שואל ומשיב/ד/א/נט

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן נט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מכתבו עם חידושי תורתו לנכון הגיעני ואם אמנם טרדות רבות סביב שתו עלי בכ"ז למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיבו והנה מה שהקשה בע"ז דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה בית במ"ש בא"ד דאי עבד בה למה לי חציבה מתחלה לכך הא גבי תפילין אמרינן צר ביה ולא אזמניה וכן זו נמי לא לבעי חציבה מתחלה אי עבד בה וע"ז צווח מעלתו דשם מבואר להיפך דאף לאביי דס"ל הזמנה מלתא היא אפ"ה צר ביה ולא אזמניה לא מהני והאריך בזה. הנה אם כי לפום ריהטא יפה הקשה אבל מאד תמוה לי לפי הבנתו בתוס' אין מקום לדבריהם דמה ענין צר ולא אזמניה לכאן הא שם לא היה רק הזמנה לפי שעה וכאן עבד בה לשם ע"ז ומה ענינו לשם דשם לא צר ביה ע"ד למיצר ביה לעולם והוא דבר נפרד מן התפילין וכל שלא אזמניה לעולם מהראוי שיהי' מותר משא"כ כאן דזה גופא ע"ז וכל שעבד בה אסור ועיקר כוונת התוס' לשלול דלא נימא דבעינן שיהא חצוב מתחלה לכך ואל"ה לא נאסר לזה הביאו דהרי צר ביה ולא אזמניה הכוונה שצר ביה באקראי ולא אדעתי' שיהיה כן לעולם וא"כ ע"כ לא היה נעשה הכיס מתחלה לשם תפילין דאין לך הזמנה גדולה מזו ובכה"ג כל שצר ביה אף לפי שעה נמי נתקדש דהו"ל הזמנה ומעשה וע"כ דלא נארג הכיס לשם תפילין ואפ"ה כל שצר בו ע"ד קביעת הי' אסור וא"כ אף דצר ביה ולא אזמניה מותר הוא בשביל שלא הי' שם מעשה בגופ' רק שהיה הכיס תשמישי קדושה אבל כאן שנעש' לע"ז ועבדה א"צ חציבה מתחלה לכך. ובלא"ה אתי שפיר הדבר בפשיטות לפמ"ש הנימוק"י ס"פ נגמר הדין דנחלקו הפוסקים באם צר ביה ולא אזמניה דדעת קדמונים דעכ"פ כל שמונחין שם התפילין ודאי קדוש רק בהסירו ממנו התפילין הוא דלא נתקדש אבל בהך דשם ודאי קדוש (ועיין חמרא וחיי להכנה"ג על סנהדרין דף מ"ח שם מ"ש שם בשם המאירי והרב המגיה שם האריך בזה) וא"כ כאן דעבד בה פשיטא דנאסרת וא"צ חציבה מתחלה לכך ואינה מותרת עד שיסירה ממנה וא"כ צריך ביטול ואף לדעת הפוסקים שכתב הנימוק"י שם דכל שלא אזמניה לעולם אף בעודן שם מותרין היינו בתשמישי קדושה דכל שלא אזמני' לעולם אין עליו שם תשמישי קדושה אבל כאן הרי עבד בעצמו ופשיטא דאסור אף שלא נחצב מתחלה לכך וז"ב כשמש.

ומה שהקשה ברש"י דף מ"ה במ"ש בד"ה גידעו נכרי או ישראל לע"א וע"ז הקשה הא בישראל אינו נאסר עד שיעבוד ואף אם נפרש דאו ישראל שכ' רש"י היינו דתהי' מתניתין בין כר"י או כר"ע וכל מר כדאית ליה למר נכרי ולא ישראל ולמר ישראל ולא נכרי מלבד שדבר זה דחוק אבל גם זה קשה דלמה נטר רש"י עד הכא ולא דקדק לפרש כן ברישא באילן שנטעו דגם ברישא הדין כן למר נכרי ולא ישראל ולמר ישראל ולא נכרי והדבר מבואר כן בש"ע יו"ד סי' קמ"ה ובש"ך שם ויותר הו"ל לפרש כן ברישא דשלש בתים הם עכ"ל הנה מאד תמהני דלמה לא הזכיר דברי התוס' ד"ה גדעו שפירשו דבאילן ודאי לא נאסר בלא השתחוואה אף למ"ד ע"ז של עכו"ם אסור מיד דהיינו דוקא דבר תלוש אבל זה שהוא מחובר ואין דעתו שיהי' ע"ז רק מה שיחליף אין לאסרו בלא השתחוואה ע"ש וא"כ ז"ל רש"י נכרי או ישראל בגידעו ופסלו דכיון דלא נאסר רק מה שהחליף שוב אינו אסור עד שנשתחוה ונכרי וישראל שווים בזה ופסק רש"י אליבא דהלכתא דשל ישראל עד שתעבד לכך קי"ל בסי' קל"ט ס"א ולכך לא פירש כן ברישא דכיון דנטעו ונאסר כלו דהוה תלוש א"כ בישראל לא נאסר עד שיעבד ובעכו"ם נאסר מיד וכן גבי בית איכא חילוק בין עכו"ם לישראל דדוקא באילן דאילן שהוא מושרש בקרקע בטלה תפיסתו וכמ"ש התוס' בהדיא לחלק כן בין בית לאילן ע"ש וז"פ ובזה נ"ל דאם נתכוין העכו"ם לעוקרו לעשותו לע"ז שאז נאסר מיד דהכל אסור אף שהאילן מחובר כמ"ש התוס' בדף מ"ז שם ד"ה גדעו דאז שוב היה נאסר לעכו"ם מיד וצ"ע בזה. ומה שהקשה בסוף דבריו דאיך נאסרו השריגין הא הו"ל דבר שלבל"ע ואף בהקדש אינו חל על עוברין מכ"ש בע"ז דהו"ל דבר שלבל"ע ואין הקדש לע"ז באמת לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' רל"ב דבקדושת הגוף חל אף בדבר שלבל"ע ולכך קונמות חל אף בדבר שלבל"ע א"כ בע"ז דהו"ל איסור הגוף וכמו אצטלא דפרסוה אמיתנא דכל שהגוף נאסר חל אף בדבר שלבל"ע וז"ב. ובלא"ה כבר הארכתי במ"א דאין הדבר ברור אם אין הקדש חל בדבר שלבל"ע ועיין בקצה"ח סי' ר"ט וכבר קדמו במחנה אפרים הלכות מכירה דשלבל"ע. ומ"ש להקשות דברי רש"י בע"ז דף נ"ד ע"ב גבי חפר בה בורות שיחין ומערות נאסרה ופירש"י חפר בה בורות לע"ז אסרה אף להדיוט וע"ז כתב מעלתו דע"כ אין כוונת רש"י שיהי' המערות משמשי ע"ז דהא אינן אסורין עד שישמשו והכוונה מבואר לרש"י שהמערות עצמן יהיו אלילים וכן מבואר בש"ע סי' קמ"ה ובבאר הגולה שם שכן הוא דעת רש"י דאף בלא השתחוה נאסרה הקרקע ומפני זה חברו לה יחדיו כל המפרשים להשוות דעת רש"י להרמב"ם דאף בלי השתחוואה נאסרה והרי בפ"ב דחולין כתב רש"י דדוקא בהשתחוה אסור וא"כ קשיין דברי רש"י בתרתי חדא לענין השתחוואה ועוד בע"ז פירש"י דנאסרה כל הקרקע ובחולין מבואר דלא נאסרו אלא הבורות והאריך בזה. והנה במחכ"ת חרד את כל החרדה בחנם ולא ידעתי מה לו כי יזעק ומי הגיד לו דבע"ז כוון רש"י אף בלי השתחוואה דזה לא נזכר כלל ברש"י ולא בב"י סי' קמ"ה וכוונת רש"י במ"ש שחפר בו בורות לע"ז הוא למצוא שם מים לע"ז וכן פירש הראב"ד והובא בריטב"א בחידושיו לע"ז וע"ש בריטב"א שכתב שדעת רש"י והראב"ד אחת היא אבל באמת לא נאסר בלי השתחוואה ואף בהשתחווה לא נאסרו לולא שנתלש לשם ע"ז וכמ"ש הריטב"א דכיון דלא נתלש לגמרי ולא נפיק מידי מחובר ע"ש שהאריך וכפי הנראה לשון הבה"ג אטעי' שציין על מ"ש בש"ע לע"ז שוה כפירוש הרמב"ם וחשב הוא דהיינו שנאסר בלי השתחוואה אבל לא כן הוא ואין הכוונה כן רק שחשבה לע"ז בזה שוה דעת רש"י לדעת הרמב"ם לא לענין השתחוואה. וראיה ברורה לזה דבלי השתחוואה לא נאסר אף שחפר לשם ע"ז דהרי התוס' בדף מ"ח ע"א כתבו והבאתיו לעיל דאף דע"ז של נכרי נאסרת מיד היינו בתלוש אבל במחובר לא נאסר אף דחפירה זו עשאה תלוש וכ"כ הריטב"א בהדיא בדף נ"ד וכבר הוכחתי דכוונת רש"י ג"כ כן הוא וא"כ ע"כ דצריך השתחווא' הן אמת דלפמ"ש לעיל דכל דנאסר ע"י המעשה כל האילן כגון שעוקרו לשם ע"ז אז נאסר מיד א"כ אין ראיה מכאן דאם נימא דנאסר כל הקרקע ע"י חפירה זו שוב הי' יכול לאסור תיכף מיד שחפר אף בלי השתחויה.

ובזה היה מקום לומר דרש"י בע"ז שפירש דכל הקרקע נאסרה וא"כ ממילא א"צ השתחויה אבל בחולין דפירש דלא אסר רק הקורות בעצמם לכך צריך השתחויה ולא הי' קשה על רש"י בתרתי. אבל באמת תם אנכי ולא אדע היכן פירש"י דאסור כל הקרקע וכן היאך פירש רש"י בחולין דאינן אסורין רק הבורות ובחולין משמע קצת להיפך דע"י המעשה נאסר כלו וכמו שמדמה לשחט סימן אחד דאסר כלה ע"י המעשה וז"ב.

ובזה עמדתי על דברי הב"י בסי' קמ"ה דלדעת הטור דהצריך השתחוי' כתב הב"י שכ"ה דעת הרא"ש דלעיל ועל דעת הרמב"ם דלא מצריך השתחויה כתב שכן הוא דעת ר"י דלעיל והוא תמוה לכאורה דמה ענין פלוגתת ר"י ורא"ש לענין אם עשה מעשה בגוף האילן אם נאסר כל האילן או לא לזה דצריך השתחויה ולא מצאתי כעת למי שיתעורר בזה ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא שנאסר כלה שוב ל"צ השתחוי' דנאסר מיד בנכרי אבל אם לא נאסרו רק המערות כדעת הרא"ש שוב בעינן השתחויה וכמ"ש וא"כ רש"י דמצריך השתחויה לא נאסר רק מקצת הבורות ולא כלם ומ"ש הוא בישוב דברי רש"י יש לי אריכות דברים בזה ואכ"מ להאריך ומ"ש נכון ת"ל. אחר זמן רב בשנת תר"כ הקשה אותי החריף מ' ראובן ר"פ מטארניפאל דברי תוס' ולא נזכרתי אם שכבר כתבתי בזה והשבתי ומצאתי במחנה אפרים בחידושיו לסוף ע"ז שכתב כעין מ"ש ע"ש:

והנה על מה שהקשה ברש"י דף מ"ז ע"ב הוספתי אח"כ דלשיטת הרמב"ם פט"ו ממעה"ק דפסק כבר פדא דקדושת הגוף לא פקע בכדי א"כ שפיר כתבו התוס' דבע"ז כל שנעבד אף שלא נחצב מתחלה נאסר דאף דצר בי' ולא אזמניה לא נאסר היינו דשם קאי לענין ת"ק דאין לו בקדושה עצמה הזמנה מלתא היא לכ"ע וכמ"ש הנימוק"י וכן קי"ל בש"ע או"ח סי' מ"ב וא"כ לכך צר ביה ולא אזמניה כיון דלא נעשה רק באקראי בעלמא לא נתקדש להיות שם ת"ק עליו כל דלא הי' דעתו להיות עולמית אבל בע"ז דהו"ל כקדושת הגוף דאיסור וטומאת הגוף הוה כמו אצטלא דמלתא דפרסה אמיתנא דנאסר בעצמותו בכה"ג כל דהי' עליו שם ע"ז ונעבד אף באקראי לא פקע איסורו. ובזה נראה מה שנחלקו הקדמונים והובא בנימוק"י פרק נגמר הדין אם קדוש עכ"פ כ"ז שלא הוסר משם בזה נראה דנאסר בודאי דאף דבקדושת הגוף פקע בכדי אבל עכ"פ כ"ז שקדוש הרי הוא בקדושתו והחולקין יסברו דשאני התם דקדושתו בעצמותו משא"כ כאן דאינו רק תשמישי קדושה דכ"ז שלא נעשה כן ע"מ להשתמש בו לעולם לא נתקדש:

והנה במ"ש בטוש"ע סי' קמ"ה דהכניס אלילים לתוך הבית כ"ז שהוא שם הבית אסור בהנאה אף דמיירי שלא הקצהו שם רק לפי שעה הכניס ע"ז לתוכו כמ"ש רש"י בע"ז דף מ"ז ע"ב וכן כתב הרמ"א בהג"ה שם ס"ג מכאן ראיה למ"ש הנימוק"י פרק נגמר הדין בשם הפוסקים דגם בצר ביה ולא אזמניה אסור כ"ז שהיא בתוכו וה"ה כאן דהוה כצר ביה ולא אזמניה דהרי לא הזמינו מתחלה ע"מ שיהיה בו לעולם וזה מקרי צר ביה ולא אזמניה כמ"ש הנימוק"י שם ובמרדכי הובא בב"י או"ח סי' מ"ב ולכך אם הוקצה מתחלתו לכך והכניס אלילים לתוך הבית דאז הוה אזמניה וצר בי' דאסור לכ"ע ומ"ש הר"ן בשם אחרים דאף שמכניסה בקבע והוציא' מועיל היינו משום דזה הוה ביטול במה שהוציאה ועיין בב"י מ"ש בזה דצריך ביטול גמור כל שהכניס בקבע אבל כל שלא היה ביטול היה אסור והא דאמרו בע"ז דף מ"ד ע"ב האומר בית זה לע"ז או כוס זה לע"ז אינו כלום שאין הקדש לע"ז היינו בהזמנה לבד דהזמנה לאו מלתא היא ובית אינו רק תשמיש לע"ז שיהיה שם ע"ז וזה אינו אסור ובזה יש לומר הא דמשני שם ניהו דאתסורי לא מתסר נוי מיהא איכא והיינו דבהזמנה לא נאסר כלל ואף דהוי שם ע"ז לפי שעה בכה"ג דנעשה הזמנה אחר שהי' המרחץ מקודם לשם המרחץ והכניסו בה ע"ז לפי שעה ואח"כ הזמינו לשם ע"ז בזה יש מקום להקל ויש ליישב בזה קושית התוס' עכ"פ יהיה איך שיהיה ז"ב דהזמנה בלבד לשם תשמישי ע"ז ל"מ דגם בת"ק הזמנה לאו מלתא ומכ"ש בהזמנה לתשמישי ע"ז. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הראב"ד פ"ה מאיסורי מזבח ה"ד שכתב דכל שהקצהו לע"ז לא בעינן מעשה שהקצאתו גופא הי' לע"ז ותמה בכ"מ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהראב"ד מפרש דהבהמה או העוף גופה נעשה ע"ז ובקדושה גופא קי"ל דהזמנה מלתא היא ולכך לא בעינן מעשה. ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ מבית זה לע"ז ולפמ"ש אתי שפיר דשם אינו רק תשמישי ע"ז ודו"ק ועיין מג"א סי' קנ"ד ס"ק י"ב במ"ש בשם הרא"ם דאף שהכניסו ע"ז לבית לא נאסר הבית והיינו כל שלא עבדו הבית עצמו והביא דברי הש"ע סי' קמ"ה ס"ג והיינו כל שלא שקצו הבית עצמו לע"ז ובתשו' אחת תמהתי על דברת הפר"ח באו"ח ריש הלכות חנוכה שתמה על הרא"ם שנאסר הבית אם הכניסו לע"ז בה והרי מבואר כאן דלא נאסר ולפמ"ש כעת א"צ דשם בעת החורבן ששקצו הבית אפשר דהקצו הבית להיות לע"ז ובזה נאסר אף דהוא מחובר ולגבוה נאסר אף במחובר ודו"ק:

ודרך אגב אומר במה שנשאלתי מהרבני המופלג מ' פייביל שרייאיר מבוטשאטש בהא דאמרו דמוקצה לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"ז הקשה כיון דמוקצה לעכו"ם היינו שהאכילה כרשיני ע"ז וא"כ הרי עשה בה מעשה דאוסר אף בדבר שאינו שלו. והשבתי דזה לא מקרי עשה בה מעשה כ"א בעשה מעשה לשם ע"ז ולא במה שהאכילה כרשיני ע"ז דזה לא עשה בה מעשה לשם ע"ז דזה א"ה אבל לא עשה בהבהמה מעשה לע"ז וז"פ. והוא השיב ע"ז דהרי בחפר בקרקע בורות שיחין ומערות דנאסרה. והשבתי דגם שם מיירי בחפר לשם ע"ז. וראיתי בריטב"א בחידושיו לע"ז דף נ"ד שביאר הדברים דדוקא בהשתחוה לשם ע"ז רק דקרקע עולם אינו נאסר לכך בחפר בה אסרה אבל בהאכילה כרשיני ע"ז לא עשה מעשה בגופה של הבהמה לשם ע"ז ולא אסרה וז"פ וברור. והנה כ"ז השבתי בלי עיון בספר וכעת ראיתי דהדבר מבואר בתמורה דף כ"ט דבהא (והוא שם אמורא) אמר עד שיאכילוה כרשיני עכו"ם ומסיק הש"ס דאין מוקצה אסור עד שיעשה בו מעשה הוא תני לה והוא אמר לה מה מעשה עד שיגזזו ויעבדו בו הרי מפורש דמה שמאכילה כרשיני ע"ז לא מקרי מעשה בגופה של הבהמה עד שיגזז ויעבד בו ועיין בכ"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ד. והנה במ"ש התוס' בע"ז דף מ"ה ע"א ד"ה כל מקום וז"ל בירושלמי פריך מבית הבחירה היאך נבנה ומשני דע"פ נביא היה.

והנה קושית הירושלמי ע"כ אם נימא דנעבד במחובר אסור לגבוה דאל"כ אין מקום לקושייתם אך אי קשיא הא קשיא דהא בש"ס ע"ז דף נ"ג יליף מהא דכתיב ואשריהם תשרוף באש והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ מדפלחו ישראל לעגל ניחא להו ולפ"ז קשה ניהו דנעבד אסור אף במחובר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל דמדפלחו לעגל ניחא להו דזה אינו דהא ירושלים לא נתחלק' לשבטים ואף למ"ד נתחלק' לשבטים מכל מקום מקום המקדש ודאי לא נתחלק ועיין תוס' ב"ק דף פ"ב וא"כ כיון שהי' לכל ישראל חלק בירושלים או עכ"פ במקדש וא"כ שוב לא שייך לומר דנאסר דהא אינו דבר שלהם דלא שייך לומר דניחא להו דניהו דרבים מישראל ניחא להו ושלוחותייהו עביד אבל היו בישראל כמה אנשים שלא ניחא להו והם היו להם חלק ונתבטל השליחות ובפרט שבט לוי שלא עבדו לעגל ולהם ודאי לא הי' ניחא ואיך שייך שעכו"ם עשו השליחות של הישראל והא נתבטל השליחות ובדבר של שותפות א"י האחד לעשות שליח שלא מדעת כל השותפין בדבר שמקלקל כל העסק השותפות וא"כ שוב לא יכלו לאסור והיא קושיא גדולה. אמנם אחר העיון בירושלמי מצאתי שבירושלמי פרק כל הצלמים הלכה וא"ו שם אמר הנעבד בין שלו בין של חבירו אסור ולמד מבע"ח שאסור לגבוה בין שלו בין של חבירו כמו כן במחובר אסור לגבוה בין שלו בין של חבירו וכן הוא בירושלמי כלאים פ"ז וכ"כ הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ה"ו דנעבד בין שלו בין של חברו אסור והראב"ד כתב דהוא דוקא בעשה בה מעשה ובאמת בש"ס דילן משמע כן כמ"ש הר"מ אבל רבינו פסק כהתוספתא וכהירושלמי הנ"ל ועיין בפני משה בירושלמי שם ולפ"ז שפיר הקשה בירושלמי על הך דהיאך נעשה הבית מקדש. ומה יקח בזה לשון הירושלמי דפריך כיון דבע"ח נאסר לגבוה היאך בנו בית הבחיר' ופירש הפני משה דס"ל דכמו דבע"ח נאסר לגבוה כמו כן נעבד ולכאור' למה ליה לתלות בבע"ח לימא כיון דנעבד אסור לגבוה איך בנו בית הבחיר' ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מצי לומר דאינו שלו לא נאסר ולזה הקדים כיון דנעבד אסור לגבוה ומזה למד הירושלמי שם למעש' דנאבד אסור בין שלו בין חבירו כמו דבע"ח נאסר אף שאינו שלו וזה דפריך על בית הבחיר' ודו"ק היטב כי הוא חריף מאד.

והנה בגוף הקושיא דהו"ל דבר שאינו שלו ואינו יכול לאסור לכאור' היה מקום לומר לפמ"ש התוס' בר"פ דף י"ג דיש לו לגוי במה שזרע ועיין פרשת דרכים בדרך הקדש במ"ש בזה א"כ שוב אין קושיא דמכל מקום יכול לאסור דבר שאינו שלו דיש לו במה שזרע. שוב מצאתי בריטב"א בע"ז דף נ"ג גבי הא דיליף מאשר' דישראל שזקף לבנה שכתב בשם הראב"ד דדבר של הפקר א"י לאסור דבר שאינו שלו אף במעש' ובשם הרמב"ן כתב דדבר של הפקר ודאי א"י לאסור וא"כ בית הבחיר' דהיה של כל ישראל והוה כשל הפקר ודאי א"י לאסור ונתחזק' קושית למעל' שהקשיתי על הירושלמי ודו"ק היטב:

ובזה הן נסתר מחמתו הא דכתב בחידושי הרמב"ן בע"ז דף מ"ח ע"ב בהא דאמר דקרא ואשריהם תשרפון באש מבעיא ליה לאילן שנטעו לכך וכתב הרמב"ן בזה הלשון פירש ואליבא דמ"ד דע"ז של נכרי אסור' מידי וליכא למימר דכיון דבשליחותא דישראל עביד מתסרן מיד כחומר שבדיניהם דהא אמרינן לקמן דאבד תאבדון דע"ז של עכו"ם דאינה אסור' עד שתעבד והנה מ"ש הרמב"ן כיון דבשליחותא דישראל קעביד מתסרן מיד לכאורה הדברים סתומים. וכפי הנרא' כוון למה שאמרו בדף נ"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ מדפלחו ישראל לעגל ניחא להו וא"כ כיון דשליחותא דישראל קעבדי לכך הו"ל ע"ז של ישראל ונאסר' מיד וד' יודע כי בראשית ההשקפ' עלה בלבי כן. וראיתי שהרמב"ן רמז לזה וא"כ לפמ"ש אין מקום לומר כן דבאמת יש לו לעכו"ם במה שזרע ושפיר אינו יכול לאסור מיד והו"ל ע"ז של עכו"ם דאינה נאסרת מיד ומה דיכול לאסור משום דיש לו חלק במה שזרע וא"כ שוב יקשה דאיך משכחת לה ואשריהם תשרפון באש באילן שנטעו מתחלה לכך דהא אינה נאסרת עד שתעבד וא"כ אח"כ הוה מחובר ודו"ק היטב. שוב ראיתי במ"ש ליישב הא דבנין בית הבחיר' דהוא משום דיש לעכו"ם חלק במה שזרע לפענ"ד כיון שהבית המקדש כבר נתקדש מאברהם אבינו א"כ שוב ינקי גידולים משל הקדש ואין לו במה שזרע. והנה בהא דאמרו בע"ז דף נ"ז ע"ב שנית לן בילדותך נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל דישראל לא קא מבטלה ושם בסתר כתיב וכו' לא נצרכה אלא שיש לו בה שותפות וכו' בילדותו קסבר ישראל אדעתא דנכרי פלח כיון דנכרי מבטל וע"ז הקשה הרב מוהררש"צ אבד"ק ליבטשוב דעכ"פ הישראל זכה בה דהא שותפות הוה וע"ז דישראל אין לו בטלה והשבתי דמזה ראיה למ"ש הרמב"ן דאם נכרי עובד דבר של ישראל ונימא דע"י מעש' יכול לאסור דבר שאינו שלו מכל מקום כיון דרק ע"י מעשה אסר' מכל מקום לא הוה כע"ז של ישראל שאין לו בטלה ונתבטל' ע"ש גבי הא דאמר בדף נ"ד כיון דפלחו ישראל לעגל ניחא להו ושם הביא הר"ן באלפסי דברי הרמב"ן אלו ולפ"ז ה"ה כאן כיון דלא עבדה רק על דעת הנכרי א"כ הוה כמו ע"ז של נכרי דאין חמור מע"ז של נכרי וכמו דמועיל ביטול בשל נכרי כמו כן יכול לבטל חלקו של נכרי. אך גוף הדבר דאמרו דע"ז של ישראל אין לו בטיל' דושם בסתר כתיב לכאורה תמוה דמה ראיה היא זו דלא יועיל ביטול. ולפענ"ד היה נראה דהנה כבר אמרו בקידושין דף נ"ט דמעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשב' אין מוציא לא מיד מעש' ולא מיד מחשב' ואמרו שם דמחשב' דטומא' כמעש' דמי ע"ש. ולפ"ז נרא' לי דבע"ז דשאני מכל התור' דבכל התור' אין מחשב' מצטרף לידי מעשה ובע"ז הקב"ה מצרף מחשב' למעשה דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם א"כ כל דכתיב ושם בסתר היו במעש' מחשב' ומעשה ואיך יועיל ביטול דאינו מבטל כל המעש' רק שפחס מקצתו א"כ לא יוכל להוציא מידי מעשה. ויש להמתיק הדבר דהנה ע"ז של נכרי יש לה שני ביטולים אם ע"י יאוש כמו שנשתבר' מאיליה לר"ל דאמרינן דמתייאש ממנה או שהניחוה עובדי' בשעת שלום דנתייאשו ממנה אם ע"י מעשה שפחס מקצת' והנה המעש' שעוש' במקצת אינו מוציא מידי מעשה שעש' כלה לע"ז ואם הוא של ישראל אף שהיה בדיבור אינו מוציא לא מידי מעשה ולא מידי מחשב' שגם מחשבת ע"ז נחשב כמעש' בישראל דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם וכבר כתבתי במקום אחר דלכך מחשב' מצטרף בע"ז דנצטווינו שלא לחשוב כי אם בד' והוא אלקים ואין עוד ומצאתי בת"ח בסוף חולין שכתב כן וא"כ לכך לא מועיל ביטול. ומעת' יש לומר דאם פלח א"כ שוב מועיל במה שמבטל מקצתו דעכ"פ מתייאש ממנה ומחשב' דע"ז לא שייך רק בישראל דמצטרף מחשב' למעשה כדכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם כנלפענ"ד דבר חדש:

והנה הרב הנ"ל רצה לחדש דמה דאמרו בדף מ"ג דגזר' דלמא מגב' לה היא דוקא ע"י ביטול כיאוש כל שהגבי' אין לה בטיל' היינו כמו ע"ז שנשתברה מאיליה אבל ביטול ע"י מעשה גם בזכה ישראל בה מועיל ביטול. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דכל הטעם דאין מבטל משום דמחשבה דע"ז חמור והוה כמעשה ואיך מועיל ביטול דבמעשה אינו מבטל רק מקצת ואם ע"י שמבטל מתייאש עכ"פ האי דיבור אין מבטל מעשה וגם מחשבה וא"כ כל שזכה בה הישראל שוב א"י לבטל דעכ"פ מחשבתו היתה לזכות בע"ז דהרי התור' הזהירה ולא ידבק בידך מאומה ושוב אין לו ביטול דהו"ל כשם בסתר וגם כן נראה מהך דלולב של ע"ז דמוקי לה באשירה דמשה ועיין בתוס' סוכה דף ל"א בהשיטות שם שכל שיש לו ביטול יוכל לצאת ואי נימא דמועיל ביטול שיוכל לעשות מעשה שוב יוכל לצאת בע"ז דהא יש לה ביטול וע"כ דע"ז של ישראל בכל ענין ל"מ ביטול. ועכ"פ יהיה איך שיהיה הדין הוא אמת דע"ז של ישראל וכן אם זכה הישראל ועשהו לישראל ואין לה בטילה אף ע"י מעשה וכמ"ש בטעמו. ובזה יש לי לומר הא דאמר ר"ע דע"ז של ישראל עד שתעבד מ"ט דכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר וא"כ אין המחשבה מביאתו רק לידי הכנה שתהיה ע"ז אם תעבד אח"כ שוב קודם שתעבד מועיל לבטלה וכמ"ש התוס' בקידושין לענין קבלת טומאה דכיון דאינו רק מביאה לידי קבלת טומאה אם תטמא שוב המחשבה מוציאה מידי מחשבה ולפי זה בהא דאמר גזירה דלמא מגבה לה והא הישראל לא אגבהה על מנת לעבוד אותה ח"ו רק לזכות בה א"כ כ"ז שלא נעבד שוב הו"ל ע"ז של נכרי דמועיל הביטול וצ"ל דאינו רק מדרבנן וכמ"ש הב"ח ביו"ד סימן קמ"ו ויש להאריך בזה ואכ"מ ולפמ"ש הט"ז באו"ח סי' קנ"ח ס"ק ז' היה מקום להאריך דל"מ מעשה כאן לפסלו מאלוה דגם לאחר שפסלו עוד נשאר שברי ע"ז ולמ"ד עובדין לשברים א"כ שוב ל"מ הביטול אך דברי הט"ז מגומגמים שם ועכ"פ מ"ש נכון:

איברא דלפ"ז צריך ביאור למה מועיל בנכרי ביטול והא מעשה א"י להוציא דהא מעשה גרועה היא וצ"ל דכיון דשם מחשבה לא אכפת לן א"כ אף מעשה גרוע מועיל כל שרוצה לבטל או אף בע"כ כל שפוחס קצת הרי יש מחשבה ומעשה שמוציא מידי מעשה משא"כ בישראל ואכתי קשה דמה מועיל ביטול דיאוש והא זה אינו רק מחשבה ולא מוציא מידי מעשה וצ"ל דבזה שאינו מבטל ענין אלהית רק שמבטל ע"ז זו ואומרת שלא מציל אותו ובוחר אלוה אחד זה יכול אף במחשב' לפסול אלוה זה אבל ישראל שמבטל האלוה בכלל וא"י לבטל במעשה גרוע ודו"ק. ובזה יש לומר טעם אחר מה דל"מ בישראל לבטל ע"ז משום דישראל מבטל כל ענין אלהות דמסתמא כשמבטל מודה באלקים אמת וא"כ מבטל כל ענין האלהית וצריך זה ענין גדול ובמה ניכר במה שפחס ע"ז זו שמבטל כל ענין אלהית אבל בנכרי דאינו פוסל רק אלוה שלו ובוחר לו באחר כל שפחסו יצא ע"ז שלו ונפסל וז"ש פסילי אלהיהם משפסלו נתבטל והבן כי הוא דבר חדש ולכך כי פלח אדעתא דנכרי ס"ל לרבי בילדותו דיכול לבטל דהא פלח אדעתא דנכרי ולא גרע מנכרי ודו"ק היטב. ועכ"פ מכל מ"ש מבואר דהא דאמרו גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטלה והו"ל ע"ז של ישראל היינו רק מדרבנן דמחזי כע"ז דישראל וכמבואר ביו"ד סימן קמ"ו ובב"ח שם דמה"ת מועיל ביטול דהא הישראל באמת אינו עובדה ולמה לא יוכל לבטלה דכל שפסלה שוב אינה ע"ז רק מדרבנן הוא דמפסל ואף דבאו"ח סימן תקפ"ו לא כתב הב"ח כן בלא"ה דבריו תמוהין וכמ"ש המג"א שם ס"ק ה' ועל הגליון כתבתי דגם הב"ח מודה דמדרבנן א"י לבטלה וכעת רואה אני שהדבר מוכרח ודוקא מדרבנן א"י לבטלה אבל מן התורה יוכל לבטלה כל שלא רצה לעבוד רק לזכות הו"ל כע"ז של נכרי ויש לו בטילה ודו"ק ועיין בט"ז ביו"ד סימן קמ"ו:

ובגוף הדבר הא דאמרו דע"ז של ישראל אין לו בטילה מדכתיב ושם בסתר ונתקשיתי לעיל מהיכן יצא להם. וכעת נראה לי דבר נפלא עפמ"ש בסי' קל"ט דלכך ע"ז ותשמישיה ונוי יש לה ביטול משא"כ תקרובת משום דע"ז ונוי' תלוי רק בשלימות הע"ז לכך כל שפסלו בטלה אבל תקרובת בכ"ש נקרא תקרובת ולכך לא בטל ע"ש. והנה כבר אמרו במנחות דף נ"ט דנתינה בכזית ושימה בכל דהו ולפ"ז בע"ז של ישראל דכתיב ושם בסתר א"כ בשימה כל דהו נקראת ע"ז ולא מהני ביטול דכל דהו מקרי ג"כ ושם בסתר ודו"ק היטב. ובזה ישבתי לנכון מה שהקשה אותי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י מראווא בהא דאמרו בע"ז דף נ"ג דישראל אינו מבטל ע"ז של חבירו ופירש"י דשם בסתר כתיב ושאל דהמעיין בע"ז דף נ"ב ימצא דלר"ע ושם בסתר אתי לענין שאינו נאסר עד שתעבד וכן קי"ל כר"ע.

ובאמת שרש"י פירש כדאמרו בש"ס דושם בסתר כתיב אבל על הש"ס גופא קשה הקושיא הנ"ל דהא אנן קמ"ל כר"ע ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הילפותא מדכתיב ושם ושימה כל דהו משמע ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד:

והנה בהא דאמרו בע"ז דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' כי תבעי לך באילן שנטעו ולבסוף עבדו וכו' לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא כי אתי ר"ד אמר באשירה שבטלה קמבעי יש דיחוי אצל מצות או לא והדברים תמוהים דבתחלה מבעיא לי' במשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ואיך שייך לומר דבאשירה שבטלו קמבע"ל והיאך נתחלף כ"כ הדברים וכבר עמדו בזה המפרשים. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה ר"ל ס"ל בדף מ"ב שם דע"ז שנשתברה מאיליה בטילה ופריך הש"ס דלמה לא מועיל ביטול ישראל להוי כע"ז שנשתברה מאיליה ומשני רבא גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דאם היתה אשירה של עכו"ם ואף בעבדה ולבסוף נטעה בכה"ג ודאי מועיל אם הישראל מבטל להאשירה ומטעם דעכ"פ הו"ל כע"ז שנשתברה מאיליה וא"ל דהרי שייך הגזירה דלמא מגבה לה דזה אינו דהרי התוס' בסוכה דף ל"ג כתבו דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ע"ש ולפ"ז בכה"ג לא משכחת לה דיהיה ע"ז של ישראל דהא אף שיקנה האשרה במחובר בחזקה וכדומה מכל מקום כל עוד שהוא מחובר היא מותרת דלגבי ישראל הוה נטעו ולבסוף עבדו וא"כ שוב לא שייך הגזירה דממנ"פ קודם שנקצץ הוה מחובר ולא מקרי ע"ז של ישראל ומשנקצץ שוב נתבטל כמ"ש התוס'. ומעתה זה דאמר הש"ס דר"ל מבעי לי' במשתחוה לדקל והיינו בנטעו ולבסוף עבדו אליבא דרבנן דלא נאסר להדיוט מהו לגבוה. ומעתה שפיר קמבע"ל באשירה שבטלה והיינו דאשרה שהיתה נעבד ולבסוף נטעו רק שבטלה אם אסורה והיינו אם שייך דיחוי ומשום דלר"ל לשיטתו דבע"ז של עכו"ם מועיל גם ביטול של ישראל ורק משום גזירה וכאן דלא שייך הגזירה שוב מועיל הביטול ושפיר קמבע"ל אי יש דיחוי וז"ב מאד והוא נעים ונחמד. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בסוכה שם דכאן מבעי' לי' לר"ל אם יש דיחוי אף לאחר שבטלו והרי לשיטת ר"ת כל דבטלו יצא לרבא וכן הקשו לשיטת רש"י דאף בלא ביטול מועיל לרבא כיון דיכול לבטלו והרי שם באשיר' דכותי מיירי דיש לה ביטול ואפ"ה מיבעיא לי' אי יש דיחוי והיינו בשבטלו אבל בלא בטלו אסור.

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם מיירי שבטלו הישראל אף דישראל א"י לבטל כאן יכול לבטל דלא נעשה ע"ז של ישראל ושפיר שייך דיחוי דהא עד שלא בטלו היה נאסר ועכשיו ג"כ לא בטלו העכו"ם אבל בע"ז שבטלה העכו"ם שפיר יש לומר דבטל ולא מאיס ושאני כאן דגם בנטעו ולבסוף עבדו מאיס למצוה שוב לא מועיל הביטול. איברא דעדיין קשה לשיטת רש"י דמקודם ג"כ יצא כיון דיכול לבטל ולא חשיב דיחוי וא"כ מה מבעיא ליה התם באשרה שבטלה אי יש דיחוי הא אף בלא בטלו אמרינן דאין דיחוי וכאן לא שייך מ"ש ליישב דהא לרש"י אף בלא ביטלו כל שהעכו"ם יכול לבטל ואף שאין בידו שיבטל העכו"ם אפ"ה לא חשיב דיחוי וא"כ ניהו דשם מיירי בשבא לישראל הא מכל מקום היה העכו"ם יכול לבטל עכ"פ. אמנם נראה דרבא מיירי כשלא זכה בו הישראל כלל דהא רבא ס"ל כר"י דקיי"ל כוותיה דאף ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה א"כ לדידיה הישראל א"י לבטל כלל א"כ ע"כ מיירי בשלא זכה בו הישראל וא"כ שפיר אף בלא בטלו לא נאסר כיון דמשכחת לה ביטול כשביטלו עכו"ם דנכרי מבטל אף בע"כ אבל שם בעובדא דר"ל מיירי שבאמת זכה בו הישראל והשתחווה לו רק דהיה נטעו ולבסוף עבדו לגבי הישראל א"כ קודם הביטול אף שהיה יכול לבטל ודאי מאיס לגבוה כמו דאבעיא לי' לר"ל המשתחווה לדקל לולבו מהו למצוה וא"כ פשיטא דמקרי דיחוי ולא מבעיא ליה רק בבטלו הישראל ע"י קציצתו אי מקרי דיחוי ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל:

ומצאתי במלמ"ל הלכות ע"ז פ"ח הי"א שנסתפק אם לר"י בע"ז שנשתברה מאיליה הוא ודאי איסור או רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ונ"מ לענין מה דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי דלר"ל אינו רק משום גזירה ולר"י הוא מצד הדין ואם נימא דגם לר"י הוה ספק בבטלו ישראל לא הוה ודאי רק ספק ע"ש ולפענ"ד מבואר הדבר דלר"י הוה ודאי דהרי התוס' הקשו לרבא דאמר אם נטל יצא ומיירי בע"ז של נכרי והא מדאגבה' נעש' של ישראל ואין לה ביטול וכתבו דמיירי בנטל' ע"מ שלא לזכות בה ומיירי ביו"ט שני א"כ אין הלולב רק מדרבנן וא"כ יש לומר דהו"ל ספק דרבנן ושרי וע"כ דלר"י הו"ל ע"ז של ישראל. מיהו זה אינו דגם לר"ל כל שהגבי' ע"ז הישראל נעשית שלו ואין מועיל ביטול והמלמ"ל לא נסתפק רק בע"ז של עכו"ם אם השברים מותרים כשנשתברו מאיליהן אבל בהגבי' הישראל פשיטא דהו"ל ע"ז של ישראל ול"מ ביטול העכו"ם דכבר קנאו הישראל. והנה ביבמות דף ק"ג כתבו התוס' בד"ה סנדל דאפילו נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל וכתב המהרש"א דכוונתם דלא מבעיא אם קצץ הלולב לצרכו דהוה כוונת ביטול אלא אפילו נקצץ מאיליו נתבטל דאף דהדקל אסור הלולב מותר כמו גבי שפיים דמותרים דזרק להו ולא פלח להו כדאמר פרק כל הצלמים וכוונתו למה דאמרו בדף מ"ב ודף מ"ט דאם שיפה לצורכ' היא אסור' ושפאי' מותרין ופירש"י דלא פלח לשפאים וזריק להו אבל הדבר תמוה דשאני שפאים דזרק לה אבל לולב לא זריק ליה. אמנם נראה דבנקצץ מאיליה יש לומר כיון דנשברה מאיליה בטל לה ואף לר"י יש לומר דמודה בזה דהא באמת אינו אלא ספק ואף דאין ספק מוציא מידי ודאי כל דיש לומר דלא ניחא ליה בשפאים שוב הו"ל ס"ס. מיהו זה אינו דהא הש"ס מסיק שם בדף מ"ב דכל שעיקר ע"א קיימת והיא דרך גדילתה לא בטלה במה שנקצץ מאליה ע"ש וצ"ע. והנה הרמב"ם בפ"ח מלולב ה"א כתב דאשרה הנעבדה אעפ"י שבטלוה אסורה וכתב ה"ה שס"ל לרבינו דכל שנטעו מתחלה להיות נעבד ל"מ ביטול כלל והכ"מ בתחלה לא נתרצה שיהיה אשרה שבטלה חמור כ"כ ואח"כ כתב דעכ"פ אם נימא דע"ז של עכו"ם אין מועיל ביטול לכתחלה באשרה שנטעה מתחלה לכך ודאי לא מועיל ביטול אף בדיעבד וכתב דרבינו מפרש הא דאמרו בע"ז דף מ"ז באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאף להדיוט נמי אסורה היינו כיון שנטעו מתחלה לכך ודאי מאיס דמתחלת ברייתה היא לע"ז ונמאסת למצוה ע"ש דמה דמוקי הש"ס באשרה דמשה היינו ג"כ כיון שמתחלתה נטעה לע"ז פסול אף בדיעבד וכתותי מכתת שיעורא מתחלת ברייתה ע"ש שהאריך וע"ש בלח"מ שרמז לדבריו בפ"א משופר ה"ג ע"ש ואני תמה דא"כ היאך יפרנס הא דאמר ר"ד אשרה שבטלה קמבעיא לי' והא ר"ל לא מבעלי' ליה בנטעו מתחלה לכך וכדפירש הש"ס לעיל לר"ל והיאך ר"ד יאמר דאשירה שבטלה קמבעיא ליה דאשרה היינו שנטעה מתחלה לכך ודוחק לומר דאשרה שבטלה היינו שלא נטעה לכך דזה דוחק דהא סתם אשירה היא כן ועוד א"כ מה הוסיף רב דימי. אמנם נראה דבאמת רב דימי הוסיף וחולק ע"ז שאמרו למעלה בנטעו מתחלה לכך לא קמבעיא לי' והוא יאמר דאף בזה מבעיא לר"ל כל שבטלה אי מועיל אי אמרינן יש דיחוי. אמנם עדיין קשה דר"ד מיירי באשרה שבטלה ונדחה מעיקרא בתחלת הנטיעה א"כ מה פריך הש"ס מכסהו ונתגלה ומשני דר"ל הא גופא קא מבעיא ליה והא בסוכה דף ל"ג מסיק הש"ס דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי אבל נראה ונדחה לא נפשטה וא"כ דיחוי מעיקרא קיל ואיך יהיה לר"ל חמור דיחוי מעיקרא מדיחוי וחזר ונראה וצ"ל דבאמת ר"ל ס"ל דשוים הם ובשניהם יש ספק אי הוה דיחוי ואף דר"ה ס"ל דאין דיחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה דר"פ גופא מספקא ליה אם הוא אף לקולא או דוקא לחומרא. ומיהו לפי"ז לדידן דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי א"כ באשרה שבטלה מהראוי שתהיה מועיל ואף דהתוס' כתבו בסוכה דף ל"ב דל"ד דשם בידו למעט משא"כ בע"ז דאין בידו לבטל ע"ז של עכו"ם אבל מכל מקום אינו מוכרח שיהי' עי"ז אף בדיעבד פסול וגם קשה לפמ"ש המלמ"ל דגם לר"י אינו רק ספק ובצלמים הוה ס"ס ושרי ע"ש וא"כ כאן דזה גופא אינו רק ספק אם יש דיחוי א"כ שוב הוה ס"ס דהא דיחוי מעיקרא מותר ורק דכאן אין בידו לבטל ואם נימא דאינו רק ספק א"כ מהראוי להיות מותר וצע"ג. אמנם לפענ"ד היה נראה דבר חדש דל"ד להך דשם דהא כל הטעם דנראה ונדחה עדיף מדיחוי מעיקרא כתב רש"י בסוכה דף ל"ג ד"ה תפשוט דמה שלא נראה למצוה מעיקרא ועכשיו הוא דמתחזי הוה כקרבן שהוקדש ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה וחזר ונדח' הו"ל דיחוי ולפ"ז זהו בדיחוי מעיקרא דהיינו שלא ראוי למצוה בלבד אבל בדחהו לע"ז דמאיס לגבוה והוא דחהו בידים שלא יהיה לגבוה א"כ פשיטא דדיחוי מעיקרא חשוב דיחוי. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דלשיטת רש"י דאף בלא ביטל מועיל כיון שיכול לבטל אמאי חשיב ליה דיחוי הא ראוי הוא לבטל ועיין במהרש"א ובריטב"א בע"ז מבואר השני הסברות של התוס'. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס מבעיא לי' באשרה שבטלה והיינו שנטע' מתחל' לכך דזה ודאי אף דבטל' אח"כ עכ"פ נדחה מעיקרא ותחילת נטיעת' היה לשם כך וא"כ ה"א דלא מועיל והרי שיטת הרמב"ם באמת דהוא פסול משום שנדח' מעיקרא וכמ"ש. ובזה מיושב גם קושית התוס' על ר"ת דהא רבא אמר אם נטל יצא ולפמ"ש יש לומר דבאשירה שבטלה שאני דשם ודאי מקרי דיחוי ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד.

ובדברי הרמב"ם מיושב מה שמוקי באשירה של משה ולא מוקי קודם ביטול כמ"ש התוס' משום דעיקר תלוי בשביל שהיא אשרה של משה וכמ"ש הכ"מ ועיין מהרש"א שהקשה בדברי התוס' דלמה לא משני דומיא דעיר הנדחת ואפילו ביטלו וכמו דכתבו לעיל לענין יו"ט שני ולא זכיתי להבין דבשלמא ביו"ט שני שפיר כתבו דהוה דומיא דעיר הנדחת דכולל בין יו"ט ראשון ובין יו"ט שני דשייך בי' אבל לענין ביטול מה ענין עיר הנדחת דלא שייך ביה ענין ביטול לע"ז דשייך בי' לחלק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני וז"ב ופשוט.

והנה בשנת תרי"ג י"ב אב למדתי מס' ע"ז והגעתי אז לדף נ"ב נ"ג בהא דמוקי דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם דמיירי ביש לו שותפות עם עכו"ם והנה מזה השבתי על דברת הב"ח בא"ח סי' תקפ"ו דס"ל דכל שיש לו בעלים אף דנתכוין לזכות בה לא קנאה והמג"א תמה עליו דהא רבא אמר גזירה דלמא מגבה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז דישראל הרי דאף שהוא יש לה בעלים אפ"ה נעשה ע"ז של ישראל. והנה בילדותי תמהתי ע"ז וכ"כ בגליון הש"ע שלי דהא רש"י פירש דלמא מגבה לה וקני בהגבהה דכל דבר הפקר קונה בהגבהה הרי דמיירי בהפקר ושפיר נעשה ע"ז של ישראל וכן ראיתי אח"כ שכמה אחרונים העירו בזה. וכעת ראיתי דיפה השיב המג"א דהרי רבא משני על המשנה דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם ומוקי לה בשותפות וא"כ ע"ז יקשה דהא הו"ל כע"ז שנשתברה מאיליה ולא שייך לומר דלמא מגבה לה ונעשה של ישראל דז"א דהא כאן החציו של עכו"ם וא"א שיזכה בו הישראל להב"ח ולמה לא יתבטל עכ"פ חלקו של נכרי. ובזה מיושב מה שהקשה הרב מוהרש"נ הבאתי למעלה בהא דאמרו בילדותו ס"ל דישראל אדעתא דנכרי פלח כי מבטל ליה נכרי דישראל נמי מבטלה וע"ז הקשה כיון דעכ"פ הישראל זכה בה דהא יש לו בה שותפות ניהו דאדעתא דנכרי פלח כיון דזכה בה והו"ל ע"ז דישראל דאין לו בטלה ולפמ"ש יש לומר דלדעת הב"ח כל דיש לו בעלים עכו"ם ל"מ מה שזכה בה ונעשה ע"ז דישראל דהא לא נעשה ע"ז דישראל כיון דיש להעכו"ם ג"כ חלק ואף שמסיפא משמע להיפך יש לומר כיון דיש לישראל חלק בו בודאי מועיל ונעשה ע"ז של ישראל ואף דכל שיש לו בעלים היינו באין לישראל שום חלק אבל ביש שותפות ושותפין כל אחד ואחד משתמש בכל' דיש לו חציו וחציו משועבד לו כמ"ש הר"ן ריש השותפין ואם כן שוב שפיר הו"ל ע"ז של ישראל כל דישראל אדעתא דנפשיה פלח ועדיף מהפקר ודוקא בהס"ד דרבי סבר דישראל אדעתי' דנכרי פלח אם כן שוב אינו ע"ז של ישראל כלל דהא עיקרו של העכו"ם דישראל אדעתא דנכרי קא פלח ודו"ק ומיהו דברי הב"ח בלא"ה תמוהים דהרי התוס' בע"ז דף ס"ד ע"ב כ' בד"ה מסתברא דהא דאמרו לעיל פרק כ"ה שישראל הי' יכול לבטל ע"ז של נכרי אי לאו טעמא דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה דוקא לרשב"ל אבל ר"י פליג עליה ואם כן לר"י מה בכך שהיה ע"ז של נכרים מ"מ לא יכול ישראל לבטל.

אמנם נראה דדברי הב"ח נכונים דע"כ לא כתבו התוספות רק דהישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרים משום דלא פלח לה ודוקא לר"ל לא גרע מאילן ונשתברה מאיליה אבל לר"י ל"מ ישראל לבטל אף בלי הגזירה אבל אה"נ דהיה יכול ישראל לכוף לנכרי שיבטל ע"ז של נכרי חבירו אף שזה עובד לפעור וזה למרקוליס כדאמר בדף ס"ד שם וכדאמרו בדף מ"ג גבי ריב"ל בשם ר"א הקפר בריבי ואם כן שפיר כתב הב"ח דאם הי' ע"ז של בעלים נכרים יכול הישראל לצאת בו דמועיל ביטול. ובזה יש ליישב קושית המג"א דהא אמרו הגזירה. ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא חידש רבא הגזירה רק לר"ל אבל ר"י אפשר דלא ס"ל כלל הגזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. ובזה יש ליישב קושית התוספות בסוכה דף ל"א ע"ב די"ל דלר"ל הוא דאמרו גזירה דלמא מגבה לה אבל לר"י לא ס"ל כלל הגזירה דבלא"ה לא מועיל ביטול דכל דלא פלח לה לא מבטל לה ודו"ק היטב.

ומה שהקשו התוס' בפסחים דף כ"ז דלהוי כע"ז שנשתברה מאיליה והקשו המג"ש והש"ך דהא אנן קיי"ל כר"י דע"ז שנשתברה מאיליה דאסורה לק"מ לפענ"ד דיש לומר דע"כ לא ס"ל לר"י דאסורה רק בנשתברה מאיליה די"ל דהוה ע"ז אף שנשברה ועיין בדף מ"ט דנחלקו אי עובדין לשברים ואף אם אין עובדין לשברים כל שהיתה ע"ז שלימה אף דנשתברה לא מניחין אותה כיון דהי' ע"ז אבל אם נשרפה והיתה לאפר פשיטא דבטולי בטלוה וז"ב ופשוט ושפיר הקשו ודו"ק. ודרך אגב ארשום פה איזה ענינים בסוגיא דאורג בגד למת בהזמנה מלתא בסנהדרין דף מ"ח מה שעברתי ע"ז בעת התחנך בבהכ"נ הגדולה פה לבוב בת"ה בשטח התחתון בעזרת הבהכ"נ וקבעתי שם חברה ש"ס וכבדוני להגיד להם השיעור בש"ק חיי תרט"ז ז"ך מרהשוון והנה במ"ש לאפוקי עכו"ם דלאו אורחי' פירש"י דעכו"ם אסור לעבוד אף לב"נ ויוכל להיות דמהדרי בהו וקשה הא אם נימא דב"נ מותר בשיתוף ואם כן שוב היתר הוא לגביה מיהו י"ל כיון דע"כ אין דרך לעבוד בשיתוף רק לע"ז לבדו וא"כ זה ג"כ שלא כאורחי':

שם איתבי' כפה וכו' ופירש"י מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מלתא היא וק"ל דאף לאביי מי ניחא הא ע"כ לא אמר אביי רק דעל ידי הזמנה לא נחית קדושה או איסור אבל להוציא מידי איסור או טומאה פשיטא דבעי שינוי מעשה וכבר אמרו דאין הכלים יוצאין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה ועיין קידושין דף נ"ט ולפי מה שרצו התוס' שם ד"ה נתנו לפרש דמיירי ע"י שינוי מעשה ניחא אבל התוס' דחו זאת צ"ע ועיין בחידושי הר"ן וצ"ע:

שם אא"א משום הזמנה טוי לאריגה מי איכא למ"ד ק"ל דלמה לא מקשה ביותר דהא רשב"ג ס"ל דהזמנה לאו מלתא היא גבי ציפן זהב או טלה עור לשיטת התוס' שם ד"ה אע"פ וכן ק"ל מהא דאמרו אמר רשב"ג בד"א שלא נגעו במטה א"א בשביל מרריה ומה נ"מ ואף בנגעו אין אסור וקשה למה לא מקשה טפי דלרשב"ג לא מועיל הזמנה וצ"ע ומה דמשני במטה הנקברת עמו דמחלפי בתכריכי המת לפענ"ד נראה דהנה אמרו המוציא את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו והמת במטה חייב והיינו דמת אין המטה טפל לו ואדרבא המת טפל להמטה ולפ"ז אותו מטה שנקברת עמו הוה כתכריכי המת דהמת טפל לזה ובזה יש להבין הא דאמרו במ"ק דף כ"ו ע"א חכם שמת כבודו במטה ראשונה שנא' וירכיבו את ארון אלקים על עגלה החדשה ותמה המהרש"א בח"א שם דאדרבא שם כתיב דהרכיבו אותו על עגלה חדשה ואם כן לקחו ארון אלקים מעגלה ששלחו פלשתים ושמו אותו על עגלה החדשה וגם שם טעה דוד כדאמרו בסוטה דכתיב בכתף ישאו. ולפענ"ד נראה לפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דמשנין ממטה למטה הוא משום דהמת טפל למטה ולא המטה טפל להמת ולכך לא נאסרה המטה ראשונה רק אותו מטה שנקברת עמו דזה הוה כתכריכי המת ואם כן זה באיש הדיוט אבל ת"ח שהמטה טפלה להגוף קדוש דאף שמת שפתותיו דובבות בקבר ובמיתתם קרויים חיים וא"כ המטה טפל לו ולכך אין כבודו להתטלטל ממטה למטה וזה שטעו דנשאו את הארון שחשבו דהארון כביכול טפל להעגלה אבל באמת זה טעות ואדרבה העגלה טפל להארון ולכך בכתף ישאו להורות דאף האיש עצמו טפל להארון ודו"ק. ועיין בש"ס שם דרשב"ג ס"ל דאין לנפלים תפיסת קבר וצ"ע במג"א סי' תקכ"ו ס"ק כ' וכפי הנראה שהוא רמז לזה במ"ש ספ"ו דסנהדרין ודו"ק:

והנה בברכות דף כ"ד ע"ב אמרו ולאביי דאמר הזמנה מלתא היא אזמניה ולא צר ביה צר ביה אי אזמניה אסור והקשה אותי תלמידי המופלג מוה' יעקב יוסף נ"י דא"כ למה אמר לא יצור תפילין עם מעותיו דמשמע דמעות לבדו מותר לצור והא לאביי כבר נאסר משום ההזמנה דבשלמא לרבא עיקר האיסור בעת הצרירה ואם כן נצמח האיסור ממה שצר תפילין אבל לאביי כבר נאסר משעת ההזמנה והשבתי דהברייתא אשמועינן דאף דאזמני' לשם תפילין ולשם מעות א"כ מטעם הזמנה לא נאסר דהא אזמניה גם ע"מ שיצור בו מעות ולכך אשמועינן דמכל מקום אסור לצור מעות עם התפילין ודו"ק:

והנה בשנת תרט"ז בשבת שמות הראני הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י דברי הש"ס בהא דקאמר בע"ז דף מ"ו גבי אבני הר שנדלדלו דלהכי כתיב שקץ תשקצנו דאע"ג דאתיא מדינא להיתירא לא תיתא ופירוש רש"י דכל דרשות שאתה דורש בע"ז לא תהיה לקולא אלא לחומרא אין לך להתיר אלא מ"ש בפירוש וע"ז הקשה מהא דפריך שם ע"ב גבי נעבד במחובר לגבוה וכל היכא דאיכא קולא וחומרא לקולא לא פרכינן והא הזאה דפסח וכו' ומאי קושיא שאני ע"ז דכל מה שיכולין לדרוש לחומרא דרשינן והשבתי דלק"מ דשם הוא ע"ז להדיוט ואם כן שפיר דרשינן לחומרא אבל בנעבד במחובר להדיוט שרי ולאו ע"ז היא ואף לפמ"ש התוס' בדף מ"ה ד"ה אלהיהם לחלוק על פירש"י עכ"פ אבד תאבדון כתבו בפירוש דלא קאי על מחובר ואם כן שוב לא דרשינן לחומרא ואינו בכלל שקץ תשקצנו. עוד הראני מ"ש רש"י בע"ז דף מ"ג ד"ה הרי במ"ש ואע"ג דלא השליכו לים שלו והקשה המהר"ם לובלין דהי' לו לכתוב דבעי שחיקה דבין לרבה ובין לר"י צריך שחיקה בשאר נהרות וע"ז אמר דרש"י לשיטתו דס"ל דע"ז של ישראל לא טעון שריפה ושחיקה רק גניזה וכן ראה בת"ח דע"ז של ישראל לא טעון גניזה יפה כתב וכן כתבתי בגליון הרמב"ם פ"ח מע"ז ה"ט וכן הבאתי בשם תוס' יבמות דף ק"ג גבי סנדל של ע"ז יעו"ש ואף דבתוס' שם דף מ"ג אינו מבואר כן ע"ש ד"ה והלא הלא נודע דרבים הם בעלי התוס' ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ט י"ז כסלו נשאלתי שאחד לקח עור בן פקועה לעבד לשם רצועות והנה עבר זמן רב עד שלבסוף הביא לו שלש ב"פ וזה עשה לו סימנים ולא מצא אותן הסימנים וזה טען שהן שלו והנה פשפש ומצא שעל אחת כתוב שם מרדכי והוא סימן שאינו של זה והראה לו והשיב אולי נתחלף לו אחת אבל מ"מ אותן השלשה עבד לשם רצועות והנה שאל אותי האיש הנ"ל אחר שלבו נוקפו אולי משקר והנה יש לו חשש דאולי מכל מקום עבדן ואם כן שוב אסור להשתמש בהם חול ולצורך רצועות לבו נוקפו שמא לא עבדן לשמן ואם כן מה יעשה והשבתי כמעט רגע דל"מ אותו שכתוב עליו שם מרדכי וזה אומר שנתחלף לו וכיון דזה מרדכי לא נתן לו לעבדן לשמן שוב א"י לאסור דבר שאינו שלו כמ"ש המג"א סי' מ"ב וגם השנים האחרות אם לא היו של המעבד רק של אחרים שוב א"י לאסרן. מיהו יש לפקפק דאולי ע"י העיבוד קנאן בשינוי ושוב יכול לאסרם ודברי המג"א צ"ע וגם אם אומן קונה בשבח כלי שוב יכול לאסור ואף דלאחר שהחזירם אינם קונה רק עד שמחזיר כמ"ש הרא"ש בב"ק מכל מקום כאן שלא החזיר שוב קונה בשבח כלי גם יש לומר לפמ"ש התוס' בשבת דף נ"ח דכל שאסרן בהנאה מקרי שינוי מעשה אם כן כל שעבדן לשמן הרי קנייתו ואיסורו בא כאחת דכל שמועיל העיבוד שוב היה שינוי מעשה וקנה עי"ז ועי"ז מועיל העיבוד וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף