שואל ומשיב/ד/ג/קכט

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן קכט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ששאלת בדיין אחד שנטל שכר כדי לדון דקי"ל שכל דין שדן בטל כמ"ש בש"ע חו"מ סי' ט' ס"ה מהו הדין אם החזיר השכר מה שלקח אם דיניו כשרים. הנה מאוד תמהני אף כי במקומו אינו מבואר אבל בסי' ל"ד סי"ח בהג"ה מבואר דאם החזיר דיניו ועדותיו כשרים ומטעם שאין זה רק קנס בשביל שלקח שכר וכל שהחזיר כשר. איברא דלכאורה צריך להבין לפמ"ש בשו"ת מהרש"ל סימן י"א לענין אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאף אם יעיד אח"כ בפני בע"ד מ"מ לא מועיל דחיישינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורא והט"ז בסי' כ"ח סט"ו הביא כן בשם שו"ת מהר"י בן לב ועיין ש"ך סי' ל"ג ס"ק ט' מ"ש בשם הבעל עיטור לענין קרוב ונתרחק ואם כן אמאי לא נחוש גם כאן דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה ולפמ"ש במפרשי הים בפרק הגוזל בתרא לחלק דדוקא היכא שהיה חשש דמשקר קודם לא מועיל למה שיאמר שנית דחיישינן שמא משקר משא"כ היכא דצריך להעיד פעם שנית אבל אין כאן חשש שקר ע"ש וא"כ י"ל דגם בזה כיון דאין חשש שמא ישקר רק דקנס חז"ל הוא בשביל שנטל שכר כמ"ש הר"ן פ"ב דקידושין בסופו וא"כ לכך כשר כשיעיד שנית אבל בפוסקים לא נתבאר חילוק זה. ובאמת שלכאורה מכאן ראיה להט"ז שם שחולק על המהרש"ל וכתב דמועיל הגדה שנית ול"ש עביד איניש לאחזוקי דיבורא. והטעם נראה לפענ"ד דל"ח בעדות שישנה המעשה בשביל שיחזיק דיבורו וכל שנתרחק או שיגיד בפני בע"ד או שהחזיר השכר לא חיישינן שישקר בשביל שלא ירצה לחזור מדיבורו ופשיטא דלא יחטא וישנה המעשה.

אבל לפ"ז אכתי צריך להבין בדיין אמאי יתכשר הא בדיין שייך חשש דמשום כיסופא יטה לבבו ומחשבתו לחשוב שדינו שדן כבר הוא אמת ומחשבה יותר ניקל שישתנה ממעשה בפועל וכמו באוהב ושונא דבדיין פסול ובעדות כשר ומה"ט כמבואר בש"ע סי' ז' ועיין בעקידה פ' שופטים וא"כ מ"ט יכשר בדיין. והנ"ל בזה דהנה המהרי"ט סי' ס"ט בראשונות כתב דהא דאמרינן שדיין שדן ונטל שכר דדיניו בטלים הוא דוקא במה שדן עפ"י שודא דדייני אבל בדין גמור מה"ת לומר שיתבטל עפ"ז ע"ש. ולפ"ז בשודא דדייני כל שהחזיר ממון שנטל שוב ל"ש חשש שיטה מחשבתו דהא השודא עיקר מסור ללבבו של דיין ואם נטה לזה זהו עיקר הדין כראות עיני הדיין וא"כ ל"ש בכאן חשש כלל דכפי שיטה לבבו כך הדין ואינו רק משום קנס שקנסו חז"ל בשביל שנטל שכר וכל שהחזיר כשר וז"ב לדעתי. וראיתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"א שהביא בשם שו"ת מהר"י בן לב סי' צ"ז שנשאל בדין שכתב פסק ואח"כ נתקבל לדיין באותו דבר אם כשר ול"ח דמחמת כיסופא לא יחזור מדעתו והביא ראיה מהא דכתב הר"ן לענין עדות דאם נטל שכר להעיד דכשר בהחזיר וה"ה לדין דא"ל דבדין פסול אף שהחזיר דא"כ למה אמרו בנדה דף נו"ן דלאתויי נטל שכר והחזיר דכשר להעיד ופסול לדין וע"כ דגם לדין כשר והח"ץ שם דחה ראייתו. ולפמ"ש בלא"ה אין ראיה לפמ"ש המהרי"ט דמיירי בשודא וא"כ לכך גם בדין כשר דבשודא ל"ש שום חשש וכמ"ש אבל בסתם דין שפיר י"ל דכל שכבר כתב פסק כסיפא ליה מלתא לחזור מדבריו וגדולה מזו מצינו בכתובות דף כ"ג דמשחתמו אין מעידין עליו ופירש"י דגנאי הוא להם ומחמת זה חיישינן שיעידו שקר ואם חשו לעדות שקר מכ"ש בדין דיותר ניקל המחשבה להשתנות מהמעשה וכמ"ש. ובאמת שהש"ך בסי' י"ז ס"ק ט' כתב בשם מהריב"ל ח"ב סי' צ"ז דפסול לדון כל שכבר כתב פסקו ודעתו ע"ש וכ"כ בשם המהרלב"ח וזה סותר למ"ש הח"ץ בשם המהריב"ל וגם במ"ש הש"ע בשם המהרלב"ח לפסול תמהני דהלא המהר"י בירב חולק עליו וכמ"ש הח"ץ בשמו ותמהני שלא הזכירו הש"ך וגם בכנה"ג בסי' י"ז ראיתי שהשוה דעת המהרלב"ח להמהר"י בירב ע"ש ולא ידעתי להכריע כי ספרי מהריב"ל ומהרלב"ח אין אתי. עכ"פ כפי הראות כל שכבר כתב פסק יש לפסול לאותו דין. ומ"ש הח"ץ בשם המהר"י בי רב דכשר והוא כתב ראיה דא"כ יפסלו כל החכמים לדון בדבר שכתבו בחיבוריהם אין ראיה דודאי בדין אחר יכולין לדון ורק באותו דין יש לומר דכסיפא ליה לחזור ועיין בכנה"ג שם בהגהת הטור אות ט"ז י"ז י"ח וצ"ע שהש"ך כתב להיפך בשם מהריב"ל ומהרלב"ח כמ"ש הח"ץ והכנה"ג שם. שוב דקדקתי בדברי הש"ך וכפי הראות כוון למהרשד"ם ובאמת שהמהרשד"ם פוסל כמ"ש גם הכנה"ג משמו אבל צ"ע מדוע לא כתב שהמהריב"ל חולק גם מ"ש שכ"כ המהרלנ"ח מדוע לא הזכיר שהמהר"י בי רב חולק ואולי כוון הש"ך לחילוק הנ"ל דבאותו דין גם המהר"י בי רב מודה למהרלנ"ח וכמ"ש למעלה וכ"כ בכנה"ג וצ"ע ועיין באורים שם. והנה בגוף הדין לכאורה צריך להבין במ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דאם החזיר מה שנטל כשר להעיד ולמה יתכשר ניהו דאינו רק משום קנס וכל שהחזיר כשר אבל אכתי למה קנסו העדים ולא קנסו את הבע"ד דבשביל שנתן שכר לעדות לכך לא יועיל עדותם ואף שהחזיר אדרבא חוטא נשכר שהחזירו לו את השכר ומ"מ העיד לו והיא לכאורה הערה גדולה. וצ"ל דהבע"ד ל"ש שיקנסו דא"כ אם אין לו רק אותו עדות יפסיד ממונו בשביל זה וזה לא רצו לקנוס ולא קנסו רק לכתחלה שלא יקבל שכר וגם להחזיר דאין מגיע לעד שום פסידא ומה שהעיד בחנם כן המצוה דכל מצות ד' בחנם אבל להפסיד את הבע"ד בשביל זה לא רצו חז"ל. ובזה הי' מקום לומר דבדין באמת פסול אף שהחזיר ומטעם דקנסו הבע"ד וכאן ליכא פסידא דהא יש דיינים אחרים וידונו הם. ואולי מטעם זה דקדק הר"ן בשם הרמב"ן ולא כתב דין דאם החזיר רק בעדות ולא בבע"ד אף שלעיל מיניה כתב דין הדיין ועדות ביחד ע"ש. ובזה ממילא מיושב גם קושית מהריב"ל סי' צ"ז דלמא לא תני לי' בכלל יש מי שכשר להעיד ופסול לדין ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הפסולים הם מצד העדים וכאן כשהחזיר אין הפסול בשביל עדים רק בשביל קנס הבע"ד וזה לא נכלל בכלל הכשר להעיד ופסול לדון דבעצמותו ליכא פסול כלל ודו"ק

אמנם לפמ"ש המהרי"ט דהך דדן את הדין מיירי בשודא דדייני ממילא י"ל דגם בדיין כשר כשהחזיר כיון דהדבר אינו תלוי רק בשודא דדייני וכפי ראות עיניו א"כ יהי' להבע"ד הפסד לאותו שזיכה דדלמא דיין אחר לא יבין כ"כ ויזכה אחר כיון דאין תלוי בסברות ודינים רק על ראות עיני שכלו ולא כל הדעות שווים וכל דאיכא פסידא לא גזרו חז"ל וז"ב מאד. אך בגוף דברי המהרי"ט שחידש זאת הוא משום דק"ל דאם דן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב מאי דיני' בטלים ולכך מוקי לה בשודא דדייני. ולפמ"ש היה מקום ליישב קושייתו דניהו דדן דין אמת מ"מ משום קנס הדיין והבע"ד לכך פסלו כל דיניו אף שדן דין אמת ולא יועילו מעשיו וצ"ל דאכתי יקשה כיון דכתבתי דפסידא לא רצו חז"ל להפסידו בשביל קנס א"כ אם נימא דהדין בטל וצריך לחזור ולדון מגיע פסידא לאותו שזיכה באמת ויצטרך לחזור ולדון וב"כ וב"כ ישמיט שכנגדו וגם ידע להזהר שכבר שמע במה נתחייב וזה אין סברא לפסול משום קנס ולכך קשיא למהרי"ט דאם זיכה את הזכאי וחייב את החייב מאי דיניו בטלים וע"ז מוקי לה בשודא דדייני דזה אינו תלוי בדין רק בראות עיניו וכל שנטל דין הוא שיהיו דיניו בטלים עד שיחזיר את המעות וידין כפי ראות עיניו ולא יגיע פסידא דהוא בעצמו ידון כפי ראות עיניו באמת.

שוב מצאתי במהרי"ל בלקוטי מהר"ש בהדיא דגם אחר שהעיד ודן אם נטל שכר בטל הדין והעדות ואף שדן אמת והעיד אמת מ"מ קנס קנסו אותן. אחר כמה שנים זכיתי לספר שאלתות ומצאתי בפרשת דברים שכתב וז"ל ברם צריך למימר מהו למשקל דיין אגר בטילה ומידן גבי עדים לא תבעי לך דהא תנן דשרי למשקל אגר בטילה דתנן אם היה זקן מרכיבו על החמור כי תבעי לך גבי דיין כיון דהו"ל יחיד מומחה ובעי ליה דחוקי נפשא דאפילו אגר בטילה נמי לא לשקול. הנה ממרוצת דבריו ניכר שרצה לחלק דבעדות שרי ליטול אגר בטילה משא"כ בדיין ולא נודע החילוק ועיין בשאילת שלום שם ולפענ"ד נראה דכוונת הגאון דהנה באמת מה דאסור לשקול שכר מצוה היא משום דמה אני בחנם אף אתם בחנם ולפי זה נראה לי ברור דזה דוקא מה שאדם יכול לעשות ביחידי מצוה לעשות בלי שום קבלת שכר אבל מה שא"י לעשות בלי אחר א"כ על אותו אחר א"י לצוות שיעשה בחנם ושוב ממילא הוא ג"כ אינו מצוה בחנם דהא לא יועיל עדותו בלתי האחר ולפי זה זהו החילוק שבין עדות לדיין דבשלמא דיין דיחיד מומחה יכול לדון א"כ עליו בעצמו המצוה והוא מצווה לעשות בחנם אבל על אחר א"י לצוות ולכך בעדות דבעי שנים יכול לקבל שכר וז"ש עדים לא תבעי לך דהא תנן דשרי למשקל אגר בטילה כי תבעי לך גבי דיין כיון דהו"ל יחיד מומחה מבעי' ליה דחוקי אנפשיה והיינו בשביל דהוא יחיד מומחה ולפי זה יצא לנו דע"א לשבועה או במקום שנאמן ביחידי כמו בעדות אשה וכדומה אסור למשקל שכר בטילה ומ"ש הגאון דהא תנן דשרי למשקל אגר בטילה דאם היה זקן מרכיבו על החמור היינו רק לראיה דשרי למשקל שכר בטילה והיינו דשם באמת מבטל ממלאכה ומפסידו אבל בעד ודיין אינו ברור וע"ז אמר דעדים מ"מ יכולים ליקח דאין המצוה עליהם בלבד משא"כ בדיין ודוק. והנה הקצה"ח סי' ל"ד הקשה אם נימא דנוטל שכר כדי להעיד הוא פסול מן התורה אם כן היאך אמרו במוש"ר דאינו חייב עד שישכור עדים ולפי זה אם אמת היה הדבר וסקלוה אף שנטל שכר כדי להעיד ע"ש ולק"מ לפענ"ד לפמ"ש הרשב"א והובא בהגהת ש"ע סי' ל"ד סח"י דדוקא כל שכבר ראה מחויב להגיד ופסול אם נטל שכר אבל ללכת ולראות כדי להעיד זה מותר א"כ משכחת לה בכה"ג שנתן שכר שילכו לראות הדבר שלא מצא דם ואם כן בכה"ג כשר להעיד. ודאתאן עלה ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות שם בהא דאמרו ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים הקשו דאם כן היאך קרי ליה לאו שאב"מ ותירצו דעיקר המלקות על דיבורו קאתי דאין בו מעשה ע"ש והדבר תמוה דהרי בב"ק דף ד' אמרו דמוש"ר דיבורא דאית ביה מעשה הוא ופירש"י דלראב"י דוקא בבעל ולר' יהודה עד שישכור עדים ומשמע דחשיב דיבורא דאית ביה מעשה. ובאמת שזה מקרוב שאל אותי הרב מטויסט מוהר"י קרא ני' דהא במכות קרי לי' לר' יהודה לאו שאב"מ.

והשבתי דכיון דאינו חייב עד שישכור עדים אם כן הוה כשנים שעשאוה דפטורין דכל זה וזה אינו יכול לבדו לא מקרי מעשה והארכתי בזה אבל השיטה מקובצת כתב דלא מקרי מעשה דעל דיבורו קאתי והרי בש"ס אמרו בהדיא דמקרי דיבור דאית ביה מעשה ועיין בתוס' ובשיטה שם בדף מ"ה ע"ב גבי ר' יהודה אומר ללקות לוקה וכתבו כלם דהו"ל לאו שאב"מ ובשטה שם הקשה דלמה לא אחשביה בתמורה גבי הנך דנשבע ומימר דלוקה על לאו שאב"מ. ובאמת לר' יוחנן דאמר לא תתני מימר דבדיבור קעביד מעשה ה"ה במש"ר דבדיבורא קעביד מעשה כדאמרו בב"ק אבל אכתי תמוה דהא משמע שם בכל הסוגיא דמוש"ר מקרי לאו שאב"מ וכדאמרו במכות בהדיא וכלם לא הזכירו הך דב"ק וצע"ג. ודרך אגב אזכיר מה דאמרו שם שכרן בפחות משו"פ מהו. ולכאורה צ"ב הא בכה"ת כולה פחות משו"פ לאו כלום הוא. ואמרתי זה רבות בשנים דלפי מה דיליף שם שימה שימה והרי במנחות דף י"ט משמע דשימה בכ"ד א"כ גם כאן דכתיב ושם לה עלילות דברים הוא בכ"ש. ובזה אמרתי הא דדעת הרמ"ה דבריבית בפחות משו"פ עובר הוא ג"כ משום דכתיב לא תשימון עליו ושימה בכ"ד ובעש"ק תצא תרכ"ו בתוך אחד השיחים שמע הרב מוה' יוקל טשארטקיווער זאת ואמר לפי זה משכחת לה נשך בלא תרבית כגון בפחות משו"פ דבתרבית לא כתיב שימה ואמרתי ז"א דהא באותו קרא דתרבית כתיב גם בנשך לשון לא תתן ודוק שוב ראיתי במהר"ם שיף בכתובות שכתב גם כן דלכך הוה לאו שאב"מ דהדיבור אין בו מעשה ומהתימה שלא הרגיש בהך דב"ק דקרי ליה מעשה וצע"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף