שואל ומשיב/ד/ג/פט

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן פט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אך באמת אחר העיון הדבר נכון דממנ"פ לא קנה הקרקע דאם אין דעתו על השטר א"כ לא רצה לקנות השטר דמה אכפת ליה בשטר וא"כ מה עשה מעשה בגוף הקרקע דבשלמא בהציע מצעות א"כ השכיבה עצמו היה צריך לו והרי נהנה מגוף הקרקע והו"ל כעושה מעשה בגוף הקרקע אבל כאן כיון דאין לו תועלת בהשטר דלמה צריך לו השטר בעצמותו וא"כ שוב לא נהנה במה שהחזיק בשטר מן הקרקע כלום וא"ל דהרי עי"ז יקנה לו הקרקע הא בארעא לא החזיק ולא עשה מעשה בארעא ובמה יקנה לו ואם דעתו אשטר והיינו לצור עפ"י צליחותו הא זה לא נקנה ע"י הקרקע דבאמת בעי צבורין מאי משום דשטרא אפסרא דארעא היינו לענין אם קנה הקרקע קנה גם השטר והו"ל אפסרא דארעא אבל לענין לצור עפ"י צליחותו שוב אין השטר אפסרא דארעא ול"ק וא"כ ממ"נ לא קנה הקרקע. ובזה מיושב דברי הרמב"ם דכיון שעכ"פ הוה ספק אם לא נתכוין לזכות בשטר שוב הו"ל ספק אם קנה השטר עכ"פ השני להחזיק בקרקע לא קנה השטר דלא שייך לומר דהו"ל אפסרא דארעא דדלמא קנהו הראשון לענין לצור עפ"י צליחותו ובחידושי אמרתי להמתיק הדבר דהנה דברי הרא"ש סותרין דבפ"ק דב"מ כתב גבי גמל וחמור אי בהנהגה או במשיכה דבהפקר הו"ל הראשון מוחזק מספק וקנה ואלו בב"ב פרק חזקת גבי אבעיא דהחזיק באחת לקנות חבירתה כתב הרא"ש דאם בא אחר והחזיק בהם קנה הואיל והראשון לא קנה רק מספק וכתב המהר"ם מינץ בתשובה סי' ע"ז וכ"כ הש"ך בתקפו כהן סימן י"ט דהיכא דהחזיק באותו דבר אף שאין הקנין רק מספק מועיל ומקרי מוחזק אבל כל שהחזיק בזה כדי לקנות חבירתה א"כ בחברתה לא החזיק כלל א"כ לא מקרי לענין חברתה מוחזק והשני שמוחזק בודאי מוציא מידו ע"ש ולפ"ז כאן דלענין השטר לצור עפ"י צליחותו הראשון מוחזק א"כ ניהו דהו"ל ספק עכ"פ החזיק מספק ומחזיק בגוף השטר וא"ל דאם נימא דאין דעתו אשטר רק אארעא וכיון דלא אחזיק בארעא א"כ ל"מ חזקתו גם לענין השטר דהו"ל כאינו מוחזק בשטר דלא כוון על השטר רק אדעת לקנות השדה דזה אינו דעכ"פ השני לא החזיק רק בהקרקע רק דאפסרא דארעא הוא אבל הוא לא מוחזק בגוף השטר א"כ חזקת הראשון יותר מועיל לענין השטר יותר מהשני. ובזה מדוקדק האבעיות הש"ס אי אמרינן דממאי דמחזיק בשטר אדעתא דארעא והיינו רק אדעתא דארעא ולא כוון לשטר א"כ אף מספק לא מקרי מוחזק או דלמא דדעתא נמי אשטר והיינו דדעתו על שניהם וא"כ עכ"פ השטר קני ועיין לח"מ פ"א מזכייה ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ לשיטת רש"י דמיירי בשט"ח אשר משועבדים להגר קרקעות מה קאמר ובארעא לא אחזיק הא אף באחזיק נמי לא מועיל דמיד שמת פקע שעבודו וכבר קדמו בשיטה מקובצת ולפמ"ש אתי שפיר דאם הי' מחזיק בקרקע א"כ מה שהחזיק בשטר לא היה אדעתא דארעא והיה עכ"פ מוחזק בשטר לענין גוף השטר ולכך קאמר דארעא לא אחזיק א"כ כל חזקת השטר לא היה בשביל עצמות השטר ול"מ חזקתו מספק ודוק היטב ועיין קצה"ח סי' ר"ב סעיף י"ג. איברא דצ"ב בהא דאבעיא ליה לש"ס דוקא בהחזיק בשטר של גר ולמה לא בעי באם החזיק בשטר של מוכר שדה או נותן מתנה איך הדין אם החזיק בשטר ולא בגוף השדה אם נימא דכיון דודאי דעתו אל השדה לא קנה גם השטר או דלמא דעכ"פ קנה גוף השטר לצור עפ"י צליחותו ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה למה שחילק הרמב"ם בפ"ב מזכייה הלכה ג' דיש דברים רבים שאם החזיק בהן הלוקח לא קנה עדיין ואם החזיק אחד מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר קנה ואילו לענין אכילת פירות כתב בהלכה א' ב' שם להיפך דבנכסי חבירו קנה ובגר לא קנה וביאור הדברים נראה לפענ"ד דבאמת יש צד סברא דלקני בגר יותר ממכר ומתנה דשם כיון דצריך לצאת מרשות המוכר או הנותן לרשות הלוקח והמקבל צריך חזקה טובה משא"כ בגר דנכסיו הם הפקר והרי גם הבטה בהפקר איכא למ"ד דקנה מכ"ש בעושה קנין אף שאינו טוב כ"כ ובתשובה אחרת כתבתי דטעם דהמ"ד דהבטה בהפקר קנה משום דא"צ כ"כ קנין שכבר נפקע ואין עליו רשות בעלים סגי בהבטה להכניסו ברשות הלה שזכה בהם ועיין בשיטה מקובצת ריש ב"מ גבי מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קנה דמבואר קצת כן ע"ש והארכתי בזה בדברי פלפול לישב קושית התוס' שם ודו"ק עכ"פ בעושה מעשה קצת סגי. מיהו זה דוקא לענין דברים שאין החסרון בקנין רק בשביל שלא עשה הקנין באותו דבר שמחזיק כמו בבונה פלטרין שאינו עושה מעשה בגוף הקרקע וכדומה משא"כ בדבר שהחסרון בגוף הקנין דהו"ל קנין גרוע א"כ יש לומר להיפך דבקנין שדעת אחרת מקנה סגי אף בקנין גרוע משא"כ בנכסי הגר הרי לא עשה קנין כראוי. ומעתה בשלמא לענין קנין שקונה ע"י הפירות שהחסרון מצד עצם הקנין יש לומר דבלוקח קנה שיש דעת אחרת מקנה משא"כ בגר אבל בבונה פלטרין שהקנין הוא טוב רק שלא עשה בגוף הקרקע א"כ אדרבא נכסי הגר עדיפי שעכ"פ נתכוין לקנות גם גוף הקרקע בזה משא"כ בקונה דגוף הקרקע לא יצאת מרשות המוכר ונותן ומעתה כאן דהחסרון הוא בשביל דלא נתכוין לקנות השטר רק השדה א"כ זה דוקא בגר אבל במכר ומתנה בודאי ל"מ דהרי לא נתכוין לזכות בהשטר ובארעא לא עביד כלום. ויש להמתיק הדבר מה שמחלק הרמב"ן בין אכילת פירות דקונה טפי בנכסי חבירו מבנכסי הגר משא"כ לענין בונה פלטרין וכדומה דהנה כבר כתבתי דיש לומר דבנכסי הגר הואיל שאין לו רשות אחר עליו ניקל לקנות משא"כ בלוקח דהמוכר יש לו חזקת מ"ק ולא יצא מרשותו עד שיהיה קנין חזק ולפ"ז זהו לענין בונה פלטרין ומציע מצעות שפיר יש לומר דנכסי הגר ניקל לקנות משא"כ נכסי חבירו אבל לענין אכילת פירות שכל תכלית השדה היא אך בשביל הפירות והרי מה שקנין פירות כקנין הגוף לפי שהגוף אינו רק בשביל הפירות א"כ בשלמא בנכסי חבירו שחבירו הקנה לו הפירות וזה החזיק בהם א"כ מה שייך לומר שבזה נפקע חזקת מרא קמא דהא כבר נפקע דכבר יצא עכ"פ לענין הפירות ומה לו יותר בקנין הגוף יותר מהפירות אבל בנכסי הגר דליכא מאן דלקני' לי' וזה החזיק בפירות א"כ כיון שלא עשה מעשה בגוף השדה במה נקנה לו דדלמא לא כוון רק לאכול הפירות ולא נתכוין כלל לקנין גוף השדה ולא התחיל קנין כלל וז"ב מאד. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית המ"ב סוף הספר שכתב בהגהת תוס' שלו לתמוה על הב"י שבסי' קצ"ב הביא דברי הרא"ש דבמציע מצעות בנכסי הגר קנה וכתב ע"ז דמכ"ש במכר ומתנה וא"כ נטה אחר דעת הפוסקים דכל דקני בנכסי הגר מכ"ש דקני בנכסי חבירו ובסי' ער"ה נטה אחר דעת הרמב"ם דיש דברים שקונה דוקא בנכסי הגר ואח"כ נתקשה בגוף דברי הב"י דבש"ע סי' קצ"ב פסק דמציע מצעות קנה ובסי' ער"ה הביאו לענין גר ומשמע דבנכסי חבירו לא קנה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הב"י פוסק כהרמב"ם דנכסי הגר עדיף והיינו מטעם שכתבתי דכיון שאינו עושה בגוף השדה ל"מ קנין לענין לוקח שיצא מחזקת המוכר ולפ"ז זהו בהציע מצעות ולא שכב עלי' אבל בשכב שנהנה גופו מגוף הקרקע מודו כ"ע דקנה וכמבואר בסי' ער"ה סט"ו דאף הי"ח מודין בזה וא"כ המחבר דמיירי בלא שכב עליו שפיר כתב דדוקא בגר קני אבל בסי' קצ"ב שכתב בהדיא ושכב עליו שפיר מועיל אף בנכסי חבירו ולכך גם בב"י שהעתיק דברי הרא"ש דדעתו דבעינן דוקא שכב עליו שפיר כתב דכ"ש במכר ומתנה והמעיין בהב"י וש"ע היטב ימצא כי ת"ל כוונתי האמת בזה ובמחכ"ת דבר סרה על הב"י ששגגה בידו ונהפוך הוא לפענ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה המ"ב שם וכן הקשה הלח"מ דהיאך אפשר דמציע מצעות הוא קנין דוקא בגר ולא בחבירו והא בש"ס למדו מעבד עברי והרי מועיל אף בנכסי חברו. ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס מיירי בשכב עליו ונהנה גופו כמ"ש הרשב"ם ורק דהוא דצריך שיעשה מעשה בגוף השדה ול"מ מה שנהנה ע"ז מביא ראיה מעבד דמועיל אף שנהנה אבל מכל מקום כיון דלא עשה מעשה בגוף השדה שפיר ל"מ רק בגר ולא בנכסי חבירו דבמה יצא מחזקת הראשון וז"ב ודו"ק. ומ"ש המ"ב שם דגם הטור טעה דבסי' קצ"ב כתב הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד לענין אכילת פירות והכריע כהראב"ד דלא קני בחזקת פירות ואלו בסימן ער"ה כתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוה חזקה ע"ש לפענ"ד הטור קאי גם לענין חזקת ג' שנים שבגר ל"מ אפילו אכל ג' שנים כמ"ש בהדיא אפילו אכל כמה שנים ע"ש ודו"ק שוב מצאתי במלמ"ל פ"א ממכירה הט"ו שישב כן דברי הטור ושמחתי. ובחידושי אמרתי בטעם שמחלק רבינו לענין אכילת פירות דבלוקח קנה משא"כ בגר דהנה רבינו למד זאת מדין חזקה ג' שנים והכוונה בזה לפענ"ד דהנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף ל"ו כתב הטעם דחזקה ג' שנים הוא לפי דכיון דשתק רגלים לדבר רק שבתוך ג' שנים אתרע החזקה דאמרינן ליה אחוי שטרך ולכך לאחר ג' שנים דאמרינן דלא נזהר בשטרו כ"כ שוב ראיה מדשתק מחיל ע"ש ולפ"ז לרמב"ן לא בעינן שיראה שאכל ג' שנים רק דכל שיש עדים שאכל בראש הג' שנים סגי כל שהחזיק ג' שנים דל"ש לאחוי שטרא ובתשובה הארכתי בזה בביאור דברי הרמב"ן ולפ"ז כאן לענין קנין שפיר למדו הרמב"ן מדין חזקה דכמו שאם היה מחזיק ג' שנים הוה חזקה וכל שאיכא עדים שאכל פירות מיד הוה חזקה ומטעם מדשתיק מחיל ולפ"ז היאך אפשר לומר דאם באמת הקנה לו השדה ע"י האסיפת פירות שלא יקנה והרי שם כיון דשתק בודאי מחל לו ולא גרע מאם לא ידענו שהקנה לו רק מדשתיק אמרינן דמסתמא קנה מכ"ש בהקנה לו באמת דהוה קנין דאם לא הוה קנין מה בכך דאכל פירות הא מכל מקום לא הקנה לו וא"ל דז"א דמסתמא הקנה לו בקנין המועיל דזה מנין לו דלמא לכך שתק דידע דלא קנה בזה וע"כ דזה גופא הוה קנין וז"ב בטעמו של הרמב"ם. ומעתה זה דוקא בלוקח אבל בנכסי הגר דהם הפקר דלא שייך חזקה ג' שנים דאין מי שימחה וא"כ שוב לא הוה קנין באכילת פירות כל שלא עשה מעשה בגוף הקרקע. ובזה יש ליישב מ"ש רבינו בפ"א ממכירה דאם נר השדה דמועיל במכירה והרי בפ"ב מזכייה חשבה בין הקניות דנכסי הגר והרי הרמב"ם כתב שם דיש דברים שנקנה בנכסי הגר ולא בנכסי חבירו ועיין בלח"מ שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בדף ל"ו נחלקו בנר אם הוה חזקה דאיכא מ"ד דלא עביד אינש לראות דכרבו בארעי' ושתיק וחד אמר דכל שיבא ושיבא דכרבא לעייל בה. ומעתה זה לענין חזקה דלא ידעינן אם רצה להקנותו שפיר לא הוה חזקה אבל לענין קנין שפיר קנה דעכ"פ הוה קנין טוב שהרי קנה אותו ע"י קנין דלא עביד אינש דכרבו בארעיה ושתיק ואם כן גם חזקה הי' אם ידענו דהי' רוצה להקנותו ואם כן ממילא בידעינן שהוא רצה להקנותו דהוה קנין כל דהוה חזקה וא"כ אדרבא בנכסי חבירו דלא שייך חזקת ג' שנים שוב לא הוה קנין גמור ומכל מקום הוה קנין בנכסי הגר דבנכסי הגר סגי בקנין גרוע ולפ"ז מה דחשב הרמב"ם בנכסי הגר ניר הוא משום דבנכסי הגר לא שייך חזקת ג' שנים וה"א דלא הוה קנין לכך חשבו בין הקנינים הגרועים דקנה בנכסי הגר ובנכסי חבירו הוה קנין משום דהוה חזקה ג"כ לולא החשש דכל שיבא ושיבא דכרבא לעייל בה ובקנין דלא שייך זאת שוב קנה ג"כ. ובזה מיושב היטב קושית הלח"מ שהקשה דהיאך אפשר דבניר לא הוה קנין בנכסי חבירו הא כל הטעם דלא הוה חזקה משום כל שיבא ושיבא לעייל בה וזה לא שייך לענין קנין. ולפמ"ש זה באמת טעם של קנין בנכסי חבירו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א ממכירה דניר הוה קנין ומשום דחזקה ג"כ הוה רק דבנכסי הגר ג"כ קנה בניר ומטעם דדי בקנין גרוע וכמ"ש והא דאמרו בדף נ"ז דגם בנכסי חבירו לא קנה היינו בחזקה וכמו שפירש הרשב"ם ודוק היטב כי נתיישב בזה כמה דברים. והנה בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ו סל"ז דגר שהי' לו מלוה בשטר על ישראל ומכר לישראל ומת הגר פקע לי' שעבודי' והש"ך תמה ע"ז והביא בשם הריטב"א שכתב דהו"ל כאלו כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דאל"כ כשמת המוכר א"י לתבוע הנכסים שא"י לתבוע הערב תחלה וראיתי בקצה"ח ס"ק מ"א שכתב דל"ק קושית הריטב"א דהרי כל שאין הלוה בפנינו גובה מהערב וכאן הוה כאין הלוה בפנינו דהרי הלוה לא נשתעבד להלוקח רק נכסיו והוא הערב וכוונתו כיון דעכ"פ מכר לו שעבוד נכסיו אף דהלוה לא נשתעבד מכל מקום יכול לגבות מנכסיו ול"ד להא דאמרו בבכורות דף מ"ח גבי שני יוסף ב"ש דכל דהלוה לא נשתעבד א"י לגבות מהערב היינו שם דספק שמא לזה הלוה והאחר לא הלוה כלל משא"כ כאן דשעבוד נכסים ודאי איכא דיכול לגבות מהנכסים כשאין הלוה בפנינו וז"פ וברור. אמנם אי קשיא הא קשיא הא א"י לתבוע הערב במקום שהלוה לא נתחייב וכאן הלוה אינו משועבד לו כלל רק הנכסים שהן ערב בעדו וצ"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרשב"א והוקבע להלכה בש"ע סי' קכ"ט סעיף ח' בהג"ה במי ששאל חפץ ואמר דאם לא אחזירנו לך החפץ אתן לך כך וכך דמים בעדו אף שלא נתחייב עפ"י הדין דהוה אסמכתא אפ"ה כל שהעמיד לו הערב חייב וכתב הסמ"ע לחלק מסי' מ"ט דשאני הכא דמעולם לא נתחייב הלוה כלל ואפ"ה נתערב בעדו לכך חייב ואף שהב"ח והש"ך חלקו ע"ז ובשו"ת ב"ח סימן ל"ו דחה הדין לגמרי כבר כתבתי בגליון הש"ע דבמלמ"ל פכ"ה ממלוה חולק בזה דכל שמתחלה נתערב הלוה במקום שאין הלוה חייב נעשה ערב ע"ש ולפ"ז גם כאן שעבוד הגוף רק שעבוד נכסי שוב נעשו ערבים בעד הלוה אף שא"י לגבות מהלוה וז"ב כשמש שוב ראיתי בר"ן פרק הכותב שכתב כדברת ר"ת הנ"ל וז"ל ומיהו כשמת הלוה אעפ"י ששעבוד גופו נפקע שעבוד נכסים לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה הוא שכל זמן שלא יצא הלוה ידי חובו שירד לנכסיו ויפרע ממנו אבל כ"ז שנפקע מחמת המלוה אף שעבודו של נכסים נפקע ובתומים סי' ס"ו תמה ע"ז דא"כ ביורש דנפקע שעבוד גופו למה משלם ע"ש. ולפענ"ד ביאור הדברים כמ"ש המלמ"ל פכ"ה ממלוה דכל הטעם דאינו גובה מהערב תחלה הוא מפני שיוכל לומר אני לא נתערבתי כ"ז שלא תוכל לגבות מן הלוה וכאן עיקר הפרעון מן הלוה הוא מהנכסים ואם כן הוה ערב אף שלא נשתעבד גופו דכל עיקר שעבוד הגוף דכ"ז שלא יצא ידי חובו שיפרע מהנכסים דבאמת מה יועיל שעבוד גופו ואטו יפרע מגופו ועיקר שעבוד הגוף היא על הנכסים ודמי למה דאמרו קנין פירות כקנין הגוף דמי שביאר הרשב"ם בדף קל"ו דכל עיקר הגוף הוא רק על הפירות וה"ה כאן ובפרט אם נימא דא"י לחבשו במאסר כמ"ש רבינו אליהו וא"כ כל עיקר שעבוד גופו הוא רק על הנכסים וז"ב מאד ודברי הר"ן מדוקדקים ועיין קצה"ח ס"ק כ"ו מ"ש בכוונת הר"ן ולפענ"ד מ"ש העיקר בדבריו ודוק. והנה הרא"ש כתב על הך דמשכונו של ישראל ביד הגר בשם מהר"ם ז"ל נכרי שהלוה את ישראל על משכון ונפל המשכון מיד הנכרי ומצאה ישראל אחר חייב להשיבה לבעליו דהא גוף המשכון שלו ולא הי' לנכרי עליו אלא שעבוד וכיון דנפל מהנכרי פקע שעבודו דאסור להחזיר אבידה לנכרי ואם ירצה לקדש השם יקדש בשלו ולא בשל אחר וכן קי"ל בטוש"ע סי' ע"ב סעיף ל"ח. ולכאורה טפי היה להם לומר דהא נכרי לא קנה משכון כמבואר בפסחים דף ל"א וא"כ לא קנה לי' כלל ופשיטא דמחוייב להחזירו דאינו רק הפקעת הלואה בלבד דהא העכו"ם לא ידע כלל והלה יתבענו המשכון ויאמר לו תן לי משכוני ואחזיר לך המעות וכמדומה לי שבדיניהם בודאי כל שאינו מחזיר לו משכונו אבד מעותיו וז"פ. אך יש ללמוד מזה מה שאמר לי הרב המאה"ג מוה' שמואל נחום אבד"ק ליבטשוב ני' שנסתפק במי שאין לו בחפץ כ"א תשמישים בלבד וגוף החפץ אינו שלו ונאבד מידו אי נפקע שעבודו כיון דלא היה לו רק תשמיש בלבד ואינו רק קנין פירות בלבד וכל שנאבד מידו פקע תשמישו והביא ראיה ממה דאמרו בחולין דף קל"ט גבי תרנגולת שמרדה דהי' נפקע קדושת דמים אי לאו דאמרינן כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומזה למדו התוס' והר"ן שם באווזין ותרנגולין שמרדו דכל המוצאם זכה בהם וא"כ נראה דכל שאינו רק קנין פירות כל שנאבד פקע תשמישו ובאמת דאי משם משמע דאף בדבר שהוא שלו ממש כל שמרדו וזכה בהן אחר הרי הוא של מוצאן וזה פשיטא דכל שנאבדו זכה הלה והיינו במקום שא"א לבעלים להחזירן וכמבואר בש"ע סימן רנ"ט ס"ז בהג"ה בחו"מ והמ"מ נרשם ר"ן פרק השולח וט"ס וצ"ל פרק שלוח הקן וע"ש בתוס' ור"ן ואם כן אין ענינו לכאן אבל מדברי המהר"מ מבואר להיפך דא"כ גם כשנפל מיד ישראל משכון של חבירו נפקע תשמישו דהא אין לו קנין הגוף רק שעבוד תשמישו ואף תשמישים אין לו ועיין בש"ך סי' ע"ב שנסתפק אם מותר להשתמש אף במשכון שלא בשעת הלוואתו ומכ"ש במשכון בשעת הלוואתו וא"כ כל שנאבד הרי בטל תשמישו ואינו שלו מיהו יש לדחות דהמשכון הו"ל כמו ערב ולא שייך לומר דבטל הערבות כשנאבד ממנו אבל מצד הסברא אינו נראה כלל דלמה יבטל תשמישו כשנאבד וכל שנחזר לו החפץ הרי הוא שלו

והנה הרב החריף מוהר"ץ ליב הכהן מראווא ני' ההוא אמר ג"כ ראיה מהא דאמרו בב"מ דף ל"ה ע"ב פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות הרי אף שנאבד מחוייבין הבעלים לתת לו לתשמיש פרה אחרת ואינו ראיה משם לפענ"ד דשם השואל יש לו קנין הגוף בהפרה כל משך ימי שאלתו ושאלה הו"ל כמו מתנה ע"מ להחזיר ועיין ברא"ש פרק לולב הגזול מה החילוק שבין שאלה להמתנה ואף דמתנה ע"מ להחזיר הו"ל רק קנין הגוף לשעה ונקרא קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט מכל מקום דעת הר"ר אביגדור בשו"ת הרא"ש כלל ל"ה דקנין הגוף לשעה מקרי לכם וגם עכ"פ יש לו קנין שעבוד כל משך ימי שאילתו אבל מי שאין לו רק תשמישין ולא שאלו אפשר דנפקע שעבודו אבל מצד הסברא אין לחלק דמה נ"מ הא מכל מקום לא יפקע שעבודו במה שנאבד. והנה בהא דמבואר בסי' ע"ב סעיף מ' בהגה"ה דמשכון של כותי ביד ישראל והיה הכותי חייב לישראל אחר ומבואר בסימן פ"ו ס"א דיוכל לפדות המשכון מיד ראובן ונותן לו קרן וריבית שעלה עליו ע"ש והש"ך ס"ק קצ"ב דעתו דאף בריבית שעלה עד הזמן שקבע לו צריך לתת לו והביא שו"ת הרשב"א שכתב שמשעת הלואה חייב עצמו בכל ריבית שיעשו מעותיו וכדאמרו בבת אשתו דניזונית מנכסים משועבדים אף שהמזונות חיובם בכל יום ודבר יום ביומו נתחייב אפ"ה נתחייב תיכף שנשאה וה"ה בזה ע"ש שהאריך ואני מתפלא על דברת קודש של הרשב"א וכהבנת הש"ך בדבריו ולפענ"ד ל"ד לשם כעוכלא לדנא דבשלמא שם אטו החיוב של ה' שנים הוא לפי הענין שנתחייב בעדו דהרי בשביל שנשא את האשה והתנית עמו שיזונה ה' שנים ואטו הקצבה לימוד הוא והיה יכול להיות שיתחייב רק ג' שנים או פחות או יותר על ה' ורק בשביל שנשאה נתחייב וא"כ אין ערך ואין קצבה לשנים ולימים ולכך נתחייב הכל בעת שנשאה וגם אם יגרש אשתו אטו מנכה לו לפ"ע ורק משעה שגרשה נפטר מחיובו שכך התנה בעודה עמו אבל הריבית הוא אגר נטר בשביל הימים והשנים שיש בידו המשכון ואם מסלקו וחושב לפי ערך הימים והשנים שהיה אצלו וא"כ עיקר החיוב בא דבר יום ביומו וניהו שנתחייב מתחלה היינו בכללות שכל משך שתהיה אצלו המשכון יתחייב בריבית אבל לא נקצב בכללות כ"א לפי ערך הימים וא"כ עיקר החיוב בא אח"כ וכל שמת והלה בא לסלקו או ב"ח מוקדם ומאוחר שפיר יכול לסלקו על הריבית שיעלה עליו ודברי אא"ז הב"ח נכונים לפענ"ד דדוקא הריבית שכבר עלה זה דמי לבת אשתו דנתחייב בתחלה כל משך שהיא אצלו משא"כ בזה שיעלה אח"כ וז"ב כשמש ועיין תומים סימן ס"ו שנדחק בראיות הרשב"א ולפענ"ד מקום הניחו לי להתגדר גם מ"ש בסעיף מ"א בהפקידו ביד שמעון אם זכה שמעון והש"ך כתב דלמה לא יזכה כתבתי בגליון הש"ע דמקום הספק היא דאפשר דרשות הנפקד קנוי להמפקיד כמ"ש הרשב"ם דמקומו קנוי להמפקיד ואפשר שגם המהרי"ט שחולק ע"ז בראשונות סי' ס"ה יודה בזה ודוק היטב ועט"ז סי' קפ"ט ועיין ש"ך שם מ"ש בשם תשובות מהר"ם אלשיך שכתב דבמעות דלהוצאה נתנה הוה ברשותו של ראובן וצריך שמעון להחזיר הנה לפמ"ש הרמ"א סעיף ל"ח דמעות הם של המוצא גם כאן יש לפקפק והש"ך לשיטתו שהסכים שם ס"ק קנ"ג דט"ס ברבינו ירוחם ובמעות ודאי הם של הגוי ולפמ"ש בתומים שם ליישב יש מקום לפלפל כאן בדברי מהר"מ אלשיך ואכ"מ להאריך. והנה שאלני מופלג אחד בהא דאמרו דהמחזיק בשטרותיו של גר דקני לצור דהא הסמ"ע סימן ס"ז כתב דשטר אינו רק משכון והרי במשכון של גר אמר תיכף דכל דמת הגר פקע שעבודו וא"כ אמאי קנה השטר הא השטר הו"ל ג"כ רק משכון. והשבתי דלק"מ דבשלמא במשכון אין בו שום שעבוד הגוף רק שעבוד נכסי דהיינו שאותו משכון ממושכן ביד הגר דאם לא ימצא לגבות גבה מזה וא"כ כל שמת הגר פקע לי' שעבודי' אבל בהשטר נכתב שעבוד הגוף ושעבוד נכסי וניהו דבכ"מ שלא נתחייב כגון בשמטה שנפקע החוב נפקע גם השטר דאינו רק משכון אבל מ"מ לא שייך לומר דבמת הגר נפקע השעבוד דהא מ"מ נשאר שעבוד הגוף וזה כתוב ג"כ בשטר וזה לא נפקע דאף דמת הלוה לא נפקע השיעבוד כמ"ש הר"ן בפרק הכותב על דברת ר"ת דשני שעבודים יש ומכ"ש במת המלוה דנשאר שעבוד הגוף של הלוה קיים ולא נפקע ודו"ק כי ברור הוא ועיין בשו"ת ב"ח הישנות סי' קמ"ט שכתב דשטר חוב הוה ככסף והמקדש במנה ולא נתן המנה רק שנתן שט"ח הו"ל ככסף משום דיש שעבוד נכסים ול"ד למשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן ע"ש וא"כ לק"מ קושייתו דגם בגר שאני שטר ממשכון דמשכון לא הוה רק שעבוד הגוף משא"כ שטר דהוה שעבוד נכסי. והנה דרך אגב ראיתי בספר שערי משפט סי' ער"ה שנסתפק בישראל וגר שהיו שותפין בבית ומת הגר אי יכול אחר לזכות בחלק הגר כיון שהישראל הראשון הי' בחיי הגר שותף עמו ויכול להשתמש בכלו א"כ אין האחר יכול לזכות בחלק הגר דכיון שבחייו הי' לו חציו לאחר מות הגר זכה בכלו ולפענ"ד נראה דראיה מהא דמשכון של ישראל ביד גר וכשמת הגר בא אחר וזכה במשכונו דמוציאין אותו מישראל כיון דמת הגר פקע שעבודו ולמה לי טעם זה הא מה שהיה המשכון שוה יותר מהחוב בודאי הוה של ישראל א"כ עכ"פ לא גרע הישראל הראשון מאילו היה שותף עם הגר בזה המשכון זה כנגד חובו וזה יותר מחובו וא"כ איך יכול לזכות בו אחר וכן קשה גם במשכון של גר ביד ישראל דזה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השטר ואמאי והא אם נימא דבע"ח קונה משכון הו"ל כשותף נגד מעותיו עכ"פ וע"כ דמכל מקום בהשאר יכול האחר לזכות בו וה"ה בזה וז"ב לפענ"ד. וראייתו מב"ק דף מ"ט דאמר שבוולדות דאית לה זכייה בגווייהו זכתה בכלה הרי דכל שהיה לה פלגא זכתה בכלה לאו ראיה היא לפענ"ד דשם באמת למה לא תזכה בהשבח וולדות מן ההפקר רק לפי מה דאמר אטו וולדות צררי נינהו ע"כ אמר כל דאית לה זכייה בגווייהו שוב הוה כצררי אבל מ"מ לא יועיל הזכייה שהיה לה בחיי הבעל לזכות אח"כ בכלה כל דלא זכה בהו וקדם אחר וז"פ וברור. והנה שנים רבות אח"כ בשנת תרט"ז כ"ב אדר ראשון אמר לי תלמידי החריף מוה' מענדיל בודק ני' דמה שהשיג המלמ"ל פי"ז מגזילה על המהרי"ט בענין זה אי ידו קונה שלא מדעתו והביא המלמ"ל מדברי התוס' בב"ב דף נ"ד שכתב דכל דאינו מתכוין לקנות לא קני הרי דידו אינו קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא באופן שגם אם הי' יודע לא היה רוצה לקנות כמו התם בצד הספק דשטר לא רצה לקנות דלא בעי לצור עפ"י צליחותו א"כ אף אם היה יודע לא רצה לקנות השטר לכך כל שא"י לא קנה לו היד מעצמו אבל כל שהיה יודע רצה לקנות א"כ אף שא"י ולא התכוין לקנות לא קנה. ואמר שבזה מדוקדק לשון התוס' במ"ש דאינו רוצה לקנות ע"ש. ולכאורה חשבתי שיפה דבר. אמנם אחר העיון עדן קשה דהרי בתחלת השקפה תמהתי בהא דאמרו בב"ק שם מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא לא אחזיק ומשמע אם היה רוצה להחזיק בארעא היה יכול והרי לפמ"ש רש"י דזה השטר לא הי' רק שעבוד על קרקע וא"כ לא קנה כלל הקרקע דממילא חזר הקרקע על אותו ששיעבד לו ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק שם שהקשה כן וכתב דבשטר מכר איירי וכוונתו דזה הי' שטר קנין שהגר קנה הקרקע וא"כ אם היה רוצה להחזיק בקרקע היה מועיל ולפ"ז שפיר הקשה המלמ"ל דאם נימא דאם היה רוצה לקנות היה קונה אף שלא ידע ולא נתכוין ממילא קונה לו שלא מדעתו א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דאין דעתו אשטרא אכתי אמאי לא יקנה לו שלא מדעתו וא"ל דלא רצה בשטר לבד ועיקר כוונתו אקרקע ובקרקע לא אחזיק דז"א דאם היה יודע שלא יועיל להקרקע היה רוצה לזכות בשטר עצמו ושטרא אפסרא דארעא הוא והיה קונה השטר והקרקע דבשלמא כשלא רצה לקנות השטר רק הקרקע אם כן הרי בקרקע לא החזיק והשטר לא רצה לקנות אבל אם הי' יודע שלא קנה השטר וגם הארעא זולת בשיתכוין לקנות השטר על ידו א"כ שוב היה קונה הקרקע על ידו. אמנם אחר העיון זה אינו דאף אם רצה לקנות הקרקע ע"י שטר לא הי' קונה דדוקא להיפך קנה אם החזיק בקרקע קנה השטר על ידו כדאמרו בב"ב דף ע"ז ע"ב אבל לא בקנה השטר לא קנה הקרקע וא"כ שפיר דחה ראיית המלמ"ל דשם שאין רוצה לקנות השטר עצמו רק הקרקע מה מועיל שלא מדעתו יותר מאם היה בדעתו. אמנם אחר העיון הדברים נכונים דכל האבעיא בש"ס אם דעתו לקנות השטר בשביל הקרקע או בשביל עצם השטר וע"ז אמר וכי לצור עפ"י צליחותו ולפ"ז שפיר קשה כיון דעכ"פ זה רצה לקנות השטר יהיה דעתו איך שיהיה ניהו דכוונתו לא היה על עצם השטר רק שיהי' בידו לראיה על הקרקע אבל עכ"פ רצה לזכות בשטר א"כ עכ"פ לא גרע מחצירו שקנה לו שלא מדעתו דעכ"פ דעתו היה שרוצה לזכות בהשטר ואף דאם היה יודע שלא יקנה הקרקע לא היה קונה השטר אבל עכ"פ כיון דטעה בזה א"כ שוב קנה לו שלא מדעתו דלא גרע טעות מאילו לא היה בדעתו כלל. ואני תמה על הש"ך מ"ש בסימן רס"ח דעתו דידו אינו קונה לו שלא מדעתו א"כ מה הקשה כאן בסי' ער"ה דלקני לו שלא מדעתו. ואולי דעתו לחלק בין היכא דאינו רגיל למצוא לא קני כלל שלא מדעתו משא"כ בזה דיכול לקנות רק שלא היה מדעתו אבל באמת לא ראה דברי התוס' בב"ב הנ"ל ואני תמה על המלמ"ל והמחנה אפרים הלכות קנין משיכה סי' ד' שכלם לא הזכירו שהמהרי"ט בעצמו הביא ראיה מדברי הש"ס דכל שלא מדעתו לא קנה הרי דהרגיש בעצמו מדברי הש"ס הנ"ל רק שלא הזכיר דברי התוס' הנ"ל. איברא דאכתי קשה גם לפמ"ש דעכ"פ רצה לזכות בשטר כדי לקנות הקרקע דסוף סוף כיון שהקרקע לא קנה א"כ אגלי מלתא דלא היתה זכייתו בשטר זכייה כיון דלא רצה בשטר רק לזכות הקרקע על ידו והו"ל זכייה בטעות. אמנם נראה דבאמת צריך ביאור מה דמספקא לי' אם בדעתו נמי אשטר או לא וקשה למה לא נישיילי' אם היה דעתו כן או לא וצ"ל דמיירי שאדם בא לזכות בפירוש בשטר כמ"ש רש"י ואנן מספקא לי' אם כבר זכה ראשון בהשטר וא"כ שוב לא נאמין לו כיון דאחר פירש שרצה לזכות בשטר עצמו. ולפ"ז נראה לי ברור דלפמ"ש לעיל בשם הת"כ שמחלק דכל שמחזיק בדבר דלית לי' חזקת מרא קמא כגון בגר ל"מ תפיסת השני אף שהשני מחזיק בודאי ולפ"ז כיון שעכ"פ הראשון החזיק בודאי בשטר ניהו דיש לומר דרצה לזכות בקרקע ולא בשטר עכ"פ כשיאמר דרצה לזכות בשטר עצמו ודאי מועיל זכייתו מספק וא"כ אף דהיה דעתו באמת ע"מ לזכות בקרקע מכל מקום גוף השטר דהחזיק למה לא יועיל וע"כ דל"מ ידו כל שלא הי' דעתו ע"ז וא"כ שוב לא מועיל אבל אם נימא דכל דהיה דעתו לקנות היה מועיל אף שלא ידע שוב בודאי הו"ל מוחזק עכ"פ מספק. ובלא"ה נראה לפמ"ש הרא"ש בנדרים דף ל"ד דכל דעומד סמוך לאותו דבר ואין אחר שיכול לזכות כל שבידו לזכות יכול להקדישה דהו"ל קנין וכמו שהבין (המלמ"ל) בשמו בסי' ר"ד ובסימן רי"ב ואף לפמ"ש האחרונים דדוקא כשמטי' לידי' לבסוף והארכתי בזה בתשובה עכ"פ כאן שמטי לידי' והחזיק בה והי' בידו לזכות בשטר עצמו ג"כ א"כ אף שנתכוין לקנות הי' בידו לזכות וע"כ דשל"מ ל"מ וא"כ לא היה בידו כלל דלא רצה לקנות השטר בעצמותו רק הקרקע. והנה בש"ק אמור תרח"י סיפר לי תלמוד אחד מתלמידי נ"י שאירע מעשה בקמארנא שישראל היה לו חוב על אדון אחד עכו"ם ופרע לו האדון ובטעות שחשב שנותן לו עשרה חתיכות של חמשים חמשים והוא נתן לו מאות אבל שניהם לא הרגישו והישראל הנ"ל הלך לישראל אחר וא"ל שיחליף לו המעות חמשה מאות ר"כ לעשרה עשרה וכדומה וזה ראה שטעה והחליף לו בעד חמשה מאות ר"כ ואח"כ נתוודע הדבר ובאו לדין ואמר הרב החסיד ר' אייזיק מקאמארנא שהדין עם השני כמבואר בסי' רל"ב סח"י בהג"ה לענין סרסור שקנה בחזקת בדיל.

והנה התלמיד הנ"ל החריף מוה' שמואל בעלף נ"י השיב לו דלא דמי דשם הוא ראה בדיל רק שבתוכו היה כסף וזהב וא"כ הוא לא נתכוון לקנות כלל הכסף אבל כאן גוף המעות הי' בידו ורצה לזכות בהם רק שהוא נתכוין לזכות בתורת חמשה מאות והם היו עשרה מאות אבל מ"מ רצה לזכות בכל אותן המעות ולמה לא יקנה ויפה השיב. ואני מוסיף דלדעת המהרי"ט ח"א סי' ק"נ מבואר דידו קונה לו שלא מדעתו מיהו לפמ"ש בגליון הש"ך חו"מ סי' רס"ח ס"ק ו' דהמלמ"ל פי"ז מגזילה והמחנה אפרים הלכות קנין משיכה סי' ד' חלקו על המהרי"ט ואף המהרי"ט מודה במקום דחצר לא קונה גם ידו לא קנה ולזה רמז הש"ך שם במ"ש וה"ה ידו וכן משמע באהע"ז סימן קל"ט דבגט דמתורת יד אתרבאי אפ"ה ל"מ של"מ מכל מקום נראה דזה דוקא היכא דלא ידע כלל שזה הדבר בידו או בחצירו אבל כאן ידע באותו דבר רק שחשב השווי לפחות ממה שהוא באמת פשיטא דידו קנה ועוד נראה דאם הי' עשרה מאות והוא חשב שהן עשרה חמשים חמשים א"כ כיון דעכ"פ חמשה מהם ודאי רצה לקנות דהוא רצה לזכות בכלם רק דלא ידע שהן מאות אבל הוא רצה לזכות בחמש מאות עכ"פ א"כ לא תוכל לברר דעד חמש מאות רצה לזכות וגם איזה מהחמש מאות של אלו עשרה רצה לקנות א"כ קנה הכל ע"כ נראה לפענ"ד שהדין עם הראשון וגם נראה דיכול זה לטעון אולי יזכור השר ואהיה מוכרח לשלם לו וכעין המבואר סימן קפ"ב קפ"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף