שואל ומשיב/ד/ג/צה

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן צה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד

אמנם לא אכחד קושט דברי אמת כי האומנם ישבתי הדבר בהשכל ת"ל אהבת האמת דוחקני לומר שאף שכופרא כפרה בכ"ז לא מקרי קנס וראיה ברורה שאין עליה תשובה מהא דאמרו בב"ק דף מ"א ע"ב עפ"י בעלים מודה בקנס הוא ומשני דסבר כופרא כפרה ופירש"י דהו"א דלחייב כי היכי דתיהוי לי' כפרה הרי דכל דהוה כפרה חייב ולא מקרי מודה בקנס (ועיין בשיטה שם) וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מסנהדרין הי"ד דכופר משלם עפ"י עצמו ובכ"מ כתב דמקורו מהמשנה בכתובות דף מ"א לכאורה אין ראיה דדלמא שם אזלינן אליבא דמ"ד כופרא ממונא וכמו שפירש"י משא"כ לדידן דקי"ל כופרא כפרה ולפמ"ש יצא לו לרבינו מב"ק דף מ"א הנ"ל דכופר כפרה לא מקרי קנס ומשלם עפ"י עצמו וז"ב מאד ולפ"ז שוב נשאר דברי רבינו תמוהים וגם דברי רש"י תמוהים דלמה כתב כמ"ד כופרא ממונא. ובינותי בספרים ומצאתי בהפלאה שפירש בדברי רש"י דלכך פירש למ"ד כופרא ממונא דק"ל קושית התוס' דאם נימא דמי פדיון של מזיק א"כ נימא כפי שהזיק וע"ז כתב רש"י דמי פדיון נפשו של ניזק דהרי ס"ל כופרא ממונא וכדמוקי לה לפלוגתא דתנאי בב"ק דף מ' ע"ש וכן מצאתי שקדמו בזה בשיטה מקובצת בכתובות הרב מוהר"ב שם והאיר ד' עיני וראיתי בירושלמי בכתובות פ"ג שם הלכה י' דאמר ואין כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק כלו קנס הוא ופירש בפ"מ שם דכיון דדמי מזיק כלו קנס דהרי למ"ד דמי נפשו של מזיק הכופר כפרה וע"ש שתמה באמת על הרמב"ם דפסק דכופרא כפרה ופסק דכופר משלם עפ"י עצמו ובאמת כבר כתבתי דיצא לו מב"ק דף מ"א ובאמת גם בירושלמי אין הכרח דס"ל דכופר קנס רק דכיון דמשלם דמי מזיק הרי אינו משלם כפי שהזיק דלפעמים הוה יותר מדמי הנזק ושם דאמר דכל שלשים הוה קנס א"כ גם פדיון נפשו של מזיק הוה כלו קנס אף מה שמשלם כפי ערך ששוה הנזק וע"ש בירושלמי וצ"ע על התוס' שכתבו דאף דמי מזיק לא חשוב יותר מה שהזיק דפדיון נפשו הוא נותן והרי הירושלמי אמר להיפך דכלו קנס הוא וצע"ג ודוק היטב בכל מ"ש.

ומעתה נראה לפענ"ד דל"ק קושית הירושלמי דע"כ לא שייך לחייבו ק"ש על שכפר רק באם הודה הי' מתחייב עפ"י הודאתו א"כ חייב על הכפירה ממון אבל כאן שאם הודה שהרגו בכוונה באמת מהראוי שכל השלשים הם קנס ורק דאם הודה אנן אמרינן פלגינן דיבורא ולא מהמנינן לי' על מה שאמר שהרגו בכוונה בכה"ג לא שייך לחייבו ק"ש על שכפר דגם הודאתו בעצמותו לא חייבו ממון רק אנן מחייבינן לי' בצירוף הודאתו ובכה"ג לא חייב ק"ש וכעין מ"ש הרמב"ם דלכך משביע עדי קנס פטור דלא חייבו מעצמן רק בצירוף כפירת בע"ד ע"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי איך יתחייב שבועה אם לא המית את עבדו הא אם המית בכוונה שאף אם הודה הי' פטור משום מודה בקנס וע"כ עיקר החיוב באם לא הי' בכוונה ואיך שייך לחייבו שבועה ע"ז שאין משביעין על טענת ספק שמא לא הי' בכוונה וצ"ל כיון דזה כופר שלא המיתו כלל א"כ עכ"פ הודה שלא היה בכוונה וא"כ ממילא חייב שבועה דאם לא היה בכוונה נתחייב דמים ולפ"ז עכ"פ לא שייך לחייבו על כפירת ממון מה שלא נתחייב רק מצד שע"י שבועתו נתחייב ואם לא טען כן לא הי' מקום כלל לשבועה דאולי הרג בכוונה ופטור דהו"ל מודה בקנס וז"ב. ויתכן יותר דבאמת הראב"ד הקשה הובא בשיטה מקובצת ב"ק דף מ"ג דס"ל לרבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למתים וכדאמרו בערכין דאמר דמי עלי לא יתנו לאחר מיתה שאין דמים למתים וכתב שכופרו דמים דנתחייב משעת מיתה שפיר חייב אף שמת אח"כ ועיין ברש"י בערכין שם. ומעתה זה דוקא כשנתחייב מצד עצמו אבל כאן שלא נתחייב רק בשביל שאמר שלא המית כלל א"כ זה לא נתחייב בשעת מיתה ודלמא הרג בכוונה ופטור וא"כ לא בא החיוב רק בשעה שנשבע ואז כבר מת ואין דמים למתים וז"ב. ומן האמור אני תמה במה שראיתי להקצה"ח סי' ת"ה שכתב דכשם דאין כופר אלא לאחר מיתה ה"ה דמים והדבר תמוה דא"כ שוב אין דמים למתים וכמ"ש הראב"ד דהחיוב בא מחיים בעת שהזיקו ובאמת שאני כופר דאף דלא נתחייב רק לאחר מיתה מ"מ כיון דהוא כופר אינו נישום כעבד אלא כערך האמור בתורה וגם לאחר מיתה נתחייב בעבד וכ"כ בשיטה מקובצת בהדיא בדף מ"ג ע"ב גבי כופר שאינו משתלם רק לאחר מיתה עכ"פ בדמים א"א לומר כן ומ"ש הקצה"ח שכ"כ ביש"ש בפדו"ה שם חפשתי ולא מצאתי ואדרבא התוס' הקשו מה בין כופר לדמים וכתבו לענין יורשים וכן הביא היש"ש שם ומשמע שלא כדברי הקצה"ח ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בב"ק דף מ"ג הנ"ל דאי אתו עדים דקטל ולא ידעו אי תם הוה או מועד הוה ואמר מריה מועד הוה לא משלם קנס עפ"י עצמו צ"ב דהא עכ"פ עדים ראו המעשה שקטל רק שלא ידעו אי תם או מועד ובכה"ג אינו מודה בקנס גמור ועיין במהרש"א ר"פ הפרה בתוס' ד"ה דאפילו ניזק וצ"ל דל"ד דשם מסתבר כיון דהשור נגח את הפרה מסתמא נגח גם הולד וכן בשור שהיה רודף מסתמא השור נגח ולא בסלע לקה משא"כ כאן דלא נודע אי הי' תם או מועד ולכך לא מתחייב עפ"י שהודה דהו"ל מודה בקנס. איברא דלפ"ז בחרשת שנבעלה מפטר מקנס דדלמא היתה בעולה ואף דמודה שבתולה היתה הו"ל מודה בקנס ומדברי הקדמונים שהובא במלמ"ל פי"א מאישות מבואר דכל שעדים ראו שבא עליה אף שיכול לפטור עצמו לטעון שהיתה בעולה מקרי מודה בקנס וקשה דמ"ש מהך דב"ק וצ"ל דשם חזקת הגוף מסייע לזה אבל כאן דבין כך ובין כך יצא מרוב שוורים שאינם נגחנים ומכ"ש דאינם מועדים ולכך מקרי מודה בקנס ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' ק"י דמה שאמר שלא החזיר לא מקרי מודה בקנס ע"ש ועיין קצה"ח סי' ש"נ. והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ם פ"ד מחובל ה"ו דהבושת אינו מגיע לו עד שיודה בפני ב"ד שחבל בו הנה הראב"ד תמה עליו. ולכאורה כמו זר נחשב לומר דאינו מתבייש עד שיחבול בו בפני אדם אמנם ברמב"ם נמחק מלת בפני וכפי הנראה כוונתו שהנחבל מעצמו שלא חבל בו אדם מה בושה היא לו רק כשחבלו אדם הוא שעשה לו בושת וא"כ כל שהוא הודה לו שהוא חבלו אין לו בושת שיוכל להיות שנחבל מעצמו ולא עשה לו אדם החבלה. ולפענ"ד נראה מקורו של רבינו מהא דאבעיא לי' בב"ק דף פ"ה בבייש ישן ומת מהו אי טעמא משום כיסופא והא לית ליה או משום זילותא היא ואית לי'. ופירש"י כיסופא חפיית פנים וזילותא היינו מה שמזלזלו ברבים ואינו מובן היטב ההבדל.

ולפענ"ד נראה דתלוי בזה דאם נימא משום כיסופא היינו מה שמביישו ופניו נכסף א"כ אף שאין אדם הוא בעצמו מתבייש אבל אם הוא משום זילותא והיינו שמזלזל בו בפני רבים והיינו דכל שאין יודעים בו א"כ לא שייך שעשה לו בושת דאם נחבל בעצמו מה בושה מגיע לו שקרה לו מקרה ביד"ש.

ומעתה רבינו דפסק פ"ג מחובל ה"ג דבייש ישן ומת פטור א"כ ס"ל דמשום זילותא היא וא"כ כל שלא הי' בפני רבים לא שייך בושת א"כ שפיר כתב דאין הבושת מגיע עד שיודה בפני ב"ד ודו"ק ועיין בשבועות דף ל"ד בתולה בעל בעולה בעל ולדברי הקדמונים הנ"ל לא מקרי מודה בקנס בכה"ג וצע"ג. ודרך אגב אזכיר מה שנשאלתי מהרב מוה' אברהם קאמפף ני' בח' אדר שני תרי"ט במ"ש רש"י בכתובות דף מ"ב בהא דר"ש פוטר מפני שאינו משלם קנס עפ"י עצמו ופירש"י כיון דאילו הודה היה מפטר גם כעת כשכפר אין זה שבועת כפירת ממון וע"ז הקשה הא בלא"ה מהראוי שיפטור דהרי עכשיו כשמודה הו"ל מודה בקנס דפטור מקרן וכל שאין קרן אין חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט. והשבתי דל"ד דשם כל שקלב"מ התורה לא חייבה כלל קרן ולא שייך חומש ואשם אבל כאן באמת הוא חייב רק שיכול לפטור עצמו כשמודה ולפ"ז לענין קרבן לא שייך למפטרי' בשביל זה וז"ב והנה הרב הנ"ל רצה ליישב כיון דכבר נשבע שלא אנס שוב הו"ל כאילו קנה הדבר ול"מ מה שהודה אח"כ לפטור מצד מודה בקנס ודימה הדבר למ"ש התוס' בב"ק דף ק"ח ד"ה טען טענת אבד ע"ש והשבתי דל"ד דאדרבה הא כל הטעם דמודה בקנס דפטור משום דכתיב אשר ירשיעון אלקים וכל שמודה בעצמו פטור ולפ"ז מכ"ש כשנשבע מתחלה ודאי לא יכלו הב"ד לחייבו וא"כ עיקר החיוב בא מצד שחייב עצמו והו"ל מודה בקנס יותר ולמה יתחייב ודוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף