט גופא דמביא שם אותה הגירס' דגט גופא בטל ע"ז אמר דגוף הגט א"י לבטל שלא בפניהם אבל עכ"פ השליחות של הסופר והעדים בטיל ונ"מ אם יכול לחזור ולגרש בו ולכך שם לענין מסירת מודעא כל שמגרש אח"כ בו אין לחוש שמא ביטל שלא בפניהם דאף דבטלו כיון דגוף הגט לא יכלו לבטל עכ"פ יכול לגרש בו וז"ב בכוונתו וע' בגליון מהר"ם שם שנראה ג"כ דמפרש כן בכוונתו ולפ"ז שם שפיר מקש' דל"ל אטמורי דכי אטמירו מאי הוה הא יכול לבטל בפני אחרים וניהו דהגט לא יבטל היינו אם ירצה לגרש בו אבל עכ"פ בטלה שליחות של הסופר ועדים ולא תוכל להתגרש כ"א כשירצה וא"ל דיכפוהו ע"ז דא"כ אותו התקיפות היו יכולים לעשות שלא יבטל בפניהם ואם יבטל יכתוב גט אחר וז"ב ודו"ק:

והנה הפ"י האריך במ"ש התוס' ד"ה רבי דא"י לבטל בפני אחד דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי בד"ה ור"נ פשיטא להו דיכול לבטל בפני אחד. ולפענד"נ דבאמת מ"ש אין דבר שבערוה דבאמת אמרו בקידושין דף ס"ה דלא איברי סהדי אלא לשקרי ובדבר שבערוה דיליף דבר דבר מממון ג"כ ל"צ שני עדים רק משום דחב לאחריני והיינו שאסרה על כהן כמ"ש התוס' בגיטין דף ד' וא"כ שם דמבטל להגט לגמרי וא"כ אדרבא נשארה בחזקת א"א כמו שהית' וא"כ אדרבא תוכל להיות מותרת לכהן כשימות וע"י הגט נאסרה א"כ מה דבר שבערוה שייך בזה הרי היא כמו שהיתה אבל כאן דרבי ס"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וא"כ באמת נתגרשה ע"י עדים אחרים רק שהם נתבטלו ולזה צריך שפיר שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וכאן חב לאחריני דבאמת הרי אסרה על כהן רק לא עפ"י עדים אלו וצריך שנים דענין דבר שבערוה הוה ודו"ק וכעין זה כתב הפ"י. והנה בהא דאמרו בגיטין דף ע"ה ע"ב ולימא לא יהא גט אם לא מתי ומשני בעינן תנאי קודם למעש'. ולכאור' צ"ב דאם נימא דהגט גופא בטל כשאמר שלא יהי' גט א"כ היאך יתחיל לומר לא יהי' גט אם לא מתי והא תיכף כשאומר לא יהא גט הרי מבטל להגט ואף שמסיים אח"כ אם לא מתי הא כיון דעכ"פ בתחלת דבריו כבר נתבטל הגט וצ"ל כיון שהוא לא נתכוין לבטל הגט רק שרוצה לסיים אם לא מתי א"כ כשמסיים אח"כ אם לא מתי מזה ניכר שאין רצונו לבטל הגט ושפיר דמי. אך לפ"ז כיון דמשני דבעינן תנאי קודם למעש' והיינו שאם המעש' קודם אין בכח התנאי לבטל מעשה שקדם אף שגם המעש' לא הוה רק בדיבור בעלמא שהרי לא קיימא לן כשיטת הרמב"ם דפירש תנאי קודם למעש' שלא יקדש ואח"כ יתנה התנאי ואנן לא קי"ל כן רק שגם בדיבור צריך שיקדים התנאי קודם להמעש' וע"כ דהדיבור של הקידושין והגיטין זה מקרי מעשה וא"כ שוב כיון שמקרי מעשה שוב כל שיאמר לא יהי' גט הרי מקרי מעשה ובטל להגט ומה שמסיים אח"כ אם לא מתי זה תנאי הסותר להמעש' והרי בעי תנאי קודם למעשה:

ובזה מיושב מה ששאל אותי אחד מלומדי למד בהא דאמר הש"ס שם דתיקן הכי אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט והקש' כיון דעיקר מה שמקדים תחלה אם לא מתי לא יהא גט הוא בשביל שלא יהי' מקדים אינש פורענות' לנפשי' א"כ מהראוי שיקדים לא יהא גט אם לא מתי וכאן ל"ש דבעינן תנאי קודם למעש' דבזה לא מענין התנאי הוא רק שלא מקדים אינש פורענות' לנפשי' ואדרב' מהראוי שיקדים המעש' קודם כדי שיהי' ניכר שזה לא מענין התנאי הוא. ולפמ"ש א"ש דאדרב' כיון שאינו מענין התנאי וא"כ יהי' נרא' כמבטל הגט שהרי התחיל ואמר דלא יהי' גט ומה שמסיים אם לא מתי זה הוה כתנאי הסותר למעש' הקודם והרי עכ"פ מחזי כמבטל הגט ולכך מקדים אם לא מתי ונמשך להקודם שאם לא מתי לא יהא גט ודו"ק היטב וע' יבמות לענין לא אבה יבמי כה"ג וע' בטור וש"ע סי' קס"ט:

והנה במ"ש למעל' לענין אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' הוגד לי קושי' בשם ספר פני יהושע (ואני חפשתי ולא מצאתי לא בפ"ק דכתובות דף ג' ולא בגיטין דף ע"ג שמציין שם) שהקש' דא"כ ביבמה דאף ביאת זנות קנה כמבואר סי' קס"ו ס"ז וא"כ מה יעשו חז"ל בגט שנותן ליבמתו לאחר שיבמה ויהי' תנאי בגט וארעו אונס שם ל"ש דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ע"י ששויא בעילתו ב"ז. והנה אינה קושי' כלל דהא מ"מ רבנן תקנו מאמר ליבמה וא"כ אף שבאם עבר ובא על יבמתו אף בלי קידושין קנה מ"מ נלפענ"ד כיון דעכ"פ צריך עדים על הביאת יבמה ועיין ב"ש סי' קס"ו שם ס"ק ב' שדייק מהרמ"א דאם לא הי' מאמר בודאי צריך להיות בפני עדים וכיון דצריך עדים כל דרבנן שויא לבעילתו ב"ז הרי לא הי' עדים שמייבם היבמתו בביאה זו. הן אמת דצריך להבין דאם נימא כהש"ג דצריך עדים ביבמתו איך קנה בביאת זנות והא עכ"פ לא הי' עדים על הביאת יבמתו וצ"ל דעכ"פ ראו הביאה ולא אכפת לן בכוונתו שנתכוין לשם זנות הם מעידים שראו שבא על יבמתו ולפ"ז כל שבאמת נתכוין לשם מצות יבום וחז"ל הפקיעו אח"כ הבעיל' ועשו ביאת זנות הוה כאילו ייבם בלי עדים דעדים נתכוונו שלשם מצות יבום מתכוין והוא לא כוון ובפרט דביאה דמצוה סגי בשראו שנתייחד עמה אבל לענין ביאת זנות היו צריכין לראות כמכחול בשפופרת או כדשמואל שוכבים זע"ז דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכיון שהיו למפרע ב"ז הוה כאלו בא על יבמתו בלי עדים דקנה לענין שתנשא לשוק דס"ס בא עליה אבל שתהי' כאשתו שתצטרך גט ככל יבמה לענין זה צריך עדים על הביאה. והן נסתר מחמתו לפענ"ד כל מה שהאריכו בזה האחרונים להקשות על הש"ג כמה קושיות. ולפמ"ש באמת הדבר ברור דאף בלי עדים נתקיים מצות יבום דעכ"פ בא עליה אלא דלא הוה כשאר יבמה שצריכה גט כשמגרשה דכל שיבמה הרי היא כאשתו לכ"ד זה דוקא כשנתכוין לשם מצות יבום א"כ מה"ת אותה ביאה קונה אותה והוה אשתו גמורה ומדרבנן צריכה מאמר והוה ככסף עם ביאה אבל כל שלא היו בעדים הוה כמו ביאת זנות דעכ"פ גט בודאי ל"צ לפענ"ד אף שלא מצאתי מבואר בביאת זנות אם צריכה גט או לא לפענ"ד מסתבר דלא נעשית כאשתו אם לא עושה לשם מצות ביאה כמו אשתו וא"כ ה"ה בזה. ובזה הן נסתר מחמתו כל בניני אחרים כנלפענ"ד:

והנה המרדכי בקידושין ר"פ האומר במעשה באחד ששלח שליח לקדש לו אשה והלך השליח ואמר הרי את מקודשת לי דשינה בשליחות כתב המרדכי בשם ר"ב דמקודשת לשליח ול"ש לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דזה דוקא כשקידש אדעתא דרבנן ואח"כ קרה מקרה דצריך לאפקועי הקידושין כגון הך דריש כתובות וגיטין וכדומה שייך לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין דיש כח ביד חז"ל להפקיע כל שקידש לדעתם אבל היכא דלא התחיל לקדש אדעתא דרבנן כמו בקידש שניות לעריות וגם היכא דעשה רמאות ושינה בשליחות לא אפקעינהו רבנן לקידושין וע"ז שאל אותי הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י מהך דקידושין דף י"א דאמר רבא טעמא דב"ש משום שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ופירש"י דאפקעינהו רבנן לקידושין הרי דשם לא התחיל לקדש אדעתא דרבנן דרבנן תקנו בדינר וזה קידש בפחות מדינר וא"כ לא התחילו קידושין כלל אדעתא דרבנן ואפ"ה אפקעינהו רבנן. והנה בראשית ההשקפ' רציתי לומר דבאמת קשה על המרדכי מהך דיבמות דף ק"י בעובדא דורש דעשה שלא כהוגן וראיתי במרדכי שהרגיש בזה וכתב דשם לא היה רק חוצפא בעלמא ולפ"ז ה"ה בזה דקדשה בפחות מדינר דאינו רק חוצפא בעלמא שבנות ישראל נראות כהפקר ובפרט לפמ"ש הר"ן דכל שהוא שו"פ יכול אדם לומר לדידי שוה לי יותר ורק ששאר בנות ישראל נראות כהפקר וא"כ פשיטא דאינו רק חוצפא בעלמא דשייך לומר אפקעינהו רבנן לקידושין. עוד אמרתי דיש מקום אתי לומר דרבא מדאוריית' קאמר דלא כרש"י דבאמת קשה לשיטתו דל"ש כלל תקנה זו דמה זה שהפקיעו הקידושין ומה זלזול שייך כ"כ עד שיפקיעו הקידושין. אך נרא' דבאמת מצינו כ"פ שהדבר מה"ת רק שנמסרה לחכמים כמו הדר לשיטת הר"ן דהתורה אמרה סתם הדר וחכמים מבארים מה נקרא הדר וכמו מלאכת חוה"מ לשיטת גדולי הפוסקים ולפ"ז קדושי כסף נמי בתורה מבואר שיקדש בכסף והנה היה מהראוי שיהי' בפחות שבשיעורים דהיינו פרוטה רק לב"ש ס"ל דנפקא מאמה העבריה דאינו בשו"פ והש"ס מקשה דיהי' בפלגא דדינר ומשני כל דאפיקתיה מפרוטה אוקמא אדינר וע"ז בא רבא לומר כיון דאפיקתי' מפרוטה א"כ שוב לא נתפרש בתורה השיעור אמרי' דנמסר לחכמים וחז"ל תקנו דינר כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר וא"כ שוב הוה קידושי תורה רק בדינר ויש להסכים שיטת רש"י גם לזה:

שוב מצאתי בריטב"א בחידושיו שכתב ג"כ די"ל דרבא מה"ת קאמר ע"ש שלא נתבאר הטעם בדבריו ולפמ"ש הדבר נכון מאד וא"ש. ובזה מיושב היטב מה דהקש' באבני מלואים בהא דאמרו כאן בקידושי ודאי כאן בקידושי ספק וע"ז הקשה דא"כ גם לב"ש דאמרו בשוה דינר יקשה לשמואל דניחוש שמא שוה דינר בידי וא"ל דבאמת קידושי ספק הוה דא"כ שוב יקשה דנימא לדידי שוה לי כיון ששוה יותר מפרוטה ולפמ"ש א"ש דלב"ש מעיקרא ל"ק דהרי תקנו רבנן דלא יהיו קידושין בפחות מדינר שלא יהא זלזול לבנות ישראל וא"כ מה מועיל מה דלדידה שוה לה מ"מ יהיו זלזול לבנות ישראל אחרות ודו"ק היטב. אמנם בגוף הקושיא מהמרדכי לפענ"ד מעיקרא לק"מ דבשלמא בכל עניני קידושין דעשה שלא כתקנת חכמים לא היה בעצם הקידושין החסרון רק דהחסרון הוא מבחוץ עד"מ שעשה רמאות או שיש חשש משום פרוצות וצנועות או שניות לעריות א"כ במה כח ביד חז"ל להפקיע קידושי תורה שבעצם הם קידושין רק דאריה דאיסורא מבחוץ רביע עלה אבל כאן עיקר הקידושין אינו כתקנת חז"ל א"כ פשיטא דיש כח ביד חז"ל להפקיע הקידושין שאינם חלים רק בדינר ובשב וא"ת יש כח ביד חז"ל שלא יחולו הקידושין מעיקרא וז"ב ונכון ופשוט. ובמ"ש למעל' ליישב דברי רש"י בשבת דף קמ"ה בענין אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' שנתקש' הפ"מ דא"כ אמאי תצא מזה ומזה. אחר זמן רב מצאתי בנימוק"י על כתובות שנדפס מחדש בספרי רי"ף דפוס פ"ב שכתב דבכ"מ שאמרו אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אינו רק במקום דאיכא איזה סמך ולכך בטבע במשאל"ס לא אפקעינהו רבנן לקידושין משום עגונה כיון דליכא סמך אבל אי איכא סמך עדות כל דהו אפקעינהו רבנן אפי' בגוי מסל"ת משום עגונה כי הכא ומיהו לא הוה אפקעתא גמורה כיון דליכא סמך גיטא אלא דסמכו אדייקא דידה ומימר אמרי אתתא דייקא עד דלא מתנסבא והלכך היכא דאיגלאי מלתא דלא דייקא לא הוה אפקעתא ואם נשאת לאחר ואתא בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם בפ' האשה רבה וכך פירש"י ז"ל פרק חבית גבי אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד דמשום אפקעתא הוא עכ"ל הנה נתבארו דברי רש"י היטב ומיושב קושית הפ"מ סי' פ"ט והשבות יעקב ח"ב סי' קט"ז וע' בש"ש ש"ז פ"א ובאבני מלואים סי' ק' ס"ק א' שלפמ"ש הנימוק"י דבריו מבוארים ונכונים. אמנם כן עדן לא פלטינן מקושיא דלפי דברי הנימוק"י עיקר הפקעת קידושין הוא רק משום דכוון דיש סמך דסמכו אדיוקא דידה ולכך היכא דאגלאי מלתא דלא דייקא לא הפקיעו הקידושין. ולפ"ז צ"ב לאיזה צורך הפקיעו הקידושין דממנ"פ כ"ז שלא נתברר ההיפוך מאמינים לעד ולדיוקא דידה דמת וא"כ אין נ"מ אם נפקעו הקידושין או לא סוף כל סוף מת ואם נתברר ששקר הדבר שוב לא הפקיעו ואם נימא דלא האמינו לעד ולדייקא דידה שוב לא הפקיעו הקידושין כלל וע"כ דהאמינו לעד ולדייקא דידה ושוב מה צורך להפקעת קידושין. אמנם לפענ"ד הי' נרא' דבר חדש דלפמ"ש בתשובת מיימוני בהלכות אישות סי' ג' דאף בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלפי עדותו לא היה כאן דבר שבערוה ודוקא היכא שלפי דבר העד היה כאן דבר שבערוה רק שהעד אומר שמכאן ולהבא אין בו דבר שבערוה הוא דאינו נאמן כיון שגם לפי דבריו מודה דלמפרע הי' בו דבר ערוה אבל כל דלפי דבריו לא היה כאן דבר שבערוה שוב בודאי נאמן העד ע"ש ולפ"ז באמת כל הקדמונים נתקשו היאך האמינו לע"א בדבר שבערוה ואמאי יהי' נאמן לומר מת ולכך חידש רש"י דהפקיעו רבנן לקידושין מיני' כל דאיכא ע"א וא"כ לפי דברי העד אומר בדבר שאין בו דבר ערוה דאף שאומר שהיתה אשת איש הא כל דהפקיעו רבנן לקידושין מיני' הוה כלא היתה א"א מעיקרא וא"כ מה נ"מ אם לפי דברי העד לא היה כלל דבר שבערוה או שרבנן הפקיעו הדבר שבערוה ובזה שוב ע"א נאמן. ומעתה מבואר הדברים ומיושב קושית הפ"מ דלכך כשנמצא ששקר דיבר א"כ שוב ל"ש שרבנן הפקיעו הקידושין דבאמת לא הפקיעו רק לפי שהעד נאמן היכא שאינו דבר שבערוה וא"כ כל שהוא אומר שמת אין החסרון רק דדבר שבערוה אין פחות משנים וע"ז הפקיעו הקידושין ושוב הנאמנות של העד במקומו אבל כל שהעד שקר דיבר שוב נתבטל הפקעה של הב"ד והרי היא אשת איש כמו שהיתה וז"ב כשמש. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דא"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה ואח"כ א"ל חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר וקשה טובא כיון דעכ"פ במה שהעיד העד שמת בעלה לא אתכחיש העד וא"כ כבר הפקיעו רבנן הקידושין ושוב לא היתה אשת אחיו ומותרת להנשא לאח השני וא"כ למה תצא והולד ממזר ראשון ואחרון וא"ל דע"א ביבמה לא האמינו כלל ולא אפקעינהו לקידושין דז"א דבין לל"ק ובין לל"ב ביבמות צ"ג ע"א ביבמה מהימן רק להנשא לשוק לא נאמן עכ"פ ליבמה מהימן ע"א ושוב הפקיעו רבנן לקידושין מינה וא"ל כיון שנתברר ששקר היה לא הפקיעו לקידושין דז"א דע"כ לא כתב הנימוק"י רק כשנתברר ששקר היה הדבר שלא מת כלל אבל כאן לענין מת בעלך לא אתכחש וא"כ מהראוי לומר דלמה דאתכחש אתכחש ולמה דלא אתכחש לא אתכחש ושוב לא הוה אשת אחיו. ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש כל הטעם דהפקיעו רבנן הוא בשביל דאל"כ אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ולפ"ז זהו כשרצה העד להוציאה מחזקת א"א אבל כשמעיד מת בנך ואח"כ מת בעלך דאינו דבר שבערוה דע"כ לא מקרי דבר שבערוה רק כשמוציא מרשותו וגם יבמה לשוק מקרי דבר שבערוה שמוציאה מחזקת יבמה וגם בזה פקפק הנודע ביהודה מהד"ק חאהע"ז סי' נ"ד אבל להכניסה ליבמה לא מקרי דבר שבערוה. אמנם לפ"ז אכתי קשה בהא דאבעי' ביבמות שם אי טעמא דע"א משום דהוה מלתא דעל"ג וגם ביבמה נאמן או דלמא משום דדייקא והכא ל"ש דייקא דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומנסבה ול"ל טעמא דרחמא לימא דבשלמא בע"א שפיר סמכו אטעמ' דדייקא משום דפקעו לקידושין בשביל איזה סמך כל דהו דדייק' אבל ביבמה דלא הפקיעו לקידושין דאינו דבר שבערוה מה שהכניסוה ליבמה ושוב אינו נאמן העד בשביל דייקא בלבד. ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא אמרינן דאין לסמוך אדייקא רק להתיר א"א לעלמא אבל ליבמה דאינו רק לאו בעלמא לא צריכין לזה וסמכינן אדייקא דז"א דמלבד דבאמת אמרינן מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו כל דהאיסור בעצמותו וע' רש"י ביבמות דף קי"ט ובתה"ד ומהרי"ק ועמלמ"ל פ"א מיו"ט אף גם דא"כ מה מייתי ראיה ממת בנך ואח"כ מת בעלך דאמרינן דייקא והא שם בודאי סמכינן אדייקא דשם צריכין להפקיע הקידושין דאל"כ היאך סמכינן במת בנך ואח"כ מת בעלך על הע"א דהו"ל אשת אח בכרת וע"כ דהפקיעו לקידושין ושוב שפיר סמכינן על דייקא דידה כל שיש איזה סמך וגם דא"כ למה באכחשו העדים תצא והא הפקיעו הקידושין מיהו בזה יש לדחוק כיון דלא הוצרכו להפקיע קידושין רק בשביל העדות דמת בנך דלמת בעלך ליכא חשש כלל ולא הוצרכו להפקיע הקידושין וכמ"ש וכל שנתברר ששקר דיבר דלא מת הבן קודם לא הפקיעו הקידושין אז ושוב הו"ל אשת אח אבל הא קשיא. אמנם אחר העיון י"ל כיון דבמת בעלך סמכינן אדייקא והפקיעו רבנן לקידושין לא מסתבר להש"ס לומר דביבמה לא סמכינן אדייק' דהשתא להנשא לשוק סמכינן על דייקא מכ"ש ליבמה וע"ז הוצרך הש"ס לחדש דל"ש דייקא דזימנין דרחמא. ומעתה שפיר פשטא ליה מהך דמת בנך ואח"כ מת בעלך דחזינן דסמכה על דייקא דאל"כ הו"ל אשת אח בכרת וע"כ דבשביל דייקא הקלו וה"ה בסתם עד ביבמה דודאי ראוי להאמין לע"א בשביל הדייקא.

ובזה יש ליישב קושית התוס' דמה מבעיא ליה אי ע"א ביבמה משום גילוי מלתא או בשביל דייקא ת"ל דודאי בשביל דייקא וכמ"ש לעיל. ולפמ"ש א"ש דזו היא מה שאבעיא ליה דבשלמא בע"א דעלמא דהפקיעו הקידושין סמכו אדייקא דידה דהוא רק סרך בעלמא אבל ביבמה דל"צ להפקיע הקידושין שוב לא סמכינן אדייקא שלה. ובזה י"ל מה דאמר בל"ב דלהתירה ליבמה לא קמבעיא לן דודאי נאמן רק להתיר לעלמא והיינו משום דלהתיר ליבמה ניהו דלא הפקיעו רבנן לקידושין אבל מ"מ אין כאן דבר שבערוה דאדרבא מכניסה ליבמה שבא מכח אישות לבעל' אבל להתיר' לשוק שוב מבעיא לי' אי סמכינן אדייקא ולומר דבזה שוב הפקיעו רבנן לקידושין לא מסתבר. ובזה יש ליישב הרבה קושיות של התוס' שם וע' ט"ז סי' קנ"ח בהשו"ת שם שיש להאריך עפ"ז ואכ"מ. אמנם עדיין קשה בהא דאמר רבא ע"א ביבמה מהימן מק"ו איסור כרת התרת איסור לאו לכ"ש והא יש לו פרכא דמה לאיסור כרת דהפקיעו רבנן לקידושין וליכא איסור כרת משא"כ ביבמה דלא הפקיעו לקידושין. ולכאורה רציתי לומר דביבמה היינו להנשא לשוק וס"ל לרבא דגם בזה שייך הפקיעו. דז"א דמלבד דע"א ביבמה משמע דגם להנשא ליבמה הוא מק"ו אף גם דכל שמת הבעל ונתייבמה ובא ע"א ואמר מת יבמך שוב א"א להפקיע הקידושין של אחיו שכבר מת והיא זקוקה ליבמה מה"ת מכ"ש בשכבר נתייבמה דהיאך שייך דהפקיעו הקידושין למפרע וע"כ צ"ע ודו"ק היטב כי נתבאר בו ענין נבחר:

והנה בפ"י בגיטין דף ע"ג רצה לחדש דכל שלא פשע ל"ש אפקעינהו רבנן לקידושין ולפענד"נ דכיון דהוה כמו תנאי בקידושין ע"מ שירצה אבא וא"כ כל שחז"ל תקנו שלא יהי' קידושין הוה כלא נתרצה האב אף שזה לא פשע כנלפענ"ד וע' תוס' גיטין דף ג' ד"ה האי קולא דאתי לידי חומרא דהקשו דגם בע"א באשה לפרוך האי קולא דאתי לידי חומרא הוא והגאון מוהר"ע איגר ז"ל בגליון הקשה דשם כיון דהאמינו לע"א שוב לא יבא הבעל דהא מת הוא ולפמ"ש למעל' דמשום אפקעינהו רבנן לקידושין אתינן עלה לק"מ דהא י"ל דבאמת חי הוא וא"כ אדרבא שוב לא אפקעינהו רבנן לקידושין כמ"ש הנימוק"י. אך לפמ"ש למעל' דכל שהפקיעו ואינו דבר שבערוה לכך יכולין להאמין ע"א א"כ מיושב קושית התוס' ודו"ק היטב:

והנה עש"ק פקודי תרי"א הגיעני מכתב מבראד מבחור א' ושמו משה חיים ראבינשטיין והקש' על דברת התוס' יבמות דף נ"ב ד"ה דמבטל גיטא שכתבו אע"ג דרב ס"ל בהשולח בטלו אינו מבוטל גבי הא דאר"י נחזי אנן וע"ז הקשה דלא נמצא שם כלל דברי רב וע' בתוס' גיטין דף ל"ג ד"ה אמר ר"י וביותר תימה דברי התוס' רי"ד שכ' בקידושין מ"ב רב לטעמיה דס"ל בטלו מבוטל דלא נמצא כלל והתוס' כתבו להיפך ודברי התוס' אפשר ליישב דר' אבא הנזכר שם הוא רב כמ"ש הערוך בברכות דף מ"ט אבל דברי התוס' רי"ד הוא תמוה זהו תו"ד. ובאמת שתימה גדולה היא וחפשתי בכל מפרשים קדמונים ואחרונים ולא ראיתי למי שהעיר בזה גם ברמב"ן ורשב"א וריטב"א בגיטין ל"ג ובקידושין לא מצאתי לא' שיאמר שרב ס"ל כן לבד מהריטב"א בקידושין הנ"ל שכתב להיפך כי מ"ש מעלתו בשם תוס' רי"ד אינו ברי"ד רק בחידושי ריטב"א. והנה בריטב"א לפענ"ד ט"ס וצ"ל רב ס"ל ביטלו מבוטל ומ"ש לטעמי' אינו וט"ס הוא. אבל דברי התוס' הם תמוהים כי מ"ש מעלתו דרבי אבא היינו רב כמ"ש הערוך סמך עמ"ש הגאון מוהרי"פ בשמו בברכות שם אבל בערוך עצמו והובא בסה"ד אות אלף בשם רה"ג מצאנו בשלשה מקומות בברכות דף מ"ט ושבת קל"ה וכתובות פ"א רב אבא היינו רב שנקרא רב אבא בבבל כמ"ש בערך אביי והנה מנה הג' מקומות ואינו מהמקומות שמנה גם מנ"ל להתוס' להקשות וגם בתוס' קידושין דף י"ב משמע דרב יוסף הוא דס"ל לא רב ע"ש וע"כ הדבר צריך חיפוש וביקור אולי היו להתוס' יבמות גירסא אחרת וע' בשטמ"ק בכתובות פ"א שהביא דברי הערוך הנ"ל. (אחר זמן רב מצאתי בס' שנדפס מחדש שמו ערוך לנר שהרגיש בזה ביבמות דף נ"ב ע"ש שגם הוא הקש' כן על הריטב"א):

ודרך אגב אזכור הא דאמרו שם דר"נ ס"ל דבפני ב' הוא מבטל לבי תרי נמי ב"ד קרו ליה ומביא ראיה מהא דמוסרני לפניכם הדיינים פ' ופ' והקשו בתוס' דביבמות כ"ה אמרו טעמא דב"ד הוא הא לבי תרי לא והא לבי תרי נמי ב"ד קרו ליה ע"ש. ולפענד"נ עפמ"ש הר"ן בתשובה סי' ע"ז על ענין שטר חליצה שהיה צריך לכתוב שנת קל"ד ונכתב בטעות ק"ד וכ' כיון דהעדים טעו בדבר שהוא מצוי לטעות אנו מאמינים שמה שכתוב בשטר הוא אמת וגבי מבנ"ח וכשר השט"ח ולא דמי לגט דאף דאנו מאמינים במ"ש בגט כל שאין הגט כשר אין עליו תורת גט והרי אינה מתגרשת אלא בגט משא"כ בחליצה החליצה היא המתרת וכל שאנו מאמינים שהמעשה הוא אמת מה אכפת לן במ"ש בשטר טעות וע"ז הקשה דא"כ למה פרוזבול המאוחר פסול וכתב דגם פרוזבול העיקר מה שמפקיע הממון הוא הפרוזבול עצמו ולא ישיבת ב"ד ולכך כל שהפרוזבול מאוחר אין עליו תורת פרוזבול ופסול משא"כ בחליצה שגוף החליצה מתרת ולא השטר ע"ש ודפח"ח:

ובזה מבואר מ"ש הש"ך בחו"מ סי' מ"ג ס"ק ה' וס"ק ז' דדוקא בגט משום חומרא דעריות הוא דמחמיר ולפמ"ש י"ל בפשיטות דוקא גט שגוף הגט הוא המתיר וכל שאינו תורת גט מה מועיל מה שמאמין בהגט שט"ס בו ס"ס אינו גט משא"כ בשאר שטרות דלא איברי סהדי אלא לשקרא וכל שנודע שהמעש' אמת כשר ולכך תלינן בט"ס. ומעתה נלפענ"ד דלכך מביא ר"נ ראיה מפרוזבול דלתרי ב"ד קרו ליה דאל"כ כיון דהפרוזבול עצמו הוא המפקיע ממון ואם נימא דהפרוזבול צריך שיעשה בשלשה וכל שאינו בשלשה אין שם פרוזבול עליו דאין נעשה כדין פרוזבול וא"כ במה יפקיע ממון וע"כ דתרי נקרא ב"ד וכשר הפרוזבול וכן לבטל הגט דצריך לבטל גוף הגט ג"כ סגי בשנים דע"כ תורת ב"ד עליה אבל בחליצה דגוף החליצה היא המתרת א"כ ל"ש לומר דלתרי נמי ב"ד קרי לי' דשם גוף החליצ' מתרת ולא השטר וא"כ כל שלא היה בפני שלשה מה בכך דשנים נמי קרי ב"ד אבל הרי שם אינו עיקר השטר חליצה רק גוף החליצה וכל שלא הי' בפני שלשה לא הי' שם חליצה ע"ז דצריך ב"ד של שלשה דבשלמא מה שתלוי בעצם השטר וכל שלתרי קרו ב"ד הרי היה מעשה השטר כהוגן אף שלא הי' בעצם רק שנים ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף