שואל ומשיב/ד/ב/ריז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן ריז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר כתבת להקשות על הרא"ש שכתב בעוברת על דת דלא אפשיטא האבעיא בסוטה דף כ"ה אם רצה הבעל לקיימה אם מותר לקיימה והקשית דלמה עזב שיטת התוס' אשר בכ"מ דרכו בקדש ללכת בעקבי התוס' ושם כתבו התוס' ד"ה ש"מ ותפשוט נמי דבעוברת על דת אם רצה לקיימה יקיימה. ובאמת שגם הרשב"א כתב כהתוס' כמ"ש הב"י באהע"ז סי' קט"ו בשמו אבל לא הזכיר מדברי התוס'. הנה יפה תמהת. ומצאתי בגליון הש"ע שלי שכתבתי בסימן קט"ו ס"ד על ואם רצה לקיימה שהח"מ והב"ש מפרשים דקאי גם אם יש עדים וכתבתי בגליון עיין שו"ת בית יעקב סי' קנ"ג דלא פירש כן והעיקר כדברי הח"מ והב"ש ושאלתי ספר בית יעקב וראיתי שהרגיש בקושיא זו על הרא"ש והב"י שלא הביאו דברי התוס' וע"כ רצה הוא לפרש דלפי מה דמסקינן דלאחר קינוי וסתירה א"י הבעל למחול וכיון דעוברת על דת צריכה התראה הו"ל התראה כקינוי ועברה על דת כסתירה ולכך ל"מ מחילה ולכך כל שעוברת על דת א"י לקיימה ע"ש שהאריך.

והנה שאלני החריף השנון המופלג מוה' שאול הכהן קאצינעלינזאהן נ"י מווילנא בהא דאמרו בסוטה דף כ"ה הנ"ל מ"ש ת"ח דגמירי דאי רצה לבעול אמרו ליה אחלי' לקינוייך ובעול וע"ז הקשה דא"כ מה אמר ר"י בעלה נאמן עליה הא צריך שני ת"ח שמא ירצה לבא עליה ויחול לקנויו ויבעול ולא יעשה איסור וליכא ק"ו והנראה בזה דהנה הש"ס דייק אח"כ דל"מ למחול אחר קינוי וסתירה מהא דאמר ר' יוסי ק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה סוטה שהיא בלאו לא כ"ש ואמרו רבנן מה לנדה שכן יש היתר לאיסורא תאמר בסוטה שאין היתר לאיסורו ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קנויו מחול א"כ יש היתר לאיסורו ע"ש ולפ"ז להס"ד כאן דלכך מוסרין לו שני ת"ח דאם ירצה לבעול ימחול על קינויו והיינו דע"כ דמצי למחול אחר סתירה ג"כ דבדרך היה לאחר קינוי וסתירה א"כ ליתא לפירכא דרבנן ושפיר אמר ר"י דבעלה נאמן עליה מק"ו וא"כ ממנ"פ אם לא ידע דיכול למחול שוב נאמן עליה מק"ו דחמירא לי' ואם יודע דיוכל למחול שוב ממילא ימחול על קנויו ול"צ לשני ת"ח וא"כ שפיר אמר דבעלה נאמן עליה מק"ו וז"ב ודוק היטב. שוב הראני המופלג הנ"ל דדברי התוס' מבוארים בירושלמי פרק בן סורר ומורה הלכה ו' דבסוטה אף משנכתבה המגילה עד שלא נמחקה אבל אם נמחקה המגילה לא בדא. ובאמת שיפה אמר. אבל מלבד דהתוס' לא הזכירו כלל הירושלמי אף גם דלמה להם להביא זאת הא אנן קיי"ל דלאחר סתירה א"י למחול כדאמרו בש"ס דילן ומה"ט לא הובא בטור וש"ע סי' קע"ח סי"ב וברמב"ם פ"א מסוטה איתא דברי הירושלמי האלו וע"כ עדן צ"ע.

והן נסתר מחמתו דברי מעלתו שאמר דשני עניני מחילת הקינוי יש דמחילת קינוי לענין שתהיה מותרת לבעלה זה תלוי בסתירה וכל שנסתרה אין בידו לבטל הקינוי ונאסרה עליו ובזה מיירי בתלמודא דידן בסוטה אך יש מחילת קינוי לענין שלא תצטרך לשתות המים המרים ובאמת תאסר לבעלה רק שלא תצטרך לשתות ובזה הרשות ביד הבעל שלא להשקותה וע"ז אמרו בירושלמי דלאחר מחיקת המגילה אין בידו למחול הקינוי ולא עדיף מאילו אמרה טמאה אני אחר מחיקת המגלה דמערערין אותה בע"כ. והנה אף כי דבר חכמה אמר אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם שזה דרכו בקודש להביא דברי הירושלמי בכ"מ וכאן השמיטו וגם בש"ס דילן מוכח בהדיא דלא כירושלמי דהרי לא מצאו מקום בש"ס סוטה דף כ"ה להוכיח דלאחר הקינוי יכול למחול והרי שם קאי לענין איסור ולמה לא דחי דשם מה דאמר דבעל שמחל על קנויו מחול קאי לענין שא"צ לשתות ולכך עד שנמחקה המגלה יש לו רשות למחול אבל לענין איסור תיכף משקינא לה נאסרה אם אינה שותה וע"כ דהש"ס דילן לא סבר כן וגם הא לאחר שהביא מזה דיכול למחול הקינוי סידר הש"ס פלוגתא אי קודם סתירה או לאחר סתירה ומשמע דקאי גם על מה שהעידו דבעל יכול למחול ואם איתא הא זה אינו ענין לענין איסור וע"כ דש"ס דילן לא ס"ל כלל חילוק זה ולכך השמיטו הרמב"ם ובאמת בירושלמי סוטה פ"ד הלכה ב' על משנת אמר בעלה איני משקה העתיק הירושלמי הך מימרא דר' יאשיה שהעיד השלשה דברים שאם בקש למחול מחול ע"ש ולא העתיק כלל כל המימרא דאמר בירושלמי סנהדרין פרק בן סורר ומורה הנ"ל וכן ראיתי בשני דפוסים שעם הפירוש ק"ע ועם הפירוש פני משה וא"כ גם הירושלמי לא ברירא ליה הדבר וע"כ הדבר צ"ע על התוס' דהעתיקו שלא כהלכה דאנן קי"ל כתלמודא דידן וגם לא הזכירו דברי הירושלמי כלל וגם עקבותיהם לא נודעו לאיזה צורך העתיקו וצ"ע ואולי הירושלמי ס"ל דלאחר סתירה ג"כ יכול למחול וכמ"ד דס"ל כן ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ל"ב הובא ביתה יוסף באהע"ז סי' קט"ו שכתב דאפילו הבעל רוצה למחול על קינויו אינו מחול כדאמרו בסוטה דף כ"ד הנ"ל הרי שכתב דלא כהירושלמי. שוב מצאתי בתורת חיים בסנהדרין דף פ"ח דביאר בהדיא דלדידן לאחר סתירה שוב אינו יכול למחול וגם התוספות מודים לזה ונהניתי:

והנה בש"ק תרומה תרי"ז הגיעני תשובה מהחריף מוה' שמואל גינצלער מאובר ווישיע באונגרין ע"ד האשה הנחשדת שתחת בעלה היא נחשדת שאחד בא עליה וכמה דברים מכוערים ספרו המשרתות שראו כ"פ ששכב אתה במטתה אבל לא ראו בעילה ממש רק ששהה כדי טומאה וגם ר"ש בר' מנשה העיד כן ובעלה העיד גם כן על דברים מכוערים ואח"כ שלחו לה התראת ב"ד והתרו בבעלה שלא יבא הנחשד לביתו ואמר הבעל מה לכם כי תזהירו אותי תזהירו אותה וא"ל הוה יודע שבאם הנחשד יבא לביתך או אתה תתייחד עמו או תדבר עמו באיזה מקום שיהיה תדע נכונה כי נאסור אותך על בעלך ולאחר התראה שמעו קול שהחשוד הנ"ל נכנס ויוצא כפעם בפעם בביתה אח"כ באה אשה אחת והעידה על דבר מכוער שראתה אותה באת לביתה חוגרת בסינר והבליעל הלז ברח פתאום מביתה ונבהל גם ר' יעקב העיד שראה לאחר התראה שהלך לביתה וסגר הדלת אחריו והחלונות הי' סתומים אז ועשה רעש גדול וקבץ אנשים רבים וראו שנחפז והלך דרך החלונות והנה גם בעלה בא ובכה ורוצה שיגרשה רק שמתיירא מפני הכתובה הגדולה שא"י כעת לתת לה ואולי אפשר ליתן לה גט בע"כ בלי כתובה ושלחו לגבות עדות בפניה והיא לא רצתה לבא באמרה שאינה בקו הבריאה ושלחו ג"פ ולא באה. וע"ז האריך מעלתו דלגרשה בע"כ פשיטא דרשאי ואין בזה חדר"ג דבמקום מצוה לא גזור דכיון שעברה על התראת ב"ד ג"פ עכ"פ מקרי רע אם אינו מגרש וא"כ שוב יכול לגרש בע"כ. אך פלפל אם מפסדת הכתובה כיון דלא אמרו לה שתפסיד הכתובה ותלוי במחלוקת הש"ג והב"ש ס"ק י"ז וכן המלמ"ל בפ"ב מסוטה ומעלתו האריך בזה. והנה לכאורה תמהתי כיון דיחוד הוה דת משה כמ"ש הב"ש ס"ק כ' בשם התה"ד סי' רמ"ב והרי בעוברת על דת משה כתב הב"ש ס"ק י"ז דא"צ התראה כלל להפסיד כתובתה דרש"י פירש בסוטה כ"ה האיבעיא דוקא בעוברת על דת יהדות ע"ש. איברא דלפ"ז יקשה א"כ מה מביא הש"ס ראיה מארוסה ושומרת יבם וכו' והא שם היה עכ"פ יחוד דהוה סתירה וא"כ הוה עוברת על ד"מ ואף דרמב"ם כתב דאינו רק מפי הקבלה כבר כתב התה"ד סי' רמ"ב דהוא מה"ת וגם הרמב"ם לא קרי לי' מפי קבלה רק לפי שהוא רמז בתורה לא קרי לי' מה"ת וכ"כ המלמ"ל בפ"ב מסוטה מדעתא דנפשיה הלכה א' וכן כתבתי בגליון הרמב"ם שלי פכ"ב מא"ב וציינתי דברי הרמב"ן בשורש שלישי לספר המצות גבי גונב את הקסוה ועיין בב"י אהע"ז סי' כ"ב וא"כ קשה. אמנם נראה דהנה הב"ש דייק בלשונו שלכך בעוברת על ד"מ א"צ התראה לפי שכבר הכשילתו וכפי הנראה דייק לה מלשון הש"ס דאמר דאי בעי הדרא בה תהדרא בה וא"כ זה שייך בעוברת על ד"י דאינו רק פריצות אבל לא הכשילתו ויכולה להדר אבל ד"מ דהאכילתו שאינו מעושר דאף אם תרצה לשוב מכל מקום כבר עבר ואכל וכדומה מה שייך תשובה על מה שכבר הכשילתו. ולפ"ז ביחוד דאינו איסור בפ"ע שעדן לא הכשילתו וא"כ שוב אף בד"מ יכולה לחזור וא"ל כיון דעד ששתתה נחשבת סוטה דהתורה עשתה ספק כוודאי וא"כ אם בא עליה אח"כ בעלה עשה איסור והוה כשאר ד"מ וא"ל דלהס"ד שלא קינא לה לאסרה רק להפסיד כתובתה א"כ לא הוה עוברת על ד"מ דז"א דעכ"פ נאסרת בודאי וא"כ הוה עוברת על ד"מ.

אך ז"א כיון דעכ"פ יוכל להיות שלא נטמאה ניהו דהתורה עשה כודאי עד שלא שתתה היינו כיון דהשתייה יוכל לברר אבל במקום דא"י לשתות והיא צווחת דטהורה היא מידי ספק לא יצא ואינה מקרי עוברת על ד"מ כנלפענ"ד ברור. והנה מ"ש מעלתו ליישב קושית המלמ"ל פ"ב מסוטה ה"א דכל שיכולה לברר ל"ח עוברת ע"ד כמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ח ע"ב הנה דבריו נכונים וכמ"ש מעלתו בשם המלמ"ל דכל שא"י לשתות סמכה עצמה ע"ז והוה עוברת על דת דזה מקרי פריצות יעו"ש ויפה כתב מעלתו ובזה נראה דלכך פירש"י דת יהדות דוקא דבדת משה כל שהכשילתו כבר פשיטא דא"צ התראה ובודאי מקרי פריצות גמור משא"כ בזה דאינו פריצות גמור. ומיהו לפ"ז שוב אין ראיה מארוסה ושומרת יבם דכל שא"י לשתות שוב הוה פריצות גמור וצ"ע בזה ועיין בחידושי ריטב"א בקידושין דף פ"א שם בפסק ולא יכולתי לעמוד על דבריו כי יש שם הרבה ט"ס וצ"ע על הזר זהב שלא הרגיש כלל להגיה. ועכ"פ שוב הדרן לדוכתא דתלוי במחלוקת הש"ג והב"ש.

ואולי כאן בזה"ז דנאסרה אחר הקינוי דא"א לשתות שוב הוה ד"מ דהוה פריצות גמור דא"י לברר ואף דתוכל להיות טהורה מ"מ הוה ד"מ ופריצות גמור. אמנם באמת א"צ לזה כמ"ש מעלתו דכאן היה אחר קינוי שהב"ד מקנין לה וא"כ לאחר קינוי הוה סוטה גמורה. והנה מעלתו הביא דברי הנוב"י מהד"ת באהע"ז סי' קנ"ט שכתב דדוקא במקום שאין הבעל יכול לקנאות הוא דהב"ד מקנין לה דשליחותא דבעל עבדי אבל במקום שהבעל יכול לקנאות ולא קינא לא יוכלו הב"ד לקנאות ומעלתו דחה דבריו והנני יוסיף דכל ענין קינוי וסתירה כתבו התוס' בריש נדה דזה הוה רגלים לדבר מדקינא לה ולא השגיחה ונסתרה שוב אתרע חזקת טהרה ולפ"ז מה נ"מ אם הב"ד מקנין או הבעל או שלוחו של ב"ד בכ"ז יש ריעותא דלמה נסתרה לאחר ששמעה הקינוי שהב"ד הזהירו בה ומה דנקטו במשנה דוקא באלו שהב"ד מקנין לה. נראה לפענ"ד ברור דכיון דעיקר הקינוי וסתירה היא שיהיה רגלים לדבר א"כ היה מקום לומר דבאלו כיון דאין לה אימתא דבעל א"כ אין ראיה ממה דקינו לה ומ"מ נסתרה וכדאמרו בהדיא בסוטה שם וכלהו מ"ט לא אמרו מהא דלמא שאני התם דלית לה אימתא דבעל והיינו כמ"ש דה"א דלא יהיה נחשב כ"כ רגלים לדבר ולכך קמ"ל דגם בזה נחשב רגלים לדבר אבל פשוט דכל שנחשב קינוי שוב הוה רגלים לדבר ואף במקום שיכול הבעל לקנאות מועיל קינוי ב"ד וגם שלוחם וז"ב. ומה שהאריך בדברי הב"ש סי' קי"ז ס"ק ח' אעתיק לו מ"ש אני בגליון הב"ש שלי על מ"ש וכן משמע בתוס' גיטין דף ע"ט וכתבתי בגליון בזה"ל אמת שכן בתוס' גיטין דף ע"ט ד"ה ב"ש אבל בש"ס דילן דף פ"א ע"ב משמע דגם לב"ש חיישינן שמא יבא עליה אף בודאי זינתה ועיין בתוס' שם ד"ה ב"ש ובחידושי רשב"א מבואר שם בהדיא כן דאף דלב"ש היא מזוהמת היינו שלא ירצה לקדשה אבל בא עליה ביאת זנות ובאמת בירושלמי פרק הזורק ה"ט מבואר דמזוהמת בעיניו אף לביאת זנות ובק"ע שם תמה על הרשב"א מדברי הירושלמי אבל דברי הב"ש תמוהין דבש"ס דילן נראה דאינה מזוהמת בעיניו וגם דברי התוס' בגיטין ע"ט צ"ע שרמזו דבדף פ"א משמע כהירושלמי ובאמת נראה להיפך ועיין תוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה ולא וברא"ש שם מבואר דלאחר קינוי וסתירה לא חיישינן שמא יבא עליה דשונאה וצ"ע דלאחר קינוי וסתירה ודאי חיישינן כמ"ש הב"ש כאן משמא דגמרא וע"כ לדינא צע"ג ע"כ כתבתי שם וא"כ הרגשתי בכל דבריו ולדינא נראה לפענ"ד דפשיטא דהפסידה כתובתה לאחר קינוי וסתירה ובפרט שכאן ניכרין הדברים שהיא סוטה גמורה וכאשר באו הדברים ברוב ענין וטומאה כתיב בה ויכול לגרשה בע"כ בהפסדת כתובה ואף שלא נגבה בפני' הא שלחו אחריה ולא באה ולרב הטירדא דברי מעטים. והנה בהא דאמרו מאכילתו שאינו מעושר אי דידע נפרוש ואי דלא ידע מנא ידע והקשה הראב"ד דנוקי בדהודית האשה וכתב דאאמע"ר ותמהו הרשב"א והר"ן דלענין ממון נאמן אדם להשים עצמו רשע.

ולפענ"ד היה נראה דהנה באמת צ"ב קושית הראב"ד דלוקמא בהודית והא יש לחוש דלמא ענ"ב ולכך אמרה כן. אמנם נראה דכיון דברגלים לדבר לא שייך ענ"ב כמ"ש הרמ"א באהע"ז סי' קט"ו וכיון דגם בד"מ צריך התראה דלא כב"ש סי' קט"ו בשם רש"י וא"כ עכ"פ רגלים לדבר יש ושוב לא שייך ענ"ב ושפיר היתה נאמנת. ולפ"ז שפיר כתב הראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע והיינו כיון דאינה נאמנת לענין איסור שוב לא שייך התראה דעל מה התרו בה כיון שלא נודע רק על פיה והיא אינה נאמנת א"כ יכולה לומר דמשחק הייתי כעין מ"ש הפ"י בגיטין בסוגיא דשמא יחפה ושוב גם הכתובה אינה מפסדת די"ל דענ"ב ואף דמפסדת הכתובה שייך ענ"ב דלא כי"מ בתוס' כתובות דף ס"ג ע"ש ודוק:

והנה הרב מוה' אברהם קאמפף ני' אמר לי בעש"ק חיי כת"ר דיש ליישב קושית הראב"ד דהנה לשון מאכילתו ולא נקט האכילתו ועיין בתוס' וקדמונים היינו משום דהוא שם התואר דהיא מאכילתו תמיד ויש לחוש על להבא שלא תכשילו וא"כ כל דאין אדם משים עצמו רשע שוב כל שאינה נאמנת ועכ"פ לא מקרי מאכילתו דאינה נאמנת בזה ושוב אינה מפסדת כתובתה ודוק. והשבתי לו עפמ"ש המהרלב"ח בקונטרס הסמיכה בענין דאאמע"ר והקשה דמ"מ מהראוי לפוסלו מדרבנן כיון שחציף להעיז פנים ולומר דעשה מעשה רשע אף שהוא שקר מ"מ הוא כוזב לומר כן וכתב דא"א לפוסלו דא"כ נימא דמאמינים לו ונעשה רשע עפ"י הודאת פיו ובאמת אינו נאמן ע"ש ולפ"ז כאן שפיר קשה דניהו דאין אדם משים רשע מ"מ עכ"פ עשתה מעשה רשע שתעיז לומר כן וכאן לא שייך תירוצו של המהרלב"ח דכאן אין אנו דנין לענין נאמנות מתורת עדות רק מתורת הודאת בע"ד ושוב עכ"פ מפסדת כתובתה ודוק כי קצרתי והנה בהא דאמר שם לגבי משמשתו נדה אי דלא ידע נסמוך עלה ואילו לגבי מאכילתו שאינו מעושר ולגבי אינה קוצה חלה אמר אי דלא ידע מנא ידע ולא אמר נסמוך עלה ועיין בתוס' שם. ואמרתי דבר חדש דהנה הלב"ש בחידושי דינים כ' דאשה אינה נאמנת באיסורין וזה רבות בשנים אשר הרב המנוח מוה' שמואל נחום אמר אלי שדבריו נגד כל הפוסקים והארכתי בתשובה והראיתי דבשיטה מקובצת בסוגיא כאן הביא כן דעת פוסקים דאשה אינה נאמנת רק בנדה ודחה זאת. אמנם בטעם הדבר אמרתי לכאורה דבר חדש דהנה מדברי הר"ן במס' יומא גבי פ"נ דעושין עפ"י גדולים כתב במרוצת דבריו דנשים מפני שדעתן קלות חשידי על לפני עור ע"ש והארכתי בזה לענין הא דכתב האגור והב"י הביא בשם הכלבו דנשים שוחטות לעצמן ופירשתי דהיינו דוקא לעצמן אבל לאחרים שייך לפני עור ולפ"ז להאכיל לאדם אחר אינן נאמנות דשייך חשש לפני עור אבל בנדה גם היא אסורה לכך התורה נתנה נאמנות לה בזה וז"ש וספרה לה לעצמה. ובזה מיושב בהא דנשים נאמנות בבדיקת חמץ דהא גם הם בכלל בל יראה ודוק היטב ולפ"ז שפיר הא דאמר בנרה אי דלא ידע נסמוך עלה דכתיב וספרה והיינו דוקא בנדה דשייך לגבי עצמה אבל בשאר איסורים אין לסמוך עליה. ובזה מיושב מה דלא אמר להיפך בנדה אי דלא ידע מנא ידע משום דבנדה שייך לאוקמא בהודית ושם נאמנת דהתורה נתנה לה נאמנות דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא י"ל דעשתה תשובה כיון דגם היא נכשלה. מיהו גוף הדבר היא חדש דאם כן לא תהיה אשה נאמנת בשום איסור דשייך לפני עור דאינה חוששת לזה וגם לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא לא משמע לה שום איסור בזה אך נראה דיש לחלק דאף דלא שייך לפני עור בנשים דדעתן קלות אבל לגבי בעלה דיודעת דבעלה סומך עליה ודאי מצוות ע"ז והוה כספו לי' בידים ועמ"א סי' תרי"ח וסי' תר"מ ועיין בביאורי הגאון מהרא"וו בסי' תרי"ב במ"ש בשם התוספתא דכל שאמר תנה לי ואוכל אסור אף באין תרי עברי דנהרא וה"ה כאן כל שבעלה סומך עליה והיא מתקנת לו מאכל הוי כספי לי' בידים וזה שהתנצל אדה"ר האשה אשר נתת לי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ועיין בספר תולדת יצחק שכתב שכיון שהש"י נתן לו אשה הוא יכול לסמוך עליה שוב ראיתי לזקני הח"ץ ז"ל סי' ק"נ שכתב דאף בענ"ב מ"מ מפסדת הכתובה ויש סתירה למ"ש למעלה בסברת הראב"ד ומ"מ יש ליישב.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף