שואל ומשיב/ד/ב/נז

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן נז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בביצה דף ד' אלא לר"י ולר"י דאמרו משום גזירה ספיקא דרבנן הוא וספקא דרבנן לקולא. ראיתי קושיא שהקשה הרב הגאון מו' ירמי' מטיסדארף ז"ל דלשיטת הש"ך ביו"ד סימן ק"י דאיסור דרבנן שהוחזק ספיקו לחומרא א"כ ממנ"פ במה מיירי אי מיירי שהיה ביצה ספק חול ספק יו"ט הרי המרדכי כתב בריש אין צדין דביצה שנולדה יש לאוקמא בחזקת מעוברת והאידנא הוא דהולידה וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן באתחזיק ואי מיירי ביש ביצה שנולדה ביו"ט וביצה שנולדה בחול ולא ידענו איזהו הא בזה הו"ל אקבע איסורא וחייב אשם תלוי. ולפענ"ד נראה דלפמ"ש הש"ך כל שאין לו עיקר בתורה אף אתחזיק אזלינן לקולא ע"ש וא"כ במשקין שזבו ופירות הנושרין דהו"ל גזירה לגזירה ובודאי אין לו עיקר מקרי ומותר.

ובזה מיושב קושית התוס' ישנים דאמאי לא מקשה מר"נ דהא מוקצה הו"ל עיקר מה"ת ועיין רש"י בביצה דף כ"ו ע"ב. עוד יש לי לומר דלא מקרי אקבע איסורא כיון דגוף הגזירה בשביל משקין שזבו או פירות הנושרין אינו רק משום גזירה והוא בכלל פירות הנושרין או משום משקין שזבו אבל בעצם אין בו איסור רק אטו משקין שזבו ל"ש אקבע איסורא אבל לר"נ שפיר מקשה דבזה מקרי אקבע איסור בעצם משום מוקצה ועיין מהר"ם לובלין בשבת דף מ"ח שהקשה בגזירה דשמא יחתה כל שלא חתה נוכל לומר דמשום שלא יחתה לא שייך לומר שיהי' אסור בפ"ע וא"כ מכ"ש בזה דאינו רק בכלל משקין שזבו ודו"ק. ובגוף חזקת מעוברת שחידש המרדכי אמת שכ"כ התוס' בב"מ דף ק' אבל לפענ"ד כיון דביצה שנולדה היום מאתמול נגמרה וכל שנולדה היום כיון דכבר נגמר הו"ל כבר מסולקת מחזקת מעוברת דכבר נגמר ולדה רק דדשא אחידא בפני' כדאמרינן כעין זה בע"ז דף מ"ו ודו"ק:

והנה בשנת תרכ"ה הקשה אותי הרבני המופלג מוה' יחיאל עזריאל נ"י מבארדייב במדינת הגר בהא דמוקי בספק טריפה והרי טריפה אינו מוליד וא"כ ממנ"פ כשרה אם כשרה היא ודאי כשר ואם טריפה הרי חזינן דמוליד. והשבתי דלק"מ דלפמ"ש רש"י דטריפה היינו שנולדה מתרנגולת טריפה וא"כ הרי טריפה ודאית ל"מ מה שמוליד כמ"ש בש"ע דאפילו יב"ח ל"מ ואמרינן דחי' ע"פ נס או כמ"ש מהרש"ל דהוה ממעוטא ע"ש בסי' כ"ז וה"ה דיכולה להוליד. ובזה מיושב מה שפירש"י בספק טריפה שנולדה מתרנגולת טריפה ולא פירש שהוא ספק טריפה התרנגולת והפ"י כתב דהו"ל דבר שיל"מ שמא תטעון אח"כ והוא תמוה כמ"ש בגליון שהוא נגד הש"ע מ"ש בשם הרשב"א ואף אם נימא דרש"י חולק על הרשב"א אכתי קשה לישני בכה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שוב ראיה מדקא הולידה דהתרנגולת כשירה ובזה מיושב גם קושית הש"ך על הרשב"א דלמה לא דייק מכאן דספק טריפה לא הו"ל דבר שיש לו מתירין. ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י לא פירש כן ודברי רש"י מוכרחים ודו"ק. והנה בענין ספיקא דרבנן ולקולא הנה הרמב"ן בספר המצות שורש א' הקשה לשיטת הרמב"ם דכתב דכל העובר על דברי סופרים הוא בכלל לאו דלא תסור א"כ למה הקלו בספיקו והאריך בזה. ולפענ"ד נראה דכל הטעם דלא תסור הוא שהתורה רצתה לכבד החכמים ולייקר דבריהם למען ישמעו העם ולא יקלו ראש ולפ"ז כל שיש ספק בזה אם אסרו חז"ל כן או לא שוב הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא שייך לא תסור דכל הטעם מפני כבודן של חכמים וכל שיש מקום לומר שלא עבר על דברי חכמים אינו פוגע בכבודם כי נוכל לתלות שלא עבר על דבריהם וז"ב. ומה שהקשה הרמב"ן דא"כ היאך דחי דאורייתא לדרבנן הא גם דרבנן הם מה"ת לפענ"ד כיון דכל הטעם משום כבודן של חכמים א"כ שוב שייך דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין והרי תורה היא דברי הרב ודברי חז"ל הם דברי התלמוד ואף שהתורה אמרה שנכבד להתלמוד היינו לא כנגד דברי הרב ועיין ב"ב דף קי"ט ע"ב דנחלקו אם חולקין כבוד לתלמוד במקום הרב או לא ואף דהיכא דפליג ליה רב יקרא חולקין היינו דוקא מה שאינו מתנגד לדברי הרב אבל מה שמתנגד לדברי הרב דברי הרב בודאי עיקר נגד דברי התלמוד וז"ב. ומ"ש מהא דאם האחד אוסר ואחד מתיר ואזלינן לקולא היינו משום דל"ש כבודן של חכמים דהא גם זה ת"ח ומה חזית וא"כ שוב מהראוי להקל. ומ"ש דהרי עונשין של דבריהם אינו רק נדוי או מכת מרדות ולא יותר. לפמ"ש אתי שפיר דהעיקר הוא כדי שלא יזלזלו בדבריהם וא"כ כל שעונשין נדוי או מכת מרדות שוב יקיימו דבריהם וסגי בזה. עוד נראה לי דיש חילוק בין היכא דרבנן גזרו כדי לעשות סייג לתורה זהו שהוא בלא תסור דע"י דברי רבנן יתקיים דברי תורה אבל דברי רבנן גרידא ואינם משום סייג לתורה זהו רק בכלל לא תסור אבל אינו לוקה ע"ז וכשתסתכל בדברי רבינו בספר שופטים ימצא מבואר שרק על מה שהוציאו בהיקש ובי"ג מדות או שהם סייג לתורה בזה הוא לאו דלא תסור אבל מה שפירשו בעצמם ואינו סייג לתורה זה אינו לא תסור רק בכלל לא תסור ובזה מבואר דלכך עשה של תורה דחי לדבריהם דהרי עיקרו הוא משום סייג לתורה וא"כ עשה של תורה ודאי דוחה וז"ב. וזהו מ"ש בברכות י"ט אחיכו עליו לאו דלא תסור דאורייתא ואמרו כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן והרמב"ן מקשה מזה דמבואר דהוא רק סמך בלבד. ולפמ"ש א"ש דעיקר דרבנן מה שגזרו סייג לתורה זהו לאו דלא תסור ומה שחידשו מדעתם הוא רק בכלל לא תסור ואסמכתא בעלמא ולכך משום כבוד הבריות לא גזרו דע"ז מחלו חז"ל וא"כ גם מה שהוא סייג לתורה כיון דהעולם אינן מבינים זאת לכך לא שייך לא תסור דכבודם של חכמים מחלו מפני כבוד הבריות וא"כ לא שייך לא תסור בזה ודו"ק. ובזה מדוקדק מה שאמרו כל מילי דחכמים אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן והיינו דאף שאר דברי חז"ל שאינם סייג אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבודן של בריות מחלו חז"ל ולכך לא פלוג רבנן ובכל לאו דלא תסור לא גזרו במקום שיש כבודן של בריות וז"ב. ואם כנים הדברים ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה יש לומר מה דבאתחזיק איסורא אף סד"ר לחומרא משום דכל הטעם דסד"ר לקולא אף שהוא בלא תסור כתבתי משום דל"ש כבודן של חכמים די"ל דל"ש כלל אסורם בזה ולפ"ז במקום דאתחזיק איסור והחזקה היא מה"ת שכך הם הדברים וא"כ מחזיקין הדברים שכן הוא ושייך לא תסור דיש בזה משום כבודן של חכמים. ובזה מיושב היטב הקושיא שהבאתי הלא מראש דלמה אמרו לר"י דאמרו משום גזירה סד"ר ולקולא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דמחמרינן משום דשייך לא תסור ולפ"ז לפמ"ש דמה דאינו משום סייג רק דרבנן חדשו אינו בלא תסור רק בכלל דלא תסור א"כ כאן דהוה גזירה לגזירה א"כ אינו משום סייג רק דחז"ל עשו אותם בכלל משקין שזבו ובזה סד"ר ולקולא אף באתחזיק איסורא דאינו רק בכלל דלא תסור ודו"ק והבן בדברים כי נעמו.

ובזה מיושב קושית התוס' דלמה לא מקשה מר"נ. ולפמ"ש אתי שפיר דמוקצה דאסור משום סרך תורה שלא יבא לאיסור הוצאה כמ"ש הראב"ד ולהרמב"ם מצד מנוחת שביתה ממילא הן לאו דלא תסור וסד"ר להחמיר באתחזיק ודו"ק כי ת"ל ביארתי שורש גדול בענין זה ועיין מ"ש בהגהותי ביו"ד סי' רי"ט ס"ק כ"ב מה שתמהתי על מהרלב"ח ולפמ"ש לחלק בין לא תסור יש ליישב ודו"ק:

והנה הש"ך סי' ק"ב הקשה עמ"ש הרשב"א דביצה ספק טריפה אינה בכלל דשיל"מ שאין המתיר עתיד בודאי לבא ואינו בידו והקשה דהא מבואר כאן בש"ס בהדיא אא"ב ספק יו"ט הוה דבר שיל"מ אלא א"א ספק טריפה דבר שאל"מ הוא ותבטל ברובא הרי דמבואר דאינו דבר שיל"מ וכ"כ לעיל בזה והנה הצ"ץ הקשה על הרשב"א דממנ"פ אם תהיה מותרת אגלאי מלתא למפרע ולא שייך דבר שיל"מ דהא מעולם לא נאסר וכתב דמ"מ טרם שנגלה אין לו לסמוך על הביטול דהא יוכל להתברר הספק דמכל מקום הוא אוכל איסור ע"י ביטול והכו"פ תמה ע"ז מהא דכתב או"ה כלל כ"ה דין ח"י בשם אור זרוע דכתב דדבר הנאסר ע"י תיקו לא שייך דשיל"מ שמא יבא אליהו משום דאז אגלאי מלתא דלא נאסרה מעולם ול"ד לשאר דבר שיל"מ דנאסר ואח"כ הותר ע"ש וכ"ה באור זרוע הנדפס בזיטאמיר בח"א תשנ"ה.

והנראה בזה דהנה גוף דברי האור זרוע הוא לכאורה תמוה שכתב שמא יבא אליהו הא אמרו ביבמות דף מ"א ע"ב הכי השתא התם אם יבא אליהו ויאמר דהא קדש בת חליצה ויבום היא הכא אם יבא אליהו ויאמר דהיא לא מעברא מי משגיחנן בי' דהא קטנה דלאו בת עבורי היא ואפ"ה צריכה להמתין ג"ח ופירש"י דכל דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר וכ"כ התוס' שם ד"ה הספיקות ע"ש וא"כ חזינן דאף שיבא אליהו ויאמר דהא לא מעברא לא משגחינן ביה דהרי יכול להשהות וא"כ מה מועיל מה שיבא אליהו. אמנם זה אינו דשם אמרינן דאם יבא אליהו ויאמר דהא לא מעברא בזה לא משגחינן בי' דכל דיכול לשהות משהינן אבל כאן הך אם יבא אליהו היינו כשנזכה שיתגלה ויברר התיקו א"כ יאמר לנו דהתיקו נפשטה וזה לא נוכל להשהות עד כי יבא אליהו דמי יודע אימתי יבא ובכה"ג לא שייך לשהות ושפיר הוה דבר שיל"מ שמא יבא תיכף. ומעתה נראה לפענ"ד דזה שאמר דכיון דכל עיקר דהוא דבר שיל"מ שמא יבא אליהו ויפשוט ושוב הרי היה מותר למפרע ולא שייך דברי הצ"ץ דעד שנדע אסור דהא נוכל להמתין דז"א דבשלמא בספק טריפה יש לומר דנמתין עד שיתברר הדבר דז"א דא"כ ממנ"פ אם נמתין שוב יהיה מותר לגמרי וע"כ משום דלא נוכל להמתין א"כ שוב לא מקרי דבר שיל"מ כדאמרו ביבמות דאם יבא אליהו ויאמר שוב הוא אסור ואם יאמר שמותר שוב בודאי מותר וא"כ ממנ"פ מותר אבל בספק טריפה ה"א דנמתין עד שיתברר ההיתר לזה הוצרך הרשב"א לחדש דאין בידו ההיתר ודו"ק. והנה בגוף סברת הש"ס היה נראה לפענ"ד לכאורה לחלק דבאמת לפמ"ש התוס' דא"א לדעת עתידות ולכך לא שייך אגלאי מלתא למפרע ע"ש בריש החולץ ועיין מלמ"ל פ"ו מגירושין א"כ יש מקום לומר דשם אם יבא אליהו ויאמר דהא לא קידש נתגלה למפרע אבל כאן דהעיבור יוכל להיות שלא נקלט רק אחר ג' ימים א"כ שוב עד יום ג' לא נוכל לדעת דאף שלא נקלט ביום ראשון שמא יקלט אח"כ שוב לא שייך לומר דיבא אליהו דא"א לדעת עתידות אך לפ"ז לאחר ג' ימים בתוך ג' חדשים אם יבא אליהו ויאמר דלא נקלט שוב נודע לנו שלא נקלט ואף אם נדחוק דמכל מקום על תחילת העיבור לא היה אפשר לדעת אמנם הש"ס מסיים דקטנה דלאו בת עיבור ונודע לנו שלא נתעברה ואפ"ה לא משגחינן ביה וא"כ אין ראי' משם וע"כ דחקו רש"י ותוס' דאין לנו להתיר דנוכל להשהות.

והסברא נראה לפענ"ד דהא עיקר הבחנה שמא היא מעוברת ונעשה על הספק ואיך שייך לומר דלמא יבא אליהו דהא עיקר נעשה בשביל שאנו לא ידענו הבירור כלל ואיך נוכל לסמוך על הבירור של אליהו ואנן אין אתנו יודעין עד מה והרי כל עיקר התקנה היה בשביל זה אבל כאן בדבר שנפל במקרה שפיר סמכינן על זה דאם יבא אליהו והנה התוס' נדחקו בהא דקטנה דאף שלא חשו בהבחנה (לגזור) קטנה אטו גדולה אבל לענין יבמה מודה וצ"ל דחשש כרת בזה חיישינן טפי וכמו דאמרו ביבמות דף קי"ט לאיסור כרת חשו לאיסור לאו לא חשו וכמ"ש רש"י שם דלהרחקה לא חשו ללאו ועיין מהרי"ק שורש ע"ב ובתה"ד ובמלמ"ל פ"א מיו"ט ולכך לאיסור כרת חייש משא"כ לאיסור לאו ועיין משנה למלך פי"א מגירושין הכ"ד דלא הזכיר דברי התוס' האלו שמזה ראיה דביבמה חשו טפי. ובגוף קושית הצ"ץ דאיך שייך דבר שיל"מ דהא ממנ"פ הוא מותר נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בהא דמבואר בסימן נ"ז דבעינן לשהויי יב"ח ודעת הת"ח דבשנת עיבור בעי י"ג חדש וכלם הקשו דבחולין דף נ"ז אמרו מעשה באחד שנפחתה גילגלתו ועשו לו הידוק של קרי' וחי' א"ל רשב"א משם ראיה ימות החמה היו וכיון שעברו עליו ימות הצינה מיד מת אלמא דתלוי בימות החמה וצינה ואין ענין לעיבור ע"ש. והנה נסתפקתי לפי מה דנתבאר דתלוי בימות החמה וצינה איך הדין אם היה בימות הצינה במקומות שהם חמין ואין שם ימות הצנה כמו בארץ בראזיל' שהיא רחוקה מקו המשוה לצד דרום שקוטב דרומי גבוה שם עשרים מעלות ויותר וקוטב צפוני נסתר להם תחת האופק עשרים מעלות ויותר וימות החמה הם להם מתשרי עד ניסן וימות הגשמים מניסן עד תשרי ועיין בשו"ת מהרח"ש ח"ג סי' ג' מה שהאריך אם צריכים להתפלל על טל ומטר מתשרי ועד ניסן יעו"ש וגם בזמנינו יש מקומות שהחמה היא בימות החורף כמו בקיץ וא"כ לא שייך שימות הצנה עוברים וא"כ שוב בזה אינו מועיל יב"ח ובש"ס שם מיירי במקום שהוא כסדר השנה חורף וקיץ אבל אם לקחוהו בימות החורף והעבירוהו למקום שהם ימות החמה א"כ גם ביב"ח לא ימות והו"ל ספק טריפה ולדעתי יש לומר מה שהאריך הרשב"א סי' צ"ח בודאי טריפה שראינו שחיה ואמר שהיה בדרך נס ולפמ"ש יש לומר שהיו במקום שחם ואף במקומותינו הי' במקום שלא שלטה בו הצינה וחי ועכ"פ שפיר שייך לומר דהוה דבר שיל"מ דשמא יעבירו אותו במקום שאין שולט הצינה וא"כ לא שייך לומר דממנ"פ מותרת דהא באמת היא טריפה ומה שחיה בשביל שלא שלט הצינה וא"כ הוה שפיר דבר שיל"מ וע"כ כתב הרשב"א דאינו ברור שיהיה כן ולא מקרי דבר שיל"מ. ולפ"ז מיושב היטב קושית הש"ך דשם בביצת ספק טריפה דבעוף הוא תלוי בטעינה בביצים ואינו תלוי בחורף ובקיץ וא"כ שוב ממנ"פ לא הוה דבר שיש לו מתירין כקושית הצ"ץ ודו"ק. וגם לענין הביצה כיון שהיתה במעי טריפה ניהו שהטריפה היתה יכולה לחיות אם יעבירו אותה אבל הביצה נתגדלה באיסור שבאמת היא טריפה ודו"ק. והנה במ"ש הר"ן דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוה ס"ס והש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו הקשה על מ"ש הרמ"א דבדבר שיל"מ לא מועיל ס"ס. ולפענ"ד ל"ק דהא כל הסברא דלא מועיל ס"ס בדבר שיש לו מתירין כיון דבספק אחד מחמרינן בדבר א"כ הו"ל כודאי איסור וא"כ הספק השני ל"מ דבודאי איסור ל"ש ספק וגם הו"ל רק ספק אחד וא"כ זה שייך בספק בדבר שיל"מ בספק בתערובות אבל ספק מוכן ביו"ט שני א"א לבא רק בשני ספיקות א"כ אף בדבר שיל"מ מועיל. ובזה הבינותי מ"ש הר"ן שם דהו"ל ס"ס וא"א לבא רק בשני ספיקות ולמה לו סיום זה והא ס"ס בדבר שיל"מ ג"כ מועיל ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא מזה ראיה דבשאר ס"ס ל"מ ס"ס בדבר שיל"מ וכאן שאני דא"א לבא אלא בשני ספיקות ודו"ק היטב. ודרך אגב האריך במה שהאריך הפ"י בהא דקי"ל דאף בתרנגולת העומדת לאכילה דהביצה אסורה ואסורה בטלטול וכמ"ש התוס' ריש ביצה והפ"י האריך דלמה יאסר בטלטול דכל הטעמים לא שייך לענין טלטול. ולפענ"ד הטעם פשוט דכמו דחיישינן שלא יסחור בנבלות וטריפות דחשו שמא יאכל ולדעת הרבה פוסקים הוא מן התורה א"כ עכ"פ אסרו מדרבנן בטלטול דשמא כשיטלטל ישכח ויאכל וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י מהא דאמרו בשבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולים דמוקמינן לה דאסור בטלטול משום דאית בה ביצה ופריך והאמר ר"נ מאן דלית לי' מוקצה לית ליה נולד ומוקמא בביצה שיש בה אפרוח וכתבו התוס' שם דדוקא באית בה אפרוח הא סתם ביצה מותר בטלטול ומאן דלית לי' הרי דלענין טלטול שרי אף דבאכילה אסור משום משקין שזבו אבל בטלטול שרי והיא קושיא עצומה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי בשבת דל"ש דאתי למכלינהו דהא אסור לצלות בשבת ולאכל חי' זה ל"ש ולכך שרי בטלטול דל"ש החשש דלמא אתי למיכל אבל ביו"ט דשייך החשש דלמא אתי למיכל שפיר אסור ודו"ק היטב והמג"א ר"ס תקט"ו נדחק בזה. ולפמ"ש א"ש וזכורני שבתשובה כתבתי ליישב קושית הפ"י וא"י מקומו. ובזה מיושב הך דאושפזיכני' דר' אדא דשפיר אסור לטוותו האידנא דהא אסור בטלטול דלמא אתי למיכל היום והיום אסור באכילה ודו"ק. ובזה מיושב קושית הצל"ח דלמה יהיה אסור לטוות היום לצורך מחר שהוא שבת ולפמ"ש אתי שפיר דחשו שלא יאכל היום ודו"ק. והנה בגוף קושית הצ"ץ על הרשב"א דהיאך שייך בזה דבר שיל"מ הא ממנ"פ מותר נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הרשב"א לשיטתו דס"ל דודאי טריפה לא מועיל יב"ח דאמרינן דנס נעשה לו ואעפ"כ טריפה וע"ש בש"ך סי' נ"ז. ולפ"ז נראה לי דספק טריפה שפיר הו"ל דבר שיל"מ וא"ל דאם יחיה יב"ח שוב אגלאי מלתא דהיא לא היתה טריפה דז"א דיש לומר דבאמת היתה טריפה רק שחיו יב"ח ונעשה לה נס וא"כ יכול להיות דבאמת היתה טריפה ורק שאח"כ נעשה לה נס וא"כ לא שייך ממנ"פ וע"ז חידש הרשב"א דשוב לא הוה דבר שיל"מ דאינו ברור שיהי' לה נס. ובזה מיושב קושית הש"ך דבאמת מה דל"ח באמת שנעשה לה נס ובאמת היא טריפה משום דכל שאינו רק ספק טריפה מה"ת לומר דהיתה טריפה ולמה נתלה בנס ולפ"ז להס"ד טרם שחידש רב אשי דגם בספק דרבנן אמרינן דבר שיל"מ לא בטל א"כ זה אינו רק חשש דרבנן ולא שייך דבר שיל"מ דמה"ת לחוש שמא נעשה לה נס ושוב לא מקרי דבר שיל"מ כקושית הצ"ץ אבל לאחר שחידש ר"א דגם בספק דרבנן אמרינן דבר שיל"מ שוב הי' מקרי דבר שיל"מ וחש שמא נעשה לה נס ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף