שואל ומשיב/ד/ג/ה

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן ה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי מחכם אחד בהא דאמרו בכתובות דף ל' ע"ב ולאביי פטור והאמר ר"ח הגונב חלבו וכו' הכא נמי בעידנא דאגבהה קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל לי' והקשה לפי מה דאמרו בב"ק דף ס"ה דהגוזל חבית שוה זוזא תברה או שתייה משלם ד' וא"כ נ"מ כגון דהוקר אח"כ וא"כ היה מתחייב לשלם כשעת היוקר וא"כ נ"מ דהמיתה פוטר ואמר לי ששמע קושיא זו בוועד חכמים. והנה בראשית ההשקפה השבתי לו דלפמ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג דלרב ס"ל דכיון דעל שעת הגבהה לא שייך קלב"מ יש לו לחייבו אכל מה שיעשה אח"כ אע"ג דההוא שעתא קלב"מ וא"כ ה"ה כאן. אך באמת נתיישבתי בדבר דזה דוקא מה שנתחייב בשעת הגזילה שיפטר ע"י דהוה אח"כ קלב"מ זה לא אמרינן לרב אבל שיתחייב עי"ז במה שלא נתחייב רק בשעת שבירה או שתיה זה אין סברא דכיון דעיקר חיובו בא בשעה שנתחייב המיתה והמיתה פוטרו ועיין ב"ק דף ס"ה דגם רב ס"ל הך דרבה. ולכאורה רציתי לומר דמשעת גניבה עד שעת אכילה הוה זמן קצר ולא שייך שיתייקר ורק דמשכחת לה שהוקרה משעת העמדה בדין ותברה או שתייה משלם כשעת העמדה בדין ועיין בסי' שנ"ד. ולפ"ז היה נראה לי לחלק דדוקא מיתת ב"ד דלא נתחייב רק משעת העמדה בדין א"כ המיתה והתשלומין באין כאחד משא"כ במיתה בידי שמים לרנבה"ק דמשעת אכילה נתחייב בידי שמים דקמי שמיא גליא א"כ מה שיתחיב אח"כ בשעת העמדה בדין התשלומין לא יפטרנו המיתה דקודם וכמו מי שנתחייב מיתה ויוצא להרג ושבר את הכלים מיהו בפשיטות ל"ק דעדיין יקשה משעה דלעסי' קניא ומיתה לא נתחייב עד שעת בליעה וא"כ לא באו כאחד ונצטרך לאוקמא כשינויא דש"ס וא"כ שפיר מקשה הש"ס ודוק

ומדי דברי זכור אזכור במ"ש מדלעסי' קניא דיש להסתפק בהך קנין דלעיסה אם הכוונה לקנין כגזילה שהוא קנוי להגזלן להתחייב באחריות או דהוי קנין גמור דהוה שינוי ובעת בא אל פיו קנה מתורת חצר וכל שלעסיה קנין גמור הוה דע"י הלעיסה נשתנה הדבר וכ"כ בשיטה מקובצת שם בהדיא דהוי קנין וכן מצאתי בחידושי ריטב"א בסוכה דף ל"ה שכתב דלכך ל"ש במצה שפסול משום מצה גזולה דמדלעסי' קני בשינוי ואח"כ בבא למעיו הוה שלו ממש ע"ש הרי דלעיסה הוה קנין גמור ולא מתורת גזלן דאל"כ לא מקרי לכם. איברא דעדיין צ"ב דברי הריטב"א דאכתי איך יוצא במצה גזולה הא ניהו דקני בלעיסה הא כיון דיכול לאהדורי הו"ל שינוי החוזר לברייתו דניהו דלעסו כל דהדרא הדרא יתקשה ויהיה מדובק כשהיה וכדאמרו בכתובות שם אי דמצי להדר נהדרא ואף דשם אמרו לענין חיוב תשלומין דאפסדיה שהי' יכול להדר מכל מקום יש לומר דגם לענין שינוי החוזר לברייתו אפשר דהוה שינוי החוזר לברייתו דאם יתקשה ויתדבק יהי' כמו שהי' ולא מקרי שינוי. ולכאורה רציתי לומר דכל הטעם דשינוי החוזר לברייתו דלא מקרי שינוי כתב הרמב"ן במלחמות דכל דיבא ליד הבעלים והבעלים מרדפין אחריהם לכשיבא לרשותו ישנהו לכמו שהי' מתחלה ולפ"ז כאן לענין שיהי' יוצא במצה גזולה שפיר יש לומר דיוצא והטעם בזה דהרי בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ב' האריך בהך דאוונכרי דלרש"י דפירש דגזלי מישראל אמאי לא נימא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממוניה והאריך בזה אך באמת אין התחלה דבאמת הבעלים נתייאשו מזה וא"כ מצד הבעלים לא שייך ניחותא דהרי אינו שלהם רק דיאוש לחוד לא מהני אבל עכ"פ לא שייך בזה ניחותא והארכתי בזה בחידושי לסוגיא דאוונכרי לענין הא דאמרו דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וכדברי הרמב"ן הנ"ל ולפ"ז כאן שפיר שייך לומר דקני בשינוי וא"ל דהוה שינוי החוזר לברייתו דכ"ז שלא בא במעיו הי' יכול לחזור לקדמותו והבעלים ירדפו אחריו ויחזירו לקדמותו דזה אינו דכיון דהוא אוכלו אח"כ א"כ אמרינן דמסתמא ניחא לי' לבעלים שיקנהו ע"י השינוי ויחזיר לו דמים כדי שיוכל לצאת י"ח מצה אחר כך וניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונא כדי שיקיים זה המצוה. אמנם נראה דבאמת הו"ל מצוה הבאה בעבירה דע"י הקנין שקנה בלעיסה יוכל לצאת בו אח"כ א"כ הקנין מסתייע ע"י עבירה ובכה"ג מקרי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בהדיא שארי הגאון במקור חיים סי' תנ"ד דלכך לא יצא במצה גזולה דהו"ל מצוה הבאה בעבירה אף דקניא בלעיסה ע"ש שכוון מדעתא דנפשיה למ"ש הריטב"א הנ"ל בסוכה דף ל"ה. ובזה נראה לפענ"ד לפרש דברי הירושלמי פ"ק דחלה הובא ברא"ש פ"ב דפסחים בהא דאמרו מצה גזולה אינו מברך וכו' בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו וכו' אין עבירה מצוה וכו' אין מצוה עבירה וכו' אלה המצות אם עשיתן כמצותן הו"ל מצוה ואם לא עשיתן כמצותן אינו מצוה וע"ש כי אינו לפני כעת ודברי הירושלמי סתומים ועיין בב"י או"ח סי' קצ"ו מ"ש לפרש בזה ובשו"ת ב"ח החדשות סי' א' האריך ג"כ בזה לפי דרכו. ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי בתחלה רצה לומר דדוקא בתחלה הוא דאינו מברך דטרם הלעיסה לא קני לי' כלל והו"ל מנאץ אבל בסוף שפיר מברך בהמ"ז משום דכיון דקנאו בלעיסה שוב הו"ל שינוי ודמים הוא שנתחייב לו וא"כ אח"כ בבא למעיו א"כ שוב קנהו לגמרי ומברך עליו ועיין באו"ח סי' תרמ"ט דבכה"ג מברך וא"ל דהוה שינוי החוזר לברייתו דכל דאכיל ליה אח"כ ניחא ליה להנגזל למעבד מצוה בממונא וקנהו זה אף דהוה שינוי החוזר לברייתו וע"ז אמר כיון דאין מצוה עבירה או דאין עבירה מצוה וא"כ לא קנהו ע"י השינוי דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ואם עשיתו כמצותו הו"ל מצוה ואם לאו לא מקרי מצוה ושוב הו"ל שינוי החוזר לברייתו כ"ז שלא בא במעיו באופן דלא מצי מהדר ולא קני' והו"ל מצה גזולה דלא יצא ויש לפרש בזה במה שנחלקו אי אין עבירה מצוה או דאין מצוה עבירה דזה ס"ל דמה שעשה בעבירה כיון דהועיל להמצוה שוב הו"ל מצוה הבאה בעבירה וזה ס"ל דאף דלא מקרי מצוה הבאה בעבירה מ"מ אין מצוה עבירה וכדפריש בירושלמי דכל שלא עשה כמצותו לא יצא וזה סוף סוף ע"י עבירה בא לו אף שלא סייע למצוה וגם אם נימא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא מכל מקום לא קני משום דבעי אלה המצות ודוק היטב שוב ראיתי בשו"ת ב"ח החדשות בק"א שם שהאריכו הרבה בזה אבל לא ירדו למ"ש ודוק היטב

והנה בהא דאמרו בכתובות דף ל' ע"ב ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב ופירשו התוס' דאמאי חייב ממון הרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מחייב דאף דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה היינו דוקא כל שישנו לדבר הגזול בעולם ושאל אותי החריף המשכיל השנון מוה' מרדכי מיזיש ני' דא"צ לזה שהרי מבואר בחו"מ סי' שמ"ח ס"ו דמי שגנב והגביהה הגנב ובא אחר וסייעו להוליכה משם פטור זה השני וכתב הרא"ש הטעם הובא בסמ"ע שם דלא שייך לומר רצה מזה גובה רצה מזה גובה רק כשהשני גזלה מהראשון אבל כאן הראשון קנה בהגבהה וזה סייע לו לא שייך רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולפ"ז כאן דזה שתחב לו קנאו בהגבהה ותחב לחבירו א"כ אמאי לא יפטור אדרבא זה עיקר הגזלן דקנאו בהגבהה והשני שאכלו אינו רק מסייע בהקנין ולמה יפטר זה שתחב לו הא הוא עשה הקנין בהגבהה ולא הי' צריך התוס' לחלק באופן אחר. והנני יוסיף דגם למה דמקשה סוף סוף כיון דלעסי' קניא ג"כ קשה דלמה יתחייב השני הא עיקר עשה הראשון וזה השני אינו רק כמסייע אך נראה דלפמ"ש הסמ"ע בס"ק י"ח בסי' שמ"ח שם לחלק דע"כ לא פטר הרא"ש להמסייע רק כשסייע בהוצאתו ואח"כ בא הגנב ונטל מידו אבל כאן ששמעון החזיר הגניבה לגנב חייב דהי' לו להחזיר להנגנב ומשום השבת אבידה לבעלים נגעו ביה ולפ"ז כל שלעסו והי' יכול להחזירו שוב הו"ל כגנב ג"כ דהי' לו להחזירו ומסייע כזה יש בו ממש וחייב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי התוספת שכתבו דבכה"ג שהוא במקום דאבוד מכל העולם דלא אפשר לאהדורי אין לו על השני כלום והוא תימה דמ"מ מה סברא היא זו הא השני ג"כ גזלה ולפמ"ש אתי שפיר דהא באמת הוא לא הגביהו ורק שסייע ומסייע אין בו ממש רק שעשה מעשה שלא להחזירו לבעלים ומתורת השבה אבידה לבעלים נגעו בה וכמ"ש הסמ"ע ולפ"ז הא אמרו בב"מ דף כ"ב דאבידה ששטפה נהר היא מותרת דבעינן מי שאבודה ממנו ומצויה לכל העולם משא"כ בזה שאבודה מכל העולם ולפ"ז כיון שתחב לו והיא אבודה מכל העולם א"כ אינו רק מסייע לו בלבד ובכה"ג אין בו משום השבת אבדה וע"ז פריך כיון דיכול לאהדורה שוב אינו אבודה מכל אדם דעדיין הוא בעולם וע"ז משני כגון שתחב לו בבית הבליעה ואינו יכול לאהדורה רק ע"י הדחק. ובזה מיושב היטב קו' התוס' דעכ"פ שלא בפניו מחזי חזי ושוב יכול לאהדורה ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ אבודה מכל אדם בודאי מקרי כל שא"י לאהדורי אלא על ידי הרחק ובכה"ג מה שלא נדחק לאהדורי שלא בפני אדם זה עכ"פ לא נקרא השבת אבידה לבעלים דהא אבודה מכל אדם שכבר נמאס דאם יראה שמהדר שוב לא חזי ונמאס ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא ולפמ"ש הש"ך סימן שצ"ו דכל שהגביהה ע"מ לאבדה לא מקרי הגבהה א"כ כיון שזה הגביהה ותחבה לחבירו א"כ הוה כהגבהה ע"מ לאבדה דלא מקרי הגבהה ודוק

אך נראה דבאמת התוס' ישנים בכתובות שם הקשו דלאחר הלעיסה נתקלקל ולא שייך לחייבו משום תרומה וכמו בסך בשמן של תרומה וכתבו דשם כבר נתקלקל השמן אבל הכא לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה ולפ"ז לענין המיתה אינו בא בעת הלעיסה כל הנאה אבל החיוב של התשלומין כבר נגמר בעת הלעיסה וא"כ לא בא בבת אחת אמנם אכתי קשה כיון דיכול לאהדורי עדיין לא בא חיוב התשלומין. אך נראה דזה אינו דדוקא בתחב לו חברו הוא דאמרינן דכל שיכול לאהדורי אינו מחייב דאמאי נחייבו הא לא רצה לאכול וחבירו תחב לו וכל שמהדר מה עביד אבל כל שלעסו ברצונו חייב אף שיכול לאהדורי דאטו לא קלקל לי ובפרט בתרומה דודאי קלקל התרומה עד שס"ד של התוס' דלפטור ממיתה ועכ"פ דמים ודאי חייב וא"ל דנוקי כשתחב לי חבירו דא"כ היינו הך דמוקי בש"ס ודוק היטב. והנה התוס' הקשו דלוקי כגון שתחב לו מרצונו וההפלאה שם הקשה דאף בתחב לו חבירו באונס מכל מקום כל דהבליעה הי' ברצון שפיר נתחייב מיתה דאף בלא אפשר וקמכוין אסור כדאמרו בפסחים דף כ"ה וה"ה בזה ועל ממון אי אפשר לחייבו דיכול לומר שברצון בלעו וקלב"מ.

והנה בשיטה מקובצת הביא בשם רבינו אפרים ז"ל שפירש כגון שתחב לו חבירו תרומה שלו שלא הגיעה עדיין ליד כהן ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן והיינו אף דמה"ת אינו חייב רק בשוגג רבנן קנסו גם המזיד שישלם הקרן לכך זה שתחב אינו חייב בתשלומין דהוא לא עבד איסורא וזה שאכל משלם דעבד איסורא וקנסו רבנן ע"ש והקשה אחד מהתלמידים דהא המזיק מתנות כהונה פטור וא"כ אמאי מתחייב כשאכל קודם שבא התרומה ליד כהן. ולכאורה הוא תימה גדולה שכן מבואר בהדיא בחולין דף קל"א לענין תרומה בעצמה ודוחק לאוקמי בבא ליד כהן בטבליו דא"כ הוי תרומת כהן. והשבתי בזה תיכף כמו רגע דהרי באמת כל דמשתרשי חייב והקשו בתוס' א"כ האוכל מתנות לתחייב דקא משתרשי וכתב הר"ן דכל שאוכל ומפקיע בעצמו המצוה פטור אף דמשתרשי ושאני אנס המלך גרנו דהוא לא הפקיע רק שהמלך אנס גרנו ולכך כל דמשתרשי חייב ע"ש וכן קי"ל ביו"ד סי' ס"א ולפ"ז כאן שתחב לו חבירו שוב לא רצה להפקיע המתנות כהונה והוי כאנס המלך גרנו וחייב כל דמשתרשי. ובזה מיושב היטב מה דאמר אי דמצי לאהדורי נהדר ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב והקשו בתוס' דלוקמא כגון שתחב ברצונו ולפמ"ש אתי שפיר דאם תחב מרצונו א"כ הפקיע המצוה בידים ושוב פטור ודוק וזהו דפריך אי דמצי לאהדורי נהדר והיינו דשוב פטור מטעם דמזיק מתנות כהונה דלא שייך לומר דלא רצה להפקיע דז"א דהא רצה להפקיע דהא היה יכול לאהדורי. ובזה ניחא הא דכתב דהתוחב פטור כיון דלא עביד איסורא והיינו אף שתחב לו והוא גרם האיסור ורק דכל דהוא תחב פטור מטעם מזיק מתנות כהונה דפטור ועל חיוב המיתה בודאי פטור משום דהוא לא אכל ולא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אך גוף הפירוש של רבינו אפרים צ"ע דלאיזה צורך פירש כן ואולי קשיא ליה למה לא יתחייב התוחב לשלם שהרי הוא הפסיד התרומה בידים והוה כמשליכה לנהר וא"כ כל שחייב התוחב פשיטא דא"צ הנתחב לשלם דשני תשלומין לא משלם וע"ז אמר דהוא מיירי בתרומה שלא הגיע ליד כהן וא"כ זה התוחב פטור דהו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור והנתחב חייב כנלפענ"ד והוא נחמד ונעים ת"ל.

ודרך אגב ארשום במה שראיתי בשיטה שם בשם שיטה הישנה שהקשה בהא דפריך ואי לא מצי לאהדורי אמאי חייב והיינו דגם מיתה פטור וע"ז הקשה דהא הו"ל חייבי מיתה שוגגין דפטור ולא זכיתי להבין הדברים דמלבד דאינו דומה דבשלמא חייבי מיתה שוגגין עכ"פ בר חיוב מיתה הוא שהרי עשה איסור רק שלא נתכוין לעשות רק ששגג והקלה התורה שלא יתחייב מיתה בשוגג עכ"פ עבר עבירה בשגגה אבל אנוס דהוא לא רצה והתורה פטרה דאנוס הוא וכדכתיב ולנערה לא תעשה דבר וא"כ אף תשובה א"צ דהרי היה לבו לשמים ומה הי' לו לעשות כי חבירו אנסו ואיך שייך שיפטר עי"ז מתשלומין הא אינו בגדר בר חיוב מיתה אלא אף אם נימא דדמי לשוגג אכתי מה קושיא דשפיר פריך בש"ס דלמה לי' לאביי למפטרי' מחיוב ממון משום דהו"ל חייבי מיתות שוגגין הא בלא"ה פטור דכל שפטור בשביל שאנסו גם על הממון פטור שזה אנסו כמ"ש התוס' מיהו י"ל דהשיטה לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דמכל מקום חייב דהרי נהנה בגרונו וכריסו וחייב בממון אבל צ"ע כמ"ש דאינו בגדר מיתה וגם קשה לי לפמ"ש הרמב"ם וטוש"ע דהאוכל דבר איסור תורה בשוגג פטור מלשלם דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור וא"כ גם כאן כל דהיה אנוס נפשו חותה מן האיסור ולא מקרי נהנה וצ"ע בכ"ז וא"ל דחייב על היזק דעשה לחבירו דזה אינו דעל זה בודאי אנוס הוא ואונס כי האי חשוב אונס גמור ופטור ועיין מח"א הלכות נזקי ממון סי' ה' וצע"ג בכ"ז. ובדברי רבינו אפרים שכתבתי למעלה יש ליישב עוד דבאמת לצאת ידי שמים חייב במזיק מתנות כהונה וא"כ קאי הפטור לענין לצאת י"ש וא"ל דא"כ לא שייך קלב"מ דהא לצאת י"ש חייב אף בקלב"מ דז"א דמלבד דדעת המהרש"ל דהיכא דעבדינן ליה החומרא פטור אף לצאת י"ש ועיין קצה"ח סי' כ"ח ובזה ממילא מיושב קושית השיטה ישנה הנ"ל דהא הוה חייבי מיתות שוגגין דלפירוש ר"א א"כ אין החיוב רק לצאת ידי שמים וכל דאינו חייב מיתה ולא עבדינן החומרא שוב לא מיפטר ועיין קצה"ח שם אף גם דלרנבה"ק הרי אף שאינו רק לשמים מ"מ פוטר דהרי גם כרת אין עושין הב"ד החיוב וכמ"ש הצל"ח בפסחים דף כ"ט וא"כ כאן אזיל הסוגיא אליבא דרנבה"ק ושפיר חייב לרנבה"ק וקאי הפלוגתא לענין לצאת שמים ודוק היטב כי הוא חריף ועמוק ת"ל:

והנה בשנת תרכ"ו י"ז למב"י ג' תזריע הי' אצלי האברך הרב החריף מוה' בנימין ווייס האבד"ק קנעניטש והקשה בהא דפריך מדאגבהה קניא ולמה לא מוקי באכל חצי פרוטה דתרומה אינו חייב רק על הפרוטה ואכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דקי"ל דהרי נהנה גרונו בכזית כדאמרו ס"פ גיד הנשה וא"כ בשעת הגבהה לא קנה דהי' חצי פרוטה ואינו חייב ורק בשעה שחזר ואכלו נתחייב ושוב הו"ל קלב"מ. והנה זה טעות דא"כ שוב אינו חייב בתשלומין כלל אף אם לא הי' קלב"מ דחצי פרוטה אינו חייב ממון בתרומה עד שיאכל שוה פרוטה וניהו שחזר ואכלו ונתחייב שנהנה גרונו בכזית אבל סוף סוף אינו ממון עד שיאכל שו"פ ותדע דאם כן בכל חצי פרוטה יהיה מתחייב ממון דהרי יכול להקיאו ולחזור ולאכלו וע"כ דמכל מקום אין בו שו"פ וז"פ וברור. והנה לכאורה קשה מה פריך מדאגבי' קניא מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה ודלמא מיירי באכל תרומה שלא בא ליד כהן וא"כ לא מתחייב כשמגביה דהא הוה ממון שאין לו תובעין ורק כשאכלו ונהנה הו"ל משתרשי לי' וחייב ואז בא כאחד ועיין חולין דף קל"א דבמשתרשי ליה חייב אך באמת זה אינו דהרי התוס' הקשו שם דאם כן אוכל תרומה משתרשי ליה שכן נהנה וכתבו דיכול לומר דהיה מתענה ועיין קצה"ח סי' רמ"ו שביאר דכל דהוה ממון שאין לו תובעין בזה אינו חייב על גוף ההיזק רק על מה שנהנה ובזה יכול לומר הייתי מתענה ולפ"ז כאן שוב לא שייך חיוב ממון כלל דיכול לומר הייתי מתענה ובלא"ה יש לומר כיון דלצאת ידי שמים חייב במזיק מתנות כהונה כדאמרו בחולין שם ובזה לא שייך קלב"מ דגם קלב"מ חייב לצאת ידי שמים. איברא דלפמ"ש בצל"ח בפסחים כ"ט באורך דלרנבה"ק דפטור אף ממיתה בידי שמים שאין הב"ד מחייבין ואפ"ה פוטר שוב אף קלב"מ שייך אף שחייב לצי"ש מכל מקום אין יכול לחייבו ושוב ע"כ אי אפשר לומר דמיירי בכה"ג ושפיר פריך ודוק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף