שואל ומשיב/ה/כז

שואל ומשיב ‏ ה כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן כז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לש"ב הרב המאוה"ג וכו' שושילתא דיחוסא מו"ה יונה נ"י אבד"ק גראביוויטץ.

תמול לעת ערב בהיותו אצלי הגיד לי כי תמיה לו על הגאון בדגול מרבבה שכתב בסי' קכ"ד סכ"ג ביו"ד דדעת המחבר דע"כ לא בעינן שכשוך אלא במקום שאפשר לשכשך במגע ההיא שאז אם לא שכשך אין דרך ניסוך בכך שעיקר ניסוך שלהם היה בשכשוך וכיון שאפשר לשכשך ולא שכשך ודאי אינו מנסך אבל במקום שא"א לשכשך דרכו לנסך במגע בלי שכשוך ולכן אסור אף בלי שכשוך ע"ש וע"ז תמה מעכ"ת דא"כ בהא דאמר ר"א בע"ז דף נ"ט ע"ב נקטוה לידיה כי היכא דלא לשכשך הי' וברצוה עד שייפא וכיון ששם א"א לשכשך דהא נקטה לידיה וא"כ ממילא אוסר במגעו בלי שכשוך וא"כ למה לא נאסר שם היין בהנאה רק בשתיה וכ"כ בש"ע בהדיא סי"ג. הנה לכאורה יפה תמה אבל אחר העיון היטב הנה אמת נכון הדבר דבאמת מצד הסברא דברי הגאון ש"ב בדג"מ נכונים דכל דא"א לשכשך פשיטא דמנסך אף בלי שכשוך ומה שהקשה משם הנה באמת המעיין שם יראה דלא מיירי שתפסו בידו כ"כ עד שלא הי' יכול להשמיט ידו ולשכשך רק שבאמת מיירי דאם היה רוצה להשמיט ידו היה יכול להשמיט ידו רק שבאמת הגוי לא היה רוצה לשכשך רק שכל שלא שמרו את ידו הוה חיישינן שמא שכשך ולא היינו מאמינין לגוי אבל כל שתפסו את ידו ראה הישראל שלא הניד ידו כלל ולא שכשך אבל כל שהיה רוצה היה יכול לשכשך ולכך כל שאם היה רוצה היה יכול לשכשך א"כ כל שלא שכשך שרי וראיה ברורה לזה ממה שפירש"י ד"ה וברצוה דכל זמן שידו תחובה ביין אם יוציאנה א"א לשמור שלא ישכשך ואעפ"י שאנו אוחזין את ידו הרי מבואר בהדיא דאף שתפסו את ידו בכ"ז חס הי' רוצה היה יכול לשכשך רק שלא רצה לשכשך ולכך ברצו את החביות דאל"כ לא היה אפשר לו לשמרו כ"כ ושוב לא היה נאמן העכו"ם לומר שלא שכשך וכן מורה לשון הרמב"ם פי"ב ממ"א ה"א והש"ע סי"ג ותפסו את ידו קודם שיוציאה ולא ינידה דמשמע שלא הנידה ברצונו אבל כשהוא רוצה הי' יכול להנידה וז"ב ודו"ק. ובזה אמרתי ליישב ע"ד הפלפול קושית התוס' שם דאמאי לא נאסר משום הכנסת ידו מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דר"א לשיטתו דאמר שם בסמוך האי נכרי דנסכי' יינא דישראל בכוונה אע"ג דלזביני לנכרי אחרינא אסור שרי לי' למשקל דמי' מהאי נכרי מ"ט מקלא קלי לי' וכן קיי"ל בסי' קל"ב ס"א והנה מבואר בב"י שם דדוקא אם נתכוין לנסך אבל כל שהי' שוגג לא נתחייב בזה ע"ש ולפ"ז י"ל דלכך אמר ר"א נקטוה לידי' כי היכא דלא לשכשך דאז אם ישמט ידו וישכשך שוב יהיה מותר ליקח דמי יינו דמקלי קלי ליה דעל הכניסה א"א לחייבו כיון דירד להציל האתרוג עכ"פ אף אם נימא דהי' יכול לאסרו בהשכשוך מ"מ לא גרע משוגג כיון דיכול לומר דלא כוון לנסך דהוא נתכוין להציל האתרוג אבל כל שתפסו את ידו כדי שלא ישכשך והוא שכשך הרי ניכר שמתכוין לאסור וחייב לשלם דמי נזקו. והנה בגוף הענין דבעינן שכשוך דעת הב"י דאם הגביה הכלי ושכשך היין בתוך הכלי אף שלא נגע בגופו להיין אסור ואם לא הגביה בעינן שיגע בידו וישכשך ול"מ מה ששכשך בתוך הכלי:

וראיתי בישוע"י לדו"ז הגאון ז"ל סי' קכ"ד שהקשה בהא דפירש"י מנסך ששכשך בידו לשם עכו"ם והא שם מיירי בהגבהה והגבהה סגי אף בלא שכשך בידו וכ' דהגבהה לא הי' ע"מ לנסך רק לגזלו ולכך בעינן אח"כ שכשך בידו ע"ש. ובאמת שצ"ע דהן אמת דבגיטין פירש רש"י דהגבהה הי' ע"מ לגזלו אבל בחולין דף מ"א פירש"י דהגבהה ע"מ לאסרו ואפ"ה פירש שכשך בידו והנרא' לי בזה דשם מקשה הש"ס בחולין למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממנסך וא"כ שם א"א לפרש דהגביה בשכשוך דא"כ שוב בודאי לא הי' יכול לאסור דאף לר"ה דס"ל דעשה בה מעשה אסרה היינו משום דבמעש' קנה וע"י שינוי וכמ"ש בזה בתשוב' באורך ולפ"ז אם הגבהה הי' בשכשוך א"כ הי' נאסר תיכף ושוב לא היה יכול לקנות בזה דהגבהה ע"מ לאבד לא מקרי קנין כמ"ש הש"ך בסי' שפ"ה דהגבהה ע"מ לאבד ולהזיק לא מקרי הגבהה ולכך ע"כ דהגבהה הי' ע"מ לגזלו אבל לא שכשך עדיין שתהיה אסורה דא"כ שוב לא הי' יכול לאסרו דכל שאסרו שוב לא מקרי הגבהה כלל:

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' על רש"י בדף מ' שם במ"ש רש"י ל"מ הגביה דקנאו בהגבהה והקשו דא"כ מ"פ ממנסך הא שם ע"כ מיירי בהגבה' ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון שא"י לאסור רק ע"י הגבה' א"כ ע"כ הגביהו ע"מ לאסרו ולא מקרי זה הגבה' דהו"ל הגבה' ע"מ לאבד ולהזיק. ומה שהקש' בישע"י שם דאם נימא דבנגיע' אוסר רק דאינו חייב מיתה עד שיכשך א"כ מה קאמר שמואל קלב"מ הא מיד בנגיעתו נתחייב בתשלומין וחיוב מיתה אינו רק בשכשך ע"ש ולפענ"ד ל"ק דהנה אותן הפוסקים האוסרים בנגיעה ומ"מ אינו חייב מיתה בנגיעה צ"ל דס"ל דנגיע' אינו אוסר רק בשתייה לבד ולא בהנא' וע' בראב"ד פי"ב ממ"א ה"א ובכ"מ ולח"מ והיינו כיון דדרך עבודה היא בשכשוך לכך כל שלא שכשך לא הוה כעין פנים ואינו אסור בהנא' ולכך אינו חייב מיתה והנה כבר נודע דעת הפוסקים דכל יין דאינו אסור בהנא' רק בשתיה בטל בששים וא"כ כל שבטל בששים יכול לערבו ולמכרו לעכו"ם והרי רש"י כ' בב"ק דף ד' דמנסך ליכא לפרש דערבו ביין נסך דא"כ ימכרו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ועיין במהרש"א שם שפירש דהכוונ' דא"כ אינו אסור רק שצריך למכרו בזול והיינו מדמע ולפ"ז כיון דרב ס"ל מנסך ולא אמר מערב משום דהיינו מדמע וא"כ כאן שג"כ בטל בששים וא"כ היינו מדמע וצ"ע בכ"ז אבל מ"ש למעלה הוא נכון ת"ל:

ובמ"ש יש ליישב הא דכתבו התוס' בגיטין דף נ"ז דלכך לשמואל לא הו"ל קלב"מ ולא אמרי' הגבה' צורך ניסוך הוא משום דעל הגבה' יוכל לומר הש"ל ועל שעת הניסוך שוב הו"ל קלב"מ ולרב דס"ל דמנסך ממש נדחקו למה לא יוכל לומר הש"ל ע"ש ולפמ"ש י"ל כיון דבשעת הגבה' עכ"פ אסרו בשתיה דניהו דבעינן שכשוך אף אם נימא דבהגבה' בעינן ג"כ שכשוך בגופו ממש מ"מ עכ"פ בשתיה אסרו וכיון שכן שוב ל"ש לומר הש"ל דהא אין לך שינוי גדול מזה דעכ"פ אסרו בשתיה וז"ב [וע' בפ"י בגיטין שם שהרגיש קצת בזה] ובחידושי אמרתי בזה דהנה כבר נודע ע"פ תבל מה שהקש' הגאון החריף מוה' משלם ז"ל האבד"ק פ"ב בדברי התוס' שכתבו דלשמואל יכול לומר על הגבה' הש"ל ועל הניסוך קלב"מ הא המ"א הקשה בסי' תמ"א דאיך יוכל לומר הש"ל הא נהנה מא"ה וכ' בעט"ז ליישב דא"כ חברו יהנה מא"ה ולפ"ז כיון דאמר ר"א דהא דנסכיה ליינא דישראל שרי למשקל דמי מיניה מ"ט משום דמקלי קלי ליה לפ"ז הא חבירו יכול לקחתו בדמי היזיקו ול"ש קלב"מ דהא בקלב"מ אם תפס לא מפקינן מיניה וא"כ היא יוכל לתפוס בשביל לצי"ש מועיל תפיסה והוא לא יכול לומר הש"ל דהא נהנה מא"ה ובחידושי כתבתי בזה דרכים רבים. וכעת נ"ל דבר נכון דהנה כל הטעם דקלב"מ משום דהתורה לא רצתה לחייב רק משום רשעה אחת ולא משום שתי רשעיות ואף בח"מ שוגגין נמי פטור משום דהתורה אמרה כל שיש עונש מיתה אף שהוא שוגג לא רצתה התורה לחייב יותר וסגי בזה העונש שיש עליו ביד"ש ולא נחייבו משום רשעה אחרת. ולפ"ז נ"ל ברור דל"ש לחייבו למ"ד היזק שא"נ פטור משום שלא יהא כל אחד הולך ומנסך וכו' משום דכיון דחזינן דהתורה פטרה אותו ולא רצתה לחייבו משום רשעה אחרת משום דכיון דיש עליו חיוב מיתה ביד"ש אף שהוא שוגג מ"מ פטור וא"כ איך שייך לחייבו משום שלא יעשה והא בודאי לא יעשה דיש עליו עונש מיתה ביד"ש עד שמה"ט פטרה התורה אף בשוגג משום רשעה אחרת שעשה באמת ומכ"ש דחז"ל לא יחייבו אותו בהיזק שא"נ דפטור באמת ורק משום שלא יהא כל אחד הולך וכיון דחייב מיתה והוה חייבי מיתות שוגגין עכ"פ לא יעשה זאת ול"ש לחייבו וא"כ שפיר הו"ל קלב"מ דפטור ולפ"ז ל"ש לומר דיקח דמי נזקו דהרי הרשב"א בת"ה והובא בב"י סי' קל"ב כתב בשם י"מ דדוקא נסכו בכוונה יכול לומר דלוקח דמים דמקלי קלי' אבל בשוגג דפטור בכה"ג בישראל כדאמרו המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור וא"כ גם לנכרי לא חייבו דמי היזיקו ולפ"ז כיון דהיזק שא"נ ל"ש היזק וא"כ אף במזיד פטור ורק משום שלא יהא כ"א הולך וא"כ כיון דבמנסך ל"ש זאת ל"מ כשיהי' עדים ופטור משום קלב"מ ולא יעשה שיהי' חייב מיתה ואף בשוגג כל דהוא ח"מ שוגגין לא רצתה התורה לחייב ודי בעונש כזה מכ"ש בהיזק שא"נ וכמ"ש וז"ב מאד והבן כי הוא עמוק ובזה מיושב ממילא לרב דס"ל כחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק ובשוגג פטור כדי שיודיעו וא"כ שפיר יקשה דעל הגבהה לא יוכל לומר הש"ל דהרי נהנה מא"ה והאחר יקח דמי נזקו וכאן ל"ש מ"ש דהא לחזקי' מדינא חייב בהיזק שא"נ וז"ב:

ובזה יש ליישב ע"ד הפלפול קושית התוס' בחולין דף מ' על רש"י דכתב דל"מ הגביה דבקנאו דא"כ מ"פ ממנסך הא שם מדאגבהה קני' לי' ויכול לאסור ולפמ"ש א"ש דכיון דמיירי דהגביה ע"מ לנסך וכדפירש"י בחולין שם וא"כ אם נימא דקלב"מ פטור ועל שעת הגבהה יוכל לומר הש"ל ל"ש לומר דאסרו בשביל שהגביה וקנאו דהא לא הגביה רק ע"מ לנסכו וכל שמנסכו יהי' קלב"מ ויפטר וא"ל דלא יוכל לומר הש"ל דהא יהנה מא"ה דז"א דאם נימא דיהי' קלב"מ ולא קני בהגבהה שוב לא יוכל לאסרו משום דהו"ל דבר שא"ש ושוב ל"ש לומר דנהנ' מא"ה דהא אינו אסור כלל כיון דפטור משום קלב"מ דא"ל כיון דלא יוכל לאסור ל"ש קלב"מ דז"א דניהו דלא יוכל לאסור אבל מיתה חייב ומידי דהוה אעובד להר אע"ג דאינו אוסרו וע"כ דיוכל לאסור דבר שא"ש ודו"ק כי הוא חריף:

ובזה י"ל הא דמשני באית לי' שותפות והקשו בתוס' דא"כ הו"ל מדמע ולפמ"ש א"ש דבזה נתחייב בשביל הגבהה וא"ל דיכול לומר הש"ל דז"א כיון דשותפין הו"ל כש"ש והרי דעת הרש"ל דשומר לא יוכל לומר הש"ל ועיין בש"ך חו"מ סי' שס"ג ודו"ק. אמנם בגוף דברי הדג"מ הנ"ל שכתב דאם א"א לנסך בשכשוך מנסך במגע אם כי ישבתי דבריו מסעיף י"ג הנ"ל עדיין יקשה מהא דאמרו בע"ז בהאי ינוקא דהתיר לדרוך עם הנכרי בגת והא קא מנסך בידיו דקמצריינא לי' לידי' והשתא קשה ממנ"פ דאם ציירנא לי' כ"כ שלא יוכל להניע בשום אופן א"כ שוב אוסר במגע לבד ואם אינו מצייר לי' כ"כ עד שבאמת אם רוצה משכשך רק שיוכל לשומרו שלא ישכשך יקשה א"כ כיון דבשעת הוצאה מן היין לא נוכל לשמרו בשום אופן אף באחזו בידי' וכדפירש"י בדף נ"ט וא"כ מה מועיל ציירנא בידי' וצע"ג גם תמוה לי מהא דאמרו בע"ז דף ע' בבולשת שנכנס לעיר דבשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך והיינו בודאי אף שנגעו בה רק שלא כוונו לנסך ואמרינן מסתמא לא שכשכו דאין פנאי יש לנסך ולפ"ז הא כשא"א לנסך מנסך בנגיעה ושם ע"כ נגע בהו ואף די"ל שם דהוי מגע שלא בכוונה מ"מ פשטת הענין מורה דכל דלא שכשך לא מקרי ניסוך אף שא"א לנסך ודלא כדג"מ וצ"ע לדינא:

והנה הרב האבד"ק גראביוויטץ הנ"ל כשראה זאת אמר עם הספר להשיב דמה שהקשיתי מהא דאמרו ציירנא לי' לידי' השיב דשם כיון שצייר לי' לידיה לא נגע כלל בידו ביין שהרי צייר לי' והוא דרך בגת ולא היה שם רק ברגל ולא ביד כלל אבל לא הועיל בזה דהא הש"ס פריך שם והא קמנסך ברגל ומשני דניסוך דרגל לא שמי' ניסוך וקשה דניהו דלא מקרי ניסוך אבל עכ"פ נגיעה מקרי דלענין נגיעה אין חילוק בין ביד בין ברגל רק לענין שכשוך אמרו דאין דרך ניסוך בכך וכמבואר סי' קכ"ד סי"א וסי"ד וכ"ד וא"כ כל דא"א לו לשכשך והיא קושיא גדולה לדעתי. אך עדיין יש ליישב לפמ"ש די"ל דבאמת מיירי באופן שיכול לשכשך אף כשצייר ולכך מותר כיון דיכול לשכשך ולא שכשך וא"ל דא"כ יש לחוש בעת שהוציאו כדאמר ר"א דברצוה לידי' אפשר דהך ינוקא ס"ל דבכה"ג אפשר לשומרו שלא ישכשך ובזה עמדתי על לשון רבינו בפמ"א ממ"א וכן העתיק בש"ע סי' קכ"ג סכ"א דאין דורכין עם העכו"ם בגת שמא יגע בידיו וינסך ואפי' הי' כפות ותמה בכ"מ שם דהא האי ינוקא שרי בצייר לי' לידי' וע"ש שנדחק ובלח"מ שם נדחק ג"כ בזה ולפמ"ש א"ש דרבינו ממנ"פ אוסר דאם צייר לי' לידיה כ"כ עד שלא יוכל להניע שוב א"א בשכשוך ושוב אסור כמ"ש הדג"מ ואם לא צייר כ"כ שוב אסור מחשש שמא יגע בשעת הוצאה דא"א לשמרו כמ"ש ר"א ברצוה לי' לידי' ודו"ק:

ובזה אמרת ע"ד הפלפול ליישב קושית הש"ך בסי' קס"ג ס"ק מ"ג על המחבר דהעתיק לשון הרמב"ם דחיישינן שמא יגע בידים והא הוא פוסק בסי' קכ"ד סי"א דגם ניסוך דרגל שמי' ניסוך וא"כ כיון שדורך ברגליו שוב אסור משום הרגל ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דיכול לנסך ברגל ולא שכשך א"כ שוב מהראוי להתיר דהי' יכול לשכשך ולא שכשך ומה שדייק הכ"מ מלשון הרמב"ם הלז דס"ל דנסוך ברגל ל"ש ניסוך דאל"כ ת"ל דאסור מחמת הרגל ול"ק דמיירי בלא שכשך דז"א דכיון דרבינו גזיר בכפות אטו שאינו כפות וא"כ מכ"ש דיש לגזור אטו שכשך וגם יש להחמיר שמא שכשך ולאו אדעתי' דישראל וע"כ דניסוך ברגל ל"ש נסוך אבל לדידן שפיר העתיק הב"י דברי הרמב"ם דכיון דלדידיה גזר אטו כפות ממילא גם משום הניסוך דרגל יש להחמיר ואולי שכשך דא"א לשמרו כ"כ ודו"ק היטב. ומ"ש לפקפק על מ"ש בכונת הש"ס בדף נ"ט דמיירי דלא ציירו כ"כ והוא כתב דא"כ נמה נקט רש"י דא"א לשמרו שלא ישכשך בעת ההוצאה והא גם בעודו שם יכול לשכשך וכמ"ש באמת ל"ק דודאי בעת שהוא שם יוכל לשמרו וירגיש אם הניע ידו אבל בעת הוצאה דע"כ מניעו הישראל כדי שיוציא את ידו א"כ לא יוכל להרגיש כ"כ ואדרבא אם נימא דלא יוכל להניע ולהניד כלל א"כ גם בעת הוצאתו אין כאן חשש כלל דהרי כל שהוא כפות כ"כ ל"ח מגע כלל וגם לשון הש"ס נקטוה לידי' כי היכא דלא לשכשך משמע דיכול לשכשך רק שנקטוה שלא שכשך ודו"ק:

והנה הפנ"י בגיטין דף נ"ג הקשה עמ"ש התוס' דשמואל ס"ל ג"כ דהגבהה צורך ניסוך רק דכיון דבשעת ניסוך פטור גם על הגבהה פטור דקלב"מ וע"ז הקשה דהא באמת אאאדשא"ש ואוקמ' בחולין מ"א בישראל מומר ולפ"ז איך יכול לומר הש"ל דהא בשעת הגבהה נסך ומקלי קלי לי' דמומר אוסר במגע וכתב דאפשר דשמואל ס"ל כמ"ד דאדם אדשא"ש וא"כ ל"צ לאוקמ' במומר. והנה שאלני החריף מוה' איצק שמעלקיש נ"י דהא שמואל פסק ביבמות פ"ז כר"י ור"ש דס"ל אאאדשא"ש והנה זה אפשר ליישב די"ל דהתוס' אזלו לשיטתם במנחות ט"ו שכתבו דגם ר"י ור"ש ס"ל בדאוריית' אדם אדשא"ש וא"כ ממיל' גם שמואל ס"ל כן בדאוריית' ולק"מ אך תמה אני על גוף קושית הפ"י דממנ"פ אם נימא דמיירי בישראל מומר ואוסר תיכף בהגבהה ושוב בודאי א"א לאוקמי במנסך ממש דהו"ל קלב"מ דל"ש לומר מדאגבהה קניא ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך דהא אמרת דבשעת הגבהה אוסר וע"כ לא נדחקו התוס' אליבא דשמואל רק בישראל כשר דאינו אוסר עד שעת ניסוך ובשעת הגבהה קניא ול"ש קלב"מ מוכרחין התוס' לחדש דבשעת הגבהה יכול לומר הש"ל אבל אם נאסר בשעת הגבהה שוב נתחייב מיתה תיכף ותמה אני על פה קדוש יאמר זאת וא"ל דעל שעת הגבהה לא נתחייב עדיין דאינו ברור שניסך אז דמלבד דכיון דראינו אח"כ שניסך א"כ מהראוי לומר הוכיח סופו על תחלתו ועיין בחולין ל"ט וביו"ד סי' ד' ובפרט במומר אף גם דאם נימא דלא אסור שוב יוכל לומר הש"ל וממנ"פ פטור וז"ב ופשוט. גם דבריו שכתב דשמואל יסבור דאדם אדבשא"ש תמוהין דמשמע דלמ"ד אאאדשא"ש מוקמינן במומר וזה א"א דס"ס אינו שלו ואדרבא למ"ד אדם אוסר רק דאמרינן לצעורי א"כ אמרינן דמומר ל"ש לצעורי אבל למ"ד דבאי' לי' שותפות בגוויה יכול לאסור לא נצטרך לאוקמ' במומר כמבואר בסוגי' שם וא"כ מצי לאוקמ' גם למ"ד אאאדשא"ש ובאית לי' שותפות בגוי' וז"ב ופשוט ודברי הפ"י תמוהים מאוד לפע"ד אמנם אי קשיא הא קשי' לר"נ ור"ע ור"י דאמרו דבישראל אמרינן לצעורי ומוכרח לאוקמ' במומר לשיטת התוס' דגם שותפות ל"מ א"כ יקשה על רב דאמר מנסך ממש והא הו"ל קלב"מ וא"ל דמשעת הגבהה נתחייב ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך דהא במומר אוסר תיכף וקלב"מ והיא תמי' גדולה ורב באמת ס"ל דאאדשא"ש כמו שנראה ביבמות שם ובתשובה אחת הארכתי בזה וא"כ ע"כ דס"ל דלצעורי קמכוין בישראל לר"נ ור"ע הנ"ל וכדמוקי לה בש"ס וא"כ ל"ש קלב"מ ועיין בתוס' בחולין מ"א דכתבו דלהנך מ"ד הו"מ לאוקמא מנסך כשנגע בו ועיין מהרש"א שם דמומר יוכל לאסור בנגיעה והוא תימה לפענ"ד דא"כ שוב הוה קלב"מ ואדרבא י"ל דמיירי דלא נעשה עדיין מומר רק פ"א וא"כ אינו אוסר בנגיעה ושייך קלב"מ דבשעת הגבהה לא אוסר ודברי התוס' צע"ג ובלא"ה נרא' דהנה שיטת הש"ך בסי' שצ"ו בחו"מ דאם הגביה ע"מ לאבדה דאינו קונה ולפ"ז ע"כ הא דאמרו מדאגבהה קניא היינו משום דאגבהה ע"מ לגזלה וכמ"ש רש"י בגיטין שם ולפ"ז בישראל מומר דהוה אגבהה ע"מ לאבדה ולא קנאה כלל ושוב בודאי הוה קלב"מ וא"כ בלא"ה קשה דהו"ל קלב"מ וע"כ נרא' העיקר דבהגבהה ע"י כלי לא יוכל לאסור דהו"ל נגיעה ע"י ד"א. ומ"ש התוס' דהומ"ל דנגע בו היינו שנגע בו בידו רק דא"צ לשכשך אבל ע"י כלי לא נאסר וא"ש ודברי הפ"י תמוהין וצע"ג וע' בש"ע סי' קכ"ד סי"ח בהג"ה ובש"ך שם דבנגיעת כלי ודאי אינו אוסר והרי ע"י שחותם הכלי בחב"ח מותר העכו"ם ליגע וז"פ ועוד כתבתי בזה בסוף התשובה בסוגיא דרבוצה מה ששייך לכאן לתשלומת הדברים ונכתבו שם שלא בהשגחה:

אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו דלכך לא אמר מנסך ממש דקלב"מ ומה קושיא והא באמת למ"ד אאדשא"ש ע"כ מוקמי' לה בישראל מומר וא"כ גם למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש לוקמא בישראל מומר וא"ל דאכתי הו"ל דבר שא"ש ומה מועיל מה דהוא מומר וגם הא הו"ל קלב"מ דז"א דהרי בחידושי רמב"ן בע"ז דף נ"ט ע"ב בהא דאמרו לא כל הימנך שתאסור ייני האריך הרמב"ן דא"כ כל מגע גוי ביין לא לאסור כלל דהו"ל דבר שא"ש ול"מ לאסר וכ' דכל שנגע בודאי אסור דהרי אסור יי"נ דרבנן הוא משום בנותיהם וא"כ אכתי שייך משום בנותיהם והא דאמר ריב"ב דלא כל הימנך מיירי באופן ששפך יין ולא נגע כגון במוריקא וריקי ע"ש ודבריו ראויין למי שאמרן דכל דאסור משום בנותיהן מה בכך שלא יכול לאסרו ס"ס הוה בכלל הגזירה דמשום בנותיהן. ולפענ"ד גם הר"ח שם שמביא הרמב"ן דכתב דשאני לי' לר"נ יי"נ דחמור דאוסר אף במגעו משום יינו ג"כ כוון לזה ויתיישב בזה קושית הרמב"ן עליו ע"ש. עכ"פ יש לאוקמ' מנסך בישראל מומר דדינו כעכו"ם והוא בכלל יי"נ דרבנן דגזרו בזה וא"כ אף דבר שא"ש אסור דמומר דינו כעכו"ם לכל דבריו וקלב"מ ל"ש בזה דבאמת אינו חייב מיתה דבאמת א"י לאסור דבר שא"ש ועיקר איסורו משום בנותיהן וא"כ בזה חייב לשלם ול"ש קלב"מ והיא קושיא נפלאה ובאמת לא שכשך כלל ולא עבדו ומ"מ נאסר. אם לא שנא' דלענין איסור משום בנותיהן לא הוה ישראל מומר בכלל עכו"ם דמ"מ ל"ש משום בנותיהן ואינו בגדר זה וצ"ע בזה. אך גוף דברי רמב"ן לא זכיתי להבינם דמגע גוי ביין שלנו לא שייך לגזור משום בנותיהן דניהו דנגע אבל מה ענין לבנותיהם דהא לא שותה בבית הגוי ובודאי דזה אסרו משום לתא דיי"נ דאורייתא וצ"ע בטור וב"י ר"ס קכ"ג ובאמת הר"ן הרכיב שתי האיסורים משום בנותיהן ומשום יי"נ וצ"ע שוב ראיתי בחידושי הרמב"ן בע"ז דף ל"ז גבי הא דאמרו דגזרו על יינן משום בנותיהן שם משמע בהדיא דדוקא ביינם ל"ש חשש שמא באמת נסך לע"ז דהא אם איתא דנסך לא הוה מוכר לי' כדאמרו אם איתא דאקצי' לע"ז לא הוה מזבין ליה אבל במגען ביין שלנו חיישי' דטרחו ומנסך להו וכ"כ הרמב"ם דהחשש הוא שמא מנסך ליה וא"כ אין מקום לדברי הרמב"ן אלו אבל בהתירוץ השני שם ברמב"ן י"ל דגם מגען ביין שלנו הוא בשביל בנותיהן ע"ש שסתם הדברים ובחידושי הארכתי בזה וע' בעלה הנדפסת בריטב"א על ע"ז הנדפס באובן מהגאון מוהרמ"ס ז"ל שרמז לזה ועכ"פ דברי הרמב"ן כאן צ"ע שסתם הדברים ועכ"פ בישראל מומר דדינו כעכו"ם בודאי י"ל דהחשש שמא מנסך לה דבנותיהן ל"ש בי' ומיושב קושייתי ודו"ק. איברא דאף אם נימא דמגע עכו"ם אוסר משום בנותיהן אכתי צ"ב דבחמת משום בנותיהם לא הי' לאסור רק בשתיה כמו דגזרו על פתן משום חיתון וע"כ דכל שגזרו על שתיה משום בתן ממילא אסרו בהנאה משום לתא דיי"נ וכמ"ש הרמב"ן וכיון שכן עדיין יקשה דבאמת אינו אוסר דבר שא"ש אף אם נסכו ממש ג"כ לא היו יכול לאסור דבר שא"ש ורק משום בנותיהם גרידא איכא איסור א"כ שוב לא אסור בהנאה. אמנם נרא' דזה תלוי דאם נימא דאין אדם אוסר דשא"ש אף במעשה א"כ ל"מ לאסור אבל אם נימא דבמעשה יכול לאסור א"כ כל שאסור בשתיה משום בנותיהם א"כ אין לך עשה מעשה גדול מזה וכעין דאמרו דבדיבורא קעביד מעשה ושוב יכול לאסור בהנאה משום לתא דיי"נ דכל שעשה מעשה יכול לנסך ממש וא"כ שוב שייך לגזור משום לתא דיי"נ וצ"ל דריב"ב דאמר לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ומותר בהנאה ע"כ מיירי דלא נגע כמ"ש הרמב"ן דאל"כ שוב אסור אף בהנאה כמ"ש. מיהו אין הכרח די"ל דיב"ב ס"ל דאין אדם אוסר דבר שא"ש אף במעשה וכדאמרו בחולין דף מ"א כתנאי וריב"ב ס"ל דאינו אוסר אף במעשה א"כ שוב א"צ לאוקמא בלא נגע ואף בנגע אוסר בשתייה אבל לא בהנאה דמשום לתא דיי"נ אין בו וכמ"ש:

ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' בע"ז דף ל"א ד"ה המפקיד שהקשו דממנ"פ אי ס"ל לריב"ב כר"א דלא חייש לזיוף אף בשתייה לשתרי ואי חייש לזיוף כרבנן אף בהנאה לתסרי ותירצו דריב"ב לטעמיה דס"ל דלא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי וא"כ אף דחייש לזיוף דנגע ביה ושתה מיניה מ"מ לא חייש להחליף בשלו שיאסר גם בהנאה ודבריהם תמוהים לפענ"ד דא"כ אף בשתיה לשתרי דהא אין אדם אוסר דבר שא"ש. וכפי הנרא' דס"ל להתוס' וכ"נ מרש"י בדף נ"ט דבשתיה אסור בשביל דכל דנסכו שלא בפני ע"ז ניהו דלא נאסר בהנאה בשתיה אסור והדבר יפלא דממנ"פ או דהוה נסך ואסור בהנאה או דלא הוה נסך כלל וגם עכ"פ להאי טעמא דלאו כל הימנך שתאסר מותר אף בשתיה ולפמ"ש הדברים כפשטם דעכ"פ בשתיה אסור בשביל בנותיהם וכמ"ש ובהנאה לא מצי לאסור דריב"ב ס"ל דלא יכול לאסור אף במעשה וכמ"ש בחולין שם ודו"ק:

ובזה י"ל הא דהקשה המהרש"א על קושית התוס' דהיאך מסתפקא להו להתוס' אי ס"ל לריב"ב כרבנן או כר"א והא בש"ס מוקי בהדיא דס"ל כרבנן ולפמ"ש א"ש דהנה בהא דכתבו התוס' דלאחלופי בשלו לא חשו ציין הגאון דבדף כ"ט אמרו דבחותם אחד לא חייש לזייף לאחלופי והוא לכאורה תימה על התוס' שלא הרגישו בזה שהיא ראיה ברורה. אך לכאורה אינו קושיא דשם לענין חומץ דלאו בר אנסוכי א"כ לא חשו שיטרח לזייף בחותם אחד ולהחליף דמתיירא שיכיר חותמו אבל ביי"נ חיישי' דטרחו להחליף דחביב עליהם שינסכו יינם של ישראל וכמ"ש הרמב"ן דף ל"ז אמנם ז"א דהרי יינם שלהם כל שנסכו לא מזדבנו ולכך הוכרחו לגזור משום בנותיהן א"כ יש לחוש שיחליפו רק ביינם שלא נסכו וזה רחוק דמסתמא יין עכו"ם נסכו לע"ז וע"כ דחיישי' ליינם שלא נסכו וא"כ לא הוה רק סתם יינם ואינו רק מדרבנן ול"ח וז"ב בכוונת התוס'. ומעתה י"ל דודאי התוס' בקושייתם ס"ל ג"כ דריב"ב ס"ל כרבנן כדאמרו שם ורק דס"ל להתוס' כס"ד דחיישי לאחלופי ביינם והיינו ע"כ בסתם יינם וס"ל לרבנן דחייש לאחלופי בחותם אחד וא"כ שוב הקשו דא"כ יש לאסור שמא לא החליפו רק שנגע ונסכו דע"ז אין לחוש שמא החליפו ביינם דא"כ ע"כ החליפו בסתם יינם דביי"נ ממש ודאי לא רצו להחליף כל דאקציה לע"ז ואין לחוש רק לסתם יינם ושוב ליכא למיחש כלל לענין הנאה דכל שלא נסכו אינו אסור רק בשתיה משום בנותיהם וע"ז הקשו דעכ"פ ניחוש שמא נגעו ביינם ונסכו ולא החליפו כלל וזה בודאי טרחו לנסך יינם של ישראל וע"ז כתבו דריב"ב ס"ל דאין בידו לאסור ואין לחוש רק שהחליפו ביינם וזה ל"ח דע"כ החליפו בסתם יינם ולא בנסך ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק ומדוקדק ל' התוס' דל"צ לומר כלל דל"ח כיון שספק דרבנן רק דע"כ לא החליפו רק בסתם יינם וכל שלא נסכו אינו אסור בהנאה וכמ"ש. ובגוף קושית התוס' הי' נלפענ"ד דבאמת כיון שיש ספק אי זייף בעצם הוא מותר רק דגזרו משום בנותיהם וא"כ ל"ש חזקת כשרות דגם כעת היא בחזקת כשרות וא"ל דעכ"פ מדרבנן אסרוהו להיין שוב אזל חזקת כשרות דז"א דבאמת אין אדם אוסר דבר שא"ש וא"כ לא נאסר רק דעכ"פ אסור משום בנותיהן אבל חזקת כשרות לא הלך דהיין באמת כשר. ובזה יש לכוין בדברי התוס' שכתבו דריב"ב לטעמיה וס"ל דאין אדם אוסר ולא החמירו כ"כ לחוש לאחלופי ביינם והיינו דבאמת לענין חשש אחלופי ביינם שוב ל"ש חזקת כשרות דהא חיישי' שנתחלף ואינו אותו היין שהפקיד וע"ז כתבו דלזה אין לחוש דל"ח שכיון שאינו רק דרבנן דעיקר יינם מדרבנן משום בנותיהם ואף דגזרו בהנאה משום לתא דיי"נ כל שעיקרו רק דרבנן ל"ח לספיקו ואין לחוש רק שמא נסכו יינם של ישראל דזה הוה ספק תורה וע"ז אין לחוש דהא לא יכלו לאסרו ושוב אהני חזקת כשרות ודו"ק היטב:

ובזה מיושב גם קושית מהרש"א דלהס"ד ג"כ ידע דלהחליף בשם אחרים לא חיישי' דאינו רק דרבנן ורבנן ל"ח רק שמא נגע ביינו וע"ז שוב יש לו להיין חזקת כשרות וי"ל דרבנן לא חיישו רק באין להיין חזקת כשרות כגון שמתחלת הדריכה הי' ברשות העכו"ם ולכך הקשו דעכ"פ כל שחיישו לזיוף שוב ניחוש שמא נגע ונסכו ול"ש חזקת כשרות דהרי עכ"פ יצא מחזקת כשרותו שעכ"פ בשתיה נאסר והרי מקודם הי' מותר אף בשתייה וא"כ עכ"פ הלך חזקת כשרות שהי' לו ול"ש להעמיד בחזקת כשרות וכמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות דכל שמדרבנן אזיל חזקת כשרות שוב ל"ש להעמיד על חזקתו הראשונ' וע"ז כתבו דריב"ב לשיטתו דא"א אוסר דבר שא"ש וא"כ בעצם היין מותר רק שאסרו משום בנותיהם אבל חזקת כשרו' לא אזל לי' דאכתי הי' בחזקתו ודו"ק היטב כי הוא חריף עמוק עמוק. והנה התוס' בחולין דף מ' הקשו ד"ה ר"נ דכאן משמע דר"נ ס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש ובע"ז גבי על נכרי לחנותא והוה חמרא וקאסר ר"נ היין ואמאי והא אין אדם אוסר דבר שא"ש. ובאמת לפמ"ש הרמב"ן הנ"ל דעכ"פ בשתיה אסור משום בנותיהם לק"מ קושית התוס' ומה דמקשה הש"ס ממנסך כבר כתבתי למעלה דשם דאמרו משום קלב"מ ע"כ דאסור משום נסך ממש. אך בגוף קושית התוס' בחולין הנ"ל נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בב"ב דף פ"ח אמרי גבי האי דאייתי קרי קרי ואמרו דא"י להקדישם כיון דקייצו דמיה והאחר נטלן הרי הן של האחר וחייב דמים ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מערכין ולפ"ז שם דעל לחנותא ושאל על יין א"כ שפיר יכול לאסור ול"ש דבר שא"ש דהרי יכול ליקח היין כיון דקייצי דמיה כל רביעית יין בכך וכך א"כ שפיר יכול לאסור ודוקא כשבא לביתו של ישראל שאינו מוכר יין א"י לאסור אבל בחנות שעומד להמכר שפיר יכול לאסור ראה זה חדש הוא ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש בשו"ת חינוך ב"י באו"ח סי' י"ז באחד שאמר בבית המטבחיים בכמה בשר זה לק"פ וכתב המ"א כיון דלא הוה שלו לא יוכל לאסרו ומשום מ"ע ליכא. ולפמ"ש כיון שבשר עומד להמכר בבית המטבחיים ויש לו קוציתא וזה שאל כמה קציצת דמים וא"כ בכה"ג שוב יוכל לאסור אף שאינו שלו וכמ"ש ודו"ק:

והנה לכאורה קשה בהא למ"ד לצעורי קמכוין ממנסך ומה קושיא כיון דמ"ד מנסך ממש ע"כ משום דאגבהה קניא וא"כ שוב ל"ש לצעורי דמה מצערו הא יצטרך לשלם לו דהרי קנאו בהגבהה והו"ל שלו וא"ל דיכול לומר הש"ל כל דהוא לצעורי דז"א דאטו הוא דבר ברור דהוא לצעורי רק דלא יוכל לאסור מספק ותלינן דהיא לצעורי ולפ"ז עכ"פ יוכל הניזק לומר מה לי ולך קח לך היין כיון דלדעתך לא נאסר ואני יש לי ספק וכעין מ"ש הש"ך ביו"ד סי' ד' ובנקה"כ שם ע"ש והיא קושיא גדולה וא"ל דקושית הש"ס היא משוגג דל"ש מדאגבהה קניא כמ"ש הפ"י בגיטין וא"כ שוב א"י לאסור ואמאי אצטרך לפטרו הא לא ניסך כלל דז"א דבשוגג שוב ל"ש לצעורי וא"כ שוב יכול לאסור דבר שא"ש והיא קושיא נפלאה וצ"ל דס"ל לש"ס דזה סברא ברורה דבודאי לא כוון רק לצערו דמה"ת לחשוד לאיש יהודי שבשאט בנפש ירצה לשחוט לע"ז או לנסך לע"ז ומסתמא מתכוין רק לצעורי וא"כ שוב יוכל לומר הש"ל ושפיר מקשה ועיין בחו"מ סי' קמ"א סי"א דאכל ערלה ושביעית וכלאים לא הוה חזקה ובתומים שם סק"ז תמה דהא המסכך גפנו של חבירו לא נאסר דהו"ל דבר שא"ש וא"כ שוב מהראוי להיות לו חזקה דל"ש לומר דמה אכפת לי' באכלו איסור הא כיון שא"ש לא נאסר ולא מקרי כלאים. ולפענ"ד ל"ק מכמה טעמים דכל הטעם דאינו אוסר דבר שא"ש בכלאים כתבו התוס' ביבמות פ"ג ובר"ש פ"ז דכלאים מ"ה דכלאים בניחותא דבעלים תלוי והא לא ניחא לי' ולפ"ז כיון דקיי"ל בחו"מ סי' שע"ג דגזלן שהשביח אם מחזיר לנגזל אין לו רק דמי הוצאה והשבח כלו של הנגזל דארעאי אשבח וא"כ כאן ניחא ליה להמערער שיזרע כלאים דאז יוכל לקחתם דהא אין לו רק דמי הוצאותיו וא"כ שוב נאסרו וא"ל כיון דניחא לי' שוב יאסרו ומה בצע לו להמערער בפירות של כלאים דז"א דניהו דיאסרו ולא ניחא ליה הא עכ"פ כשיחזירם לו לא יצטרך לו להחזיר אף דמי ההוצאה ויכול לומר טול פירותיך וא"כ שוב אית לי' שותפות בהפירות דהפירות הם של הזורע ואף דהן איסור מ"מ אם נימא דא"ה מקרי שלו כמו שהוא דעת הרבה פוסקים שוב יוכל לאסור דכל דיש לו שותפות בגווי' נאסר ובלא"ה נראה לפענ"ד דזה טעות דשם דסכך גפנו על תבואתו של חבירו שייך לומר דא"י לאסור תבואה שא"ש אבל כאן מה שזרע בעצמו כלאים שפיר יכול לאסור לנפשו ומה בכך דהקרקע הוא של חבירו הא הקרקע לא נאסר וכשיחזור להנגזל יעקור כל הכלאים והארץ לעולם עומדת ולא נאסרה ובלא"ה י"ל דאדרבא כיון שזרע כלאים יכול המערער לומר כיון דזרעת דבר איסור אדרבא בשביל שגלית דעתך דהקרקע אינו שלך דאל"כ מה"ת לזרוע כלאים דבשלמא ערלה ושביעית א"א כ"א באיסור אבל כלאים מה"ת למתלי שרצה להחזיק בקרקע אדרבא לפי שאינו חפץ להחזיק לכך זרע כלאים דלא נאסרו וגם לפמ"ש הר"ש הטעם דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא לי' ושל אחרים לא ניחא לי' וכאן כיון שרצה להחזיק בקרקע שא"ש שוב ניחא ליה ושפיר אוסר אף דבר שא"ש וז"ב ודו"ק:

והנה בהא דשיטת התוס' דאף באית ליה שותפות שייך לצעורי הקשה תלמידי החריף מוה' סענדר שורשטיין ני' דבזה יקשה קושית הכו"פ סי' ד' דאמאי נימא דלצעורי קעביד הא אינו רק ספק וניזל לחומרא וכ' כיון דאא"א דשא"ש מה"ת רק מדרבנן תלינן לקולא ולפ"ז ביש לו שותפות דיכול לאסור מה"ת למה ניזיל לקולא ואביו המופלג א"ל כן לאחר תפלת שחרית י"ז אלול תרט"ז והשבתי כרגע די"ל דמיירי באית לי' שותפות רק מעט באופן שבטל ברוב מה"ת במב"מ רק מדרבנן נאסר ומ"מ יכול לאסור דממונא לא בטיל וא"ל דאכתי היאך מצי להקשות דלמא מיירי שיש לו שותפות מחצה למחצה ולא בטל. אך נראה דבאמת הקשו התוס' דהיינו מדמע. אך לפמ"ש אינו מדמע דשם מערב הרבה באופן דלא בטל וכאן מיירי שאין לו רק מעט רק דממונא לא בטל וא"כ ע"כ מיירי באינו רק מעט ושפיר שייך לצעורי ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הסמ"ע סי' שפ"ה דביי"נ הי' לו לחלק יין שלו ואח"כ הי' לו לצערו והקשה הש"ך דא"כ מה מקשה ממנסך ולפמ"ש י"ל דבש"ס דמיירי דאינו רק מעט דאל"כ הו"ל מדמע י"ל דלא חש על המועט שלו וכוון לצער אבל בש"ע מיירי ביש לו שותפות מחצה על מחצה או רוב ושוב הי' לו לחלק ודו"ק. אך בגוף תירוצי יש לפקפק דכל שיכול לאסור אף דאינו רק שותפות מעט שוב נאסר כלו. אמנם י"ל כיון דלא נאסר רק בשביל חלקו המעט בטל ברוב ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף