שואל ומשיב/ד/ג/ל

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן ל   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הרע"ב דבשבת גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כתב הרע"ב דהיינו תרומה טמאה משום דכתיב והנותר ממנו עד בקר וכדתני דבי חזקי' ובפ"ג מפסחים משנה יו"ד גבי נותר מן הפסח דישרפו בששה עשר כתב הרע"ב טעמי' דר"א משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה שינה את טעמו לנקוט כאן טעם אחר ועיין בתוי"ט ולפמ"ש יש ליישב דכבר כתבתי דאם נימא דשריפת קדשים מותר דהו"ל מקלקל רק משום דהמצוה הו"ל תיקון שוב מהראוי שתדחה עשה הל"ת רק דכיון שאתה מתיר אפרו שוב הו"ל מקלקל ע"מ לתקן וכמ"ש ולפ"ז הא תרומה טמאה מה שמצותו בשריפה כתב רש"י בשבת דף כ"ה דהוא מדרבנן דלא ליתי לידי תקלה ועיין תוס' שם ד"ה כך ולפ"ז אי אפשר לומר בתרומה הטעם משום דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה דבזה יקשה הא ליכא איסור בא"צ לאפרו וליכא למימר דאתה מתיר אפרו דז"א דממ"נ אם נימא דמה"ת מצותו בשריפה דדמי לקדש שוב יקשה דא"כ כל עשה ול"ת בא מחמת העשה דשריפת קדשים וכאן לא שייך דנעשה מצותו ומתקן האפר דהא באמת אינו מבואר כלל דמצוה לשרפו ורק דמצד הסברא מסתבר כן וע"ז פשיטא דלא הותר האפר וע"כ דכיון דרבנן תקנו בשריפה שוב אפרו מותר עכ"פ לא שייך עשה ול"ת דמה"ת ליכא עשה ול"ת ולכך הוצרך למנקט מן והנותר משא"כ התם דקאי לענין פסח דהוא קדש ומה"ת בשריפה ושוב אפרו מותר ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ודוק היטב ור"א באמת לא נתן טעם שלו רק לקדשים ולא בתרומה. והנה במ"ש למעלה דברי ה"ה לענין הבערה דאף דלא הוה באוכל נפש מכל מקום הא כתבה התורה ביום השבת ומשמע דממעט ביו"ט הנה לכאורה תמה אני מאד דא"כ איך יפרנס דברי הש"ס בכתובות דף ח' א"ל ר"פ לר"פ מה דעתיך מתוך שהותר חבורה לצורך הותר נמי שלא לצורך אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך ומשני עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ולדברי ה"ה הקושיא והתירוץ תמוה דבאמת משמע מהש"ס דהבערה מותר משום מתוך וקשה הא מותר בשביל דכתיב ביום השבת אבל מתוך לא אמרו כלל וגם התירוץ אינו מובן דניהו דאינו שוה לכל נפש הא התורה מיעטה מביום השבת ואף דאינו שוה לכל נפש מ"מ מותר דלא שייך הבערה ביו"ט כלל ובלא"ה אינו באוכל נפש ואפ"ה מותר ביו"ט והוא קושיא גדולה לדעת ה"ה ובהחפזי לא ראיתי למי שעמד בזה והנראה בזה דהנה רבינו כתב פ"ב מיו"ט דמכבה אסור ביו"ט וכבר נודע דברי רבינו דמוגמר יש בו משום מכבה וא"כ יש לומר דמש"ה אסור מוגמר בשביל הכיבוי אך לפי זה דוקא אם ההיתר דהבערה הוא משום ביום השבת א"כ הכיבוי עומד באיסורו אבל אם ההיתר בהבערה משום מתוך א"כ גם הכיבוי שבא מתוך הבערה י"ל מתוך דכל טעמו של רבינו בכיבוי בשביל דאינו צורך כלל לאכילה וכמ"ש בפ"ז ה"ב בהדיא ולפ"ז הכיבוי דבא מתוך ההבערה דבזה הוה אמרינן מתוך בהבערה ממילא גם הכיבוי מהראוי להתיר וזה דמקשה דלדידך דאמרת מתוך גבי חבלה אעפ"י שאינו באוכל נפש עצמו כגון בעולה א"כ נימא מתוך גבי הבערה ג"כ אף שאינו באוכל נפש וא"כ היה מותר גם מוגמר וע"ז משני דבעינן דבר השוה לכל נפש וא"כ באמת לא אמרינן מתוך גבי הבערה דאינו באוכל נפש עצמו וכמ"ש ובאמת י"ל דגם מ"ש ה"ה דאינו באוכל נפש אין הכוונה רק בשביל דאינו שוה לכל נפש ולא שייך מתוך בזה ובאמת שגם זה דוחק. ולחומר הנושא א"א ליישב כעת וצ"ע ובלא"ה תמוה טובא לדעת ה"ה דאיך תלה הש"ס ענין דאמרינן מתוך בהבערה במה דאמרינן מתוך בחבורה ודלמא אף דאמרינן מתוך בחבורה משום דהוא ענין באוכל נפש עצמו בשחיטה ולכך אמרינן מתוך משא"כ בהבערה שאינו באוכל נפש עצמו ל"ש מתוך וכמ"ש באמת ה"ה דלא שייך מתוך בזה. אמנם ליישב פה חיבת קודש ה"ה ז"ל אמרתי דבאמת דענין מתוך הוא דכל דבר שהוא צורך אכילה הותרה ביו"ט מקרא דאשר יאכל לכל נפש וא"כ גם מה שאינו לצורך הותר משום מתוך ולפ"ז קשיא לי' לה"ה דבהבערה שאינו באוכל ומשקה היאך הותר לצורך עד שיהי' שייך מתוך בזה ולזה למד ה"ה דלצורך אוכל נפש הותר מדכתיב ביום השבת ש"מ דביו"ט התירה התורה והיינו דאף שאינו באוכל נפש עצמו עכ"פ דהוא בכלל מלאכה לא תעשה השוה ביו"ט כמו בשבת וע"ז התירה התורה משום דכתיב ביום השבת אבל ביו"ט התירה לצורך אוכל נפש אף שאינו באוכל נפש אבל מה שהותר אף לאינו צורך ע"כ רק משום מתוך אתינן עלה והיינו כמו דבאוכל נפש עצמו אמרינן מתוך דאשר יאכל לכל נפש משמע אף שאינו לצורך וכמ"ש המג"ש ועיין פ"י בביצה דף י"ב כמו כן בהבערה שמותר מה שהוא לצורך אוכל נפש והוה בכלל אשר יאכל לכל נפש ולא יכחיש ה"ה דמטעם מתוך אתינן עלה וכדאמרו בביצה דף י"ב וכבר נתקשה בזה הלח"מ ולפמ"ש אתי שפיר וז"ב מאד מאד בכוונת ה"ה ז"ל ודוק. ובזה מיושב היטב קושית המ"א בסי' תקי"ח דהיאך אמרו בפסחים דף ה' ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וע"ז אמר רבא ש"מ שהוא אב מלאכה והא אכתי מותר בשביל דכתיב ביום השבת והרי לאו דלא תבערו לא נאמר ביו"ט.

ובזה יש ליישב הא דאמרו ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאל"כ הי' להשליכו לכלבים וכדומה וכבר נודע קושית הפ"י דנימא דאחשביה הכתוב לשריפתו ולפמ"ש אתי שפיר דזה שייך היכא שגוף המלאכה אסור שייך לומר דאחשביה אף למה שאינו מלאכה דכל מה שעושה להשבית הוא בכלל שריפה אבל לצורך לא הותר והיינו הבערה בעצמה שהיא בעצמותה מלאכה אבל להחמיר על כל הדברים שיהי' בכלל מלאכה זה אין לנו וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודוק. ובזה מיושב קושית התוס' בביצה דף י"ב על הא דאמרו השוחט עולה ביו"ט לקי דאמר לך מני ב"ש הוא והקשו בתוס' לימא ר"ע היא דס"ל דלא אמרי' מתוך ולפמ"ש יש לומר דע"כ לא ס"ל לר"ע מתוך רק במה שאינו באוכל נפש רק לצורך אוכל נפש כמו הבערה דלא הותר מאשר יאכל לכל נפש אבל שחיטה דהוא בכלל אוכל נפש בעצמו ס"ל לר"ע ג"כ דאמרינן מתוך וז"ב. איברא דלפ"ז גם מה דדייק מב"ש קשה דנימא דע"כ לא אמרו ב"ש דל"א מתוך רק בהוצאה שאינו באוכל נפש לבדו משא"כ שחיטה שהוא באוכל נפש עצמו וצ"ל כמ"ש ה"ה דכיון שהוא באוכל נפש ג"כ מהראוי לומר מתוך ובזה מדוקדק לשון חז"ל דא"ל מני ב"ש דלא אמרו מתוך דהותרה הוצאה לצורך ולא סיים הש"ס ה"נ לא אמרו מתוך גבי שחיטה כמו דסיים לב"ה דאמרו מתוך ה"נ וכבר דקדקו כן המפרשים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לב"ש אינו מוכח דאפשר בשחיטה אמרינן טפי מתוך מהוצאה דהוא בכל הדברים אף באינו אוכל נפש ורק משום דלית לן תנא אחר דלא לסבור מתוך אמרינן מצד הסברא דב"ש היא אבל לב"ה הדבר מוכרע דאמרו מתוך דאם אמרו מתוך בהוצאה כ"ש גבי שחיטה מה שאין כן לב"ש אינו מוכרע ולכך לא סיים כמו לב"ה ודוק. נחזור לענינינו דשפיר אמרו בכתובות שם לדידך דאמרת מתוך גבי חבורה א"כ מוגמר לשתרי דנימא מתוך והיינו דאף בהבערה שייך מתוך ובאמת לפמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות שם (חסר כאן).

ובאמת לפי מה שהאריך שם דרב אשי דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ס"ל דמותר להנות דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות ואם כן גם קדשים פסולים יש לומר דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות כיון שמקיים מצות שריפה א"כ קשה טובא על ר"א עצמו דפריש הטעם משום דעשה ול"ת והיאך הוה עשה ול"ת והא שייך מתוך. ומה שנראה לפענ"ד דהנה מה דמקשו התוס' דשייך מתוך היינו משום דמותר להנות בשעת שריפה הוא כדאמרו בפסחים דף כ"א דבהדי דקשריף לתהני מיניה והיינו משום דמקיים מצותה ומותר להנות ממנו ולפ"ז ביו"ט דיש עשה ול"ת ולא קיים המצוה א"כ שוב אסור להנות בשעת שריפה וכל הטעם דמתוך הוא לפי שיכול להנות והרי זה כמי שעושה מסובב מן הסבה דאדרבא אם נימא דאסור לשרפו שוב אינו מקיים המצוה ושוב אסור להנות ממנו כמ"ש התוס' בפסחים שם בהדיא דדוקא לר"י דמצותו בשריפה מותר להנות והיינו משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ואסור להנות ממנו וכמ"ש בתמורה דף ל"ג וכאן עיקר המצוה הוא רק בשביל דמותר להנות דאל"כ הי' אסור לשרוף דהו"ל עשה ול"ת וז"ב מאד. אמנם אי קשיא הא קשיא דאכתי היאך נילף דאין שורפין שמן טמאה ביו"ט דלמא שאני קדשים דהו"ל עשה ול"ת וכל שאסור להנות בשעת שריפה שוב אסור לשרוף אבל שמן תרומה טמאה דמותר להנות דלא אסור רק הנאה של כילוי א"כ בדין הוא שיהיה דוחה דהא יכול להנות בשעת שריפה דאף דאסור לשרוף אפ"ה מותר להנות בשעת שריפה וצ"ל כתירוצי התוס' או דגזר משום שריפת קדשים או דמשלחן גבוה קא זכו.

ובזה עמדתי על דברי הרע"ב דבשבת פ"ב גבי שמן תרומה טמאה כתב דממעט מקרא דוהנותר ובפסחים פ"ז משנה יו"ד ממעט נותר משום דהו"ל עשה ול"ת וכבר הרגיש התוי"ט בזה ולא כתב דבר וכ"כ בתשובה אחרת בזה ואיני זוכר מקומו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הרע"ב ס"ל ג"כ דבקדשים מותר להנות ובזה ישב קושית התוס' ולא ס"ל תירוץ הריב"א דדחיק ליה וע"כ צ"ל כתירוץ הר"י דגזרו אטו קדשים והרע"ב רצה לאסור מן התורה ולכך כתב דקדשים ממעטי מקרא ממילא גם שמן שריפה בכלל ומעתה זה לענין שמן שריפה דאי אפשר לומר בשביל עשה ול"ת משא"כ בנותר שפיר אמר משום דהו"ל עשה ול"ת וכמ"ש ודוק היטב וקצרתי באמרים. והנה משריפת קדשים דהוה עשה ול"ת הבאתי ראיה דאף בכה"ג דהוה עשה לנתוקי הלאו אפ"ה מקרי עשה ול"ת וסתרתי דברי חכם אחד שרצה לומר דעשה דתשביתו כיון דאתי לנתוקי הלאו דבל יראה ל"ש מ"ע שהזמן גרמא דהא אינו בא רק לנתק הלאו ועל הלאו מוזהרין הנשים כאנשים ודחה דברי השאגת ארי' שהקשה דליהוי עשה דתשביתו לגבי נשים מ"ע שהז"ג והראיתי לו דברי התוס' בקידושין דף ל"ד בשם הר"י איש ירושלים דשריפת קדשים הוה עשה שהז"ג לגבי נשים אף דאתי לנתוקי הלאו ולקיים עי"ז הלאו וכן קשה ממעקה שחשיב שם במ"ע שלא הז"ג ותיפוק ליה דאתי לקיים הלאו דלא תשים דמים בביתך ואף דממעקה יש לדחות דהלאו והעשה נקשרים יחד מכל מקום משריפת קדשים קשה וכ"כ האחרונים לענין כיבוי ביו"ט ע"ש ודוק

עוד יש לי לומר דבאמת גוף קושית התוס' דגחלתו מותר ע"כ צ"ל משום דביעור חמץ הוא בשריפה וכל הנשרפין אפרן מותר ולכך מדמה התוס' לערלה ועיין מג"א סי' תמ"ה ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל הטעם דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותו וזה דוקא כל שנעשה מצותו כהוגן ולא עבר כלל אבל כל שעשה עבירה לא שייך לומר דנעשה מצותו דהרי באמת הוה מצוה הבאה בעבירה ולא נעשה מצותו כהוגן ואם כן להס"ד של תוס' דכל דאחר כך גחלתו מותר מותר לכתחלה להבעיר ולא מקרי מלאכה כלל אם כן באמת יהיה גחלתו מותר דהרי נעשית מצותו אבל לפי מה שמסקו התוס' דבתחלת הבערתו אסור ודמי לנדונ"ד אם כן לא שייך לומר דנעשה מצותו דהא באמת אסור להנות בתחלתו ועשה מלאכה ושוב אף שאח"כ נעשה אפר אסור להנות דהא לא נעשית מצותו כהוגן וזה ברור ודוק. איברא דגוף הדבר דאפרו של חמץ מותר כיון דנעשה מצותו לכאורה צריך ביאור דע"כ לא שייך דנעשה מצותו רק בדבר שאין צריך לשרפו וכמו כל איסורי הנאה דמותר להשהות מה"ת וא"כ מה דהצריכה תורה השריפה היא מצוה בפ"ע שייך לומר דנעשה מצותו אבל בחמץ מה דהצריכה תורה שריפה הוא בשביל האיסור דהתורה צותה להשבית דאל"כ יעבור על ב"י וא"כ לא שייך לומר דנעשה מצותו כלל וצ"ל כיון דלענין האיסור סגי בפירור וזורה לרוח ומה שהצריכה תורה שריפה הוא דהוא גזירת הכתוב ולמדו מנותר דטעון שריפה א"כ כל שכבר נעשה מצותו אפרו מותר. ובזה נראה לפענ"ד הא דחדשו הגאונים האחרונים ש"ב בעל מקור חיים סי' תמ"ה וביתר ביאור הוא באבני מלואים ח"ב בתשובותיו סי' י"ט דבחמץ גם לרבנן דהוא מהנקברין כיון דעושה מצוה בהקבורה דהתורה צותה להשבית נקרא נעשה מצותו ולפמ"ש נהפוך הוא דאדרבא כיון דמה שמקבר אינו בשביל שהתורה רצתה שיעשה מצות קבורה רק בשביל שלא יעבור על ב"י א"כ לא מקרי נעשה מצותו דהא אינו עושה בשביל המצוה רק בשביל שלא יעבור על ב"י וז"ב לפענ"ד וז"ש פסחים כ"א מ"ד הואיל ואמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקשריף לתהני מיניה והיינו לר"י דוקא דהאיסור אף בפירור וזורה לרוח אבל לרבנן ל"ש דנעשה מצותו וכמ"ש ודו"ק והתוס' שפיר הקשו דאפרו וגחלתו מותר היינו לר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר במה דק"ל בהא דאמרו במנחות דף ס"ד חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה ב"א והביאו פטורין אפילו בזאח"ז ומטעם דכלן למצוה נתכוונו וק"ל ת"ל דהא התוס' הקשו בפסחים מ"ז אי נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה ותירצו דחולה ל"ש וכאן דיש חולה לפנינו א"כ בלא"ה פטור דהא חזי לחולה וכן קשה לענין מה דמבעי' לי' בשתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת אך נראה דהא עיקר הטעם משום הואיל דחזי לי' והרי אינו חזי לי' רק גרוגרת אחת ולא שייך הואיל וכמ"ש התוס' שם כעין זה ד"ה להעלות מיהו שם בשתים ושלש גרוגרות לא מיושב דכל דחזי לי' בודאי שייך הואיל וצ"ל דכיון דהואיל אסור מה"ת לכתחלה כמ"ש הר"ן והב"י סי' תקי"ב א"כ מבעיא לי' ובזה יש לי להאריך בשו"ת שאגת אריה סי' כ"ט בהלכות מילה מה שהאריך על דברת הרמ"א בתשובה לענין מוהלים בשבת ואכ"מ. ובגוף קושית הפ"י בפסחים ד"ה לענין אחשביה נראה לפענ"ד עפמ"ש התוס' בקידושין דף ל"ד דלכך נשים א"י לשרוף נותר ביו"ט אף דהוה מ"ע שהזמ"ג כיון דהלאו נוהג בהם גם העשה נגרר אחר הלאו לפי"ז כאן דמפרר וזורה לרוח אין שום מלאכה רק דעשה דתשביתו אחשבי' למלאכה א"כ עכ"פ בנשים דאינן מצוות על העשה שהזמ"ג עכ"פ לא נחשב למלאכה והיו יכולין הנשים לפרר ולזרור לרוח. עוד נראה לי דהנה צ"ב לפמ"ש המלמ"ל פ"א מנערה בתולה בשם הרשב"א דעשה דקום ועשה חשוב יותר משב וא"ת א"כ קשה למה לא יבא עשה דתשביתו וידחה ל"ת ועשה דיו"ט ואף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה כמ"ש הנוב"י והרי עשה דתשביתו הוא בקום ועשה ועשה דיו"ט הוא בשב וא"ת ועשה דקום ועשה עדיף ועיין פ"י בק"א לכתובות גבי אי בעיא אמרה לא בעינא. והנראה דהנה שאני כל עשה דשוא"ת דאינו מצווה שיעשה כמו לאו הבא מכלל עשה אבל כאן דהרי המ"ע לעונג יו"ט הוא גם כן בקום ועשה דמצווה שינוח ויענג יו"ט והוא בקום ועשה וז"ב. ולפ"ז זהו כשהי' מלאכה כמו שריפה אבל מפרר וזורה לרוח דבאמת אינו מלאכה רק דהתורה אחשבה למלאכה עכ"פ העשה דלמען ינוח אינו דל"ש עונג יו"ט דבאמת אינו מלאכה וכעין שכתב הריטב"א ביבמות ד"ז לענין מחמר ושוב הי' עשה דתשביתו אלים טפי דהוא בקום ועשה ודו"ק

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף