שואל ומשיב/ד/ג/יז

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן יז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש בחידושי לרמב"ם פכ"ד משבת הי"א וז"ל עיין הה"מ וכ"מ ובב"י סי' שי"ג ובט"ז שם ולפענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו רק בנבלות וכדומה דעיקר האיסור עושה הקטן ואינו נהנה מאיסור רק הקטן והו"ל זה נהנה ואביו מה לו בזה אבל בקטן העושה מלאכה בשבת דיכול להגיע הנאה לאביו בזה ועכ"פ חפציו נעשין לו בשבת ואסור ובזה דוקא באיסורי דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו אבל באיסורי דאורייתא כיון דמלאכת אביו נעשה בשבת אסור וכעין דאמרו בשבת דף קכ"א בקטן העושה ע"ד אביו ועיין ברש"י שם וביבמות דף קי"ד ובב"י סי' של"ד ע"ש שהאריך והרי הקטן אית לית מחשבה כל שמחשבתו ניכר מתוך מעשיו כמ"ש רש"י ותוס' בחולין דף י"ב ואף לשיטת רש"י דאין לו מחשבה מכל מקום עכ"פ כיון דעושה ע"ד אביו הו"ל כא"ל בהדיא וכמ"ש רש"י בשבת דף קכ"א שם ובכה"ג ודאי אסור ע"ש שהארכתי בזה ולפ"ז כאן דאמרינן שמיפר לה וא"כ ל"מ אם הוה מנדרים שבינו לבינה דודאי מגיע לו לבעל הנאה בהפרתו וא"כ פשיטא דבכה"ג ב"ד מצווין להפרישו ואף בנדרי עינוי נפש ניחא ליה לבעל בזה שלא תתענה עינוי נפש דמה"ט יכול להפר והיאך שייך בזה דקטן אוכל נבילות הוא והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמה"ט דקדק הש"ס דמיפר לה ממנ"פ והיינו דכיון דמסופקין אם אולי אינו רק מדרבנן עכ"פ לא הוה כעושה ע"ד דדלמא אינו רק דרבנן ויכול להפר לה דדרבנן יכול להפר בשביל נשואין דרבנן וא"כ שפיר קאמרו דמיפר לה ממנ"פ ודו"ק. ומדי דברי בסוגיא שם זכור אזכור מה דקשה לי טובא בסוף הסוגיא שם דאשכחו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרו אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר וכן הוא בכתובות דף כ"ה ולכאורה זה ראיה דחלה יש לה מעלה טפי ממעשר שהרי קדמה בחיובא ולכאורה מה ראיה דהא באמת התוס' הקשו בר"ה דף י"ג בהא דאמרו קצירך ולא קציר נכרי והקשו הא ירושה להם מאבותיהם וכתבו דמכל מקום יש להם במה שזרע ע"ש ולפ"ז בשלמא במעשר דבעינן תבואת זרעך א"כ כיון דיש לו להגוי במה שזרע שוב לא מקרי תבואת זרעך והוה כמו לקוח דפטור מתרומה ומעשר אבל בחלה דקי"ל בפ"א דחלה דגוי שנתן מתנה לישראל עד שלא גלגל חייבת בחלה וכיון דירושה להם מאבותיהם שוב מהראוי שיתחייבו בחלה דהא שלהם הי' ושוב ראיתי שכן הוא בהדיא בירושלמי פ"ב דחלה על המשנה דפירות ח"ל שנכנסו לארץ דר"ע מחייב ואמרו דהשיב ר"ע את ר"א דאי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בציקות וקמחין שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור נינהו ואר"י תמהני איך ר"ע מותיב את ר"א תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו דאמר ר"ה בשם רשב"ן לזרעך אתן אין כתיב אלא לזרעך נתתי כבר נתתי הרי מבואר בהדיא כמ"ש וא"ה צ"ע על הש"ס ועיין בפרשת דרכים בדרך הקדש דרוש תשיעי שהביא הירושלמי הלז וביאר דל"ש בחלה דיש לגוי במה שזרע וכמ"ש וצ"ע. ובלא"ה קשה לפי מה דאמרו בחולין דף י"ז דבשלל דידן אסור בשבע שכבשו ורק שלל דידהו מותר אף קדלי דחזירי ולפ"ז בשלמא חלה הוה שלל דידן דהתורה זכתה להם ארץ בירושה משא"כ במעשר דיש לגוי במה שזרע א"כ הוה שלל דידהו ומותר וצע"ג. שוב ראיתי דקושיא הראשונת יש ליישב דגם במעשר ותרומה כל שלקח מהעכו"ם קודם שנתמרח חייב במעשר ותרומה ועיין ב"מ דף פ"ח דלשיטת ריב"ם ולשיטת ר"ת בלוקח מן העכו"ם קודם שנתמרח פשיטא דחייב ודגנך קרינן ביה ומכ"ש בזה שזכו ישראל בירושה ניהו דיש להעכו"ם במה שזרע מכל מקום כיון דמרחו הישראל חייב ועיין רמב"ם פ"א מתרומות ובכ"מ באורך ובאמת שיטת הרמב"ם בפ"ב ממעשר דגם בלוקח מיד ישראל קודם שמרחו דחייב הישראל הלוקח וכשיטת ר"ת אבל הראב"ד חולק בזה ע"ש אבל מיד העכו"ם כ"ע מודו דחייב הישראל וכמ"ש הריב"ם שם ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' שס"א ועכ"פ הי' לו להתחייב גם במעשר ואפ"ה פטרה התורה וע"כ דחלה יש להקדימה מיהו הקושיא השניה קשה דעכ"פ שלל דידהן מקרי כיון דיש לו במה שזרע ולכך פטור ממעשר משא"כ בחלה דעיקר תלוי בעת הגלגול ושלל דידן נינהו מיהו צ"ע לענין הפרשת תרומה ומעשרות אם שייך בזה להתיר משום שלל דידהו כיון דיש לו תקנה בתרומה בחטה אחת ובמעשר עכ"פ תקנה יש לו וצ"ע בזה

והנה לכאורה צריך להבין הא דמקשה הש"ס כל כך בפשיטות למ"ד דאורייתא האיך אתי נשואין דרבנן ומפקעי לנדרא דאורייתא ומאי קושיא הא כבר כללא כייל המלמ"ל בהרבה מקומות ומהם בפ"ב מנערה הלכה ה' דכל היכא דהתורה כתבה סתם כגון גבי אונס דכתיב ולו תהיה לאשה סתם ודרשינן הראויה לקיימה ומ"ה ממילא כל שאינה ראויה לקיימה אף אם אינו רק מדרבנן על כל פנים אינה ראויה לקיימה וכ"כ בפ"ז מתרומות דאף אם נטמא בטומאת דרבנן מקרי נתחלל ע"ש שהאריך ולפי זה קשה גם כאן כיון דמדרבנן מקרי בעל ואישה יפירנו כתיב כל דהוה אישה וצ"ל דזה דוקא בכל מקום דמדרבנן על כל פנים הוא איסור דרבנן שאי אפשר לשנותו אבל כאן הנשואין דרבנן אפשר שתמאן ולא יהיה מקרי בעלה אף מדרבנן בכהאי גוונא אינו בכלל דאורייתא דאישה יפירנו וז"ב הן אמת דעדיין קשה לפמ"ש הרמב"ם דאב והבעל א"צ הפרה כלל רק כל שאמר טלי אכלי טלי שתי הו"ל כהפרה שהם ברשות הבעל והאב ואם כן בזה נראה לפע"ד ברור דכל שהם נשואין דרבנן אם כן הן ברשות הבעל לכל דבר וממילא לא איכפת לן דכל שאומר טלי אכלי מותרת לאכול דבשלמא כשאומר לשון הפרה א"כ בזה כתיב אישה יפירנו אבל כשאומר טלי אכלי זה אינו רק מתורת רשות אבל זה אינו דגם זה הוא בכלל הפרה דקרא וא"כ לא עדיף מינה ואולי הרשב"א דהקשה דהו"ל ספי בידים והמלמ"ל תמה דזה לא מקרי ספי בידים וכמו שנראה מלשון התוס' ע"ש ולפמ"ש משמע ליה להרשב"א דמיפר לה בכל לשון ואם אומר לה טלי אכלי הו"ל כספי בידים בודאי דבשלמא בהפרה אינו אומר שתאכל רק שמיפר לבד משא"כ באומר טלי אכלי והיא צריכה לאכול על פיו וז"ב לפענ"ד. והנה עוד פש גבן לבאר דברי הרמב"ם בפ"א מנדרים שדעתו דבהגיע לשנת י"ג ויום אחד ובבת לשנת י"ב ויום אחד אף שלא הביאו שתי שערות נדריהן נדר והמלמ"ל תמה עליו דבנדה דף מ"ה אמרו אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא.

ולפענ"ד סברת הרמב"ם נכונה מאד דכיון דחזינן דהתורה רבתה מופלא הסמוך לאיש מה שיגיע לכלל שנים שוב הוה מן התורה לענין הקדש אחרים א"כ חזינן דאף בהגיע לכלל שנים אף שהוא אינו לוקה משום שקטן אוכל נבילות הוא אבל עכ"פ נדרו נדר א"כ בהגיע לשנת י"ג ויום אחד ממילא עדיף חד דרגא דא"צ שתי שערות וילקה הוא עצמו וא"ל דמופלא הסמוך לאיש היינו בהביא שתי שערות וא"כ כיון שהשערות כבר הביא וזמן ממילא קאתי ואינו מחוסר מעשה לכך לוקין אחרים דזה אינו דהרי אנן קיי"ל תוך זמן כלפני זמן וא"כ אין השערות האלו כלום בתוך הזמן וע"כ משום דלא קפדה התורה על השערות ורק כל שהגיע לשנים וסמוך לכלל שנים סגי אף שמחוסר שערות ואולי לא יביא וא"כ מכ"ש כשהגיע לשנים דא"צ שערות כלל ולפ"ז במופלא הסמוך לאיש שפיר לוקין אחרים ולא הוה התראת ספק שמא לא יביא שערות וכקושית התוס' משום דבאמת א"צ שערות כלל כל שהגיע לשנים ממש וכ"כ השב שמעתא שמעתא ה' פט"ו ליישב קושית התוס' אבל לא ביאר כן סברת הרמב"ם ולפ"ז שם להס"ד דתוך זמן כלאחר זמן א"כ אינו מוכח דיש לומר דמופלא הסמוך לאיש הוא בהביא שתי שערות ולכך כל דלא אייתי שתי שערות קטן הוא ושפיר מקשה וע"כ בדאייתי ותוך זמן כלפני זמן וא"כ ממילא כל שהגיע לשנים א"צ שיביא שתי שערות ודוק היטב ועיין ש"ש שם שלא ירד לזה ולפענ"ד הדברים פשוטים ונכונים ודוק. והנה לכאורה קשה לי מה פריך הש"ס מיתומה שנדרה בעלה מיפר לה דאי אמרת נשואין דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטל לנדר דאורייתא והא משכחת לה כגון שקידשה אביה אותה ומת קודם מסירה לחופה שנחלקו הפוסקים והובא בטור וש"ע אהע"ז סימן ל"ג סי"ג אם הוה נשואין של תורה וא"כ בכה"ג שוב יכול לבטל הנדר לבדו דאף דרק הקידושין היה תורה והי' הארוס ואביה מפירין אבל אחר כך כל שנשאה דמת אביה ונכנס ברשות הבעל אם כן יכול להפר ואף להפוסקים דס"ל דאין נישואין רק דרבנן כיון שלא מסרה לחופה הא באמת הקדושין הי' של תורה רק דלא הי' יכול להפר רק ברשות האב וכל שנשאת ורבנן תקנו לה נשואין ובפרט לאחר יב"ח עכ"פ לענין זה חלו הנישואין שאין לאביה רשות בה ובפרט שכבר מת וא"כ פשיטא דהבעל יכול להפר מן התורה והיא קושיא גדולה והי' מקום בזה ליישב מה דלא מקשה הש"ס על רב הונא להמעיין בקידושין דף מ"ה תלוי במחלוקת רב הונא ואמוראי שם ואכ"מ להאריך ודוק ועיין תוס' בנזיר דף כ"ח ע"ב ד"ה בנו שהקשו דהכא אמרינן בתו לא והתם אמרינן אחד תינוקות מחנכין אותן וקשה כיון דבתחלת דבריהם כתבו דבבנו שייך במצות כשיגדל מוטל על אב לחנכו אבל בתו לא והיינו ע"כ במ"ע שהז"ג דיש ראיה לדבריהם בחגיגה דף ו' דאמרו כל היכא דגדול מחויב מן התורה קטן מחנכין אותו מדרבנן כל היכא דגדול פטור מן התורה קטן אף מדרבנן פטור וא"כ בתו דפטורה ממ"ע שהז"ג בגדולה לא שייך חינוך בקטנה ולפ"ז ביוה"כ דהשוה הכתוב אשה לאיש וחייבת מן התורה להתענות בגדולה שוב שייך חינוך בקטנה ומה הקשו התוס' מחינוך דתענית יוה"כ ומצאתי בשטמ"ק בנזיר שתירץ כן קושית התוס' בקצרה ושמחתי שמחה גדולה. אמנם בכוונת קושית התוס' יש לומר כיון דאמרו בסוכה דף כ"ט דבתוספת ערב יוה"כ לא שייך השוה הכתוב אשה לאיש ונפקא מקרא דהאזרח והרי אמרו בביצה דף ל' דהני נשי דאכלו ושתו עד שחשיכה לא מחינן בהו דאינו מפורש בתורה א"כ שוב לא שייך חינוך בקטנה כל דלא מצוה להפרישו. ובזה מדוקדק דברי התוס' שם דלא הקשו זאת לתירוץ הראשון ועיין בא"מ שם שהרגיש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דלתירוץ הראשון בקיום מצוה ועניתם שייך חינוך קשה משם אבל לתירוץ השני דאף במצוה לא שייך חינוך כל שאין ב"ד מצוין להפרישו וא"כ בתוספת עינוי דלא מחינן בהו שוב לא שייך חינוך ובזה מיושב מה ששאלני חכם אחד ומצאתי בא"מ שהרגיש בזה מהא דכתב רש"י בפסחים דף פ"ח דבתו חייב בחינוך ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבפסח נשים חובה אף בקטנים שייך חינוך ודוק היטב

והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד לדבר טליא וטליתא ולטיילו התם דאי משכחו להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וע"ז שאל הרב הגדול מוהר"ר אשר ני' מתושבי ירושלים תוב"ב נכד הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל שהקשה דלפמ"ש התוס' בחולין דף י"ב דקטן אין לו מחשבה כלל וא"כ הא בשבת מלאכת מחשבת בעינן וא"כ כל שהקטן אין לו מחשבה לא חשב כלל למלאכה ולא שייך קטן אוכל נבילות כלל בזה. והשבתי דז"א דא"כ לפי דבריו קטן לא שייך כלל באיסור שבת דא"כ קטן הבא לכבות אמאי אומרים לו אל תכבה ואף בשעושה ע"ד אביו הא אין לו מחשבה כלל אבל זה אינו דאין לו מחשבה בדבר שצריך להתכוין לאיזה ענין אבל כאן אטו לא ידע הקטן שזה רה"ר וזה רה"י וניהו דלא ידע הדין דאסור להוציא מרה"י לרה"ר וכן להיפך אבל עכ"פ לא גרע משוגג באיסור שבת ואטו בזה לא יהיה נקרא מלאכת מחשבת אף שלא ידע האיסור וגם קטן אינו יודע גדר רה"ר ורה"י לענין דיני רה"ר אבל מ"מ נתכוין להביא המפתחות מהשוק להבית ושייך מלאכת מחשבת וז"ב ופשוט הארכתי בזה לפי שהרב הנ"ל החמיר בקושייתו ולפענ"ד לק"מ ודוק היטב. והנה לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו לכבות וקשה אמאי לא יהיה מותר לומר לו דהרי רש"י פירש בע"ז דף ט"ו דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא תפצך דיבור אסור וקשה לפ"ז הא הרמב"ם כתב בפכ"ד משבת ה"ח מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת וכו' ואם בא אדם או בהמה וחי' לאכול מהם גוער בהם והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר מפני שלא נאמר אלא לקנות לעצמו חפצים שאין עתה מצוי או להשתכר ולהרוויח ולהטפל בהנאה שתבא לידו אבל לשמור ממונו שכבר בא בידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים ע"ש ולפ"ז בשלמא כל המלאכות שנתחדש ענין הנאה לו ע"י פעולת העכו"ם שייך לאסור אבל כאן הוא אינו מוצא חפץ חדש רק שלא תדלק חפציו הוה כנועל לשמור ביתו מפני הגנבים ודוחק לומר דכאן אם לא יכבה היה כבר דלוק ועומד ונמצא מרוויח דא"כ גם לשמור פירות במקום שבהמה וחיה מצויים לאכול או במקום דשכיחי גנבי יהי' אסור לשמור ולנעול והיא קושיא נפלאה. והנראה בזה כיון דכבר גזרו רבנן על כל המלאכות שאסור לישראל לעשות שגם לעכו"ם לא יאמר לעשות וזה אסור משום ממצוא חפציך אם כן ה"ה כיבוי דאסור לישראל לעשות בעצמו שוב אסור גם לומר לעכו"ם לעשות וניהו דבכיבוי אינו מוצא חפץ חדש אבל עכ"פ להישראל אסור לכבות בשבת והרי כל מה שאסור לישראל לעשות אסרו לומר לעכו"ם בשבת וא"כ גם כיבוי בכלל מה שגזרו על אמירה לעכו"ם כיון דלישראל אסור וז"ב. ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב בשבת דף קכ"א אין אומרים לו כבה רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות והוא תימה מה רצה בזה ועד כאן לא ידענו דאמירה לעכו"ם אסור משום שבות ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י בא ליישב לשיטתו דהוא משום ממצוא חפציך ואם כן לא שייך זאת בכיבוי וע"כ אמר דמ"מ אסור דהוא בכלל אמירה לעכו"ם שבות דאסור בכל המלאכות שאסור הישראל לעשות ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דאין התחלה לקושיא דדוקא בשמירת פירות שאינו מלאכה בעצם רק מציאת חפץ בלבד איכא משום ממצוא חפציך וכל שאינו מוצא חפץ חדש והנאה מחודשת לא שייך ממצוא חפציך אבל אמירה לעכו"ם שבות היא במלאכה שאסור לישראל ואם אומר לעכו"ם הרי מוצא חפץ עי"ז בזה אף שאינו מוצא חפץ חדש מ"מ אסור מצד עצם המלאכה ומעתה דברי רש"י נכונים מאד ויהל כנוגה כוונת רש"י ז"ל ודוק. והנה הסמ"ג כתב סי' רכ"ד הטמאים שלא יכלו לעשות הפסח הי' חל ע"פ בשבת ולא הי' יכולים להזות דהזאה הי' גזירה קדמוניות גם בימי משה ובתשובה הארכתי בביאור דבריו וכעת אני תמה הא הי' יכולים לעשות ע"י קטן דהזאה כשרה בקטן כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ו מפרה ואיסור דרבנן שרי למספי בידים ע"י קטן ואף דהרמב"ם כתב שם בה"ז דהמזה צריך לכוין להזות לטהר וע"כ דקטן שיש בו דעת יש לו מחשבה ולפענ"ד הטעם דצריך כוונה משום שהמזה שלא לצורך הזאה נטמא כמ"ש ריש פט"ו מפרה ולכך צריך לכוין להזות לשם טהרה ועכ"פ קשה יעשה בקטן ולכאורה יש לומר דאם נימא דהזאה גזירה שמא יעבירנו א"כ יש לחוש שוב לאיסור תורה ולא שרי בקטן אבל זה אינו דלפ"ז לא היה בימי משה לולב ושופר וזה לא מצינו וע"כ דהטעם משום מתקן ותיקון לעשות ק"פ הוה תיקון חשוב ועכ"פ אינו רק שבות ולמה לא שרי בקטן וצ"ל דכל שאינו רביתא דתינוק לא התירו ועיין מגן אברהם סימן שי"ג. ובזה מיושב קושית דו"ז בישועת יעקב סימן שמ"ג ע"ש ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שכתבו התוס' פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל שא"ל משה אם לא יטבלו היום ידחו לפסח שני ותמה המהרש"א ריש פרק מי שהי' טמא הי' לו להורות שמוכרחין להטביל כדי שלא יהי' חייבים כרת כל שיכולים לטבול ע"ש והנני יוסיף דגם בקרא כששאלו הטמאים השיב להם הקב"ה דידחו לפסח שני ויותר הי' לו להשיב שיעשו פסח ראשון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר כהסמ"ג דלא יכלו להזות בשבת דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך נראה לפענ"ד דסברת התוס' דכל הטעם דאסור הזאה משום מתקן ובימי משה ג"כ היה שייך הגזירה דזה תיקון חשוב שיוכלו להקריב הפסח וא"כ זה טרם שידעו שיכולים לעשות פסח שני אבל כל שיכולים לעשות פסק שני שוב אינו תיקון גמור שאם נימא דאסור להם להזות ולטבול שוב אין כאן תיקון דיוכלו לעשות פסח שני. ומעתה ז"ש התוס' דמשה השיב להם אם לא יטבלו ידחו לפסח שני וא"כ שוב יוכלו להזות ולטבול דל"ח תיקון ולמדו מתשובת הקב"ה דידחו לפסח שני ומזה נלמוד דלא חשוב תיקון כ"כ ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד טעמא דדמאי הא ודאי בעי לעשורי והאר"י בעושה על דעת אביו ושאל אותי הרב הה"ג מוה' מאיר צ"ה ני' אבד"ק סאמביר דמה קושיא הא התוס' בנזיר דף כ"ט ד"ה בנו הקשו דלמה משום חינוך לא יתחייב להפרישו וכתבו דדוקא במ"ע שייך חינוך ולא בל"ת או דבאב דוקא שייך חינוך ולא בב"ד ולפ"ז שם יקשה דמיירי באב ודלמא משום חינוך וגם זה הוה מ"ע להפריש תרומה. והשבתי בפשיטות דבאמת יכול להפריש ממקום אחר רק דכל שלא הפריש אוכל טבל וזהו הוה מל"ת ובאמת שעדיין קשה דעכ"פ הא מצווה לחנכו והראיתיו שהרשב"א בחידושיו ליבמות שם הרגיש בזה דמהסוגיא מוכח דגם באב לא שייך חינוך ע"ש. אמנם הרב הנ"ל כתב כיון דקטן שתרם אין תרומתו תרומה א"כ לא שייך חינוך ולא ידעתי אטו בשביל שהוא א"י לתרום לא שייך חינוך במה שהאב תורם בעדו ומחנכו שיתרום וגם לפמ"ש התוס' בחולין דף י"ג כל שאחר עומד ע"ג יש לו מחשבה וא"כ שפיר יכול לחנכו והאב יעמוד ע"ג ויחנכו וגם קשה הא מופלא הסמוך לאיש יכול לתרום וע"ז השיב הרב הנ"ל שהרגיש בזה וזה תלוי אי מופלא הסמוך לאיש מה"ת ובזה יישב קושית התוס' ד"ה אלא דבנדה שם קאי אי מופלא הסמוך לאיש מן התורה ע"ש ודו"ק אבל גוף הדברים אינם נכונים וכמ"ש. והנה בהא דאמרו יבם קטן שבא על יבמה תגדלנו הקשה בישועת יעקב או"ח סי' ע"א דהא באיסור תורה ב"ד מצווין להפרישן וע"ז הקשה אותי הרב מוה' שאול ק"ז מווילנא הא כל הטעם דמצוון להפרישו הוא בשביל חינוך וכאן לכשיגדל יהיו מצוה ליבם ולא שייך חינוך. והשבתי דהדבר מבואר בב"י או"ח סי' שמ"ג דחינוך אינו רק על האב אבל הב"ד מצווין להפרישו כדי שלא יעשה איסור ושפיר הקשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף