שואל ומשיב/ד/ג/קמ

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן קמ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב החריף מו"ה מאיר נ"י מווילקאטש.

אשר שאל בהא דאמרו בעירובין דף מ"ז ע"ב חרם שבין שני תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ואסיק דא"צ רק מחיצה קלה וכן קי"ל בש"ע או"ח סי' ת"ב וע"ז הקשה דהא כיון דהוא דרבנן דתחומין דרבנן ננהו נימא ברירה דכל אחד מה שממלא משלו הוא ממלא וכמו דקי"ל בחבית של שותפין דכל אחד חלקו כרגליו כדאמרו בביצה דף ל"ח. והנה לכאורה רציתי לומר דבדבר לח בלח לא שייך ברירה דהכל נבלל אבל הך דחביות של יין הוה תיובתא דשם מבואר דאמרינן ברירה אף בלח ועיין מג"א סי' שצ"ז ס"ק ח' וכן בהך דשני לוגין דאם היינו אומרים ברירה אף בשני לוגין אמרינן ברירה אף בלח שהוא נבלל ועיין במקו"ח לשארי הגאון מליסא ז"ל סי' תמ"ח ס"ק א' שרצה לחלק דלא שייך ברירה בדבר לח ואף תנאי לא מהני והך דחביות ושני לוגין הוה תיובתא.

ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דהכי הקשו התוס' דאם נימא ברירה א"כ שוב נתברר למפרע שכל הפתחים נטהרו ושוב הוה כאן רוב ברור שהן טהורים למפרע וא"כ שוב מהראוי ליזל בתר רוב וע"ז תירצו דמיירי בפתח חדש ושוב לא שייך ברירה למפרע וא"כ נ"מ לענין זה בין קודם שיוציאו המת ובין אח"כ ובזה מיושב המשנה דשפיר נ"מ בפותח תחלה לענין קודם שיוציאו המת דאם פתח בארבעה טפחים מציל על כל הפתחים ממנ"פ אם עתיד להוציא בפתח חדש ושייך ברירה אף בפתח חדש שוב מהראוי שיטהרו כל הפתחים דהו"ל רוב ואם עתיד להוציאו בפתחים הישנים שוב הוה ברירה דבפתחים הישנים בודאי שייך ברירה וא"כ שוב הוה כאן רוב ברור ממנ"פ לענין הפתחים הישנים ודוק היטב. עוד י"ל דלכך לא אזלינן בתר רוב דאם נימא דלא טהר רק מכאן ולהבא וא"כ שוב הו"ל דבר שיל"מ דלאח"כ עתידין לטהר ולכך כ"ז שלא הוציא לא שייך רוב דהו"ל דבר שיל"מ וכבר נודע מ"ש הר"ן דגם ברובא דאיתא קמן כל שהוא דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב וגם לפמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה דבאתחזיק איסורא ל"א ב"ר וכאן הו"ל אקבע איסורא וכמ"ש ושוב לא אזלינן בתר רוב וז"ב ולפי זה שפיר הקשו התוס' דאם אמרינן ברירה שוב לא שייך דבר שיל"מ דממ"נ או שמותר גם כעת או שיהיה אסור גם אח"כ וכעין שהקשה הצ"צ סי' ס"ט בשם עבודת הגרשוני לענין טריפה דלא מקרי דבר שיל"מ וע"ז תירצו התוס' דהו"ל דבר שיל"מ להוציאו דרך פתח חדש וא"כ לא נתברר למפרע והו"ל דשיל"מ וז"ב ויש ליישב בזה הקושיא הנ"ל ואכ"מ לקבל ארוך. והנה בגוף ענין ברירה דנחלקו ב"ש וב"ה לכאורה בחשב להוציא לא שייך כלל ברירה דע"כ לא אמרינן ברירה למאן דס"ל ברירה דוקא בדבר שיטהר למפרע וכמ"ש בתוס' רי"ד הובא בקצה"ח סי' ס"א ובאבני מלואים סי' מ"א דאם אמר שאחת משתי אחיות שארצה אח"כ לברר תהיה מקודשת לי לא שייך ברירה דלא אתברר למפרע דגם הוא לא רצה שיתברר למפרע רק מה שירצה לברר אח"כ וה"ה כאן בחשב לפתוח אחר שהי' המת וא"כ איך שייך בירור למפרע אך יש לומר דניהו דלא חשב למפרע אבל במה שחשב אח"כ אמרינן דהו"ל כאילו חשב למפרע עכ"פ בזה מיושב מ"ש התוס' דנקט חשב לרבותא דב"ה דאף במחשבה מעליא פליגי דמועיל להציל כל הפתחים דעלמא ועיין מהרש"א ופ"י שהאריכו בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה רבותא גדולה דהא דל"ש בזה ברירה ודוק היטב בכל מ"ש. עוד נראה לי דבר חדש במה שהקשיתי דניזיל בתר רוב וגם במ"ש דהו"ל ספק דרבנן דהנה כבר נודע מ"ש הרא"ה והמגיד דבבדיקה כיון דנתקנה בתחלתו על הספק ע"כ החמירו בו וכ"כ הכ"מ לענין כתמים ועכ"מ פי"א ממעשר דכל דתחלתו החמירו על הספק אף ס"ס לא מועיל בו ולפי זה כיון שהחמירו חז"ל דקודם שיצא המת כל הפתחים אסורים ומטעם שסופו לצאת הטומאה אף שלא נודע שמא לא יצא כלל וישרף במקומו וכדומה ואפ"ה אמרינן דסופו לצאת הטומאה טמא ואם כן ממילא לא מועיל גם רוב וכל הפתחים טמאים מספק. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי רש"י הסותרים זא"ז שבביצה דף י' פרש"י שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכיון שאין אנו יודעין באיזה יוציאנו הלכך כלן טמאים ומשמע דאינו רק גזירה דרבנן ובדף ל"ח פירש"י בהדיא דהוה הל"מ וכ"כ בעירובין דף ס"ח ועיין שיטה מקובצת שתמה בזה על רש"י ועפ"י שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת באותו פתח שמוציא דרך שם היא הל"מ והיינו באין לו רק פתח אחד שבודאי סופו לצאת דרך שם אבל כיון שהחמירו חכמים שאף בשני פתחים שניהם טמאים מספק שמא יצא דרך אחד מהם ואם כן עשו הטומאה על הספק גם כשיש רוב לא מועיל וז"ש רש"י שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם והיינו בכל מקום שפתחו ארבעה שסופו לצאת דרך שם אף שיוכל לצאת דרך פתח אחרת אפילו הכי גזרו ולכך גזרו אף ביש פתחים הרבה ואין אנו יודעין באיזה יוציאנו ומעתה רש"י בדף ל"ח דמיירי בדרך יציאתה בודאי והיינו אם ליכא אלא פתח אחד שאז בודאי תצא טומאה עי"ז הפתח עפ"י רוב עכ"פ וזהו הל"מ שטמא אם כן גם כשלא נודע החמירו החכמים וגם בעירובין קאי על דרך יציאתה בודאי שאין פתח אחר וגזירת חכמים היה על ספק שמא בפתח זה או בפתח אחר ולכך אף רוב לא מהני. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י שהקשה על התוס' דהא נ"מ מקודם שהוציא ולפמ"ש א"ש דע"כ ל"ש דנתקן על הספק היינו דוקא אם נימא מכאן ולהבא אבל למפרע טמא אף שלבסוף הוציא רק באחד מהם והוברר למפרע שכזה הי' עתיד להוציאו ואפילו הכי טמאו למפרע בשני פתחים אם כן נתקנה רק על הספק אבל אם באמת אמרינן ברירה אם כן מתחלה לא טמאו רק בשביל שיש ספק או בזה או בזה ואם כן ל"ש שתקנו על הספק דאם כן אמאי אמרינן ברירה שהוברר על תחלתו שעתיד לצאת דרך שם הא אף שהוברר למפרע מ"מ תחלתו הי' בספק ואם כן ע"כ דלא נתקנה על הספק שיהיה כודאי דאל"כ לא שייך ברירה וכיון שכן שוב מהראוי ליזל בתר הרוב וע"ז כתבו התוס' דבכה"ג באמת לא אמרינן דנתקנה על הספק כל שהוברר למפרע שהי' טהור ולא הי' כאן באמת ספק כלל ורק בפתח חדש דל"ש כאן ברירה בזה החמירו בתחלתו על הספק ולא אזלינן בתר רוב. ובזה מיושב גם המשנה הנ"ל דלכך בפותח תחלה בעי ארבעה טפחים ומשכחת לה במוציא באמת דרך הפתח הישן ומטמא עכ"פ מספק טרם שנודע דלא שייך לומר ברירה דהא עכ"פ קודם שהוציא המת היה כלם בספק ונתקנה על הספק ורק כשאין ד' טפחים ל"ש ספק כלל דבודאי לא יוציא פחות מד' טפחים ושפיר אינו מטמא גם קודם שיוציא דלא נכנס לבית הספק ודוק היטב. והנה בהא דאמרי בעירובין הריני מערב לשבתות של כל השנה וכו' ר"ש אומר הרי זה עירוב והא שמעינן ליה לר"ש דלית ליה ברירה וא"ר יוסף מאי קושיא דלמא בדרבנן יש ברירה ולכאורה תמוה כיון דס"ל לר"ש ור' יוסי ספק עירוב כשר ואם כן מה קושיא הא דס"ל אין ברירה היא מפני ספק כמ"ש הב"ש סימן קל"א והרי ר"י ור"ש ס"ל בעירובין דף ל"ה דספק עירוב כשר ואם כן בספק עירוב כשר ל"ש אין ברירה והיא קושיא גדולה לפענ"ד ולכאורה רציתי לומר לפי מה דמפרש הש"ס בדף ל"ו דלא אמר ר"י ספק עירוב כשר רק ביש לו חזקת כשרות והיינו משום דיש כנגדו חזקת ביתו ואוקי חזקה כנגד חזקה ואם כן במקום דליכא חזקה דכשרות דהספק היא על עיקר עירוב אם יתירהו בזה שוב שייך חזקת ביתו כנגדו ול"מ ספק עירוב ואם כן ל"ק והן נסתר מחמתו דברי האבן עוזר בחידושיו לשבת דף ל"ד ובעירובין דף ל"ח מילא דבריו דדוקא ר' יוסי הוא דס"ל כן אבל לר"ש וכן קי"ל אף באין לו חזקת כשרות כשר אף דיש לו חזקה לחומרא בדרבנן ספיקו להקל ע"ש שקבע מסמרות בזה. ומן האמור דבריו מופרכים דא"כ מאי מקשה הש"ס על ר"ש הא ספק עירוב כשר אף ביש לו חזקת ביתו. אמנם אחר העיון יש לומר באמת כוונת הש"ס כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה והיינו לא דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק דלפי שיטת האהעו"ז לר"ש בדרבנן ספק עירוב כשר אף שיש לו חזקת ביתו ורק לר' יוסי הוא דפסול ולפ"ז כל בדרבנן לא שייך ברירה בעירוב דספק עירוב כשר ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דאמאי לא אמר הש"ס גם על רב דאמר ליתא למתניתין מקמי דאיו ולחלק בין דרבנן לדאורייתא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם קאי לר' יהודה דהוא ס"ל דספק עירוב הרי זה חמר גמל וס"ל להש"ס דגם בדרבנן מחמרינן וכן לר' יוסי ורק לר"ש הוא דיש לחלק כן והא דאמרי קסבר ר"י מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדרבנן ל"ש בדאורייתא ומאן דלית ליה ברירה ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן וקשה ניהו לו יהא כן הא ספק עירוב כשר היינו משום דס"ל לר"י כמ"ש היש"ש דאין ברירה לאו משום ספק הוא ועיין ב"ש סי' קל"א ס"ק ד' ובמ"ש בגליון שם ראיותי להיש"ש וא"כ לכך אינו מחלק דגם דספק עירוב כשר כאן לאו ספק הוא. ויש להמתיק הדברים דזה תלוי בזה דאם נימא דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ע"כ דלאו משום ספק הוא דאל"כ יש לומר דבדרבנן ספיקו להקל וא"כ ע"כ לאו משום ספק הוא ושפיר קשה על ר"ש. ולפ"ז נראה לי ראיה דאין ברירה לאו מטעם ספק דאל"כ לדידן דקיי"ל ספק עירוב כשר שוב ל"ש ענין ברירה כלל בעירוב דספק עירוב כשר. מיהו זה אינו דהרי בדאורייתא ס"ל לר"ש ג"כ דספק ערוב פסול ולכך הוצרכו הפוסקים בסי' תי"ג לבא משום דתחומין דרבנן. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם ד"ה אלא איפוך שהקשו דבלא איפוך שפיר אשכחן תנא דלית ליה בדרבנן והיינו רבנן דר"ש ונדחקו מאד דרצה לידע שם התנא. ולפמ"ש אתי שפיר. ובאמת לכאורה אין ראיה דלמא לעולם בדרבנן ס"ל דיש ברירה רק דכאן דיש חזקת ביתו ובחזקת ביתו אף ספק דרבנן להחמיר כמבואר בסי' ק"י ולכך הוצרך להפוך ולומר ר"ש היא ולר"ש בספק עירוב כשר ולא אזלינן בתר חזקת ביתו כלל וע"כ דר"ש לית ליה ברירה כלל אף בדרבנן והיינו משום דאינו ספק כלל וכמ"ש ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. והנה לכאורה יש סתירה לזה מהא דאמרו שם ולימא ליה תנא דבי איו הוא ומשני דלא שמיע ליה וקשה לפמ"ש אין כאן ראיה דהא תנא דבי איו משום ר' יהודה הוא דתני ליה והרי ר' יהודה ס"ל דהרי זה חמר גמל והו"ל חזקת ביתו ולכך מחמיר מספק ולא אמרינן ברירה. אך נראה דהדבר נכון דהרי תנא דבי איו הוא דאין אדם מתנה על שני דברים כאחד דהיינו לכאן ולכאן ולפ"ז כיון דאין הספק רק אם ילך לכאן או לכאן אבל חזקת ביתו כבר אבד חלף הלך לו א"כ שוב לא שייך חזקה ביתו ושפיר מוכח דס"ל דאף בדרבנן גרידא אין ברירה ודוק. והנה הי' נראה לפענ"ד בענין ברירה דבר חדש דאם יש בענין אחד שני איסורים אחד איסור תורה ואחד איסור דרבנן ויש לנו להסתפק אם נימא ברירה דלא היה כאן אותו איסור כיון דלענין האיסור תורה לא אמרינן ברירה ממילא גם לענין איסור דרבנן לא אמרינן ברירה.

והטעם נראה לפענ"ד ברור דכיון דברירה היא ספק וא"כ כיון דלגבי איסור תורה אזלינן בספיקו להחמיר וחוששין אנו שמא איכא כאן האיסור וא"כ ממילא הוה זלזול לדרבנן וכבר נודע מ"ש המהר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד דכל שיש כאן ספק תורה ודבריהם כמו ספק בירך בהמ"ז דהשלשה ברכות הן מן התורה צריך לברך גם הרביעית כדי דלא ליתו לזלזולי והארכתי בזה הרבה בחיבורים הנדפסים ואשר בכת"י. ובזה אמר אני ליישב היטב דברי רש"י בע"ז דף מ"ז הי' שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופירש"י אפילו חלקו לפי שאין ברירה ותמה התוס' יו"ט דהא טומאת ע"ז אינו רק דרבנן ובדרבנן אמרינן יש ברירה וכתב דבע"ז החמירו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהא לענין איסור הנאה מאבנים ועצים ועפר אסור מה"ת דמיירי בבית של ע"ז ממש ולא משמשי ע"ז וכמ"ש הריטב"א שם שאם נתערבו הכל אסור בהנאה דהא בדאורייתא אין ברירה ועמ"ש שם דביתו של נכרי ע"ז ממש הוא ע"ש וא"כ כיון דלגבי איסור הנאה היא דאורייתא ואמרינן דלא הוברר איזה שלו א"כ גם לענין הטומאה דרבנן ג"כ אין ברירה ואסור וגם הוה תרתי דסתרי וא"ל רק דלענין דאורייתא חוששין ולא לדרבנן וכדי בזיון לדרבנן ולכך מחמירין וז"ב.

אחר שנים רבות שאלני הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י מראווא ג"כ דברי רש"י הלז ולא ראה דברי התוס' יו"ט הנ"ל שכבר קדמו בהקושיא והוא רצה לומר לפי מה דאמרו בע"ז דף נ"ב בתקרובת לע"ז של אוכלין כיון דאיסורא לא בטיל טומאה נמי לא בטלי או דלמא איסור דאורייתא לא בטיל טומאה דרבנן בטיל ומזה רצה לומר כיון דלענין איסור ע"ז לא בטיל וכדמוקי בירושלמי באופן דאין לו ביטול ה"ה לענין איסור טומאה. אבל לא קרב זא"ז דשם כיון דיש כאן בבירור איסור ע"ז וטומאה יש מקום לומר דכל דלא בטיל לענין ע"ז לא בטיל מיניה שם טומאה דכיון דעודנה שם תקרובות ע"ז עליו ממילא שייך טומאה דרבנן כמו בכל תקרובות ע"ז.

ויש מקום לומר דלענין הטומאה דרבנן מבטלין אבל לענין ברירה דאינו רק ספק א"כ בדאורייתא ספיקו להחמיר ובדרבנן לקולא אבל מ"ש כיון דהוה ביחד הוה זלזול א"ש ובחידושי מצאתי שכתבתי בזה דבר נפלא דהנה התה"ד סי' של"ז הביא מדברי רש"י אלו ראיה דכל אבנים של שותפות הן משותפים אף מה שעומד בצד חבירו דאי נימא דכל צד שכנגדו הוא חלקו א"כ נימא ברירה וא"ת דמיירי שנתערבו א"כ לא הו"ל לומר דאין ברירה אלא משום דלא ידעינן ומכירין בהם מטמאין כלן ול"ש לומר משום דאין ברירה ע"ש וכן מבואר בש"ע חו"מ סי' קנ"ז ולפ"ז הרי כבר נודע מ"ש רש"י בגיטין דף מ"ז גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה דהיינו שכל חטה וחטה חציה של טבל חציה של חולין א"כ לפ"ז כל אבן ואבן מעורב חצי של ע"ז וחציו של ישראל וא"כ כל אבן ואבן הוא חציו טמא וממילא נטמא כל האבן לפי שחציו טמא וכבר הארכתי שם באמת דברי התה"ד מבוארים בריטב"א דכל האבנים משותפות לשניהם ועיין קצה"ח סי' קנ"ז שהביא דברי הר"ן שכתב ג"כ כהתה"ד. והנה מ"ש התה"ד דאי מיירי בשנתערבו לא הי"ל לומר דאין ברירה אלא דלא ידעינן בהם דבריו צ"ע דהא באמת זהו הכוונה דאין ברירה שלא הוברר איזה אבנים שהן היתר או של איסור ולא מצי לומר אקח איזה אבנים ואניח אבנים אחרות דאין ברירה ובאמת שבחידושי הריטב"א והר"ן מפרשים באמת דמיירי בשאינו מכיר האבנים וז"פ. אמנם גוף דברי המשנה תמוהין דבתחלה תני שלו ושל ע"ז נידון מחצה למחצה ומשמע דחולקין ומחצה שלו מותר ואח"כ נקט אבניו ועציו ועפרו אסור וא"כ דאין ברירה למה לא יהיה כלו אסור ואמאי נדון מחצה למחצה ורש"י נדחק בזה והריטב"א והר"ן הביאו בשם הירושלמי דאיירי שניכר האבנים של מי הם רק דהן משותפות אמנם כיון דלכל אחד ניכר שלא יהיה משותף דהגוי רוצה שהע"ז יהיה בחלקו והישראל רוצה שלא יאסרו לכך במכיר מותר ע"ש ואכתי דחוק דא"כ עציו ואבניו אמאי אסור וכתבו דזה מיירי באין מכיר וזה דחוק. ולפענ"ד הדברים כפשטם דהנה קרקע עולם אינו נאסר רק בחפר בה שיחין ומערות ולפ"ז כאן דמיירי שקדם הכותל לע"ז לא נאסר המקום וכיון שכן שפיר נדון מחצה למחצה דהיינו שגוף המקום שהיתה עלי' הכותל לא נאסר ומצוה לחלק מחצה למחצה כדי שלא ירחיב מקום לע"ז ולכך נדון מחצה על מחצה אבל אבני' ועציו ועפרו של הכותל שהיה תלוש ולבסוף חברו והשתחוה לבית אסרו וא"כ כיון שכאן מיירי שעשה אח"כ הגוי הבית לע"ז וא"כ נאסר אותו כותל כלו משום דאין ברירה וז"ב ופשוט. ובא וראה שכן הוא שהרי הרב אומר כן בפ"ח מע"ז ה"ה היה הכותל שלו ושל ע"ז נדון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל עכו"ם הכל אסור בהנאה אבני' עציו ועפרו הכל אסור בהנאה והר"ן תמה ע"ז ואמר שזה דלא כירושלמי ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם מיירי כשרוצה לסתור אותו כותל ולהעמיד כותל אחרת על אותו מקום וא"כ אותו מקום הי' שותפות ומחצה למחצה וא"כ מחצה שלו לא נאסר הקרקע דקרקע עולם לא נאסר ולכך של עכו"ם אסור בהנאה דאם יעמיד עלי' כעת יחפור בו יסודות להעמיד הכותל ואז יאסר הכל ולכך אבני' ועצי' ועפרו של אותו הכותל שכבר היה ע"ז אסור הכל אפילו חלקו של ישראל ואין ברירה ודברי רבינו מדוקדקים ונכונים וכלשון ששנו חכמים במשנתינו ודו"ק היטב כי לפענ"ד כוונתי כוונה נפלאה בהמשנה ורמב"ם ועלח"מ שם ועיין בטוש"ע סי' קמ"ז ס"א וכלם לא העירו בזה ועיין ש"ך שם ס"ק א' מה שנחלק עם הב"ח והמעיין בריטב"א ימצא כי דברי הב"ח נכונים דכאן מיירי דהכותל עצמה נעשית ע"ז ע"ש

ודרך אגב ארשום בדברי התוס' בעירובין דף ע"א ד"ה ר' אלעזר בן תדאי אומר אין ברירה שכתבו בזה אין זה כעין ברירה בכל דוכתין כדפירש בקונטרס דהוה כנשתתפו במעות שלא הוברר יין לכל אחד ואחד וסברתם צ"ב ועיין במהרש"א שם. ולפענ"ד כוונתם למ"ש התוס' רי"ד בקידושין (דף נ"א א') להקשות למה לא אמר ברירה באומר כל היכא דמקדשי ארבעים מתוך שמונים ומה שתירץ בזה דבריו תמוהין. אמנם ביאור הענין הוא בקצה"ח סי' ס"א ובאבני מלואים סי' מ"א דכל היכא שהוא אומר מה שיברר אח"כ יהיה קדוש שייך ענין ברירה שנתברר למפרע שזה היה רצונו אבל מה דאמר סתם יקדשו ארבעים מתוך שמנים והרי לא בירר ולא תלה במה שיברר אח"כ ולא שייך ענין ברירה בזה ולפ"ז כאן ג"כ כל שלקחו יין בשותפות ולא ביררו חלק של כל אחד א"כ לא שייך לומר שנתברר אח"כ שזה חלקו והא לא אמרו כלל שכל שיטול כל אחד יהיה שלו למפרע ואפילו למ"ד יש ברירה ל"ש בזה ברירה והוה כאילו נשתתפו במעות דלא שייך ברירה בהיין אח"כ שהרי לא הוברר יין לכל אחד וז"ב לפענ"ד והיא ראיה ברורה למה שחידש הקצות החושן ובאבני מלואים שם ודו"ק. שוב ראיתי בחידושי ריטב"א לעירובין ולפענ"ד הוא הדבר אשר דברתי ודו"ק היטב ושמחתי כי בראשית ההשקפה זכיתי לכוין לסברת הריטב"א הנ"ל ואני כותב בלי עיון בקצה"ח וא"מ כי אני כותב בכפר טריסקאוויטץ בשנת תרי"א ז' תמוז ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רכ"ח מ"ש בענין ברירת הנבררים שלפענ"ד כוון למ"ש דכל שאומר על מה שיבררו אח"כ ל"ש ברירה והביא דברי התוס' בב"ק דף ס"ט א' (ד"ה כל) דמחלקו בין כל הנלקט למה שיתלקט ע"ש שביאר הדברים כעין מ"ש הר"ש והתורת חיים לא עמד על הכוונה וגם נעלם מעיניו דברי הריב"ם ע"ש.

והנה בש"ק בא תרח"י ח' שבט הגיעני מכתב מהרב מוה' מענדיל ני' ראבד"ק זבאריז ובשולי המכתב הביא מה שנשאל מלבוב מחכם אחד במ"ש התוס' בביצה ל"ד ע"ב ד"ה ואומר שהביאו בשם הירושלמי שהקשה מחלפא שיטתי' דב"ש דר"א שמותי הוא וע"ז הקשה דהא בדף יו"ד גבי מת ב"ש ל"ל ברירה ואילו ר"א ס"ל בביצה דף ד' גבי ביצה תאכל היא ואמה דיש ברירה כפי המבואר בחולין י"ד. והנה אף שקושיא זו יש ליישב עיין עירובין דף ס"ח ובתוס' ד"ה תניא אבל קושית מעלתו הן קושיות גדולות דמצינו בכמה מקומות דר"א לא ס"ל כב"ש בריש ברכות ר"א דריש בשכבך וב"ש בדף י"א גבי לימא קרא בבקר ובערב ס"ל כר"י כמ"ש התוס' ברכות דף ב' ע"ב גם בריש נדה אמרו ב"ש כל הנשים דיין שעתן ור"א ס"ל התם דרק ד' נשים דיין שעתן ובעירובין דף ע"ז פריך מהא דרבי עבד כר"א ומה קושיא דהא לא קיי"ל כב"ש גם בפ"ק דסוכה מצינו ב"ש ור"א כלהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן וכעין זה פ"ק דחגיגה אלמא דלאו חדא נינהו ב"ש ור"א ובגיטין פ"ב הקשו התוס' בשם הירושלמי לר"א לתני ט"ז נשים שפוטרות צרותיהן ומה קושיא דהא ב"ש מתירין הצרות לאחין בפ"ג דיבמות ועוד ב"ק יצאה דהלכה כב"ה והלכה כר"א ויהי' הקולות סתרי אהדדי והתוס' הקשו בכמה מקומות למה לא קי"ל כר"א בשביל הב"ק זהו תורף דבריו ובאמת שהן קושיות עצומות. אמנם באמת לפענ"ד זה ודאי דר"א לא סבר תמיד כב"ש דהרי באמת ר"א לא אמר מעולם שלא שמע מפי רבו והרי רבו ר"ע כב"ה ס"ל ועיין תוס' ב"מ דף ל"ז ע"ב דר"ע לא היה מתלמידי ב"ש וא"כ אף דר"א הי' גם מתלמידי ב"ש מ"מ לא ס"ל תמיד כב"ש דהרי ר"ע ודאי היה רבו ולא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו. אמנם כאן מה דפריך הירושלמי מחלפא שיטתי' דב"ש ור"א שמותי הוא היינו משום דחכמים דר"א היינו ב"ה כדפריך הירושלמי תיכף אח"כ מחלפי שיטתי' דב"ה וא"כ שוב ר"א כב"ה ודאי לא ס"ל וא"כ ע"כ דס"ל כב"ש שהרי היה מתלמידי שמאי וא"כ שוב שפיר מחלפא שיטתי' דב"ש אבל בעלמא כל שאפשר דס"ל כב"ה אין קושיא על ר"א דר"א שמע מפי ר"ע ור"ע הלך כשיטתי' דב"ה וז"ב כשמש והוא כלל חדש

והנה במ"ש הירושלמי דמחלפא שיטתי' דב"ה והתירוץ אינו מובן והק"ע נדחק בזה ועיין תוס' שם דכתבו תירוץ אבל בירושלמי אדרבא מגדיל הקושיא ביותר ומצאתי בשיטה מקובצת שם מגיה בירושלמי וא"ש ע"ש ודו"ק ועיין תוס' נדה דף זיי"ן שכתבו דר"א שמותי הוא והוא מירושלמי דתרומות פ"ה ובסוכה פ"ב הלכה ח' לאחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרף ור"א לאו שמותי הוא ושם א"ש דאם נימא דב"ה אית להו ג"כ כב"ש וא"כ בודאי יקשה דר"א דלא כמאן דהא גם ב"ה חזרו והודו לב"ש וע"כ דב"ש מודו לב"ה וא"כ פסק כב"ה ודו"ק היטב כי הוא כלל חדש. שוב ראיתי שטעיתי במ"ש דרבו של ר"א ר"ע ואדרבא ר"ע תלמידו של ר"א אמנם רבו של ר"א ר"י בן זכאי והוא היה מתלמידיו של הלל ועיין בע"ח על משניות ובסדר הדורות אות אל"ף גבי ר"א מ"ש בזה. והנה בהא דאמרו בביצה כאן ברועה אחד כאן בשני רועים ושיטת הר"ן הובא במג"א סי' שצ"ז ס"ק ה' דאף שמעי"ט מסר לשניהם וביו"ט ביאור דבריו שאסור לאחד מהם אפ"ה הוה כרגלי הבעלים לפי שלא בירר דבריו מעיו"ט. ולכאורה תימה דהא בדרבנן יש ברירה ותחומין אינו רק דרבנן ועיין מג"א שם ס"ק ח' דלכך חביות מותרת לפי שאינו רק דרבנן ע"ש וה"ה כאן. וצ"ל דמכאן ראיה למ"ש התוס' רי"ד דבקידש לאחת מאחיות כיון שלא בירר דבריו לא שייך ברירה ואף למאן דאית ליה ברירה ובאבני מלואים סי' מ"א ס"ק ב' תמה בזה שם וכ"כ במק"א דכל שהי' יכול לבררו ולא בירר בודאי לא שייך ברירה וא"כ ה"ה כאן דכל דהיה יכול לברר ולא בירר ל"ש ברירה אף למאן דאית ליה ברירה ודו"ק. והנה ביום ג' במדבר תרכ"ה היה אצלי הרב מוה' ארי' ליבוש הכהן ני' אבד"ק זאריב והקשה בהא דפריך בביצה דף ל"ט וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין השותפין ולפמ"ש הר"ן ל"ק דהא מחלק בר"פ השותפין דהך ברירה מתברר מתחלתה ע"ש ומכ"ש בזה. והשבתי דהר"ן לא אמר רק בשותפין שקנו דמתחלת הקנין קנו ע"מ זה אבל כאן לא קנו הבור רק דממילא כל ישראל שותפין ואולי בעת שנעשה עשה אחד הבור והקנהו לכלם וא"כ השותפות מתחיל בשעה שממלא וז"ב ופשוט.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף