שואל ומשיב/ה/מא

שואל ומשיב ‏ ה מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן מא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להתורני והרבני מוה' זאב מילידי לבוב וכעת בצעשניב:

אשר שאל אותי במה שנסתפק בנזיר שנטמ' והביא קרבנות טומאה ואח"כ רוצה לשאל על נזרו אם מועיל כיון דכבר הביא קרבנו' טומאה הו"ל כמו לאחר הקרבת הקרבן דכתבו התוס' בכריתו' דף י"ג דכל שנזרק דמן ל"ש שאלה והטעם נ"ל דהוה כתרומ' ביד כהן כיון דהוה מעשה אין דיבור מוציא מידי מעשה וה"ה בזה וע' ש"ך חו"מ סי' רנ"ה. ואמר ששאל זאת לגדולי הדור ואין פותר. והנה הדבר ברור לפענ"ד דמועיל שאלה דגוף הנזירות הי' דיבור גרידא וע"ז שואל ול"ד לשם דשם כל שהקריב או שזרק דמו תו לא יכול לשאול על הקרבן שהקדיש דכבר נגמר הדבר ונמסר לההקדש ומה מועיל דיבורו שחוזר בו אבל כאן הוא שואל על נזרו והנזירות לא נגמר ולא נעשה בו מעשה ואתי דיבור ומבטל דיבור וראיה ברורה לזה מהא דאמרו בסוטה דף וא"ו ע"ב אלא לבתר דקדוש א"א בשלמא וכו' וכי קדוש שפיר קדוש ומש"ה נשרפת והקשו בתוס' דאמאי לא יוכל לשאול על הקדש כיון דיש שאלה בהקדש ותצא לחולין ואם נימא דכיון דבא ליד ההקדש א"מ שאלה א"כ כאן שכבר היתה בכלי שרת א"כ כבר נתקדיש ול"מ שאלה וע"כ דמ"ל בזה שהי' בכ"ש עכ"פ גוף ההקדש בא ע"י דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ואף דהתוס' בכריתות כתבו דל"מ שאלה לאחר שהקדש וזרק דמן היינו שם דכבר נגמר כל הדבר אבל כאן דהקרבן בא להשקות הסוטה וכל שלא צריך שפיר מועיל השאלה ולא מקרי מעשה מה שהקריב בכלי כיון דגוף הקדש בא בדיבורו. הן אמת שהמלמ"ל פי"א ממעה"ק הלכה ד' רמז לדברי התוס' אלו וכתב באמת דכל שנתקדש בכלי לא מצי לשאול ע"ש אבל בנ"ד דגוף הנזירות לא נגמר בכלי זה שפיר י"ל דיכול לשאול ולפי דברי המלמ"ל דוקא שם דהקרבן שהקריב דהיינו המנחה זה כבר נגמר הענין שפיר י"ל דל"מ לשאול עליו. והנה בחידושי הרבה הארכתי בזה בדברי המלמ"ל הנ"ל וישבתי כוונת התוס' באופנים שונים. וכעת נראה דהנה בהא דהקשו בתוס' שם לעיל מינה אמאי תקדוש נימא אדעתא דהכי לא קדיש וכמו בנדר בנזיר והלך להביא בהמתו ומצא שנגנב וגם באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה דאמרי' דאדעתא דהכי לא קדוש. והנה נפלאת היא בעיני ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהרי גבי אשם תלוי אמרי' בכריתות דף כ"ג ע"ב דאם נודע לו עד שלא חטא ס"ל לחכמים והכי קי"ל דירעה עד שיסתאב והטעם משום דל"ד לאשם ודאי דשם אדעתא דהכי לא קדיש אבל אשם תלוי דבא על הספק ולבו נוקפו גמר ומקדיש וה"ה בזה ואף דהתוס' כאן כתבו ד"ה דכי דל"ד לאשם תלוי דשם לבו נוקפו היינו באם אמרינן דאין המים בודקין א"כ אין כאן שום ספק וא"צ קרבן כלל כיון דלא בת מקדש היא דא"צ לבדיקת מים וכל שאין המים בודקין אין כאן קרבן אבל כאן דאזלי' דהמים בודקין א"כ שפיר אמרו בש"ס כיון דבת מקדש ומקרב הוא שפיר מנחתה נשרפת וא"ל דשאני התם דהוא בעצמו מביא קרבן שלו שפיר אמרינן דעל הספק בא כפרה ספיקה והלכה לה אבל כאן דהבעל מביא א"צ להביא על הספק דז"א דמידי דהוה אעגלה ערופה דכתבו התוס' שם בדף כ"ה ד"ה דהא דדמי לאשם תלוי דבא על הספק וכל שנאסר מחיים שוב גם אחר שנודע באיסור הראשון עומד והרי שם הב"ד מביאין ואפ"ה כל שנאסר מחיים באיסור עומד וה"ה כאן הא כבר נתקדש בכ"ש וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מש"ה מנחתה נשרפת וצע"ג על התוס' ולפ"ז י"ל דבקושייתם השנייה הוה ס"ל דכל שכבר נאסר ל"מ להוציאה מיד הקדש ולפ"ז שפיר הקשו כיון דיכול לשאול על הקדישו א"כ לא נאסר מקודם דעכ"פ היו יכולין לשאל על הקדשו טרם שנקדש בכ"ש א"כ אף דכעת לא מצי לשאול נימא דאדעת' דהכי לא קדיש ושוב עכ"פ יכול לשאול דניהו דבלא שאלה ל"מ להוצי' מהקדש דעל ספק בא אבל כל ששואל ודאי מועיל לומר דאדעת' דהכי לא קדיש וז"ב בסבר' לדעתי. מיהו גם בזה יש לדחוק דס"ס כל שבא להוצי' מיד ההקדש א"י להוציא מספק אף שאלה ל"מ. ובזה מיושב דברי התוס' ביבמות דף כ"ה דכתבו שם דכל דאמר איני רוצה להשקות א"י לחזור בו והביאו ראיה דאל"כ אמאי מנחתה נשרפת ותמה באבני מלואים סי' י"א די"ל דמש"ה נשרפת משום דהו"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה ובחידושי להלכות סוטה טיילתי בזה בכמה אופנים וכעת נראה דא"ש ג"כ עפ"ז כיון דיכול לשאול על הקדש דשם היה עד שלא נתקדש בכ"ש ושוב הוה בידו לשאול ול"ש דיחוי כדאמרו בזבחים דף ל"ד ושם הארכתי עד"ז ליישב הרבה קושיות ע"ש. והנה בגוף דברי התוס' שהביאו ראיה מדמנחתה נשרפת ש"מ דל"מ לחזור אני תמה מסוטה דף כ"ה דאיבעיא להו אם יכול למחול קינויו אף אחר סתירה וס"ל לאחד מאמוראים דיכול למחול וקשה א"כ אמאי מנחתה נשרפת והא יכול למחול על קינויו וצ"ע. ולגודל חומר הקושיא על התוס' דמאי מקשים בסוטה דנימא דאדעתא דהכי לא קדיש הא כבר נתקדש מספק והו"ל כאשם תלוי וכעגלה ערופה דבא על הספק:

והנה לכאור' הי' נ"ל לחלק דהרי בנזיר דף כ"ד אמרו דאדעתא דהכי לא אקני לה הבעל ואף דמשועבד לה בכ"ז כיון דלא צריכה לה לא אקני לה והו"ל כמקדיש דבר שא"ש וא"כ ה"ה בזה ניהו דהיא צריכ' להקרבן אבל הבעל א"צ להקרבן ולכך אף בבא על הספק אמרי' דאדעתא דהכי לא אקני לה והו"ל דבר שא"ש. ויש להמתיק הדברים דאף דהיא היתה צריכ' ובא על הספק וא"כ הי' משועבד אלא שבאמת גם היא לא הי' צריכה דהיא בודאי ידעה האמת שזינת' אלא שמ"מ קשה דשם דוקא כשהבהמ' היא שלו אבל כשהית' שלה הרי הוא קדוש וכדאמרו שם וא"כ בכאן דהבעל מביא הקרבן וא"כ נימא דמספק אקדשה ושוב א"י להוציאו מידי ספק. אמנם נראה דיש לחלק דשאני אשם תלוי דבא על ספק כפרה אבל בסוטה אינו בא רק לברר עון ולא לכפר וכדאמרו בכריתות דף כ"ד ע"ש וגם עגלה ערופה בא לכפר וגם בעגלה ערופה שיטת רבינו פ"י מרוצח ה"ח דאם נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר ומכ"ש כאן דאינו בא לכפר כלל. הן אמת דדברי רבינו תמוהים דמזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק בהלכה וא"ו שם דירידתה לנחל איתן אוסרתה א"כ ישאר קושית הש"ס במקומה דא"כ אמאי תצא ותרעה בעדר הא נאסר' מחיים וכבר התפלא בזה הרשב"א ולא מצא מענה והכ"מ נדחק ע"ש ולפענ"ד נראה דבאמת בתוס' הקשו דמה מקשה נימא דאדעת' דהכי לא הקדיש וכמו באשם ודאי וכתבו כיון דבא על הספק הוה כאשם תלוי ע"ש:

והנה בדף כ"ד שם אמר רב דמודי' חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דתצא ותרעה בעדר ואקשיה רבא משור הנסקל ואביי משני ליה ומסקינן דשאני אשם תלוי דמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדש וכן פסק רבינו בפ"ד מפהמ"ק הי"ט ע"ש ולפ"ז הא רבינו פסק בעגלה ערופה דנמצאו העדים זוממין הרי זה מותר בהנאה וכמ"ש בה"ז שם וא"כ ע"כ דל"ד עגלה ערופה לאשם תלוי בזה וה"ה דל"ד לענין זה דאם נודע מחיים והש"ס דפריך אמאי תצא ותרעה בעדר היינו רבא שם דרבא הביא ראיה זו ורבא לשיטתו דהוא סובר דגם באשם תלוי כשנמצאו זוממין דקדוש וס"ל דשאני אשם תלוי דבא לכפרה וא"כ שפיר י"ל דעגלה ערופה דומה לאשם תלוי. אבל לדידן דמחלקינן בין אשם תלוי לעגלה ערופה בנמצאו זוממין ה"ה דמחלקינן לענין נודע כנ"ל ברור מאד וסמוכין מצאתי במה שסמך רבינו הלכה זו להלכה שלפניה ואף למאן דלא דריש סמוכין בכל התורה במשנה תורה דריש ואף דלא נודע מקורו של רבינו בה"ו דמ"ש הכ"מ דנלמד מאשם תלוי הוא תמוה דהא באשם תלוי לא קי"ל כן וכבר תמה בזה בחזון נחום הובא בשעה"מ הלכות רוצח שם מ"מ דברי רבינו נאמנים מאד ודו"ק. ובלא"ה דברי הכ"מ תמוהים שם דכתב דלמד מאשם תלוי הא אף אם נימא דאשם תלוי כשהוזמו עדיו לא קדוש היינו דוק' התם כיון דהוא יודע בעצמו שלא אכל סבר עדים מזמו להו אבל בעגלה ערופה דלא נודע אם אומרים אמת או שקר לא וכדמחלק רבא שם לענין שור הנסקל וכן פסק הרמב"ם בהל' נזקי ממון פי"א הי"ג וה"ה כאן ודברי הכ"מ צע"ג וגם דברי רבינו צ"ע מקורו. עכ"פ רבינו אמרו ובלי ספק לא עינה מלבו ח"ו וכל יקר ראתה עינו וא"כ גם בה"ח א"ש ודו"ק. אברא דלפמ"ש יקשה על רבינו דדייק בדף כ"ד משור הנסקל דמיירי בעדי הזמה ודכוותה באשם תלוי ע"ש. ולפ"ז יקשה הא אמאי לא דייק מעגלה ערופה דקתני ג"כ במשנה דתצא ותרעה בעדר ומיירי ג"כ לרבא ע"כ בעדי הזמה כדדייק בשור הנסקל ואשם תלוי וא"כ ע"כ דבעגלה ערופה מותר ול"ד לאשם תלוי ומיהו י"ל דבאמת זהו קושיית רבא דכיון דנימא דמתסר מחיים באמת יהיה אסור אף בעדי הזמה דדמי לא"ת וע"כ דאינו אוסר מחיים ולכך לא דמי לאשם תלוי ועכ"פ מה שכתב בכוונת הרמב"ם אתי שפיר. שוב יגעתי ומצאתי ת"ל מקור מקומו של רבינו יוצא מתוספת' פ"ד דכריתות שעגלה ערופה שהוזמו עדיו מותר בהנאה והן הן דברי רבינו וכפי שביאר רבינו דאחד בא שראה ההורג ובאו שנים ואמרו שלא ראו ואח"כ באו עדי הזמה דאל"כ ל"ש העדות שלא ראו ועכ"פ זכיתי למצוא מקורו של רבינו הטהור וא"ש הכל ת"ל:

ומדי דברי זכור אזכור מה שנשאלתי מהרב החריף אבד"ק בריזדאוויטץ נ"י על דברת התוס' בכריתות דף ח"י ע"א שכתבו בד"ה וחכמים לא היינו חכמים דס"ל ירעה עד שיסתאב דא"כ הוה הקדש גמור וחייב עליו בחוץ וע"ז שאל דאכתי מאי פשיט' להו דהקדש גמור הוא הא אינו ראוי לבא בפנים כיון דירעה עד שיסתאב והיא קושיא גדולה. והשבתי דהנה התוס' כתבו לעיל מינה ד"ה השוחט דהכא מיירי קודם שנודע לו ולפ"ז איכא ס"ס להחמיר ספק שמא יוודע לו שהוא חייב וא"כ אשם תלוי בא לכפר ושמא לא יוודע לו כלל וא"כ ודאי בא לכפר ובכה"ג שיש ס"ס מקרי אקבע איסור' וחייב לרבנן דכל שיש שתי צדדים לחיוב ודאי מקרי אקבע איסור' וגם אף שימצא שלא חטא מ"מ קדש הוא פשיט' דאקבע איסור קודש עליו וז"ב. ושוב מצאתי און לי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קס"ג ע"ש בסופו שכ' דבס"ס מקרי אקבע איסור ע"ש ומהתימה עליו שאחר שהביא דברי התוס' שם מדוע לא הרגיש בדברי התוס' שהן תמוהין וליישבם עכ"פ נכון מ"ש ת"ל ודו"ק:

והנה לכאורה היה נ"ל דנזיר טמא אי נימא דמועיל שאלה א"כ זה גופא יכול להיות הפתח חרטה דאם הי' יודע שיטמא לא היה נזיר ואולי מקרי זה נולד דטומאה ל"ש ואין פותחין בנולד וע' נדרים דף ס"ד ובנזיר דף ל"ב גבי טעות שטעה נחום המדי. ומדי דברי זכור אזכור מה דק"ל גבי טעות שטעה נחום דא"ל אלו הייתם יודעין שבהמ"ק חרב הייתם נודרים וק"ל לי טובא דהרי הכו"פ הקשה למה לא יביאו ק"צ בזה"ז דהא מקריבין אע"פ שאין בית ואי דכלנו טמאי מתים הא ק"ץ דחי טומאה וכ' דאין לנו כהנים מיוחסים ולפ"ז שם דאף דהוה קרבן יחיד הא היו נזירי טהרה ועלו להביא קרבן וא"כ היו יכולים להקריב אע"פ שאין בית וכהנים מיוחסים מסתמא היו שם דהא היו תיכף אחר החורבן והנזירים לא ידעו דחרב עדיין וא"ל דהכהנים טמאים דמסתמא נשמרו מטומאה בזמן קצר כזה וגם הא היה להם אפר פרה לטהר ואף בזמן האמוראים היו להם אפר הפרה כדאמרו חבריא מדכן בגליל וע' רא"ש ור"ש פ"ג דחלה ובמלמ"ל גבי שאלה דמת מומיא שם הביא דכשגלו לבבל העלו עמהם אפר הפרה וא"כ היו יכולים לטהר עצמם וא"כ מה פתח חרטה שייך בזה. ואולי י"ל כיון דעכ"פ מקום מזבח הי' צריך וגם מזבח חדש וע' תוס' זבחים דף נ"ט ודף ס' ד"ה מ"ט וזה שייך חרטה גמורה דאלו ידעו שיצטרכו לבנות מזבח חדש לא היו נודרים. ובלא"ה נלפענ"ד דבאמת כלאים היו בבגדי כהונה ולא הותר לשיטת רבינו רק בשעת עבודה וא"כ אף דמקריבין אף שאין בית היינו קרבנות ציבור דחובה להקריב בכל יום אבל קרבן יחיד דנזירות וכדומה א"כ ל"ש לומר דידחה דלמה ידחו הכהנים הל"ת בשביל זה וא"ל דניח' ליה לכהן לעשות עבירה ואיסור' זוטא מלעבור הנזיר עבירה גדולה וכדאמרו בשבת דף ד' וכדומה דז"א דל"מ אם נזיר טהור ג"כ מקרי חוטא קצת א"כ הו"ל ע"י פשיעה ובכה"ג לא דחי ואין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אלא אף למ"ד נזיר טהור מצוה קעביד מ"מ עכ"פ כיון שיכול להתחרט אם נימא דפותחין בנולד א"כ עכ"פ זה גופא פתח חרטה הוא שיצטרך הכ"ג לדחות הל"ת דכלאים עבורו ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה:

ובזה יש ליישב מה דאמרו בע"ז דף י"ג דאינו ראוי להקרבה בזה"ז וקשה הא מחייב שוחט בחוץ בזה"ז דראוי להקרבה וכבר הארכתי בזה הרבה בחידושי להלכות איסורי מזבח. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת ראוי להקרבה כשיהי' קרבן צבור אבל קרבן יחיד פטור דבאמת אינו ראוי להקרבה משום בגדי כהונה ודו"ק וע' בתוס' חולין דף מ"ם ובתוס' זבחים דף ס' ודו"ק:

והנה במה שהבאתי למעלה דברי הש"ס גבי אשם תלוי שהוזמו עדיו דתצא ותרעה בעדר הנה הקרה ד' לפני ספר מנחת אהרן וראיתי שהקש' בסנהדרין דף י' בשם חכם אחד דהיאך משכחת לה שיביא אשם תלוי כל שהוזמו עדיו דהרי ע"כ הוא צווח שלא אכל שהרי לכך תצא ותרעה בעדר משום שאין לבו נוקפו כלל והרי אנן קי"ל כרבנן דר"מ דבאומר לא אכלתי אינו מביא קרבן דמה אם ירצה יאמר מזיד הייתי ע"ש שהאריך בפלפול. והנה לפמ"ש התוס' בב"מ דף ג' דהכוונה דרבנן דבאמת הוה מיגו במקום עדים רק דמיירי שלבסוף אמר שהוא מזיד ואנן אמרי' דמה שאמר בתחלה לא אכלתי היה הכוונה שלא אכל שוגג רק מזיד א"כ כאן י"ל דמיירי דמתחלתו עד סופו צווח שלא אכל כאשר אגלאי מלתא שעדי שקר היו שהרי הוזמו א"כ בכה"ג ל"ש מגו דהוה מגו במקום עדים ומכ"ש שלא נוכל לתרץ דבריו כל שאינו חוזר בעצמו מדיבורו הראשון וז"ב ופשוט. ובלא"ה י"ל דהרי התוס' הקשו שם דאיך שייך מיגו דמזיד הייתי דהא אין אדם מע"ר וכתבו בשטמ"ק בב"מ שם בשם מהר"ף דיכול לומר שנתחב לו בשגגה וכשהי' במקום שלא יכול להחזירו נודע לו שחלב הוא דאינו רשע ומ"מ אינו חייב חטאת דהא חייבי חטאות בעינן שיהיו תחלתן וסופן בשגגה ע"ש ולפ"ז שפיר משכחת לה לענין אשם תלוי דל"ש מגו כיון דבאשם תלוי חייב אף בכה"ג דעכ"פ מגין עליו מן היסורים דהרי גם בעת שנודע לו שהי' שוגג דהוה ספק חלב ומיהו עדיין קשה דהיו לו מגו דיטעון שאחר כך נודע לו בבירור שחלב ודאי היה ולא יכול להחזיר וצ"ע בזה. והנה הרמב"ם פח"י ממעשה הקרבנות הלכה י' כתב דאשם תלוי וחטאת העוף שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור ותמה הראב"ד עליו דכל שהקריב דמו ואמוריו בחוץ למה יפטור ותמה הכ"מ דדברי הרמב"ם מפורשים בכריתות דף ח"י וזקני הח"ץ ז"ל הפליא לכתוב בספרו סי' קס"ג ע"ש ואף אני אמרתי אעלה על במתי אבי דהנה באמת הט"ז כ' בש"ע יו"ד סי' שכ"ג להקשות דאיך יתחייב כרת על שחוטי חוץ והא יוכל לשאל על נדרו ע"ש שהאריך דכל שאינו חוזר מחמת עצם ההקדש ל"מ שאלה וכבר הארכתי בחידושי לדחותם וכעת לא אזכור רק מ"ש הנקה"כ דבאמת כל שאינו שואל הרי ההקדש כהלכתו ולכאורה צ"ב דמה ששוחט בחוץ הרי הוא השאלה על ההקדש אך ז"א דכל שהקדישו ושוחט בחוץ לשם קדושת הזבח אהכי חייביה רחמנא. ולפ"ז נ"ל דזה בכל הקדשים דא"א לקדשים שיהיו חולין בלי שאלה וקדושת הגוף לא נפקע בכדי אבל בחטאת העוף הבא על הספק דאם יתברר שלא חטא לא יהי' קדוש וכן באשם תלוי אם יוזמו עדיו לא יקדש ותצא ותרעה בעדר ומשום שלא נקדשה מתחלתו על הודאי רק על הספק וא"כ כל ששוחטה בחוץ הרי זה גופא השאלה שכל שלא נקרבה במקומה לא נתכפר ספקה וא"כ פשיט' דל"ש באשם תלוי דהא יוכל לישאל על ההקדש וזהו השאלה דבשלמא קדשים גמורים אי אפשר לפקע קדושתם רק בשאלה וכל שלא שאל הם קדשים ושחטן בחוץ אבל כאן כיון דעיקרו נתקן רק על הספק שלא יהי' לבו נוקפו דלכך בא אשם תלוי וכן חטאת העוף בא על הספק לכפר ולהתיר וכל שאינו נשחט כהלכתו מה קדושה שייך בזה והוה כאלו עקר הקדושה וכאן יכול לעקור דהוה כאלו הוזמו עדיו או שנתוודע לו שלא ילדה דהרי חזינן ששוחטה בחוץ וא"כ ל"ש לחייב אשחוטי חוץ. ולפ"ז נ"ל דלפמ"ש התוס' בכריתות דף י"ג דכל שכבר נזרק הדם על המזבח א"א לשאול שפיר כ' הראב"ד דבש"ס לא אמרו רק על שחוטי חוץ אבל אם הקריב דמו או חמוריו בחוץ דל"מ שאלה מכ"ש שלא יוכל לעקור הקדושה במה שמקריב דמן בחוץ וחייב וז"ב כשמש ודו"ק היטב והמעיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל שם יבין כי הדברים נכונים ודו"ק. ובגוף הקושי' של המנחת אהרן בהך דאשם תלוי נלפענ"ד הדבר ברור דמכאן ראיה ברורה למה שמצאתי בתוס' ישנים בכריתות דף י"ב דכתבו בזה דרבנן פטרו הוא דוקא באומר לא אכלתי אבל אמר שומן אכלתי מודו לי' והכי משמע בתוספת' ולפ"ז מיירי כאן דהכחישם שאכל שומן וא"כ בכה"ג נתחייב אשם תלוי וסמך על מה שיביא עדים שיזימו אותם והוא יודע שאכל שומן ומ"ש רש"י דיודע בעצמו שלא אכל היינו שלא אכל חלב רק שומן. ובזה נלפענ"ד דמדוקדק הא דאמר אביי דכוותי' גבי אשם תלוי כגון דהוכר חתיכה אבל היכא דאכחשי' לאשם תלוי ע"פ עדים לא והדבר תמוה דאכחשי' לאשם תלוי ע"פ עדים לא הוה היפך דלא הוכר החתיכה והרי מיירי כשאמר שלא אכל והי' לו לומר דמיירי שנמצאו השני חתיכות שהי' כאן ולפמ"ש א"ש דניכר החתיכה היינו שכיון שבעדים ע"כ מיירי שטוען שאכל שומן א"כ גם הוכרה החתיכה מיירי בכה"ג דהוכר החתיכה של חלב והוא אכל השומן וז"ב לפענ"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף