שואל ומשיב/ד/ג/לג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן לג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה מצאתי בט"ז סי' ס"ט בחו"מ שהאריך בזה כיון דהוה תנאי אינו נאמן במיגו דמכל מקום לא קיים התנאי. והנה זה רבות בשנים שכתבתי בגליון הש"ך סי' ע' ס"ק י"א בשם ה"ה דלכך אינו נאמן כשא"ל אל תפרעני אלא בעדים במיגו דהרי הוא מודה דלא קיים התנאי ולא שייך כאן מגו והש"ך כתב דהוא צ"ע ולפמ"ש הט"ז אתי שפיר דהרי עכ"פ צריך לקיים תנאו וא"כ מה מועיל המיגו וז"ב מאד. שוב ראיתי בהגהות אא"ז הח"ץ ז"ל שם בט"ז שכתב בסופו וזו היא כוונת ה"ה שהביא בש"ג ס"ז ס"ק י"א והניח בצ"ע וכוונתו להש"ך סי' ע' ס"ק י"א וט"ס יש בדבריו ודו"ק. אמנם לכאורה יש סתירה לזה מהא דהקשו התוס' בקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם דיהי' נאמנים דהא בפקדון נאמנים החזרתי במגו דנאנסו וא"כ נאמנים לומר פרענו מגו דאי בעו אמרו החזרתי והרי הא דצריך לחזור ולפרעו בעדים הוא משום דהוה כאילו היה תנאי בדבר שלא יחזור ויפרענו רק בעדים וא"כ מה מועיל מיגו וצ"ל דבפקדון כיון דיכול לטעון נאנסו שוב לא שייך לומר דהוה תנאי וצריך לומר דשאני כאן דהתנה עמו שלא יהיה נאמן אבל כאן דהלוה את חברו בעדים לא משום תנאי רק כיון דהלוה בעדים ולא המניה צריך להחזיר בעדים דלמה המני' אבל לא שהיה תנאי והה"מ לא כתב רק באל תפרעני אלא בעדים דהתנה עמו ולכך במפקיד אצל חבירו בעדים דיש לו מיגו נאמן ויותר נראה כמ"ש הט"ז בסופו דכל שיש לו מיגו לא שייך לומר דהו"ל כאלו התנה די"ל דסמך על מיגו שלו וכן מצינו לענין מפקיד אצל חבירו בשטר דכתב הרשב"ם בב"ב דף ע' דלא שייך שטרא בידך מה בעי כל דהי' לו מיגו דנאנסו והרי שטרא בידך מה בעי כתב בכסא דהרסנא דהוה כמו תנאי כ"ז שלא יחזיר לו השטר לא יהיה נאמן לטעון אבד השטר ואפ"ה כל שיש לו מיגו מהימן וה"ה בזה. ובזה ניחא מה שהאריך בסמ"ע סי' ק"ח דנאנסו הוה ל"ש ואיך שייך מיגו ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דל"ש מכל מקום לענין זה לא יהיה מקרי מגו במקום תנאי שהרי התנה עמו לכך נאמן במיגו דנאנסו דהיינו כיון שיכול לטעון נאנסו עכ"פ תנאי לא הוה דהו"ל אסמכתא וכמ"ש הט"ז. ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמה לא כתבו התוס' בפשיטות פרענו למלוה במיגו דנאנסו ולפמ"ש א"ש דזה לא הוה מגו דהא נאנסו ל"ש ולכך כתבו במגו דהחזרנו ללוה ולא הוה נגד התנאי כיון דיכול לטעון נאנסו ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרא"ש ריש פ"ק דב"מ בשם ר"י להקשות בהא דאמרו בשבועות דף מ"ה דהמפקיד בשטר אינו נאמן לומר פרעתי עד שיחזור בעדים והקשה למה לי שני עדים הא בעד אחד סגי דא"צ רק שבועה דנאמן במיגו דנאנסו וא"כ העד אחד פוטרו משבועה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל זמן שיש לו שטר ושייך שטרא בידך מה בעי הו"ל כתנאי רק דכל שיש לו מיגו סמך על המיגו ולפ"ז לענין השבועה דמחוייב אף שיש לו מיגו ל"ש שיפסדו העד דהא העד שמעיד שקיים התנאי אינו נאמן לבדו וכאן ל"ש דיש לו מיגו דנאנסו דאדרבא כשהעד מעיד שהחזיר אם יטעון נאנסו לא יהיה נאמן נגד העד רק בשבועה וא"כ כל זמן שלא נשבע אינו נאמן העד שקיים התנאי ודו"ק ועיין במקנה בקידושין שם שהקשה גם למ"ד דצריך להחזיר לו בעדים יקשה דליהמן במיגו דהחזרתי ללוה דאם יטעון החזרתי יהי' נאמן במיגו דעשיתי שליחותך ופרעתי למלוה כאשר צויתני ע"ש ואם נימא כמ"ש הט"ז דלא שייך מיגו כל שיש תנאי מיושב קושיא זו היטב וכאן למ"ד דצריך להחזיר ודאי הוה כתנאי ודו"ק ויש להאריך בענין זה אך אין כעת הזמן מסכים להאריך. אך בגוף הדין נראה לפענ"ד דעיקר אזלינן בתר כוונת המתנה שאם התנה רק בשביל שמא יאמר שקר א"כ אמרינן דלא בדוקא התנה כיון שאם ירצה לשקר שמא יוכל לומר שקר גדול דהא יש לו מיגו אבל היכא דיש לומר דלא היה בשביל חשש שקר רק שמא לא ידע היטב הענין או שמורה לעצמו היתר א"כ לא שייך מיגו דאטו חשד לי' שיאמר שקר רק דחשב שמא יורה לעצמו היתר וכל שצריך שיברר בעדים לא יעשה כן וא"כ לא שייך מיגו כנלפענ"ד. והנה הרמב"ם פט"ו ממלוה כתב בהלכה י"א דאם א"ל אל תפרעני אלא בפני ת"ח או רופאים וא"ל בפניהם פרעתיך ואותן העדים שפרעתיך מתו וכו' הרי זה נאמן אבל אם א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וא"ל פרעתיך בפני אחרים ומתו אינו נאמן שמפני טענה זו התנה עלי' וא"ל אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון כדי שלא ידחה אותו והכוונה לפענ"ד דבשלמא כשטוען שפרע בפניהם הרי קיים תנאו רק שהעדים אינן לפנינו א"כ שפיר יש לו מיגו דנאמן דמה יעשה זה שמתו העדים אבל כשהתנה עמו שלא לפרוע לו רק בפני פלוני ופלוני והוא אמר שפרע בפני אחרים א"כ אף שכדבריו כן הוא מ"מ שינה בתנאו וא"כ שוב אינו נאמן דבשלמא כשמעידין שפרעו א"כ אמרינן כיון דכל תכליתו היה כדי שיהיה בטוח במעותיו א"כ שפיר נאמנים אבל כל שאין כאן עדים א"כ עכ"פ שינה בתנאו דאינו בטוח שלא יאמר תמיד שפרע בפני אחרים ומתו א"כ שינה בתנאו ובכה"ג אינו נאמן דהוה שינוי בתנאי. ובזה י"ל דברי הראב"ד שאמר דפסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני מצי אמר סטראי נינהו ותמה ה"ה דארכביה אתרי ריכשי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא ס"ל דהו"ל שינוי בתנאי ואינו נאמן ולא שייך לומר דאזלינן בתר תכלית כוונתו למה הי' ואם אמר שפרע בפני עדים מה איכפת לן בתנאו ולזה אמר כיון שיכול לטעון סטראי נינהו וא"כ דלמא זה היה כוונתו במה שלא האמינו רק כשיביא אותן עדים דאותן עדים יעידו שכדבריו כן הוא ודו"ק היטב כי קצרתי ועיין בסי' מ"ו ס"ב לענין שטר שאינו מקויים אף דכתוב בו נאמנות די"א דיכול לטעון פרוע במגו דמזוייף עם הנאמנות ואף הדעה הראשונה אינו חולק רק דהוה מיגו במקום עדים אלמא דאל"ה הי' שייך מיגו אף דנתן לו נאמנות הוה כתנאי בדבר דיהיה נאמן בכל מה שיאמר ומה שייך מיגו וע"כ דאף בזה נאמן במיגו ועיין בנתיבות סי' ס"ט שהקשה כעין זה מסי' ע"א ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בתומים סי' ע"א ס"ק ג' שהבליע בתוך דבריו דברי הט"ז והרגיש בקושית הנתיבות ומחלק שם ולא נפניתי כעת. והנה אחר זמן רב מצאתי ענין להתעורר בזה עפמ"ש הט"ז סי' פ"ב דאם השטר אינו מקויים דנאמן לטעון פרעתי במיגו דהיה טוען מזוייף וכתב הט"ז שם דצ"ל בתכ"ד דאל"כ הו"ל מיגו למפרע ובאמת שלשון הש"ע אינו מורה כן וכתבתי בחידושי שם דלפענ"ד דכאן נאמן לומר פרעתי אף דהוה מיגו דלמפרע ודוקא אם צריך להיות נאמן בתורת מיגו הוא דבעינן דיני מיגו אבל כאן כל הטעם דאינו נאמן לטעון פרעתי הוא משום דשטרא בידך מה בעי וכאן לא שייך זאת דכל שהוא מקיים השטר הוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועדיף ממיגו כמ"ש הרמב"ן בהדיא דבכה"ג לא שייך שטרא בידך מה בעי והובא בש"ך סי' ק"ח ס"ק ז' ע"ש שהאריך בזה ובזה אמרתי בחידושיי ליישב דברי הב"ח שם שדעתו דאם טוען פרעתי בשטר שאינו מקוים אף דבאו עדים אח"כ וקיימו השטר אין לו דין שטר ונאמן לומר שפרע וא"י להשביעו זולת כשיבטל השטר ותמהו הש"ך והט"ז עליו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ לא שייך שטרא בידך מה בעי דכיון דהוא בעצמו קיים השטר ולא מדין מיגו אתינן עלה והו"ל השטר כחספא בעלמא מעת ההיא וכל שנשבע נאמן והתורה האמינתו בעת ההוא ונעשה השטר בטל ולכך יכול לומר דאינו נשבע עד שיבטל השטר. ובזה מיושב מה שהקשה התומים דא"כ איך שייך מיגו דמזויף דהא יש לומר דמתיירא אולי יבאו עדים ויכחישו אותו דאז יהיו הם נאמנים משא"כ אם טוען פרוע ולפמ"ש אתי שפיר דכעת לאו מטעם מיגו קאתינן עלה רק מכח הפה שאסר דזה עדיף ממגו וכמ"ש ודוק

ובזה מיושב מה דקשה לי טובא דמה יענה הב"ח למ"ש התוספת בכתובות דף י"ט בהא דר"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והקשו בתוס' הא יש לו מיגו דאי בעי טוען מזויף ותירצו דירא פן יבאו עדים ויכחישוהו הרי מבואר כקושית התומים ולפמ"ש אתי שפיר דשם למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו קא אתינן עלה וא"כ שוב יקיים השטר ע"פ ולא שייך הפה שאסר לדידיה ורק מכח מגו קא אתינן עלה ומיגו לא שייך דירא פן יכחישוהו משא"כ למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מטעם פה שאסר כמ"ש בהדיא בסי' פ"ב ושפיר לא שייך כאן ענין שטר כלל וכמ"ש. ובאמת אף לפמ"ש הש"ך בסי' ק"ח לחלוק על הרמב"ן דהפה שאסר לא עדיף ממיגו א"כ יש לומר דה"ט דחולק על הב"ח כאן. והנה התומים כתב להש"ך ג"כ קשה מה מיגו הוא דאם יטעון מזוייף יכחישוהו העדים וכתב דיכול לטעון א"י אם השטר נכתב באמת ושאלני עלם משכיל מפה דאשתמיטתי' דברי התוס' הנ"ל דכתבו דלא שייך מזוייף דירא פן יכחישוהו. ולפמ"ש אתי שפיר דאין ראיה ממ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לדידן דקיי"ל דצריך לקיימו ואף אם נימא דפה שאסר הוה נמי מיגו מ"מ מיגו דאי בעי שתק אמרינן וז"ב ובחידושי אמרתי בזה דבאמת בלא"ה דברי התומים תמוהים דמיגו דא"י לא מקרי מיגו כמ"ש התוס' בפרק השואל דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. אך נראה דכל הטעם דהוא משום דאז נראה שטענת התובע יותר אמת מאחר שזה טוען א"י. ולפ"ז למ"ד צריך לקיימו א"כ נאמן לטעון פרוע א"כ לא שייך לומר דא"י לאו מיגו הוא דזה אינו דכאן אינו נראה טענת התובע טענה דהא גם אם היה מודה בשטר היה יכול לטעון פרעתי וא"כ שוב א"י טענה. ומעתה שם דאזלינן למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו שוב לא שייך מיגו דא"י ואין אדם עושה עצמו ברצון מסופק ומזויף לא היה יכול לטעון דירא שמא יכחישנו. ובזה פירשתי בחידושי מ"ש התוס' בשם רש"י דפירש במק"א דמה"ת אינו נאמן לטעון מזוייף והיינו דכוונת התוס' דלא שייך הפה שאסר דכבר נתקיים השטר אף בהודאת פיו בלבד ועיין רש"י שביאר כן בהדיא דשוב אינו נאמן לומר פרוע ולא שייך כאן הפה שאסר דכיון דהוחזק כבר השטר בב"ד והוא מבואר כמ"ש ולכך שוב אינו נאמן אח"כ בטענת פרוע דהו"ל מיגו למפרע כל דלא שייך הפה שאסר ויש להאריך בזה. וליישב דברי התוס' במ"ש די"ל דלכך אינו נאמן משום דשטרא בידך מה בעי וכתבו זאת דא"כ באמנה מא"ל ועיין במהרש"א שהאריך שם ולפמ"ש היה מקום ליישב ואכ"מ להאריך. שוב ראיתי בשערי משפט שכתב ג"כ דיש לומר דנאמן אף לאחר כ"ד דלא שייך כאן שטרא בידך מה בעי דכיון דהי' לו מיגו דמזוייף לא חש להשהותו ודחה זאת דכיון דהיה יכול לקיימו שוב לא הי' לו להשהותו ע"ש. ולפמ"ש א"צ לזה דהפה שאסר עדיף ממיגו וכמ"ש הרמב"ן ותמהני שלא הזכיר מדברי התוס' הנ"ל דמבואר בהדיא דשייך הסברא דשטרא בידי מה בעי אף דיש לו מיגו ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא למ"ד דא"צ לקיימו וכנ"ל ודו"ק ולפ"ז בהך דינא דט"ז יש לומר דלאחר כ"ד שוב אינו נאמן ודו"ק היטב בכל מ"ש.

והנה נראה לכאורה ראיה ברורה להג"ת דיכול לבטל השטר וא"י להשביעו לענין פרוע מהא דאמר ר"נ זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ופירש"י דלהמלוין אמר כן וקשה דלמה טען כן בעד הלווים ודלמה ירצה להשביעו כעת ואח"כ יקיימו השטר וע"כ דאין לו להשביעו כל שיכול לטעון פרוע והוה שבועה לבטלה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש מ"ש התוס' ד"ה מודה דאין לפרש דלכך אינו נאמן לטעון פרוע משום דאי פרעיה שטרך בידי מה בעי דא"כ באמנה דלא שייך ה"ט והרי רב הונא ס"ל גם באמנה דנאמן ותמה המהרש"א דהרי חזינן דלר"נ נאמן לטעון פרוע במיגו דמזוייף ואפ"ה ס"ל באמנה דאינו נאמן משום דלא אתי ע"פ ומרעא לשטרא א"כ ה"ה לר"ה דלמא לאו משום חד טעמא הוא ע"ש ולפמ"ש יש לומר דלר"נ עיקר הטעם משום דהאי שטרא חספא בעלמא הוא כ"ז שלא קיימו וא"כ באמנה דהוא בעצמו מודה דהשטר הוא שטר טוב ולאו חספא ה"א שפיר ס"ל לר"נ דאינו נאמן דא"י לבטל השטר באמנה שהרי אומר שכתב השטר והאמינו אבל בפרוע דיכול לבטל השטר א"כ גם כעת השטר עודנו חספא וכל דלא שייך שטרך בידי מה בעי נאמן משא"כ לר"ה דס"ל דהשטר הוא טוב אף לענין פרוע וא"כ אין לומר באמנה טעם אחר וגם יש לומר דלר"נ בפרוע יש לו מיגו דאי בעי אמר א"י אם הוא מזוייף וגם בספק לא מפיק ממונא משא"כ באמנה לא שייך המיגו שאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק כי גם אמנה אינה טענה טובה משא"כ לר"ה ודוק כי קצרתי. והנה במ"ש למעלה בענין הא דנאמן לטעון החזרתי בשטר עיסקא במיגו דנאנסו אף דצריך לקיים התנאי ולא שייך מיגו וכמ"ש הט"ז בתחלה והח"ץ הסכים לזה.

כעת נתיישבתי דיש לחלק דע"כ לא אמרינן דלא שייך מיגו כל שצריך לקיים התנאי רק כל שאי אפשר לו מבלעדי קיום התנאי ע"ד משל באומר לו אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן במיגו כיון דמכל מקום צריך לקיים התנאי ולפרוע לו בעדים אבל בשטר עיסקא דאם הי' באמת נאנס לא שייך לומר דלא יפטר בשביל דלא קיים התנאי דמה הי' לו לעשות הא נאנס מידו וזה יש לו השטר ולכך גם כשטוען החזרתי לא שייך לומר שטרך בידי מה בעי ולא קיימת התנאי כיון דאינו תנאי גמור דיכול לפטור עצמו מהתנאי בטענת נאנסו. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הש"ס בב"ב דף ע' דבעי אי נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו או דלמא אמרינן שטרך בידי מה בעי ופריך הש"ס ולטעמיך כי נאנסו מי אמרינן שטרך בידי מה בעי ותמהו התוס' דאין שוה להדברים דבשלמא בנאנסו לא שייך שטרך בידי מה בעי משא"כ בהחזרתי.

ולפמ"ש בזה נחלקו דהבעל האיבעיא ס"ל דכל דשטרך בידי מה בעי הוה תנאי ולא שייך להאמינו במיגו דמכל מקום לא קיים התנאי וע"ז אמר אטו אי טעין נאנסו אמרינן שטרא בידי מה בעי וא"כ לא הוה תנאי גמור דהיה יכול לפטור עצמו מהתנאי באם טען נאנסו וז"ב מאד ועיין רשב"ם שכתב דלא חש על השטר כיון דהי' לו מיגו. ולכאורה צ"ב למה לא חש על השטר ולפמ"ש ניחא דעכ"פ תנאי לא מקרי. עוד יש לומר בכוונת האבעיא עפמ"ש הש"ך בכללי מיגו דאף דנאנסו לא שכיח היינו כשטוען אמת אמרינן דמוטב לו לטעון טענת מתה מחמת מלאכה מלטעון טענה דל"ש אבל כל שטוען שקר שפיר יש לו מיגו דנאנסו דאף דל"ש כל שטוען שקר טוען אף טענה דל"ש ולפי זה כיון דנאנסו לא שכיח א"כ כל דאמרינן שטרא בידי מה בעי והיינו משום דלא קיים התנאי א"כ אמרינן דבאמת טוען אמת שהחזיר רק שמכל מקום לא קיים התנאי וא"כ לא שייך מיגו דהרי לא ניחא ליה לטעון דל"ש ובאמת החזיר ואפ"ה כל דלא קיים התנאי צריך לפרעו שנית ודוק. והנה במ"ש הה"מ דלא שייך מיגו כל דלא קיים התנאי בזה מיושב היטב קושית התוס' בב"ב דף מ"ה ע"ב גבי אומן דס"ל לרבה דהמפקיד אצל חבירו בעדים שצריך להחזיר לו בעדים והקשו בתוס' דאכתי להמני' במיגו דנאנסו ע"ש ולפמ"ש הה"מ כל דהוה כא"ל אל תפרעני אלא בעדים לא שייך מיגו ואף שכתבתי למעלה דגבי נאנסו ל"ש זאת מכל מקום אין מוכרח ורבה ס"ל דאף בכה"ג אין לו מיגו דנאנסו דמכל מקום הא לא קיים התנאי ואפסיד אנפשיה שוב ראיתי שכ"כ התוס' שם לחד תירוצא דכיון דלא מהימן לומר החזרתי אף בשבועה והוה כאילו א"ל אל תחזיר לי אלא בעדים הוא דאפסיד אנפשיה ולא שייך להמניה במיגו והן הן דברי הה"מ הנ"ל דבזה ל"ש מיגו דמכל מקום התנאי לא קיים וכמ"ש בגליון הש"ך שם שכן כוונת הה"מ והב"י כתב בסי' ע' שם שלכך לא שייך להמניה במיגו דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדים לא שייך מיגו דאנן סהדי דלא פרעי' אלא בעדים וכתב הש"ך ס"ק י"א שם דאולי גם כוונת הה"מ לזה דכוונת הה"מ למ"ש התוס' דאפסיד אנפשיה ובאמת שמ"ש התוס' משום דאפסיד אנפשיה ולא כתבו משום דאנן סהדי חשוב כמו מיגו במקום עדים. וכן רציתי לומר בראשית ההשקפה אבל באמת התוס' כוונו יפה דשם רצו לתרץ דברי רבה דס"ל דבעדים הוא דלא מהימן האומן והרי רבה ס"ל בדף ל"א שם דאמרינן מיגו במקום עדים וא"כ א"א לתרץ כן לדידיה ולכך הוצרכו לתירוץ הה"מ וכמ"ש. ובזה הנה מקום אתי ליישב מ"ש בשיטה מקובצת בשם תוספ' הרא"ש לתרץ קושית התוס' דיהיה נאמן במגו דנאנסו וכתב דבאומן לא שייך זאת שמתיירא לטעון נאנסו דאז לא יתנו לו לתקן כי יאמרו שאינו נזהר בשמירה יפה ועצל הוא שהרי קרה לו אונס וע"כ אין לו מיגו וע"ז שאל אותי החריף ושנון מוה' מרדכי מיזיש ני' דא"כ מה פריך רנב"י מהא דאמרי אומן אין לו חזקה ה"ד אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה תיובתא דרבה ומה קושיא דלמא בדאיכא עדים ואפ"ה אחר יש לו חזקה דאחר יש לו מיגו דאי בעי טעין נאנסו ולגבי מי שאינו אומן לא שייך זאת דלא מתיירא כלום דמה יפסיד באם לא יתנו לו דהא מיירי בנפקד ש"ח ודוקא אומן אין לו חזקה והיא תימה גדולה לאשר גוף דברי תוספ' הרא"ש אינו לפני באופן שאותיותיו יחכמוני לדעת כוונתו כ"א כפי מה שהגיד לי בשמו קשה טובא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לדידן דקי"ל כאביי ורבא דמיגו במקום עדים לא אמרינן א"כ אם נימא דהמפקיד בעדים צריך להחזיר בעדים שוב הוה כאנן סהדי וא"כ לא שייך מיגו כמ"ש הב"י ורק לרבה בעצמו דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים לדידיה שפיר קשה דיש לו מיגו והוצרך התוספ' הרא"ש לחדש דלא שייך מיגו אבל לדידן דלא קי"ל בזה כרבה שפיר קשה מ"ש אומן מאחר וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דהי' קשה לי טובא וראיתי בתוס' בריש הסוגיא דהקשו בזה דמאי ס"ד דרבה לאוקמא במסר לו בעדים וא"כ מה נ"מ בין אומן לאחר ולפמ"ש אתי שפיר דלרבה לשיטתו דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים שפיר יש חילוק בין אומן לאחר ומטעם שכתב בתוספי הרא"ש דבאומן לא שייך מגו דנאנסו משא"כ באחר אבל רנב"י הקשה שפיר לפסק הלכה דלא קי"ל בזה כרבה דס"ל לדידן דלא אמרינן מיגו במקום עדים מה נ"מ בין אומן לאחר וז"ב ואם כן נסתייע מזה דברי התוספי הרא"ש ובזה מיושב היטב מה דאמר אביי א"ה אפילו בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתיו לך כי א"ל לקוחה היא בידי מהימן ונדחקו התוס' דמה לשון א"ה ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי לשיטתו לא שייך מיגו במקום עדים ואינו קושיא כלל דכל שמסר לו בתורת פקדון לא מהימן לטעון לקוח אף במיגו אבל לרבה דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים א"כ אף בעדים נמי וע"ז אמר דס"ל דצריך להחזיר בעדים וכל שלא החזיר הוא דאפסיד אנפשיה ולא שייך מיגו דסוף סוף לא קיים תנאו וז"ב מאד ובזה נראה ליישב דברי תוספי הרא"ש דלכאורה צריך ביאור מה שחידש דבאומן לא שייך מגו דנאנסו דמתיירא שמא לא יתנו לו לתקן וקשה דלא שייך כלל לומר בשביל שיטעון נאנסו לא יתנו לו לתקן דאטו בשביל שקרה מקרה שנאנס מידו לא יתנו לו לתקן והמקרה לא יתמיד ואין ברית כרותה להזריז בתכלית הזריזות שלא יקרה לו מקרה אונס וביותר יקשה דהא כשטוען שהחזיר ולרבה דס"ל דצריך להחזיר בעדים וא"כ אנן סהדי דודאי לא החזיר לו שלא בעדים א"כ רואין כל העולם שהוא משקר ובודאי יתיראו לתת לו דהא הוא משקר במזיד ובטענת אונס לא ידעו דלמא טוען אמת וקרה לו מקרה והמקרה לא יתמיד וגם לפמ"ש הסמ"ע בסי' ק"מ דמש"ה נאמן במגו דנאנסו אף דנאנסו לא שכיח דיותר טוב לו לטעון נאנסו דלא שכיח משיטעון החזרתי דמעיז ע"ש וא"כ מכ"ש בזה דמעיז נגד כל העולם דאנן סהדי שלא החזיר לו שלא בעדים שהרי צריך להחזיר לו בעדים והיא קושיא עצומה על תוספי הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בלא"ה אינו מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים רק דרבה לשיטתו דס"ל דמיגו במקום עדים אמרינן ולפ"ז כיון דאמרינן מיגו במקום עדים והיינו דמכל מקום נראה שטענתו אמת דהא אי בעי טעין מה שלא יכלו עדים להכחישו ואין אדם מעיז כ"כ ולפ"ז שפיר כתב הרא"ש דכאן לא שייך זאת דאם יטעון נאנסו שוב מתיירא שלא יתנו לו וא"כ לא שייך לומר דסמך על המיגו דנאנסו ולכך לא חש על העדים שיחזיר בעדים כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף ע' בשטר דלא שייך שטרא בידי מה בעי דסמך על הא דיכול לטעון נאנסו וא"כ יש לומר דגם רבה דס"ל מיגו במקום עדים אמרינן דסמך על מה שיוכל לטעון נאנסו וע"ש ברשב"ם שכתב בהדיא דשטר הוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דשטרא בידו מה בעי ואפ"ה נאמן כיון דהיה יכול לטעון נאנסו ולפ"ז כיון דהיה יכול לטעון נאנסו לכך לא החזיר ומעתה שפיר כתב תוספי הרא"ש דכל שמתיירא לטעון נאנסו דלא יתנו לו לתקן א"כ שוב אף לרבה לא שייך לומר דסמך על דיכול לטעון נאנסו דהא הוא סמך קנה רצוץ ואם כן שוב הוה מיגו במקום עדים גם לרבה ודוק היטב כי היא נכון ונחמד ונעים ועיין רשב"ם מ"ש בזה דלא נאמן לטעון החזרתי במיגו דאי בעי אמר החזרתי לפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י דחושש שמא יבאו עדים ממדה"י וישקרו ולא שייך מגו במלתא דעבידא לגלויי ובסי' ע' לא הביאו האחרונים אותו תירוץ של רשב"ם ונראה דדוקא לרבה לשיטתו כתב הרשב"ם זאת דרבה ס"ל דהכופר בממון שיש עליו עדים פטור וכדאמרו בשבועות דף ל"ח וא"כ ע"כ דאף במדה"י שכיח שיבאו ול"ח כפירת ממון דאל"כ הי' לו לחלק דבאם הם במדה"י הו"ל כפירת ממון וע"כ דשכיח דיבאו וכיון דל"ח כפירת ממון שוב לא שייך מגו אבל לדידן דקיימא לן דחייב כר"י שם משום דשכיח דמייתי עדים ואם כן שוב עכ"פ אינו מלתא דעל"ג והו"ל מיגו מעלייתא ולכך הוצרך לטעמים אחרי' ודוק

אחר כמה שנים זכיתי ומצאתי בשו"ת רשב"א חלק המכונה תולדת אדם שכתב בסי' רנ"ח דלכך לא שייך מיגו בטוען פרעתיך ביני לביני במיגו דאי בעי הי' אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י משום דכיון דהתנה עמו שלא יפרענו אלא בעדים הו"ל כמתנה בשאר מיני תנאים שכל תנאי שבממון קיים ולא שייך מיגו דמכל מקום לא קיים תנאו. ראו עיני ושמחו שזה בלי ספק טעמו של ה"ה שזכיתי לכוין לדעת אא"ז הח"ץ ז"ל שהעמיס כן בדברי ה"ה כמ"ש למעלה. אמנם הגדלתי השמחה שמצאתי סיוע למ"ש למעלה דכל שיכול להפקיע התנאי ע"י טענה אחרת לא שייך לומר דהוה תנאי שבממון והארכתי למעלה ובתשובה אחרת לענין שטר כיס היוצא על היתומים ביארתי הדברים באורך מצאתי און לי בדברי הרשב"א שם שכתב דכל שלא ייחד לו עדים א"כ יכול לדחותו ולא שייך תנאי דיכול לדחות התנאי ע"ש ושמחתי מאד שזכיתי לכוין בדעתי השפלה והנכאה אל אדם הגדול בענקים גבוה מעל גבוה. ודרך אגב אזכור מה שכבר כתבתי במק"א ולא ידעתי מקומו ואולי יתגלגל כאן דברים חדשים במ"ש הר"ן ר"פ האשה שנתארמלה דאף דאיכא עדים ליהמן במיגו דפרוע ודבריו תמוהין דהא הו"ל מיגו במקום עדים דלא אמרינן ונשאלתי בזה ומצאתי בהפלאה שהרגיש בזה וכתבתי במק"א ע"ד הפלפול אבל בפשיטות יש לומר דקושית הר"ן לרבה דס"ל מגו במקום עדים אמרינן וכן ס"ל לר"ח בב"ב דף ל"ג אם כן מה יענה להמשנה דליהמן במגו דפרוע אף ביש עדים. הן אמת דבסוגיא דשטר כיס בתשובה הארכתי דאפשר דגם רבה ור"ח ס"ל דא"א מיגו במקום עדים אבל אין מזה קושיא על הר"ן דהוא לא ס"ל כן אף שכתבתי כן בשם הקדמונים הר"ן אינו משועבד שיסבור כן. ובזה ישבתי מה דק"ל בסוף דברי הר"ן שכתב דבגרושה בלא"ה לא שייך מיגו דהו"ל מיגו במקום חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו והקשיתי דאכתי קשה לאביי ורבא דס"ל דאדם פורע בתוך זמנו מא"ל. הן אמת דיש מקום לומר דבזה גם אביי ורבא מודים דהא אינו ברור אם יגיע הזמן דשמא לא יגרש וכתובה לא ניתנה לגבות מחיים והוה כמו בפדיון הבן שכתבו התוס' בב"ב דף ה' דאינו נאמן אף לאביי ורבא אבל מתוס' גיטין דף ל"ד נראה דלאביי ורבא נאמן הבעל אף בכתובה והארכתי בזה בתשובה אבל לפמ"ש אתי שפיר דאביי ורבא לשיטתם דס"ל בב"ב דף ל"ג דמיגו במקום עדים לא אמרינן וא"כ לדידהו בלא"ה אין התחלה לקושית הר"ן ודוק

והנה בתשובה לענין שטר כיס שם הארכתי במ"ש ש"ב הגאון בעל כסא דענין שטרא בידך מה בעי הוה כמו תנאי שכ"ז שלא יחזיר לו השטר לא יהיה נאמן לומר פרעתי הנה לכאורה צ"ב לפי זה איך אמר ר"י בב"מ דף י"ז דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"ט דהוה כמאן דנקט שטרא בידיה ומה שייך שם תנאי ודוחק לומר דהוה כאילו התנו עמו הב"ד שכל זמן שלא יביא שובר או עדים לא יהי' נאמן והרמ"ע מפאנו הוסיף בסי' קי"ג דגם מלוה הכתובה בתורה הוה כמעב"ד ואינו נאמן לומר פרעתי ובזה בודאי לא שייך הטעם דתנאי. אך לפענ"ד ביאור הענין הוא כפשוטו דאנן סהדי שדבר שמפורסם בין הבריות מתיירא האיש וגם לא חציף כ"כ לשקר וכבר אמרו הלואי שיהי' מורא שמים עליכם כמורא בו"ד והבושה בפני הבריות היא יותר גדול א"כ אמרו חז"ל דבלי ספק הי' לוקח השטר מיד המלוה שאל"כ יהי' נראה בעיני העולם למשקר שהרי זה יש לו שטר והוא טוען שפרע לו ולפ"ז גם מעשה ב"ד וכן מלוה הכתובה בתורה שהכל יודעים שהאדם נתחייב בזה עד"מ כתובת האשה ומזונותיה ומזונות הבנות וכדומה הוה כאילו נקט שטרא בידא ובזה האדם עושה כל טצדקי להראות בפני הבריות שכנים דבריו וגם במלוה הכתובה בתורה ג"כ הכל יודעין שנתחייב בזה וכל שיתבעו אותו שוב לא יחציף לומר שפרע שיהיה נראה בעיני העולם למשקר. ולפ"ז נראה לפענ"ד לחלק דזה דוקא בדבר שהאדם מחויב עד"מ פדיון הבן שהוא נודע שמחויב אבל נזקין וכדומה דניהו דהוה מלוה הכתובה בתורה היינו שהתורה חייבה שאם יקרה שיזיק יתחייב לשלם אבל אינה מצוה חיובית על אותו איש בפרוטרוט וא"כ איך שייך לומר דלא יחציף בפני הבריות לומר שפרע והרי לא נודע לבריות כלל אם זה נתחייב וגם אינו מצוה או חוב ברור שהאדם מוכרח להתחייב בזה ולכך לא שייך לומר דהוה כמאן דנקט שטרא ולא דמי למעשה ב"ד וז"ב.

ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשערי משפט סי' ע' על הרמ"ע מפאנו מדברי הנימוק"י פ"ק דב"ק גבי נזקין דכתב דנאמן לומר פרעתי אף דהוה מלוה הכתובה בתורה. וזכורני שכבר כתבתי בזה בתשובה אחת ליישב דברי הרמ"ע מפאנו ולא ידעתי מקומו. וכעת נראה לפענ"ד דלר"י דבנזקין לא שייך זאת ומה שהקשה מהך דאמרו בב"מ דף ק"ב בשוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי ופשיט לי' מיכיר דבתוך שלשים בחזקת שלא נפדה ומה ראיה דלמא התם הטעם משום דהו"ל מלוה הכתובה בתורה דאינו נאמן לומר פרעתי לפענ"ד שם אינו ענין לכאן דשם לא יראה בעיני הבריות כמשקר דבודאי ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוניה ובודאי יפדהו וגם הו"ל ממון שאין לו תובעין וא"כ למה יצטרך ליקח שובר או עדים שפדהו וז"ב ופשוט ובלא"ה הוא טעות דעד שלשים בודאי לא שייך מלוה הכתובה בתורה דעד שלשים לא נתחייב כלל והתורה אמרה מבן חדש תפדה וא"כ עד שלשים לא התחיל החיוב ולא הוה מלוה הכתובה בתורה כלל ואדרבא התורה אמרה שאין לפדות מקודם שלשים יום אמנם לכאורה היה נראה דבר חדש דלשיטת רש"י דהטעם שאין פודין בתוך שלשים הוא לפי דחיישינן שמא נפל הוא ועיין רש"י בבכורות דף מ"ט והתוס' השיגו עליו ולפ"ז לרש"י יש לומר דבאמת התחיל החיוב בעת שנולד רק דנגמר החיוב לאחר שלשים אבל כל שחי שלשי' יום שוב הוה למפרע חזקת חיוב ובזה נראה לפענ"ד דזה טעם מחלוקת רב ושמואל בבכורות דף מ"ט אי פדה בתוך שלשים על לאחר שלשים ונתעכלו המעות דרב ס"ל דבנו פדוי ושמואל ס"ל דאין בנו פדוי ולפמ"ש יש לומר דרב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב וא"כ באמת הי' חל הפדי' למפרע ורק דהתורה לא רצתה לסמוך על הרוב כל שאפשר לבא לידי בירור אבל כל שחי שלשים יום נפדה מקודם וחל הפדיה אבל לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ מעולם לא חל הפדיה מקודם דהא לא חייב כלל לפדות דלענין ממון בעינן בירור גמור וא"כ לא חל הפדייה אלא שלפ"ז מהראוי לפסוק כשמואל ולדעת רבים מהפוסקים קי"ל כרב כמבואר בש"ע יו"ד סי' ש"ה וגם לא צריך לדמות לקידושין והא בלא"ה לרב חל הפדייה מקודם.

ובזה מדוקדק מה דהקשו התוס' בב"מ דף ק"ב לאביי דוקא ולא לר"ל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אין מקום קושיא כלל דהא כאן לא התחיל החיוב וצ"ל דמקשה לר"י דס"ל בפרק החולץ דאמרינן תגלי מלתא למפרע ולפי זה רבא דפסק כר"ל שם א"כ ל"ק כלל ובגד"ת ח"ב שער ט"ז האריך בדברי התוס' אלו ולפמ"ש ל"ק ודוק. והנה לדעת הכסא דהרסנא דהוה כתנאי שכל זמן שלא יחזיר לו שטרו אינו נאמן לומר פרעמיך א"כ צ"ע בהא דמבואר בסי' ק"ל ס"ג לענין ערב דאם כתב לו התקבלתי דנאמן ואם לא כתב לו אפילו יש שטר בידו אינו נאמן וקשה טובא דאמאי לא יהיה נאמן דהיא הוה כתנאי מיהו יש לומר דהא לא התנה כן עם הערב רק נגד המלוה התנה כן אבל לפמ"ש בטעם הדבר דלא יכול לחצוף נגד הבריות בדבר שנראה בעליל ויש לדחות לפמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ג בשם הטור וצ"ע:

והנה ב"ד החתן השנון כמר יצחק נאטאנזאהן נ"י הקשה אותי תרט"ז בהא דהקשו בתוס' דיהיה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף וע"ז הקשה דהא במזויף גוף השטר הוא של המלוה לצור עפ"י צליחותו אבל כשטוען פרוע הנייר של הלוה והו"ל מיגו לחצי טענה והנה אף שבאמת זה אינו טוען על הנייר רק על גוף הלואה ומיגו לחצי טענה לא שייך רק בטוען על שתיהן. אמנם בפשיטות יש לומר כיון דזה טוען פרוע ולא חש להניח השטר בידו ע"כ דמחל לו הנייר ושוב א"צ להחזיר לו הנייר ולא הוה מיגו לחצי טענה כלל ודוק. והנה מ"ש בשם הכסא סי' נ' דסברת שטרך בידי מה בעי הוא משום דהוה תנאי בגוף הפרעון דלא יהיה נאמן כ"ז ששטרו בידו וכמ"ש למעלה באורך ולפ"ז יקשה בהא דמבואר בש"ע סי' נ"ט דאם המלוה הוציא שט"ח מקויים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו ואם נימא דהוה כמו תנאי כ"ז שיהיה השטר בידו צריך לשלם לו א"כ מה בכך שאינו זוכר לו יהא שכבר פרע לו הלא מכל מקום הוא תפוס שטרא והוא התנה שכ"ז שהשטר בידו יצטרך לשלם לו ובשלמא אם הפירוש שכל שהשטר בידו הוא ראי' שאינו פרוע א"כ כל שהמלוה בעצמו מסופק והלוה טוען ברי שהוא פרוע פשיטא דא"י לגבות בו אבל אם הוא מצד תנאי למה יצטרך לשבע שלא פרע לו וע"כ דאינו כתנאי גמור רק כתנאי ולא תנאי ממש ולפ"ז גם זה נכון דלכך כל שהוא מסופק אם נפרע שוב אתרע השטר. מיהו יש לומר דמה שצריך לשבע הוא דא"א לומר שזה התנה שאף שיפרע יחזור ויפרענו כל ששטרו בידו רק דזה מודה שלא פרע דאם הי' פורע בודאי הי' לוקח שטרו שהרי התנה שכל שלא יחזיר השטר צריך לשלם לו וא"כ זה בודאי הי' לו להזהר לקחת שטרו ולכך צריך לשבע שלא נפרע אבל כל שאינו זוכר הרי הי' תנאי בזה ולמה לא ישלם לו ויש להמתיק הדברים דהא באמת הי' תנאי בזה הא לא דיבר עמו רק דאומדנא דמוכח הוא מדלא לקח שטרו הוה כהתנה שכ"ז שלא יחזיר שטר צריך לשלם לו וא"כ על אומדנא רצו חז"ל להשביע המלוה לברר הדבר אבל כל שאינו זוכר הרי האומדנא במקומה וזה לא יוכל לשבע כיון שאינו זוכר וא"כ שוב למה לא יטול בלא שבועה. והנה בחו"מ סי' ס"ח מבואר מחלוקת הקדמונים דרבותי' של הרמב"ם ואליהם נלוו כמה גדולי האחרונים דס"ל דכל שא"י לגבות ממשעבדי יכול לטעון פרעתי והרמב"ם ס"ל דא"י לטעון פרעתי והנה לטעמו של הכסא דזה הוה כתנאי דכ"ז שאינו מחזיר לו השטר אינו נאמן לטעון פרעתי א"כ בודאי ל"ש בערכאות דהא בשטרי מתנות ומחילות ל"מ משום דכל שנעשה השעבוד ע"י השטר ל"מ וכאן דאם נימא דהוה כתנאי שוב ל"מ בשטר בעכו"ם כנלפענ"ד ואדרבא לטעם של הפוסקים דלא חש להניח לא ידעתי כל שנעשה בערכאות ובערכי יוציא עי"ז למה לא חש להניח בידו ורק לטעמו של הכסא לא שייך זאת בעכו"ם. וראיתי בתומים שם שהקשה דא"כ היאך אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרי באפי סהדי ישראל מגבי בי' מב"ח וקשה הא יוכל לטעון פרעתי ולק"מ דרבא אשמעינן היכא דזה לא טען פרעתי דאנן לא טענינן עבורו וגם היכא דטען שמזויף הוא שלענין זה בודאי השטר מעליא הוא וא"כ שוב א"י לומר פרעתי דכל האומר להד"מ ודוק היטב. והנה התומים הביא שם דברי הירושלמי דבית שאן יצא שטר שעדיו גוים ור"י פסל ור"ל הכשיר כדי שלא תנעול דלת וע"כ דמיירי בערכאות דבהדיוט ודאי פסול כמבואר במשנה ואפ"ה פסל ר"י משום דבהלואה יכול לטעון פרעתי והיינו כרבותי' של הרמב"ם ולא זכיתי להבין דשם מיירי שלא הי' עדים מעידים על עדי השטר שהן כשרים וגם על הערכי לא העידו וא"כ בכה"ג פסול להרמב"ם כמבואר ברמב"ם ובטוש"ע ועיין סמ"ע ס"ק ה' ואדרבא משם ראיה להרמב"ם דהרי ר"ל רצה להכשיר גם בזה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וניהו דר"י דס"ל בזה משום שלא הי' העדים מעידים על עידי השטר אבל כל שמעידים ודאי כשר לגבות מב"ח דשייך נעילת דלת דבשלמא באין עדים מעידים לא שייך נעילת דלת כקושית הירושלמי דהא מפסיד לזה בהיפך ובאמת יוכלו העדים לחתום שקר והערכי יקבל שוחד אבל כשיש עדים ע"ז שוב שייך נ"ד דא"כ לא ימצא מי שירצה ללוות וז"ב כשמש. והנה במ"ש בכסא דהרסנא דשטרך בידי מה בעי הוא מתורת תנאי בשטר לפ"ז בשנים שלוו ואחד פרע אי נאמן השני לומר פרעתיך ולא שייך שטרך בידי מה בעי דהתנאי הי' למלוה עם הלוה אבל לא לוה אחד נגד השני ועיין מהרש"ל בתשובה סימן צ"ג ובסמ"ע סי' ע"ז ובט"ז שם ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' ז' ובתניינא סי' י"ב י"ג וצ"ע גם לענין ערב לפ"ז עי' סי' ק"ל:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף