שואל ומשיב/ה/סא

שואל ומשיב ‏ ה סא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן סא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין מטעמת לגבי שבועה.

נסתפקתי במי שנשבע שלא יאכל אם גם טעימה בכלל השבועה והנה בהא דאמרו בברכות דף י"ד בעי מיניה אשיאן וכו' מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליו והא ליכא או דלמא הנאה קביל עליה והא איכא א"ל טועם ואין בכך כלום ולפ"ז כיון דגם בתעניות אף דלא ביאר בהדיא אכילה ושתיה אפ"ה טועם ואין בכך כלום מכ"ש באומר בהדיא שלא אוכל דשרי לטעום. אך עדיין יש לעיין כיון דקיי"ל דהנשבע שלא לאכול אף ח"ש אסור וכמבואר סי' רל"ח ס"א וכיון שכן שוב מהראוי לאסור אף בטעימה דעכ"פ כ"ש איכא ובשלמא בתעניות העיקר התענית הוא מאכילה וכל שלא אכל רק טעם ל"מ אוכל וכדאמרו אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא אבל כאן עכ"פ ח"ש אסור. איברא דלפ"ז מהראוי שגם בתעניות יאסר טעימה משום ח"ש עכ"פ. אך נראה דל"ד דהרי באמת גם בנשבע שלא לאכול מהראוי להבין למה יאסר בכ"ש כיון דהוא לא רצה לאסור עצמו רק בכזית ול"ש כאן חזי לאצטרופי וכבר צווח בזה המלמ"ל והביא בשם הר"ן שפלפל בזה ומסיק דכיון דהוה איסור כל איסור אסרה התורה כ"ש משום חזי לאצטרופי וא"כ זה דוקא בנשבע שלא לאכול דאכילה עכ"פ אסור מדאוריית' אבל בתענית שהוא לא הזכיר כלל ענין אכילה ורק השלילה שיתענה ולא יאכל וא"כ כיון דאכילה ושתיה קביל עליה זה אינו בכלל אכילה ול"ש כאן ח"ש דזה אינו מענין שאסר עצמו דזה אינו בכלל אכילה שקיבל עליו ובשלמא כשנשבע שלא לאכול נמצא נעשה הכזית שם איסור עליו וממילא ח"ש אסור משום חזי לאצטרופי אבל כאן לא הזכיר כלל רק שקיבל עליו להתענות רק שממילא התענית הוא מאכילה ושתיה וא"כ רק אכילה קביל עליה וז"ב. מיהו י"ל דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דח"ש דאסור הוא משום דאחשביה מדאכליה ע"כ דאחשביה א"כ כשטועם ופולט וא"כ לא אחשביה כלל דהרי לא רצה לאכול כעת רק שטועם לדעת אם חסר תבלין ומלח וכמ"ש רש"י שם וא"כ עכ"פ ל"ש דאחשביה ולפ"ז בטועם ובולע אפשר דאסור:

ובזה יש ליישב קושית המ"א סי' ר"י ס"ק ו' שכתב דהטועם פירש"י לדעת אם צריך מלח או תבלין ומשמע דאכל קצת לידע אם הוא טוב מקרי אכילה וצריך לברך וברוקח סי' ר"ט כתב דאמרו באגדת שמואל ויפדו העם את יהונתן מפני שאמרו מטעמת א"צ ברכה משמע אפי' כוונתו לאכילה דומיא דיהונתן ע"ש. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת כל הטעם דמטעמת א"צ ברכה ולא אסור משום ח"ש עכ"פ הוא מטעם שכתבתי דל"ש אחשביה לפי שטועם ופולט ולא אחשביה כלל ולפ"ז שפיר דייק המ"א דאם אוכל מעט לידע אם הוא טוב שם ל"ש לומר דלא אחשביה דא"כ למה אכל ממנו דהרי אם יהי' טוב רוצה להנות ממנו דבשלמא אם הוא טועם לדעת אם חסר מלח אינו רוצה כלל בטעימה זו לשם אכילה רק לשם טעימה אבל אם אוכל קצת לידע אם הוא טוב א"כ כשיהי' טוב רצה באכילה זו שוב אחשביה לאכילה זו וז"ב ולפ"ז ל"ק ממ"ש הרוקח דכבר נודע מ"ש הרמ"ה הובא בחידושי ריטב"א על מכות דף י"ז בהא דאמר ר"ש כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דלמלקות כיון שהוא במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות וביאור הדבר דמזיד אמרי' מדאכליה אחשביה לאיסור להתחייב בכ"ש דאל"כ למה אכלו משא"כ בשוגג י"ל דלא אחשביה ולכך בעי כזית והארכתי בזה אף שהוא פשוט מפני ששמעתי מפי הרב הגאון מוה' שמחה נתן נ"י ראב"ד פה שאמר שאין כוונת הריטב"א שהאוכל אחשביה לאיסור רק שר"ש אחשביה שיתחייב בכ"ש משא"כ בשוגג וזה דבר זר שאטו בחשיבתו תלוי הא זה הל"מ רק שנחלקו במה הי' הל"מ דרבנן ס"ל דהל"מ היה לענין מלקות ור"ש ס"ל דהל"מ היה לענין קרבן ואיך שייך שלרבנן לא אחשביה לשיעור אף שאכלו במזיד ור"ש אחשביה לחומר איסור וגם אם הל"מ לא היה רק בכשיעור איך שייך שמפני שאכלו במזיד יתחייב בפחות מהשיעור ובמה נתעלה הכ"ש בזה וע"כ דר"ש אמר כיון דאכלו במזיד אחשביה לאיסור מדאכלו וכעין שכתב הח"ץ ז"ל לענין ח"ש לרבנן דהטעם הוא משום אחשביה ומה שהביא הרב מהרש"נ הנ"ל ראיה דא"כ איך ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת הא לא יפלוג על רבנן ור"ש דס"ל דאחשביה לאיסור. לא ידעתי מה קאמר דבאמת ר"ל ור"י נחלקו אליבא דרבנן ור"ל ס"ל דלרבנן לא אמרי' מגו דאכיל ליה אחשביה ולכך באמת פטור לרבנן ואינו אסור כלל ואדרבא דלפ"ז יהי' סברת ר"ל עדיפא ור"י ס"ל דלענין מלקות הוא דא"א לחייבו משום זה אבל אסור עכ"פ משום דאחשביה וז"פ. וגם מה משנו רבנן שאני בריית נשמה דחשיבה והא כיון דלא האוכל אחשביה רק שר"ש מחשיבו להיות מקרי איסור ורבנן לא מחשיבו למה יתחשב בריית נשמה טפי האיסור הוא איסור בעצמותו אף שאינו בריית נשמה וע"כ דהסברא היא שהוא אחשביה באכילתו ורבנן ס"ל דאין ראיה ממה שאכלו דאחשביה זולת בבריית נשמה י"ל דאחשביה מפני שהוא בריה וחשוב הוא כמו דחשוב לענין ביטול וז"ב. עכ"פ כיון דבשוגג ל"ש אחשביה א"כ שפיר פדו את יהונתן דשם היה יהונתן שוגג שלא ידע בהשבועה כמבואר במקרא שם וכיון שהיה שוגג שוב ל"ש אחשביה. וז"ש מפני שאמרו מטעמת א"צ ברכה והיינו כמו דבמטעמת שבולע ופולט מותר משום דלא אחשביה וכמו כן התם אף שאכל קצת ואורו עיניו ולא פלט מ"מ הא היה שוגג ובכה"ג מטעמת אף שבולע א"צ ברכה ודו"ק היטב:

וראיתי באו"ח סי' תקס"ז ס"א בהא דמבואר שם דהשרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית ובלבד שיפלוט וכתב הט"ז דאכילה ושתיה קביל עליה אבל לא הנאה ולפ"ז מי שמודר מאיזה מאכל אסור אפי' לטועמו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דהא גם בתענית מקרי נודר ואמרי' דאכילה ושתיה קביל עליה ולא הנאה וה"ה המודר ולפמ"ש למעלה לחלק היה מקום לדברי הט"ז. אבל לא ניתן להאמר כ"כ בפשיטות וע"כ דברי הט"ז צ"ע. וגם מ"ש המ"א שם דאפשר דאף אם כוונתו להנאת עצמו שרי כמ"ש ביו"ד ר"ס רל"ח דכל שלא אכל כשיעור מקרי טעימה ולא אכילה וכ"מ ברוקח עמ"ש סי' ר"י. הנה דבריו תמוהין לפענ"ד דמ"ש ראיה מר"ס רל"ח לא ידעתי מהיכן משמע ליה דל"מ אכילה וממ"ש שם דאינו חייב אם נשבע שלא לאכול אם אכל פחות מכשיעור לא משום דהוה טעימה רק משום דלא נשבע כ"א על שיעור אכילה ואדרבא אם היה מקרי טעימה אינו מהראוי לאסור דאכילה קביל עליו והא לא אכל וכדאמרו לגבי תענית וע"כ דבריו צע"ג:

והנה לכאורה תמיה לי דהמעיין בש"ס ובראשונים שם יראה דלגבי ברכה פשיטא להו דא"צ לברך בטעימה אף טפי מרביעית וכמ"ש הרא"ש וכ"ה בטוש"ע סי' ר"י ובתעניות אסור ברביעית אף בטועם ופולט ולדידי איפכא מסתברא דבתענית אכילה ושתיה קביל עליה ולכך מטעמת ל"מ אוכל אבל בברכה ראשונה דחייב בכ"ש ומטעם שאמרו חכמים שאסור לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה וא"כ אף טעימה עכ"פ נהנה דהנאה איכא והיא תימה גדולה להמעיין בשורש הדברים. ועיינתי בב"י ומצאתי שהביא בסי' ר"י בשם אהל מועד שכתב שבשיעור רביעית צריך לברך אף שאינו בולע כלום הואיל והחיך טועם והב"י השיג עליו דברכה לא בטעימת חיך תלוי אלא באכילה כדכתיב ואכלת ושבעת ואכילה היינו הנאת המעיים כדכתב הרא"ש ז"ל. ולפענ"ד דברי האו"ח נכונים דברכה ראשונה תקנו משום שלא יהנה מהעוה"ז בלא ברכה ולכך אף בכ"ש חייב וכמ"ש הטור שם וא"כ כל שהחיך נהנה ברביעית א"כ צריך לברך ומ"ש הב"י דברכה לא תליא אלא באכילה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת תמהני דשם בבהמ"ז התורה לא חייבה רק בשיעור אבל ברכה ראשונה דחכמים תקנו שלא יהנה מהעוה"ז בלא ברכה אף בכ"ש א"כ גם בטעימה איכא הנאה וז"ב כשמש. ואחר שכתבתי זאת ראיתי בצל"ח בברכות שם שהעתיק דברי השכנה"ג סי' תקס"ז שכתב בשם אחיו דמה שהפשטן אמר טועם ואין בכך כלום יש להסתפק מה כוונתו אם שגם הנאה אין בו ואף שהנאה קיבל זה לא מקרי הנאה או שאכילה ושתיה קיבל ולא טעימה וכתב שנראה דהכוונה הוא דגם הנאה לא קיבל דאל"כ למה בברכת הנהנין אינו מברך ע"ש שלא העתיק כלה וחסר יבואנו ושיורי כנה"ג אין אתי. וכפי הנראה הרגיש בכנה"ג שם בקושייתי ושמחתי וע"כ דברי הא"מ נכונים ולפענ"ד ליישב כל הקדמונים שגבי ברכה הקילו טפי הוא לפי שפירשו דטועם ואין בכך כלום הוא כפי' הר"ח דטועם ופולט והיינו שאינו טועם רק לדעת אם חסר מלח או תבלין וא"כ בכה"ג לא נהנה מהעוה"ז כלל דלא עשה עבור הנאה כלל ולכך א"צ ברכה אף ביותר ואף בטועם ובולע כל שעושה לידע אם חסר מלח ואינו רוצה להנות לא הוה בכלל התקנה וז"ב. ולפ"ז במתכוין להנות אחר הבישול אם הוא טוב ודאי חייב בברכה.

ובזה מיושב קושית המג"א מהרוקח דשם ביהונתן לענין איסור השבוע' שפיר מותר אף באכילה משום דשם אכילה קביל עליה בשבועתו ולא מטעמת וז"ש משום דמטעמת א"צ ברכה היינו בטועם ופולט ולא הביא רק לדמיון דכמו דשם א"צ ברכה משום דלא עשה בשביל הנאה ואכילה לא מקרי ה"ה בזה ודו"ק:

ובזה עמדתי על כוונת רבינו בהלכות ברכות פ"א ה"ב כתב דמטעמת א"צ ברכה עד רביעית הרי שברביעית צריך ברכה ובהלכות תענית כתב דבכדי רביעית מותר משמע דרביעית בכלל ההיתר וכבר התעורר בזה הצל"ח ע"ש. ולפמ"ש א"ש דרבינו קשיא ליה דבברכה ראשונה דבהנאה תליא והרי ברביעית יש בו הנאה וכיון שרבינו ס"ל דאף בולע מותר לענין ברכה כמ"ש בכ"מ שם ולכך לא התיר רק עד רביעית אבל רביעית מקרי הנאה וצריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ דבטועם ובולע לא ס"ל הסברא שכתבתי אבל בתענית דשם לא התיר רק טועם ופולט ולכך גם רביעית בכלל ההיתר דאכילה ושתיה קבל עליה ולא איכא עד יותר מרביעית ודו"ק. נחזור לענינינו דעכ"פ לענין נשבע אם מותר לטעום אינו מבורר עדיין דאפשר דאסור משום ח"ש דעכ"פ כ"ש איכא ורק בתענית אכילה ושתיה קביל עליה וכמ"ש בשם המלמ"ל דהיכא שמקבל על עצמו אין לאסור כ"ש דלא קיבל רק אכילה ורק דהיכא דיש איסור על האוכל בכזית:

ובזה מדוקדק מה דאמרו אכילה ושתיה קביל עליה ומשמע דמשום קבלה דידיה אתינן עלה והן הן דברי המלמ"ל הנ"ל בפ"ד משבועות:

ובזה מיושב מ"ש התוס' דמיירי בתענית יחיד אבל בתעניות הכתובים לא וכתב הב"י סי' תקס"ז דהיינו בתעניתים שהם מד"ק והיינו דשם לא קיבל עליה רק דחז"ל תקנום וא"כ הו"ל שם איסור בפ"ע ושוב אף ח"ש אסור וכמו בנשבע וממילא גם טעימה בכלל. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בד"ה טועם ואין בכך כלום פי' ר"ש שחוזר ופולט דל"ח הנאה אבל בולע לא אפי' בשאר תעניות ותמה הפ"י דלמה כתבו כאן ל' אפי' בשאר תעניות ואדרבא בשאר תעניות יש להחמיר טפי ע"ש שנדחק. ולפענ"ד הדבר נכון דבשלמא לענין גוף הטעמה י"ל דשאר תעניות דלא תלוי בקבלתו עכ"פ ח"ש מקרי אבל לפי מה דהשיב דאין בכך כלום והיינו דאינו בגדר הנאה כלל דאף דהנאה קיבל עליה מ"מ אין כאן איסור משום דטעימה ל"ח הנאה כלל והרי א"ל לברך כלל וכמ"ש למעלה בשם הכנה"ג א"כ לענין טעימה ובולע טפי יש להקל בתעניתים הכתובים דכיון דהוא לא קיבל כלל על עצמו א"כ אין איסור הנאה ורק שחז"ל צוו להתענות א"כ דוקא אכילה אסרו אבל טעימה ל"מ אכילה אף שנהנה אבל לענין תענית יחיד שהוא קיבל על עצמו הנאה ורק דכ"ז שפולט לא מקרי הנאה כלל אבל כל שבולע יש לאסור לזה כתבו דאף בשאר תעניתים אסרו בבליעה וז"ב ודו"ק.

וראיתי בשו"ת הריב"ש סי' רפ"ח שכתב דטעימה אינו אסור רק מדרבנן דלמא יבא לאכול דאי ד"ת כמו ח"ש לבעי מטעמת ברכה הרי שכ' דטעימה אף ח"ש אין בו ולפ"ז נפשט הבעיא הנ"ל דלפ"ז מותר כשנשבע וע' בט"ז ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' דמשמע ג"כ דטעימה אינו רק דרבנן ולכך בספק מותר לטעום דהו"ל ספיקא דרבנן וע' בפרמ"ג שם במ"ז מ"ש בדברי ריב"ש אלו ויש ליישב קושייתו ואין להאריך כאן ועכ"פ דברי הט"ז שכתב דמודר אסור לטעום צע"ג כיון דטעימה אינו רק דרבנן ולא הוה בכלל ח"ש א"כ אכילה ושתיה קביל עליה ולא טעימה. איברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמרו במדרש ויפדו העם את יהונתן שהתירו לו השבועה כמ"ש רש"י שם והא כיון שלא היה רק טעימה ובכלל שבועת שאול לא היו רק על אכילה ולא על טעימה ואולי מ"ד מטעמת א"צ ברכה חולק באמת וס"ל דלא התירו לו כלל או שהתירו לו השבוע' היינו אותה שבועה שנשבע שאול אח"כ שיהונתן ימות ואמרו לו דלא עבר על שבועתו והתירו לו שבועתו האחרונה ודו"ק וע' בשבועות דף כ"ב דאמר רבא מחלוקת בשלא אוכל אבל בשלא אטעום דברי הכל בכ"ש פשיטא מ"ד לטעום נמי כדאמרי אינשי קמ"ל ופירש"י דטעימה נמי ל' אכילה היא כדאמרי אינשי נטעום מידי וכן אמרו שם ע"ב ואבע"א סברא היא דאמר אינש לחבריה נעייל ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו הרי דטעימה ל' אכילה היינו דטעימה ל' אכילה היא ג"כ אבל לא שהאומר לא אוכל כוון לטעימה וגם הא באמת לא אזלינן בתר לישנא דב"א דהרי לא אטעום חייב בכ"ש וכבר כתב הר"ן בפ"ק דחולין דף י' גבי נגע דאף דישנו בכלל לשונו אבל לא אמרי' שכוון דוקא לזאת מה שהוא רק בכלל הלשון ע"ש ותבין:

והנה לכאורה ק"ל הא דהשביע שאול האיש אשר יאכל לחם היום ואח"כ אכל יהונתן דבש ואפ"ה בכלל השבועה היה והוא תימה דדבש פשיטא דאינו בכלל לחם ורש"י הרגיש בזה וכתב לחם כל מאכל משמע והיא תימה דאף דבאמת כל מאכל בכלל אבל בשבועה וארור דאזלינן בתר הל' ועיקר הוא ל' בני אדם וא"כ איך נכלל בלשון לחם דבש וע' ביו"ד סי' רמ"ז ותמצא דפשיטא דאינו בכלל ובפרט לפמ"ש רש"י דהי' סוק"ר הגדלים בקנה ופשיטא דאינו בכלל לחם וכמבואר וע' באו"ח סי' ר"ב שנחלקו הרמב"ם והטור אם לברך שהכל על הסוק"ר או ב"פ העץ אבל עכ"פ אינו בכלל לחם וע' ברמב"ם שם שמדמה לדבש תמרים ויש לי ראיה מכאן דקרוי דבש בלשון המקרא ואפשר כיון דהטעם של שאול היה כדי שינקם מאויביו א"כ כל מידי בכלל הארור דאזלינן בתר הכוונה ולא בתר הלשון:

ובזה נלפענ"ד מ"ש העם היהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל ויפדו העם את יהונתן ולא נודע מאיזה טעם יכלו להתיר לו השבועה ולפמ"ש א"ש כיון דבלשון השבועה אין דבש וכ"ש סוקר"א בכלל לחם רק מצד הכוונה וא"כ כל שהכוונה היה בשביל הנקמה באויביו והרי יהונתן עשה תשועה גדולה בישראל א"כ לא עבר על השבועה וע' בי"ד סי' רי"ח מ"ש הרשב"ץ לענין מי שנשבע שלא יעלה עליו צמר ודו"ק.

שוב ראיתי ברד"ק בשמואל א' י"ד ע"פ ויפדו העם את יהונתן שהביא בשם המדרש שאמר ר"י אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל וכו' הרי ויפדו העם את יהונתן והוא תימה דבקרא לא כתיב זאת ולפמ"ש א"ש דכיון דאין בכלל השבועה וגם אינו לפי הכוונה שהרי הוא עשה ישועה גדולה בישראל א"כ שוב פדו את יהונתן כדת ודו"ק היטב כי היא ת"ל כפתור ופרח. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת צמח צדק דבדבר דאינו אסור רק מדרבנן לא אסור טעימה דטעימה לא אסור רק בדבר האיסור מה"ת באכילה:

והנה יש להסתפק אי דוקא בדבר שאין עיקר איסורו רק מדרבנן הוא דלא אסרו טעימה אבל בדבר שעיקר איסורו מה"ת רק שבהתגלגל נעשה דרבנן כמו באם יש רוב כנגדו דמה"ת מותר רק שספק שיש ס' בזה במב"מ א"צ ס' רק מדרבנן אם בכה"ג אסור טעימה כיון דעכ"פ גוף האיסור מה"ת וכן מסתבר לפענ"ד. ובזה מיושב מה דק"ל טובא לשיטת הצ"ץ בהא דאמרו בחולין ל"ו בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בב"ח מאן טעים לה וקשה הא גם בתרומה כיון דהא דבעי ק"א הוא במב"מ וא"כ יכול לטעום ישראל אם נתבטל מכל וכל ולפמ"ש א"ש. הן אמת דע"כ מוכרח שם להיות מיירי במבא"מ דבמב"מ ל"ש טעימה דהא בס' נתבטל הטעם וא"כ כל שיותר מששים לא נטעום התרומה ומ"מ אסור עד ק"א וא"כ לפענ"ד לא סמכינן בכה"ג אטעימה רק בכהן וגם בלא"ה ליכא למיקם אטעמא במב"מ כדאמרו שם וא"כ ע"כ מיירי במבשא"מ. אמנם עדיין קשה דמה קשיא ליה לרבא מהך דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב מאן טעים לה והא שיטת המהריב"ל דבכה"ג שיש אמצעי לא הוה טעם כעיקר אף בב"ח מה"ת וכגון שנתבשל בקדירה וא"כ שוב לא הוה עיקרו רק מדרבנן דעדיין היתר הוא ובכה"ג מצי טעים ישראל וצ"ל כיון דעכ"פ משכחת לה שיהי' בב"ח מה"ת שוב אסור מה"ת טעימה:

ובזה יש ליישב קושית התוס' דאמאי לא הקשו ממשנה דירך שנתבשל בה ג"ה או מטפה שנפלה על החתיכה ולפמ"ש קמ"ל רבא רבותא דאף בכה"ג אסור ישראל לטעום ודו"ק היטב:

והנה במה שאמרו בחולין דף ל"ו בשלמא תרומה דטעים לה כהן אלא בב"ח מאן טעים לה ומשני דטעים לה קפילא הקשו בתוס' דלמה לא פריך מטפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנו"ט ולפענד"נ דהנה באמת אם נימא דטעימה אינה רק מתורת הנאה וכמ"ש הט"ז סי' תקס"ז א"כ לאכול מותר ולפ"ז צ"ל דבב"ח דוקא קשיא ליה דבב"ח אסור בהנאה ומה דפריך מתרומה היינו דתרומה ג"כ אסור בהנאה של כילוי ולפ"ז טפת חלב שמיירי במקצתה חוץ לרוטב ולדעת הרבה פוסקים הוה כצלי וצלי אינו אסור בהנאה אם נימא דצלי אינו כבישול ואינו רק מדרבנן ודרבנן שרי בהנאה כמבואר בר"ס פ"ז ושפיר טעים לה אבל בב"ח דרך בישול ממש כמו קדרה שבשל בה חלב לא יבשל בה בשר שפיר פריך מאן קא טעים לה ודו"ק:

והנה הפליתי סי' צ"ח כ' ליישב קושית הש"ך דטכ"ע דאוריי' ולמה יהיה נאמן במסל"ת דכתב דישראל יכול לטעום מדאו' א"כ בדרבנן יכול לסמוך על עכו"ם במל"ת וע"ז שאלני משכיל א' דבב"ח דאסור בהנאה גם טעימה אסור דהא עכ"פ נהנה ודוקא באיסור אכילה טעימה אינה אלא מדרבנן אבל באיסורי הנאה אף טעימה אסור. והשבתי דמזה ראיה למ"ש הפרמ"ג בפתיחה להלכות פסח אות ח' דבהנאה ג"כ מותר מה"ת דל"ש חזי לאצטרופי וא"כ יכול לטעום בח"ש. אמנם בגליון הפמ"ג תמהתי ע"ז דאדרבא בירושלמי תרומות פ"ו אמרו דגם ר"ל מודה דבח"ש הנאה אסור מה"ת ואף דלא קי"ל בזה כהירושלמי עכ"פ לר"י ודאי אסור בהנאה מה"ת ודברי הצל"ח בפסחים דף כ"ב צ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף