שואל ומשיב/ד/א/לח
שואל ומשיב 
ד א
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מה שהשבתי להחריף מוה' יצחק נ"י.
בסוגיא דחולין דף צ"א. מה ששאל בהא דאמרו בחולין דף צ"א אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים ואי אמרת ספוקי מספקא הו"ל התראת ספק וכו' וע"ז הקשה דאף אם ס"ל התראת ספק שמיה התראה קשה לפמ"ש הפרי מגדים בשער התערובות בחקירה א' להסתפק בחד בתרי דבטל אם אין היתר מבורר אם שייך ביטול עד"מ בשלשה כזית מרה דממנ"פ ב' מהם כשרים ואחד טריפה אי שייך ביטול והביא מדברי הרשב"א לענין אשם תלוי דהקש' אם נימא דאי אפשר לצמצם א"כ היאך משכחת אשם תלוי ע"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה דא"כ כיון דמספקא לי' לר"י איזה אסור וא"כ ממנ"פ אם אחד מהם קטן מחבירו דא"א לצמצם א"כ או שנתבטל האיסור בהיתר לגמרי ואינו לוקה כלל או שלוקה פ' דההיתר בטל באיסור. והנה מעיקרא אין כאן התחלה לקושייתך דשמונים בודאי אין ללקות דהא ההיתר לא נהפך לאיסור כמ"ש במנחת כהן למהר"א אפמנטיל בח"א פ"א והובא בפרמ"ג שם ובמלמ"ל פ"ז ממעילה ובתשובה הארכתי בזה וגם בלא"ה אין קושיא דלמא מיירי כשאכל בבת אחת ואדרבא מיושב קושית התוס' שם שהקשו דאמאי לא מוקי כשאכל בבת אחת ע"ש ולפמ"ש אי אפשר לאוקמי כשאכל בבת אחת מיהו בחולין מוקי כשאכל בבת אחת ע"ש דף פ"ב וא"כ יש מקום לקושייתך. אך נראה וטרם יהיה כל שיח נברר ספיקו של הפרמ"ג מ"ש דבעינן היתר מבורר נראה לפענ"ד דכוונתו לכאורה למ"ש הכנה"ג ביו"ד סי' ק"ט הובא בפרמ"ג בשפ"ד ס"ק וא"ו דחד בתרי דבטל הוא דוקא בודאי היתר לא כשיש ספק עליהם אם הם איסור אבל באמת ל"ד לזה דשם הב' היתירים אינם ודאי היתר והם ספק איסור א"כ אינו בדין שיבטל האיסור בזה אבל כאן השלשה כזיתים הם רק ספק וא"כ ממנ"פ רק כזית אחד מהם הוא איסור והשנים הם היתירים גמורים רק שאנן לא ידענו איזו איסור ואיזו היתר בזה אפשר דשייך ביטול. אך נראה דלפמ"ש הרא"ש והתוס' דלכך כלאים לא בטל משום דאין מקומו ניכר דל"ש ביטול אלא איסור בהיתר אבל היתר בהיתר דשניהם היתר כל אחד בפני עצמו ורק שבהתחברם נאסרו לא שייך ביטול ועיין ש"ך סי' רצ"ט ס"ק א' וביאור הדברים נראה לפענ"ד דבשלמא באיסור והיתר כל אחד ניכר בפני עצמו ושייך לומר דאחרי רבים להטות אבל כאן דלא ניכר מי ההיתר ומי האיסור דכל אחד בפ"ע מותר לא שייך לומר דיתבטל התערובות בהיתר דלא נודע אם זה שרבה הוא ההיתר ודלמא הוא האיסור ועיין במגן גבורים סי' ט' ולפ"ז בהיתר שאינו מבורר יש לומר ג"כ הסברא זו דלא שייך שיתבטל בזה דהא לא ניכר מי ומי האוסר ולפ"ז צריך להבין טעם הצד הספק דיתבטל וצ"ל דלפמ"ש הרא"ש ותוס' דלכך בב"ח בטל משום דעכ"פ צריך שיתן טעם וכל שנתבטל הטעם לא שייך איסור וע"ש בש"ך שביאר כן. ולפ"ז נראה לי ברור דכאן לר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטל וא"כ אף אם נימא כשיטת ר"ת קודם חזרה דיבש ביבש בטל ועכ"פ לא שייך לומר דהטעם נתבטל דהא באמת בלא"ה אין הטעם נרגש רק שגזירת הכתוב הוא א"כ מה מועיל ביטול ברוב הא אף דבטל ביבש ביבש מכל מקום בזה לא שייך ביטול דאינו ניכר האיסור ולא שייך לומר דסוף סוף בטל הטעם דזה אינו דבאמת מב"מ אינו נרגש האיסור ואפ"ה אסרה תורה וא"כ מה מועיל שנתבטל ברוב הא אינו ניכר מי האוסר שיהיה בו רוב לבטל ודלמא זה הוא האיסור דלא בטלה ההיתר בתוכו ואנן בעינן שיהיה היתר ברור וכמ"ש. ובפרט בג"ה דהספק הוא בתולדה ולא ספק הבא במקרה דלא שייך ביטול. עוד הי' נראה לי להסביר הענין דלא שייך ביטול בהיתר בהיתר דהנה הגאון ש"ב בעל חוות דעת סי' ק"א חידש דלא שייך ביטול רק בדבר שהתערובות אוסרו מספק דלא נודע היכן האיסור אבל דבר שאף אם היה בפ"ע היה ספק איסור לא שייך ביטול דאין התערובות עשהו ספק איסור ע"ש ולפ"ז בשלמא היתר ואיסור אם היו בפ"ע היה נודע מי האיסור ומי ההיתר רק ע"י שנתערבו לא נודע מי האיסור ומי ההיתר א"כ שייך תורת ביטול אבל בהיתר והיתר הרי כשהיו בפ"ע הם שניהם היתר וא"כ לא נודע לעולם מי ומי ההיתר ורק כשהיותם בפ"ע אין לנו לדון דשניהם היתר רק בהתחברם נעשו איסור אבל לא נודע על איזה מהם חל שם האיסור וכל שנתחברו כל אחד נעשה איסור בפ"ע ואף אם נימא דבכלאים לא שייך זאת דאם היו לוקטין החוט של צמר הי' מותר מכל מקום כל עוד שהן מחוברין האיסור על כל אחד. יהיה איך שיהיה עכ"פ לענין גה"נ בזה שפיר שייך לומר דלא בטל דכל אחד בפ"ע הוא ספק איסור ולא שייך ביטול וה"ה לענין הכזית במקום מרה וחיותא וכבדא דכל אחד בפ"ע הוא ספק איסור בלי התערובות ורק דמכל מקום כל שאין נרגש הטעם בטל אבל לר"י דמב"מ לא בטל אף שאינו נרגש הטעם ובחידושי הארכתי עפ"י דברת הש"ך הנ"ל דכל שאין שייך טעם לא שייך ביטול וה"ה מב"מ לא שייך טעם ואפ"ה אסרה התורה והוגד לי שכ"כ בכסא דהרסנא לש"ב הגאון ז"ל ועכ"פ לא שייך ביטול בזה. ובלא"ה נראה לפמ"ש המרדכי דבדבר שבא לעולם בתערובות ואין ההיתר ניכר לעצמו לא שייך ביטול ובתשובה ביארתי דמשום קביעות אתינן עלה דנקבע האיסור וכן מצאתי בתב"ש יו"ד סי' י"ד שהרגיש בזה בתוך נעימות דבריו והבליע בקצרה ע"ש והארכתי בזה בתשו' לק' ווערבויא להחריף מו"ה פנחס ני' א"כ גם כאן הא בעת שהיו בהבהמה היו שני הגידים נאסרין מספק ואקבע הבהמה והוא ספק בתולדה ואח"כ כשנפרש מבהמה והרי ראינו הקביעות לפנינו הו"ל כאילו ראינו ביד עכו"ם שלקח מהקביעות ולא שייך ביטול משא"כ בכזיתים אלו זה הו"ל ספק במקרה ולא נקבע האיסור ושייך ביטול ודו"ק היטב כי הדברים חריפים ומתוקים ת"ל וכמה הלכתא גברתא איכא למשמע מיניה:
ומדי דברי בדברי המרדכי הנ"ל אזכיר מה דק"ל בהא דאמרו בנדה דף נ"ה ע"ב בנגררין דרך הפה לפי שאי אפשר למי האף בלי צחצוחי רוק וקשה לי טובא דכאן יקשה קושית המרדכי דלתבטל הרוק במי האף כיון דלרב אינו מעיין וכאן לא שייך תירוצו דבא לעולם בתערבות דהרי המלמ"ל פ"א ממשכב ומושב הביא בשם מהר"י אלפנדרי דהיכא דבתחלה לא היה מעורב בזה שפיר בטל ולפ"ז כשהיו מי האף במקומם היה ניכר בפ"ע ואינו מעיין וטהור רק כשנגרר דרך הפה אז שוב מהראוי שיתבטל האיסור דהיינו הרוק במי האף שהרי ההיתר ניכר לעצמו ועיין כו"פ סי' ק"ב וא"ל דהו"ל מב"מ ורב ס"ל דמב"מ במשהו דז"א דמי האף עם רוק מנ"ל דחשוב מב"מ לא בשמא ולא בטעמא וצ"ע בזה:
והנה בהא דאמרו ביבמות דף פ"ו אי מה תרומה טובלת וראיתי בספר בית מאיר סי' קס"ט בס"ח בסעיף מ"ם שהביא מזה ראיה לדעת המרדכי דלא שייך ביטול בדבר המעורב מתחלת ברייתו דאל"כ למה תרומה טובלת הא מה"ת חטה אחת פוטרת כל הכרי וא"כ בטל החטה בשאר וגם הקשה דאיך שייך חיוב הא חטה אחת היא פחות מכשיעור ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכל הכרי קודם שנתרם הוא כלו טבל ולא שייך ביטול כל שלא הורם מה יתבטל הא הו"ל איסור באיסור ולא שייך ביטול כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ט וא"כ כלו טבל וחייב על כזית כשאר איסורים שהם בכזית ואדרבא בטבל באמת לא כתיב אכיל' וכבר נשאלתי בזה מחכם אחד דא"כ מנ"ל דבעי כזית וכתבתי כיון דעיקר הטבל הוא בשביל התרומ' שבו ותרומה שיעורו בכזית כי אכילה כתיב ביה וא"כ כ"ז שלא נתרם היאך שייך ביטול וגם דא"כ לא יצטרך לתרום לעולם דתמיד יתבטל ברוב וגם מה שייך ביטול הא הו"ל כמכיר האיסור דכל חטה וחטה טבל כ"ז שלא נתרם והיאך שייך לומר למפרע ברירה דהוברר שהחטה הלז הי' עתיד להיות תרומה ונתבטל' ברוב ואף למ"ד יש ברירה בכה"ג לא שייך בריר' לומר שיתבטל בשביל זה ועיין ר"ן בנדרים דף פ"ד ע"ב ד"ה וחכמים ורמזו הבית מאיר שם שכתב דבשלמא תרומה דין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה אוסרת תערובת' דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם ולא ביאר הטעם ואולי כיון למ"ש ודו"ק ועיין בהלכות חלה סי' שכ"ד בט"ז מה שנחלק עם הב"ח לענין חלה אם אוסרת תערובת' טרם שניטל חלתה וצ"ע ולא נפניתי כעת להאריך בזה:
ודרך אגב אומר במה שנשאלתי בהא דמבואר פ"ה דפאה הרוח שפזר את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראוי לעשות ונותן לעניים ובמשנה ב' מבואר בשבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו ומ"ש במשנה א' דצריך לתת כשיעור לקט הראוי לפול והדבר פשוט דש"ה דכל הגדיש אינו לקט ולכך מעשר שבולת אחת ונותן לו אבל שם דהעמרים לא ניתן ממנו לקט עדן והרוח פזר העומר צריך לשער כמה לקט יש בו ונותן לעניים וז"פ.
והנה התוס' בתמור' דף למ"ד ד"ה ואידך הקשו דלמה לא נימא בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אבריר' ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשתרי וכתבו בשם הרמ"ר כלל גדול בדין דכל דבר שהוברר האיסור בתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אבריר' כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אבריר' ע"ש ולפ"ז בהיתר רק שאח"כ נאסר א"כ נולד הספק בתערובות שוב היה מקום לומר ברירה וזה לא שמענו. איברא דגוף סברת התוס' צ"ב ולפענ"ד הי' נראה דבאמת כל דנתערב חד בחד א"כ נעשה כגופו של איסור שני החתיכות ולא שייך ברירה דזהו האיסור דשניהם נאסרו מספק ונעשו כגופו של האיסור אך זהו כשניכר האיסור מקודם אבל כל שנולד הספק בתערובות א"כ לא שייך לומר דנעשו כגופו של האיסור דלא נתברר האיסור מי הוא ולא עדיף מאילו היה קבוע שאינו ניכר דלא אמרינן דהוה קבוע ומכ"ש דנימא דנעשה כגופו של איסור דבעינן איסור מבורר וז"ב בסברת התוס' ולפ"ז בהיתר בהיתר עד"מ חמץ במצה קודם זמן איסורו א"כ עכ"פ נודע שזה חמץ וזה מצה רק שאז לא נאסר אבל לאחר זמן איסור שייך לומר דנעש' גופו של איסור כיון דנודע החתיכה של איסור דהיינו החמץ הוא האיסור אבל שם גם לאחר שנתערב האיסור לא נוכל להפריש האיסור מההיתר ול"ש גופו של האיסור. ומן האמור נראה דהן נסתר מחמתו מה ששמעתי בשם גדול אחד באם נתערב או"ב בשאר בהמות ושחטו לפרה אחת דאסורין כלם משום ספק או"ב ואמר גדול אחד להתיר בשביל דיכול לשקול חד ולד ולומר דזהו בנה של אותה פרה ואידך לשתרי. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך בזה לומר דאידך לשתרי דהא נעשה כגופו של איסור דאף דכעת לא ניכר אבל עכ"פ נודע בבירור מעיקרא הולד בנה של הפרה ואתחזק כאן או"ב בבירור וז"ב. ובלא"ה לפענ"ד טעות הוא דהתוס' לא כתבו רק למאן דאית לי' ברירה אבל לדידן דקיי"ל אין ברירה מעיקרא אין התחל' לקושית התוס'. הן אמת דמהתי"ט בתמורה שם פ"ו מ"ג נראה דגם למ"ד אין ברירה הקשו קושיא זו ובזה התירוץ של הרמ"ר מיושב גם קושיא הראשונ' שלו דהא קיי"ל אין ברירה והוא תימה דקושית התוס' ותירוצם אינו רק באם יש ברירה וז"פ בכוונתם ואולי באם יש רוב דמה"ת מב"מ ברובא בטיל רק דמדרבנן לא בטיל בכה"ג גם למ"ד אין ברירה יש לומר דכיון דאינו רק ספק כל דנתבטל ולא נשאר רק איסור דרבנן אפשר לומר דשייך ברירה והו"ל כמו בדרבנן וגם בזה יש לעיין דהו"ל ספק דרבנן בהתגלגל דדעת מהריב"ל דבכה"ג גם בדרבנן מחמירין ועיין מלמ"ל פ"ד מבכורות בתשו' שם ועכ"פ דברי הרמ"ר נכונים. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים על הרמ"ר ממעיל' דף כ"ב גבי פרוטה מן הכיס שנתערב דלהרמ"ר נימא ברירה. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דנודע האיסור היא ההקדש לא שייך ברירה בכה"ג ודו"ק:
ובזה נתיישב מה ששאל אותי המופלג מוה' יוסף שורשטיין ני' על התוס' מהא דאמרו בנדה דף ע' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהן ומת אחד מהם דאין לו תקנה לשני ואמאי לא נימא דנשקול אחד מהבהמות ונימא דזהו של המת ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ נודע הו' מקודם של מי היתה הבהמ' רק שנתערב אח"כ ובכה"ג לא שייך ברירה ובאחרונים ראיתי שפירשו כעין זה דגבי מחיר כלב ושני לוגין גם כלפי שמיא לא נתגל' מי ומי הוא המחיר כלב רק שיש בכללות אחד שהוא מחיר כלב ובכה"ג לא שייך ברירה וגם זה נכון עוד נראה דיש לומר בסברת הרמ"ר דלא שייך בזה בריר' כל דהאיסור מבורר דכל שהיה מבורר יש לחוש שמא יש אחד שיודע להכיר או שיוכר האיסור אח"כ ונמצא אכלו למפרע איסור משא"כ שם במחיר כלב דאי אפשר בשום אופן להכיר וכן בשני לוגין וז"ב. עוד הי' נראה לי דבאמת צ"ב היאך אמרו שם ונשקול חד מינייהו להדי כלבא ואידך לשתרי הא הו"ל כמבטל איסור בידים ואסור ואף בהפיל אחד לים אסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט. אך זה אינו דשם אנחנו מפילים אחת וכדי לתלות שזה האיסור והרי אין ברירה ולא נודע אם זה האיסור רק שאנו רוצים לתלות א"כ אסור לבטל האיסור אבל כאן דאמרינן בריר' שזה האיסור א"כ אנו נוטלין האיסור מהתערובות בכה"ג הו"ל כניכר האיסור דמותר לבררו וההיתר נשאר. אמנם עדיין צ"ב דאטו למ"ד יש ברירה הוא בודאי רק שאנו תולין מספק שזהו האיסור אבל עכ"פ לא נודע בודאי ועדיין מקרי מבטל איסור דדלמא אינו זה וניהו דאמרינן ברירה היינו כשכבר נטל אבל לא שיטול לכתחל'. אך נראה דזהו כשנודע האיסור בבירור ורוצים לבטלו אבל כשלא נודע האיסור כלל והוא בתערובות פשיטא דלא שייך מבטל איסור וגם הטעם שכתבו התוס' בפסחים דף למ"ד בטעם דאין מבטלין איסור ל"ש בנולד הספק בתערובות ע"ש ומעתה דברי הרמ"ר מבוארים ודו"ק היטב שוב מצאתי אחר זמן רב במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב דבחטים שנתבקעו מותר להשליך אחת מהם לים ואידך לשתרי ול"ש אין מבטלין איסור דקודם פסח עודן מותרות ע"ש והן הן הדברים שביארתי בכוונת התוס' ובחידושי לש"ע יו"ד סי' שכ"ה ביארתי דברי הרמ"ר באורך והעליתי דלא קיי"ל כן והבאתי דברי התוס' בסוטה דף ח"י ע"ש:
והנה במ"ש למעל' דעיקר טבל היה בשביל התרומה העירני לזה אחד מתלמידי שבנדה דף ז' אמרו התם לא פתיכא בהו תרומה הכא פתיכא בהו תרומה ע"ש הרי דעיקר הטבל היא בשביל דפתיך בהטבל תרומה ודו"ק ועיין ביו"ד סי' ק"י ס"ב בע"ח שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ובטלים וכו' ודוקא בע"ח קטנים והחריף מוה' מאיר בראם ני' רצה לומר ג"כ דכאן בטל ברוב משום דאמרינן ברירה כיון שנשחטו אזל חשיבתן ובטל ברוב ואף שנעש' אח"כ חה"ל הא בהתערובות נולד האיסור ובטל ולפמ"ש לעיל אין מקום לכ"ז.
והנה בהא דאמרו בחולין דף י"א דראב"י אמר דאתיא משעיר המשתלח דרחמנא אמרה ולקח את שני השעירים שיהו שניהם שוים וליחוש שמא טריפה היא וכ"ת מה נפקא לה מיני' הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם והנה לפמ"ש הרמ"ר דבכה"ג אמרינן ברירה כל דלא ניכר האיסור מקודם א"כ קשה טובא דמה נ"מ לן מיני' הא של שם נוכל למבדקי' אח"כ כמ"ש רש"י ואז יתברר שזו הי' של שם מקודם ובכה"ג אמרינן ברירה והא כל האיסור נולד בתערובות דהא באמת מצד עצמו אפשר למבדקי' ורק כיון שנעשה לשם שעיר המשתלח א"א למבדקי' א"כ ניהו דלא אזלינן בתר רובא להס"ד הא עכ"פ ניכר האיסור מקודם בודאי לא היה וא"כ הרי השני שעירים שוים והא גם של שם עצמו לא היה ידוע מקודם עד לאחר הבדיק' וכמו כן זה הא באמת מצד הרוב יהיה כשר רק שלא אזלינן בתר רובא אבל עכ"פ כל שבדקינן של שם וראינו דכשר הי' נימא דהוברר הדבר שבשעה שנתן הגורל היה ראוי זה לצאת ובכה"ג אמרינן בריר' והרי כל הפסול הוא דאמרינן שמא זה היה לשם וכמ"ש רש"י וע"ז שייך ברירה. ולכאורה רציתי לומר כיון דכתיב ולקח את שני השעירים בעינן שיהיו שווים בשעת הגרלה והרי בעת הגרלה לא ידענו וכעין מ"ש התוס' ר"פ כל הגט דבכתיבת הגט בעי שיהי' כריתות בשעת הכתיבה ואף למ"ד ברירה נפסל אך זה אינו דכאן בעת הגרלה השני שעירים שוים דעל שניהם יש חשש טריפות וא"כ אח"כ כשנתברר שאחד מהם כשר אותו שנבחר לשם הוא הקדוש ושייך ברירה והיא קושיא נפלאה לפענ"ד. אך נראה דל"ד דכאן כל שיש ספק אם הי' טריפה מקודם א"כ לא מצד התערובות נולד הספק דכל בהמה יש עליו ספק שמא טריפה היא וא"כ בכה"ג לא אמרינן ברירה ושפיר דייק הש"ס דע"כ אזלינן בתר רובא וז"ב ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים דשעיר עזים הוא לאחר שנה ועיין מלמ"ל פ"א ממעשה הקרבנות הי"ד שהאריך בזה ולפ"ז כאן דכתיב שעירי עזים א"כ יקשה קושית התוס' שהקשו לענין פרה אדומה דמנ"ל דאזלינן בתר רובא דלמא משום דמוקמינן אחזקה דלמ"ד טריפה אינה חיה בשחיתה יב"ח ע"כ דאינה טריפה וא"ל כתירוצם דהו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה דלא הוה חזקה דזה אינו דהא התוס' כתבו בעצמם דכל דהוה ספק שמא אינה טריפה ושמא נטרפה אח"כ כשר ע"ש לענין סרכות הריאה וא"כ כאן דהוה ספק שמה אינה טריפה ואת"ל טריפה שמא זו אינה מן השם וכמו שהיו באמת ע"פ הגורל א"כ בכה"ג ודאי כשר ואף להס"ד דלא אזלינן בתר רובא מ"מ ס"ס עדיף מרוב כמ"ש הרשב"א וגם לפמ"ש האחרונים דס"ס הוה רובא דאיתא קמן ורובא דאיתא קמן לכולי עלמא אזלינן בתר הרוב וכדאמרו בריש הסוגיא אימר דאמרינן כגון רובא דאיתא קמן וא"כ מה פריך הש"ס דאין הגורל קובע הא מ"מ הוה ס"ס וכשר והיא קושיא נפלאה וגדולה ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מעביוה"כ דאם היו טריפה המשתלח דפסול משום דכתיב יעמד חי ועיין לח"מ ומלמ"ל שם דהקרא דיעמד חי היינו אם נטרפה לאחר שהגריל ואני הוספתי בזה דברים דלפי מה דדרשו מיעמד חי דצריך להיות חי עד שיזרק דמו של חברו א"כ שוב אם נטרפה לאחר שהגריל כיון דאינו ראוי לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו לכך פסול ולפ"ז בזה לא שייך חזקה דהוה כעין דאמרו בגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וביאור הדברים דהחזקה על להבא לא שייך רק על העבר ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ז שהאריך בזה לבאר מחלוקת ר"מ היווני עם ר"ת בקדושין דף מ"ה ולפ"ז לא שייך חזקת כשרות דהא אנו חוששין שמא נטרף אח"כ. אך זה אינו דמלבד דא"כ לא הוצרך הש"ס לטעם דאין הגורל קובע וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל שם אף גם דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד בהא דאמר אביי ולא שני בין איסור לסכנה וכו' וביאר הרשב"א דנחלקו בספק הבא במקרה אבל בספק הבא בתולדה לכ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא ע"ש ונתבאר מדברי הרשב"א דהא דספק מה"ת לחומרא לשיטתו הוא דוקא בספק הבא בתולדה אבל בספק הבא במקרה לכ"ע מה"ת לקולא וכ"כ בשב שמעתתא שמעתא א' פ"ד ובתשו' הארכתי בזה ולפ"ז כאן דעל לעבר איכא חזקה רק על להבא חיישינן שמא יטרף א"כ הו"ל ספק הבא במקרה ולא חיישינן והרי הרשב"א הקשה מכאן על הרמב"ם דס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ מנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ לפ"ז גם להרשב"א קשה דהא הוה ספק הבא במקרה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכמ"ש. אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דראב"י אזיל לשטתי' דס"ל בחולין דף ס"ז דהלכה טריפה יולדת ומשבחת וא"כ מכ"ש דס"ל טריפה חיה וכמ"ש התוס' בחולין דף ק"א וא"כ לא שייך להעמידו בחזקתו דהא טריפה חי' ס"ל ושפיר דייק. וראיתי בספר ל"א בחולין שם שהביא בשם אור חדש שכתב ליישב דלכך לא יליף ראב"י מיעמד חי דלדידיה לא ממעט מיעמד חי טריפה כמו דאמרו בחולין דף ק"מ טריפות מחי' נפקא הניחא למ"ד טריפה חיה ומשמע דלא ממעט מחיות וה"ה מיעמד חי ע"ש ולפענ"ד נראה דיש לומר דשאני כאן דכתיב יעמד חי ומשמע דבעינן שיעמוד בחיותו שהיה עד עתה והרי אף למ"ד טריפה חיה מתנוונת והולכת וסופה למות וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ח. אמנם בגוף הדבר שכת' הרמב"ם דשעיר עזים היינו בן שתי שנים וכ"כ הרע"ב במנחות פי"ג משנה ז' ומזה הוצאתי דביוה"כ דכתיב שעיר עזים הוא עכ"פ לאחר שנה אני תמה דהא ביומא דף ס"ה מבואר בהדיא דשעיר דהגרלה דיוה"כ פסול אם עברה שנתה וכדאמרו שם היא גופא חטאת שעברה שנתה ומהתימה על הכ"מ שכרכר בזה אי שעיר עזים הוא בן שנה או יותר ולא הביא דברי הש"ס הנ"ל וביותר תימה על המלמ"ל שרמז לדברי רש"י ביומא דף כ"ה ולא הרגיש בזה דמשם סתירה גדולה דשעיר עזים ע"כ דהוא בן שנה ודו"ק היטב וצע"ג. שוב ראיתי במרכבת המשנה פה מעיוה"כ שגם הוא מישב דיעמד חי ממעט טריפה אליבא דמ"ד טריפה חיה וכתב שבחולין אזלינן למ"ד טריפה חיה ובאמת שכן הוא דראב"י לשיטתו אבל כבר כתבתי דיעמד חי ממעט אפי' למ"ד טריפה חיה ודו"ק:
וכעת אני תמה דאם נימא דיש חילוק בין שעיר לשעיר עזים וכפי גרסת הכ"מ דשעיר עזים בן שנה ושעיר סתם בן שתים א"כ מה קאמר הש"ס ביומא דף ס"ב ע"ב למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא שעיר הנעשה בחוץ שעיר סתם והוא בן שתים ושני שעירים היו בן שנה דהא שעיר עזים כתב רחמנא והוא פסול כמבואר ברמב"ם שנה דכל מקום שנאמר בן שנה ומביא בן שנתים פסול ודו"ק וצ"ע. ודרך אגב אומר מה דאמרו בירושלמי פ"ב דכלאים איזה צד ממעט או פוחת מרובע או מוסיף על הסאה לא כן אמר ר"י כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מ"ע. והנה מריש דברי הירושלמי משמע דבדרבנן מותר לבטל איסור אף שיש לו עיקר בדאורייתא אבל מסיום דבריו שאמר וכאן אינו רק משום מ"ע וא"כ כל שמרבה הרי הסיר המ"ע א"כ אין ראיה וי"ל בדרבנן ג"כ אסור לבטל כל שאינו משום מ"ע רק איסור מצד עצמו ולכך לא הובא בפוסקים עיין בב"י סי' צ"ט ולא נסתייעו מזה:
והנה בהא דאמרו וכ"ת מה אכפת לן הא אין הגורל קובע לעזאזל עד שיהיה ראוי לשם ולכאורה קשה במה דקאמר וכ"ת לא אכפת לן דלמה לא יהי' אכפת לן והא בע"מ פסול אף שהומם אחר שהגריל מקרא כדאמרו ביומא דף ס"ג וא"כ מכ"ש טריפה קודם שהגריל דהרי מצינו דחמור טריפות מבע"מ דהרי בעוף אין תמות וזכרות וטריפות פסול כמ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח ה"א ואף דהכ"מ לא מצא מקורו אבל הרי הרב הרמב"ם אומר כן ועיין לקמן שכתבתי מקורו וא"כ בשעיר המשתלח דבע"מ פוסל אף שהומם לאחר שהגריל מכ"ש דטריפה פסול. אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה יו"ד דנולד בה אחת מהטריפות האוסרות אותה באכילה אסור לגבי מזבח משום הקריבהו נא לפחתיך וביארתי לקמן דברי רבינו עפ"י דברי הש"ס במנחות דף וא"ו דיש שלשה קראי דממשקה ישראל הוא היכא דאין לו שעת הכושר ומכל אשר יעבור בהקדישה ולבסוף נטרפה כשר לכך אצטריך מן הבקר וכתבתי שם דלפמ"ש הרמב"ם דרק ספק דרוסה הוא אסור ולא שאר טריפות דהוא הל"מ א"כ ז"ש רבינו דאם נולד אחת מהטריפות והיינו דהיתה לו שעת הכושר וגם הקדיש ולבסוף נולד אסור לגבי המזבח משום הקריבהו דמן הבקר לא אתי על טריפה דאינו דרוסה שאינו מפורש בקרא רק כיון דלהדיוט אסור מהל"מ וא"כ אינו בדין שיהיה להדיוט אסור ולגבוה מותר משום הקריבהו וא"כ הוא בכלל מן הבקר להוציא טריפה ודו"ק. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר ברור דבשעיר המשתלח כיון דאינו בכלל קרבן הנקרב בפנים א"כ לא שייך הקריבהו נא לפחתיך וא"כ יש לומר דשאני בע"מ דמאיס וכדאמרו ביומא ואף דבעוף לא אכפת לן הוא מגזירת הכתוב אבל בבהמה כל דאינו מאיס ואינו לגבוה לא אכפת לן ולזה אמר דבעי ראוי לשם. אך עדיין קשה הא עכ"פ מן המשקה לישראל שייך בזה וגם מאשר יעבור תחת השבט דהא להס"ד דלא אזלינן בתר רובא חיישינן שמא היא טריפה מן הבטן ולא הי' לו שעת הכשר וגם אינו עובר תחת השבט והנה מצד שאינו עובר תחת השבט דהנה רש"י פירש דאינה עוברת שאין לה חיות ע"ש במנחות ובאמת בחולין דף קל"ו לא פירש כן. וכפי הנראה רצה ליישב קושית התוס' דא"כ גם מארכובה ולמטה שאינה עוברת ג"כ פסול ע"ש בחולין קל"ו ובבכורות נ"ז ולכך פירש כאן דהכוונה שאינה עוברת משום דאין לה חיות והיינו משום דמן הארכובה ולמטה ניהו דא"י לעבור ברגליו אבל יש לה חיות לעבור משא"כ מארכובה ולמעלה דא"י לחיות ולפ"ז כאן ר' אחא בר יעקב אמר כן והרי הוא ס"ל בדף נ"ז דהלכה טריפה יולדת ומשבחת א"כ שוב לא שייך כל אשר יעבור תחת השבט. אך עדיין קשה מהך דמשקה לישראל.
אך לפמ"ש למעלה דכל שיש שנה משנולד לא אכפת לן דיש ס"ס וא"כ אף שכתבתי ששעיר הוא בת שנתו כדאמרו גזירה משום חטאת שעברה שנתה ע"ש ברש"י אבל עכ"פ יש לומר דביוה"כ עצמו נולד והוא בן שנתו ושוב ל"ח דטריפה דהא עבר יב"ח ובקדשים בעינן מעל"ע אבל עכ"פ עבר יב"ח וצ"ע בזה. ומיהו בלא"ה יש לומר דגם ממשקה ישראל לא שייך בזה דהא אינו נקרב בפנים ולא שייך בזה ממשקה ישראל. אך בגוף דברי הרמב"ם שכתב דאם נולד בה אחת מהטריפות האוסרות אותה לאכילה פסול לגבי מזבח שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והכ"מ תמה הרי קרא מפורש דמן הבקר להוציא הטריפה לפענ"ד הדבר ברור דהנה מבואר ביו"ד סימן נ' דכל שנולד ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה ועיין ש"ך וכרו"פ ופר"ח ותב"ש סי' כ"ט ולפ"ז ל"מ אם נימא דאם נולד ריעותא אינו רק מדרבנן אסור וכמ"ש הכרו"פ שם א"כ יש לומר דזה שחידש הרמב"ם דאם נולד בה אחת מהטריפות היינו לא שהוא טריפה בבירור רק שנולד ריעותא מחיים א"כ בכה"ג אסור מדרבנן באכילה ושוב אסור מדרבנן לקרבן משום הקריבהו ומדוקדק לשון נולד ואף אם נימא דהוא מה"ת ג"כ אתי שפיר דעכ"פ טריפה בבירור אינו רק שנולד טריפות והיינו ריעותא שיש לחוש שיטרף ולכך אסור מה"ת וזה נראה לי לכוין בדברי הרמב"ם במ"ש שכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר מיני טריפות יש ספק שמותרין והיינו לפמ"ש דדרוסה שכיח יותר או דהו"ל ספק בשחיטה משא"כ שאר טריפות לכך ספק דרוסה חמור יותר ועכ"פ דברי רבינו נכונים:
ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דכתב המלמ"ל דיעמד חי איצטריך היכא דנטרף אחר שהגריל והקשה בשו"ת יריעות אהל סי' כ"ה דממנ"פ אם הטריפות ניכר לא גרע מבע"מ דפסול ואף אחר שנגרל ואם לא ידוע מנא ידעינן דנטרף כיון דאי אפשר לבדוק וכמ"ש בש"ס וכ"ת דבדקינן הא לא הי' מגיע להר והיא קושיא עצומה ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת הרמב"ם דאם נולד בה טריפות היינו ריעותא מחיים וא"כ בכה"ג אינו בע"מ ולא שייך מאיס דאינו רק ריעותא וניהו דבחזקת איסור הוא מכל מקום לא פסול משום בע"מ ופסולו משום יעמד חי. אמנם עדיין קשה למה יפסל משום יעמד חי הא ע"כ לא שייך לומר דנולד ריעותא מחיים לענין השחיטה אינה מתרת דהא אתחזק איסור אבל לענין עזאזל דאינו ענין אכילה והקרבה למה יאסר ואדרבא הא ניהו דנולד ריעותא אבל מכל מקום יש לו חזקת חיות ומהראוי לומר כמו שחי עד הנה כן ראוי לחיות ומה ענין חזקת אבמה"ח לזה ואדרבא אם הוא בחזקת אבמה"ח א"כ ע"כ שהוא חי וא"כ שוב יש לו חזקת חי וגם אינו זבוח לא שייך לענין זה שלא יחיה ואף מחזיקין מאיסור לאיסור לא שייך בזה דאינו זבוח לא שייך לחזקת חיות ואדרבא בעוד שאינו זבוח שייך חזקת חיות. אך נראה כיון דנולד ריעותא שיש לחוש שמא היא טריפה וטריפה אינה חיה והיינו דחיותה אינה חיים א"כ ל"ש להעמיד על חזקת חיים דיש לחוש שמא היא טריפה מן הבטן וחיותה לא מקרי חיות והרי אף שטריפה ודאית חי' יב"ח אמרינן דמ"מ טריפה היא ואינה חי' והיינו דחיותה אינה חיות והוא כזנב הלטאה אף דמדברי רמ"א בסי' נ"ז בשם הרשב"א לא משמע כן מכל מקום לפענ"ד נראה הענין כך ועיין בחידושי הר"ן ר"פ אלו טריפות דנחית לזה ואף דהוא דחה דהא ספק טריפה כל שחי יב"ח אינו טריפה היינו משום דכל דחזינן דחי יב"ח אמרינן דאינו טריפה כלל ואוקמינן בחזקת רוב בריות שאינן טריפות אבל כל דיש לחוש שמא טריפה ולא ראינו שחי יב"ח י"ל דהוא טריפה וחיותו אינו חיים כלל. ובזה ממילא מיושב מה דראב"י לא למד מקרא דיעמד חי דהא הוא ס"ל טריפה חיה וא"כ שוב יש לו חזקת חי ובזה אתי שפיר הא דאמרו וכ"ת מה אכפת לן והקשיתי דהא בע"מ פוסל וה"ה טריפות ולפמ"ש י"ל דזה דוקא טריפות שנולד עכ"פ ריעותא אבל כל דלא חזינן שום ריעותא אף דלא אזלינן בתר רוב להס"ד אבל מ"מ מה אכפת לן ודו"ק היטב:
והנה בשו"ת יריעות אהל רצה ליישב קושיתו הנ"ל על המלמ"ל דהרי שיטת הרמב"ם בפ"ה משחיטה ה"ח דבדרוסה אם ראינו שדרס ואין הדריסה ניכר מבחוץ דטריפה וא"כ אתי לכה"ג שאינו ניכר מבחוץ דצריך בדיקה בפנים וא"א למבדק בשעיר ולכך טריפה ודחה דזה אינו רק ספק טריפה וספק טריפה אינו רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם דספק אינו רק מדרבנן אסור וא"כ ל"ש קרא דיעמד חי ע"ז ע"ש שהאריך ולק"מ לפמ"ש כל דנולד ריעותא מחיים אסור מה"ת ובפרט בספק דרוסה וכמ"ש:
ובזה מיושב מה שהקשה עוד על הא דאמרו במנחות שם דמקרא דאשר יעבור ה"א דאקדשה ולבסוף נטרפה אינו פסול וקשה ממנ"פ אם ניכר פשיטא דבע"מ פסול אף דנעשה אח"כ ואם לא ידע מנא ידע ולפמ"ש אתי שפיר דאיצטריך להיכא שנולד ריעותא ואינו טריפה גמור והנה מה שהאריך שם המחבר ליישב דברי הרמב"ם פי"ח ממעה"ק שכתב בהלכה י"א דלאחר ווידוי פטור מכרת אבל קודם ווידוי חייב והראב"ד השיג עליו דגם קודם ווידוי נתמעט מקרא דלד' ובלח"מ ביאר באורך כוונת הראב"ד. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דממעט שם פרה מאהל מועד אף דהיא תמימה מזה הביא רש"י ראיה דאין הטעם בקדשי בה"ב משום דהם בעלי מומים דא"כ פרה דהיא תמימה וא"כ לא הוה משום דמתפיס תמימין לבדק הבית דעובר בעשה. אמנם לפענ"ד נראה דהא כל הטעם דמתפיס תמימים לבה"ב דעובר בעשה וא"י מידי מזבח לעולם מצאתי בחידושי הרשב"א בגיטין דף ל"ט גבי המקדיש עבדו דהוא משום דכיון דתמימין מועטים כדי שלא יפסיד המזבח לכך אמרו שאינו יוצא מידי מזבח ע"ש ועיין תמורה דף ל"ז ולפ"ז יש לומר דלכך עובר בעשה ג"כ דממעט מהמזבח קרבנות ולפ"ז לכך בדה"ב אינו ראוי למזבח דע"כ הן בע"מ ולפ"ז פרה בודאי מעט מן המעט היא ודמיה יקרים שקשה למצוא א"כ שוב להיפך ג"כ אינו ראוי למזבח דהא ממעט מתורת פרה ומי יודע אם ימצא ולפ"ז בשעיר דבעי שיהיה ראוי לשם א"כ לא מקרי ממעט מקרבן דהא גם זה צורך קרבן הוא ואין למעט שעיר כמו דממעט קדשי בדה"ב דשאני קדשי בה"ב דע"כ הוא בע"מ ואינו ראוי למזבח דאם הוא תמים הרי עובר בעשה אבל שעיר דאסור להיות בע"מ א"כ באמת ראוי למזבח וא"ל דא"כ הו"ל מתפיס תמימים לבדה"ב דזה אינו דהא כיון דאין קובע לעזאזל רק עד שיהא ראוי לשם א"כ גם זה צורך השם הוא וא"כ לכך לא נתמעט מלד' רק קדשי בה"ב ולכך קודם הוידוי חייב דעדיין ראוי לווידוי וא"ל כל דהוקבע כבר הגורל והשם כבר נקבע א"כ שוב אינו צורך הקרבן וא"כ הו"ל מתפיס תמימים לבדה"ב דזה אינו דהא באמת הוא תמים ואסור שיהי' בע"מ וא"כ ראוי לבא למזבח ואינו מקרי מתפיס תמימים לבדה"ב כיון דהיה צורך לקרבן שוב ראיתי שגם הצ"ק בזבחים שם דעתו כן דהך מתניתין ס"ל דלד' אינו ממעט רק קדשי בדה"ב ולא שעיר המשתלח רק לאחר ווידוי ע"ש והרמב"ם פסק כן ובעהמ"ח הנ"ל כתב דזה דחוק דהשתא קדשי בה"ב דעכ"פ מקרי קרבן ד' ואפ"ה אמעט מלד' מכ"ש שעיר המשתלח דאינו קרבן ד' כלל ולפמ"ש הדברים ברורים כשמש וכמ"ש ודו"ק היטב:
והנה במ"ש למעלה בדברי הרמ"ר בתמורה אמרתי לבאר דברי הגה"א בחולין פגה"נ אות ל"ג שכתב בשם הר"ר יעקב צרפתי כששחט שלשה אווזים ונתנבלה אחד ונתערבה בין השחוטות ולא הוכרה הנבלה וצוה להשליך אחד ואמר אבא מרי כי שגגה גדולה שגג ולפמ"ש אתי שפיר דברי הר"י הצרפתי דכיון דלא הוכר האיסור כ"א בתערובות שוב שייך ברירה. ובזה נכון מה שמסיים שם והרי"ץ הצרפת כתב שהמורה הורה כשורה וקי"ל אין ברירה והדברים סתומים ולפענ"ד שצ"ל דיש ברירה וכפי הנראה שהר"ר יעקב הצרפת כוונו לר"ת ששמו רבינו יעקב הצרפת ורי"ץ הצרפתי הוא הר"י הזקן ז"ל ושפיר כתב דר"י הזקן ס"ל דקי"ל יש ברירה ועיין ר"ן ר"פ השותפין כנלפענ"ד בכוונת הרר"י ודו"ק שוב ראיתי במרדכי ביצה פ"ק אות תרמ"ו שהביא הך מעשה בשם ר"ת והוא ר' יעקב הצרפתי וגם בב"י סי' ק"ב מביא הך מעשה בשם שערי דורא וחפשתי בש"ד ומצאתי בסי' מ"ם שם מוזכר הך שמביא הב"י משמו ובהגהות שם אות ב' מביא הך דר"י הצרפתי אך לבסוף כתב בשם הרב ר' יודא הכהן שהצרפתי לא הורה כשורה דקי"ל אין ברירה ונהניתי עד מאד שכוונתי להלכה שכיון שר"י הכהן פסק דאין ברירה ולכך לא מועיל השלכת אחד ובהגה"א נדפס בטעות וצ"ל שלא הורה כשורה. והנה בהא דמבואר בסי' קכ"ז סוף סעיף א' ביו"ד בהג"ה השני' באחד שאמר לשותפין נתנסך יינכם ואחד שותק והב' מכחישים דלזה ששותק אסור ולשני המכחישו ולכל העולם שרי נראה לפענ"ד דגם לזה ששותק יכול לברר חציו והחציו השני מותר דהא שייך ברירה כל שהאיסור בתערובות ועל חציו השני לא נאמן הע"א ואף דנאסר מכח חציו ששתק והוה לח בלח מכל מקום יכול לברר כיון דלא נודע איסור בתחלה. אך זה אינו דשאני התם דיש לומר שזה האיסור אבל כאן ממנ"פ או שנתנסך נתנסך כלו או לא נתנסך כלל וא"כ כל שנאמן נתנסך כלו ולא שייך ברירה וז"פ:
והנה ביום א' נח תרי"ז הקשה אותי הרב הגדול החריף מוה' יעקב יוטעס ני' בהא דאמרו בחולין דף ד' וליחוש דלמא האי הוא דשחיט שפיר ומשני במסמס לי' מסמוסי וע"ז הקשה אכתי ניחוש דלמא שחט הרוב שפיר וא"כ בטל חד בתרי ולדידן לא בטל דהו"ל דבר שבמנין או ד"ח דלא בטיל אבל הכותי אינו חושש לזה דאינו חושש רק לאיסור תורה וא"כ כל שבטל חד בתרי שוב הוא שפיר אוכלו ואנן לא מצינן לאכלו. ולכאורה דבר מושכל הוא. והשבתי דל"ק דמלבד דאינו ברור דהכותים ידרשו דאחרי רבים להטות קאי על האיסורים דבטל ברוב ובש"ס דילן מסקינן דאף רובא דאיתא קמן אינו רק הל"מ. אמנם אף אם נניח זאת מכל מקום כל שספק לנו אם אולי נשחטו כלם בטוב ועכ"פ רובם נשחטו כהוגן שוב הו"ל רק ספק דרבנן דהא מה"ת חד בתרי בטל וא"ל דהו"ל ספק דרבנן בהתגלגל דגוף הספק הו"ל ספק תורה דז"א דזה אם הי' נודע לנו שיש ספק אבל אנן מספקינן דלמא שחט כהוגן ושוב בודאי ספק דרבנן להקל ודו"ק:
ודרך אגב אבאר במה שהוגד לי בשם אבי מורי הרב הגאון ני' שנסתפק באם יש שלשה תרנגולות א' שכבר הוסר נצתן ושנים שלא הוסר ניצתן או להיפך ונודע לאחר שהוסר הנוצה שיש איזה טריפות בתרנגולות אחת מה דינו. ואמר הוא דיש לדמות למה דמבואר באם נחתך רובן דאמרינן דכל מה דנשתנה מקדמותו הוא מן הרוב וכמ"ש הט"ז סי' ק"א ס"ק י"ג וה"ה בזה מה דהוסר הנוצה הוא מן הרוב והאיסור נשאר במה שלא הוסר הנוצה ומותרת. ואני אמרתי דל"ד דשם אינו עומד לחתוך בענין זה שלא יהיה חתיכה הראויה להתכבד אבל הנוצות שהוסרו כל התרנגולות עומדת לכך ואוסרת כלן ומידי דהוה אם היה איזה מהם כבר נתבשלו או נצלו והמקצת נשאר עודנו חי בלי בישול האם נאמר שזה מקרי נשתנה וז"ב לדעתי. והנה הרב מוהר"פ קארפ ני' אמר דלדעתו בלא"ה מותר דכיון דלא נודע האיסור רק לאחר שהוסר הנוצה א"כ הו"ל ספק חתיכה הראויה להתכבד ומותרת ושאני התם דבתחלה קודם שנחתך היה האיסור מבורר והי' חההר"ל משא"כ הכא. ואני אמרתי דשאני כל ספק חהר"ל דיש ספק אם בעצמם החתיכה הלז אי הוה חהר"ל עד"מ קורקבן שנסתפקו אי מקרי חהר"ל אבל כאן דבאמת בעצמותו הוה חהר"ל רק דכ"ז שלא הוסר הנוצה מחוסר מעשה ואינו ראוי להתכבד א"כ כל שהספק שמא הוא האיסור באותן שכבר הוסר הנוצה הרי הוה חהר"ל גמור ודוק.
והנה במה שהארכתי למעלה אי שייך ביטול בבא לעולם בתערובות אמרתי במה שמקשה המלמ"ל פ"ז ממעילה בהא דאמרו ביומא דף נ"ה ע"ב גזירה משום חטאת שמתו בעליה והקשה דלבטול ברובא ובאמת דהוה בא לעולם בתערובות והיינו דבעת שמביא קרבן ויש חשש שמא מת אחד א"כ בא לעולם בתערובות ולא שייך ביטול וכ"כ בספר יד דוד ביומא שם בשם נאות יעקב ומ"ש הוא להשיג דבמרדכי הובא באו"ח סי' ש"כ אינו מבואר כן באמת הכו"פ הקשה כן בסי' ק"ב ומחלק בין אם ההיתר ניכר בתחלה או האיסור והיתר אינם ניכרים ובאים כאחת וכאן ההיתר והאיסור אינם ניכרים וז"ב ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' דניחוש שמא ימות ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שמוקמינן בחזקת חי רק דניחוש שמא ימות א"כ עכ"פ ההיתר כיכר בודאי דגם האיסור עודנו היתר דמחזיקין בחזקת קיים ושוב בטל ברוב וז"ב ודו"ק:
לח
והנה התוס' כתבו שם דמכאן יש לדחות ולאוקמא כגון דמחי' בביתא דשישא והקשה המהרש"א דהא היה בחורבא ולא ידע אם היו בלי פרכוס וראיתי בספרי הרמב"ם שנדפסו בבארדיטשוב שם בפ"ה מרוצח נדפס איזה הגהות והקשה על המהרש"א דלא הבין כוונת התוס' דהתוס' כתבו דיש לדחות קאי על מה שהביאו מהך דחובשין אותו ודבריו תמוהין דהרי התוס' כתבו דמכאן יש לדחות והיינו על מה שנזכר כאן בשבועות וזהו דשמעון בן שטח ולא הך דחובשין אותו וע"כ הקשה יפה המהרש"א אבל ביאור כוונת התוס' היא כמ"ש דכל דלא ידע דפרכס ובלבל הרוח יכול להיות שזה הרגו בביתא דשישא ובא לכאן דהרי בלא"ה לא רצה לדונו רק באומדנא וא"כ עפ"י אומדנא נוכל לחייבו שבאמת מראין הדברים שהוא הרגו ונוכל לתלות שהי' בביתא דשישא ודו"ק:
וראיתי במחנה לוי בשבועות שם שהקשה לראב"ד דא"כ למה לא דנין ד"נ בשבת משום דהוה חילול שבת והא ע"י סייף לא הוה חילול שבת ממש דהא חיישינן שמא פרכס הרוח ובלבלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עפ"י רוב יש חילול שבת רק דבד"נ לא אזלינן בתר רובא אבל לענין חילול שבת אזלינן בתר רוב ועיין ברמב"ם דפוס בארדיטשוב שהמגיה שם הגיה בדברי הרמב"ם במקום שכתוב אם לא פרכס או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו דצ"ל ושחטו וחלילה להגיה ועיין ברדב"ז ח"א בלשונות סי' כ"ו ודו"ק:
שוב ראיתי במ"א סי' קכ"ח סעיף ל"ו דכתב ג"כ סברא זו דחיישינן שמא הרוח בלבלתו וע"ש במגן גבורים [[מגן גיבורים/אורח חיים/קכח#כו|ס"ק כ"ו] שמה שהקשינו שם משמעון בן שטח וכתבנו שכדומה שראינו קושיא זו באיזה מקום שהוא קושית התוס' בשבועות הנ"ל. אמנם בגוף דברי הראב"ד הנ"ל תמהני דאם נימא דגם לענין מזיד תלינן בזה א"כ יקשה בהא דאמרו בסנהדרין דף מ"ט מ"ט קטלית לאבנר א"ל גואל דם דעשאל הוה והרי שם הרגו ע"פ שדה ולא הי' ביתא דשישא וגם לא ראינו שלא פרכס וא"כ לא היה חייב עליו מיתה וכן קשה בעמשא שם שהרגו יואב ודלמא לא הרגו ובלבלתו הרוח וגם באוריהו דצוה דוד לתת אותו לפני החומה וע"ז כתיב אותו הרגת בחרב בני עמון וב"ש ס"ל דשולחיו חייב כדאמרו בקידושין דף מ"ג דשמאי ס"ל דיש שליח לדבר עבירה והיאך נתחייב מיתה מי ראה אם זה לא פרכס והרי הרגו ע"פ השדה ובודאי הי' שם הרוח וגם בהך דאמרו בסנהדרין דף ע"ח בהכהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזא"ז דכלם פטורים ריב"ב אומר דאחרון חייב מפני שקירב מיתתו ולמה לא ניחוש שמא הרוח בלבלתו. ואף דנאמר דמיירי בביתא דשישא ולא פרכס מה שאינו במשמע עכ"פ חזינן דריב"ב מחייב האחרון שקירב מיתתו וה"ה כאן עכ"פ זה קירב מיתתו אף דהרוח מסייעתו למות אבל עיקר המיתה בא ע"י מה שהרגו ועיין בפ"י בגיטין דף ע' ע"ב דהרגיש בהך דסנהדרין ופנה לדרך אחר ולא ידעתי מדוע שמזה ראי' ברורה להרמב"ם וגם בהא דאמרו שם דשור טריפה שהרג פטור ג"כ משום דאלו בעלים טריפה היו פטורין שור נמי פטור וא"כ כיון דכמיתת בעלים כך מיתת השור א"כ נצטרך שהשור יגח האדם בביתא דשישא ולא פרכס ומי ראה זאת וע"כ דזה דוקא לענין גלות ולא לענין מיתה. ובזה י"ל ע"ד הפלפול הא דחשדוהו שע"פ צווי דוד נהרג אבנר ואח"כ ידעו כל העם כי לא היה מהמלך וייטב בעיניהם ואיך חשדו לאדונינו דוד שיצוה להרוג אדם ולפמ"ש אתי שפיר דאפשר הי' להיות שיהרג ע"פ דוד המלך ע"ה דהרי כל אלו הרוצחים שאין מחוייבין מיתת ב"ד אם רוצה המלך להרגן הרשות בידו כמבואר פ"ב מרוצח ה"ד ולכך הוצרך דוד לקונן על אבנר ולהראות כי לא מלבו הית' זאת ודו"ק ועיין בשו"ת מהרי"ו סי' פ"ז שלא הביא ג"כ רק דברי התוס' בגיטין דדוקא בשוגג ולא הזכיר ג"כ מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ועכ"פ הרווחנו בזה הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דרוב לא מצינו במקרא רק מהל"מ וכדמסיק הש"ס בחולין שם וא"כ לענין ממון דלא הי' הל"מ וגם לפמ"ש הר"ן ריש פרק כלל גדול דאין עונשין מהלכה וא"כ מכ"ש דאין מוציאין ממון ע"פ הל"מ ולכך למדו בסנהדרין דף ס"ט דאזלינן בד"נ בתר הרוב דסד"א דלא ליזל בתריה ויעיין בחידושי הר"ן בסנהדרין שם ובזה נראה לפענ"ד במה שחידשו האחרונים דלכך הולכין בקנס אחר הרוב ונותנין לאבי הנערה וליחוש דלמא לאו אביו וכתבו דהוה רוב שכבר הוחזק והדבר צ"ב דמה בכך שכבר הוחזק והא סוף סוף אין הולכין בממון אחר הרוב ובשלמא מ"ש הרמב"ם דהאיסור בע"א הוחזק אתי שפיר דהא שם ע"א לענין עונש לא המני' התורה שמא משקר וכל שכבר הוחזק ולענין זה נאמן הו"ל כהוחזק משא"כ לענין ממון דחיישי למיעוטא לענין חזקת ממון א"כ מה יש בכך שכבר הוחזק הרוב הא סוף סוף יש מיעוטא ולפמ"ש יש לומר דכיון דעכ"פ הרוב הוה לשאר דברים ובזה אזלינן בתר הרוב ה"ה לענין ממון אזלינן בתר רוב וכעין זה כתב בהפלא' סוף פ"ק דכתובות ע"ש שהאריך בכלל זה דכל דלענין איסור מועיל הרוב אזלינן גם בד"מ בתר רוב ולפ"ז מכ"ש ברוב שכבר הוחזק. איברא דלפ"ז צ"ב במ"ש ר"פ אלו נערות שיש להם קנס ופירש"י אם אנסה אדם נותן לאביה חמשים כסף וקשה הא שם קחשיב הבא על הממזרת ועל הנתינ' ועל הכותית ועל הגיורת ועל השבוי' ועל השפחה ובכל אלו המעיין ימצא דעכ"פ רוב שכבר הוחזק בודאי ל"ש בהו דכ"ז שהיו בגיותן לא הוחזקו באב דרוב בעילות אחר הבעל בישראל נאמר וגם בממזרת לא שייך כ"כ רוב בעילות אחר הבעל ועיין במהרש"ל בפרק האשה בפסחים דף פ"א גבי ילדי זנונים ודו"ק שם וא"כ שוב אין הולכין בממון אחר רוב. ומיהו באמת כל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום חזקת ממון ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ סי' צ"א דכל שעכ"פ מגיע לאחד הממון לא שייך חזקת ממון דממנ"פ הוא מוכרח ליתן וא"כ כיון שעכ"פ מוכרח ליתן להן הקנס והיינו לאותן הפסולות וא"כ שוב נותן לאביה דלא שייך חזקת ממון ושוב אזלינן בתר רוב. ובזה אמרתי מ"ש רש"י דוקא אם אנס ולמה לא כתב במפות' וביותר הקשיתי דהא סיפא דהך משנה בח"כ מוקי ר"פ בסנהדרין דף ע"ב במפות' וא"כ למה לא פירש רש"י הרישא לענין מפותה ומצאתי בשיטה מקובצת שהעיר בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דמפות' דמחלה ואף בקנס מועיל מחילה לש"ס דילן כמ"ש התוס' ד"ה ועל וא"כ שוב אי אפשר לאוקמא במפות' דלא שייך חזקת אבהתי' ושוב אין הולכין בממון אחר הרוב דשייך חזקת ממון דלה אינו מגיע ולכך פירש"י שאנסה ודו"ק היטב. אמנם בלא פירש"י נראה לפענ"ד דבכל הני בודאי נותנין לה דאביה לא ידענו מנו וגיורת הוה כקטן שנולד ואף אם נתגייר אביה עמה מ"מ נראה לפענ"ד דהקנס מגיע לה ואדרבא מדקדוק לשון המשנה אלו נערות שיש להן קנס והי' למכתב שיש להם אם הי' קאי על האב ולהן הוא לשון נקיבה וע"כ דקאי עליהן ועיין בדף ל"ו במשנה גרסו ג"כ להן ובספרי רב אלפס הגירסא שם להם ויש ליישב ואכ"מ להאריך ואולי מ"ש רש"י דמיירי באנס' משום דבמשנה ממעט מנער' למעוטי קטנה והרי כל פתוי קטנה אונס הוא וגם בקטנה לא שייך מחיל' כלל דלאו בת מחילה היא ולכך פירש"י באנסה דאל"כ לא שייך למעוטי קטנה ובש"ס אמרו דהמשנה כר"מ אבל חכמים ס"ל דיש לה קנס ואין לה מכר משתביא ב' שערות משא"כ בקטנ' דיש לה קנס ומכר ע"ש:
והנה יש להסתפק באמה העבריה שנבעל' בבית רבה למי מגיע הקנס אם לרב או לאביה כיון דמעשה ידיה לרבה ומציאת' לעצמה אם מקרי זה מעשה ידי' ושייך לרבה או דלמא כמציאה דמיא וגם יש לומר דאביה לא מכרה לענין זה והרי גם מוכר עבדו לקנס אבעיא לן בגיטין דף מ"ב אם מועיל ומכ"ש שלא מכרה לענין זה ולדבר זה העירני אחד מתלמידי ולרוב הטרדא לא יכולתי לשום עין בזה אולי ימצא הדבר מבואר וצ"ע כעת ובמ"ש למעלה יש לומר הטעם דלכך דרשו לאבי הנערה ולא לאבי המתה משום דכל שמתה שוב נפטר מלתת לה רק לאב וא"כ דלמא לאו אביה הוא וצ"ל דהו"ל רוב שכבר הוחזק וכבר נודע דרוב שכבר הוחזק הוא דוקא כשצריכין לדון על הרוב לענין דבר אחר וכל שמתה אין לנו לדון עליו כלל ואין שום נ"מ לה עי"ז ועיקר הקנס נצמח מאתה לאביה ולכך כל שמתה פטור הבועל ודו"ק היטב.
והנה בהא דיליף ממכה אביו דאזלינן בתר רוב דדלמא לאו אביו וכ"ת דחבשוהו בבית האסורים ואפ"ה אין אפוטרופוס לעריות והקשו בתוס' דאכתי נוקמא בחזקת צדקת והנה בהיו' שנת תרי"א בכפר טריסקאוויטץ הקשה אותי הרבני המופלג מוה' אבלי ני' מדראהביטש דהא התוס' הקשו לעיל דניזל בתר חזקה וכתבו דכ"ז שלא ידענו רובא גם חזקה לא ידענו וא"כ ה"ה כאן וכמדומה שכבר הרגישו בזה אך אין לי שום ספר.
והוא טעות דלהס"ד דשמא במקום נקב קשחיט א"כ מה מועיל ב"פ הא כל הטעם דב"פ א"צ שחיטה משום דניתר בשחיטת אמו וכל דיש לחוש שמא נקב הי' במקום שחיטה והיתה אמו טריפה צריך שחיטה בפ"ע וא"כ גם בב"פ קשה היאך יאכל בשחיטה לא בשחיטת אמו ולא בשחיטתו ומיהו יש לעיין דאם נימא דטריפה אינה יולדת וגם אינה מעוברת משכחת לה שחיטה כגון שראינו שהיא מעוברת. ומיהו יש לומר דאולי נתעברה ואח"כ נטרפה אבל אכתי יש לומר דמשכחת לה שילדה בעת ששחטה וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים דעכ"פ אי אפשר לה שתלד אך לפ"ז יש לומר דעכ"פ פסח וקדשים דפסול זה פירש למיתה וזה פירש לחיים מתחת אמו פרט ליתום שוב קשה פסח וקדשים מא"ל ודו"ק. אבל אכתי קשה דהא האם עכ"פ כשרה לפסח אבל ז"א דהאם היא נקבה ועיקר הוא הב"פ ופסול לפסח אבל בחולין משכחת לה בב"פ וזה פירש למיתה וא"כ מדילדה ע"כ מוכח דלאו טריפה היתה וממילא הב"פ א"צ שחיטה וא"כ לכך פריך פסח וקדשים מא"ל ודו"ק היטב:
והנה לכאורה ק"ל למה לא יליף דאזלינן בתר רובא מבן סורר ומורה דניחוש שמא לא אביו הוא אך נראה דל"ק דעכ"פ זה מוחזק לו שהוא אביו והתורה הקפידה שבשביל שהוא רשע ואינו שומע קול אביו שמוחזק לו לאב א"כ אף שאינו אביו באמת עכ"פ הוא חושב שהוא אביו ואפ"ה אינו שומע בקולו ודו"ק:
ולכאורה רציתי לומר דשאני בן סורר ומורה דהוה רוב שכבר הוחזק והרי הוא אביו זה רבות בשנים ולכך אזלינן בתרי' אלא דזה אינו דלהס"ד דלא ידענו רוב כלל והוה ס"ל דבעינן דבר ברור א"כ גם רוב שכבר הוחזק ניהו דהוה רוב חשוב מכל רובא דעלמא מכל מקום ברור אינו וראיה דאל"כ איך יליף מאביו ואמו במכה והרי שם הוה ג"כ רוב שכבר הוחזק. ובזה מיושב היטב מה שהרמב"ם למד דאזלינן בתר חזקה מהא דמכה אביו ואמו ותמה הב"ש בסי' י"ח דבש"ס למדו דאזלינן בתר רובא והוא למד דאזלינן בתר חזקה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפי המסקנא דידענו דאזלינן בתר רובא והוה ס"ד דבעינן דבר ברור א"כ גם רוב שכבר הוחזק ל"מ דאם לא אזלינן בתר רובא מכ"ש דבתר חזקה לא אזלינן וגם מה מהני החזקה הא מ"מ אינו דבר ברור ולכך ילפינן דאזלינן בתר רובא ולפי המסקנא שוב אין ראיה ממכה אביו ואמו דאזלינן בתר רוב דשם הוה רוב שכבר הוחזק ולכך יליף הרמב"ם והוא מהירושלמי דאזלינן בתר חזקה וז"פ:
ואחר שנים רבות הגיע לידי שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' רמ"ו וראיתי שהקשה לו אחד קושיא זו דאיך ילפינן ממכה אביו ואמו דהא שם הוה רוב שכבר הוחזק ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דלא שייך לומר רוב שכבר הוחזק דהא קיי"ל בטוש"ע אהע"ז סי' ד' סכ"ט דהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר וא"כ מקרי רוב שלא הוחזק דהא האב יוכל לפסלו ולומר שאינו בנו ורק רוב מקרי דכל כמה שאינו אומר שאינו בנו הוא בנו וא"כ שפיר ילפינן דאזלינן בתר רובא וא"ל דהא כל שהוחזק ע"פ אב בכשרות אינו נאמן רק עפ"י סהדי כמבואר שם באהע"ז בהגהת רמ"א דזה אינו דזה דוקא לאחר שידענו שאזלינן בתר חזקה אבל מקודם שידענו דאזלינן בתר רוב א"כ מכ"ש דלא שייך חזקת כשרות וא"כ האב נאמן אף שאמר מקודם שהוא בנו ולכך שפיר יליף דאזלינן בתר רובא. אמנם לפי מה דמבואר שם דאם יש בנים לבן אינו נאמן גם על הבן א"כ שוב משכחת לה שלא יהיה נאמן כגון אם יש בנים לבן ואז שוב הוה רוב שכבר הוחזק ומיהו הרי בכל ענין התירה אמרה דמכה אביו ואמו מות יומת אף באין לו בנים ושוב הו"ל רוב גרידא ולא הוחזק ובאמת שצריך להבין דהא הו"ל התראת ספק דלמא האב יטעון שאינו בנו מיהו יש לומר דמוקמינן על חזקת כשרות דבודאי הוא בנו ולא יאמר האב שאינו בנו וגם כל שהספק להמותרה ג"כ לא שייך התראת ספק כמ"ש התוס' וכאן הרי התרו בו וקבל התראה וא"כ עכ"פ אמר שאעפ"י שהוא אביו א"כ לא מקרי התראת ספק ודו"ק. ועכ"פ בבן סורר ומורה דאמרו בן ולא איש ודאי לא מקרי רוב שכבר הוחזק דע"כ אין לו בנים לבן דאל"כ הו"ל איש וקטן אינו מוליד וא"כ שוב הו"ל רוב גרידא דלא מקרי הוחזק דהא הוה חזקה שלא נתבררה דהא יוכל לומר תמיד שאינו בנו וע"כ מחוורתא כמ"ש בראשונה ודו"ק היטב. והנה כבר נודע על פני תבל קושית דו"ז הגאון מוהר"צ מהלברשטאט דארוסה בת כהן דבשריפה היכא משכחת לה ודלמא לאו אביה הוא דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב וראיתי בכסא דהרסנא שכתב בשם אביו דו"ז הגאון ז"ל וכן ראיתי בהרבה אחרונים ומכללן בישועת יעקב סי' ה' דהא הו"ל רוב שכבר הוחזק ואזלינן בתר רובא. ולפמ"ש יש לומר דזה לא מקרי רוב שכבר הוחזק דהא בידו לומר עלי' שאינה בתו והו"ל חזקה שלא נתבררה בשעת' ודו"ק היטב. ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שע"ב שהביא קושיא בהא דאמרו דלמ"ד כיבוד אב משל בן אפילו זרק ארנקי של בן פטור וע"ז הקשה דדלמא לאו אביו ולגבי ממון לא אזלינן בתר רובא וכתב בת"מ שהוה רוב שכבר הוחזק ע"ש ולפמ"ש זה אינו דלא שייך רוב שכבר הוחזק דכל דבידו לעקור החזקה ולומר שאינו בנו הוה חזקה שלא נתבררה. אך לפענ"ד גוף קושייתו לק"מ דבאמת ע"כ לא שייך לומר דבממון לא אזלינן בתר רוב רק אם אנו מסופקים אם הממון של זה או של זה שייך לומר דבממון דיש חזקת ממון א"כ הוא של זה אבל כאן אנן לא מסופקים בהממון אם הוא של בן או של אב ואנן ידענו דהוא של הבן רק דאם הוא אביו חייב לכבדו וכיון דהרוב מגיד לנו שהוא אביו וחייב לכבדו וא"כ לא שייך כאן אין הולכין בממון אחר הרוב והא לא שייך כאן חזקת ממון כלל דהא אנן ידענו שזה הממון של הבן ואנן מסופקים שמא הוא חייב בכיבוד וכיון דהוא באמת חייב בכיבוד דלענין זה מועיל הרוב והוא אביו שוב לא מתחייב לשלם לו וז"ב כשמש וגם לפמ"ש ההפלאה בסוף פ"ק דכתובות בכלל הזה מיושב קושייתו אבל א"צ דהדברים ברורים כמ"ש וגם בדברי הפלאה הארכתי בתשובה אחרת ואכ"מ. שבתי וראיתי שקושית הגאון מוהר"צ מה"ש הנ"ל ל"ק דבאמת הוה רוב שכבר הוחזק וא"ל דבידו לומר שאינה בתו והוה חזקה שלא נתבררה דז"א דא"כ הוא בעצמו בא על זונה ונפסל לכהונה ואינו נאמן על עצמו לפסול מן הכהונה ולהיות רשע עובד עבודה ובכה"ג שהחזיק אותה לכשרה שוב אינו נאמן לפסלו כמבואר באהע"ז סי' ד' ע"ש. ובזה מיושב היטב קושית הת"ח דאמאי לא דייק הש"ס מכהנים ששמשו ע"ג המזבח ודלמא לאו כהן הוא ולפמ"ש אתי שפיר דזה הוה רוב שכבר הוחזק ואין בודקין מהמזבח ולמעלה והו"ל רוב שכבר הוחזק ואינו נאמן לפסול וראיתי להתב"ש שבש"ס בקידושין דף פ' מיישב קושית הב"ש סי' ט' הנ"ל דכל חזקות היינו שידוע בבירור שהיה כן ומוקמינן אחזקה שלא נשתנה וכאן אין ידוע בבירור רק עפ"י אומדנא ודבריו סתומים.
ולפענ"ד כוונתו עפמ"ש בעצמו בתב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ט דיש שני מיני חזקות האחת שנודעה חזקתו בבירור והשנית אף שלא נודע מכל מקום החזקנו הדבר בהיתר אף שלא ידענו חזקתו וא"א להוציא ומעתה ה"ה כאן מה שראינו שכרוך זה מורה שהוא בנו ואי אפשר להוציא מחזקתו עד שנודע ראיה ברורה אף שלא נודע חזקתו ובאמת שזה דבר חדש דסוקלין ושורפין על החזקות הוא בכה"ג שלא נודע חזקתו בבירור רק שהחזקנו הדבר כן עפ"י אומדנא ובזה מיושב מה שהקשה התב"ש שם דבירושלמי למדו מזה חזקה ובש"ס דילן למדו מזה לענין רוב ולפמ"ש אתי שפיר דזה ודאי חזקה כזו שלא נודע בבירור ודאי רוב עדיף ממנה וא"כ להס"ד דלא אזלינן בתר רוב מה מועיל חזקה כזו שלא נודעה בבירור אבל לפי האמת גם חזקה כזו א"א לסתור כ"ז שלא נדע בבירור. ובזה נראה לפענ"ד דשוב הוה רוב שכבר הוחזק דאף דבידו לסתור החזקה היינו אם החזקה הי' שהוא נודע לנו שהוא בנו שפיר שייך לסתור החזקה באמרו שאינו בנו אבל כאן אטו ידענו שזה בנו רק ממה שכרוך אחריו א"כ אף שזה אומר אח"כ שאינו בנו ונאמן לפסלו מכל מקום הרי ראינו אותו כרוך אחריו ומיהו זה אינו דיש לומר דמה שהיו כרוך אחריו מפני שאביו גופא חפה על אשתו ונהג עצמו עמו כבן ועכ"פ להס"ד דלא ידענו מרוב שפיר הוה חזקה שאינה מבוררת ודו"ק:
והנה במה שהקשיתי מבן סורר ומורה נתיישבתי באמת די"ל דשם הוה רוב שכבר הוחזק וא"ל דבידו לפסלו ולומר שאינו בנו דז"א דהרי כבר כתבתי דאם כבר החזיקו לבנו בחזקת כשרות אינו נאמן לפסלו כ"א בעדות כמבואר באהע"ז שם ולפ"ז שם דהביא את בנו לב"ד ואמר בנינו זה סורר ומורה א"כ החזיקו בבנו שוב אינו נאמן לפסלו ושוב הוה רוב שכבר הוחזק על ידו ג"כ שהוא בנו ושפיר קטלינן ליה ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים.
והנה בהא דיליף מרישא של עולה דרובא מה"ת והיינו דאל"כ שמא היא טריפה ראיתי בשעה"מ שהקשה בפי"א משחיטה על הרמב"ם והכ"מ פ"ב מאיסורי מזבח שכתב בהמה שנולדה מאחת מאיסורי טריפות שאוסרין אותה באכילה פסולין לקרבן הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתיך וכו' והקשה הכ"מ הא במנחות דף וא"ו ממעטינן מקרא וכתב דאינו רק אסמכתא בעלמא ע"ש והרי כאן מבואר דהוא מה"ת ע"ש וכמדומה שכ"כ באיזה מקום ולא ידעתי מקומו. ולפענ"ד נראה עפמ"ש הרמב"ם והובא בטור יו"ד סי' כ"ט אע"פ שכל הטריפות הל"מ אין כתוב בפירוש אלא דרוסה וכל ספק שיסתפק בדרוסה הרי אסור ושאר מיני טריפות בספק שיסתפק בהם מותר. וביאור הדברים דהרמב"ם ס"ל דהל"מ ספיקו להקל כמ"ש ביו"ד סי' רצ"ד ועיין כללי הספיקות להמנחת יעקב יעו"ש ולכך ספק הל"מ מותר ולפ"ז באמת כל הטריפות אף שהם הל"מ אבל מקרא דמן הבקר אי אפשר להוציא את הטריפ' דהא אין מה"ת רק דרוסה ולפ"ז הקרא באמת הוא על דרוסה אבל שאר מיני טריפות אינן רק אסמכתא בעלמא לענין קרבן ופסול משום הקריבהו נא לפחתיך והיינו כיון דהתור' הוציא טריפה דדרוס' מקרא דמן הבקר מסתמא כוונה לכל מיני טריפות דהרי עכ"פ הל"מ הי' על כל הטריפות וכיון שאסור באכיל' ממילא פסול לקרבן דקרא דמן הבקר אתי גם ע"ז דהרי הקריבהו נא לפחתיך והוא גילוי מלתא דגם זה בכלל מן הבקר להוציא טריפ' ואף שלא כוון הכ"מ לזה אבל עכ"פ דברי רבינו נכונים לפענ"ד:
והנה בשבת פרשת מקץ תרט"ו הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון מוה' ארי' ליבוש ני' ואעתיק לשונו רבו הימים אשר לא היה מצוי ד"ת בינינו ואמרתי להציע אשר עלה היום במצודת עיוני למצוא מקור לדברי הרמב"ם פ"ג ה"א מאיסורי מזבח שכתב וכן אם נולד בו אחד מסימני טריפות שאסור באכיל' הרי זה נפסל לקרבן וכתב הכ"מ נתבאר בפרק שקודם לזה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתיך והאי טעמא שייך גם בעוף. והנה מלבד שזה תמוה דהא בע"מ ודאי שייך בו הקריבהו נא לפחתיך ואעפ"כ אין תמות בעופות אם לא מחוסר אבר אף גם דלא הוסיף משה דבר מדעתו ונראה ראיה ברורה להרמב"ם מש"ס זבחים דף פ"ה ע"ב ואם איתא נכשיר נמי בנרבע הואיל וכשר בעופות וא"כ אם נימא אם איתא דטריפ' כשר בעוף הו"ל לר"ע לאפלוגי גם אטריפ' דתני שם במשנה ולימא אם עלתה לא תרד שכן כשר בעוף וע"כ דגם בעוף פסול וז"ב.
ושוב ראיתי דהיא ש"ס מפורש בתמורה דף למ"ד דאמרינן שם מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה ע"ש בסוגיא מבואר דעוף טריפ' ודאי פסול ע"ש והוא ברור עכ"ל. והנה לפמ"ש אין ראיה מזבחים דעכ"פ טריפות דדרוס' ודאי פסול בעוף ג"כ וא"כ לא הי' יכול ר"ע לחלוק על טריפה והיה צריך לחלק בין טריפה דדרוס' לשאר טריפות וגם מתמורה דף ל"א הנ"ל אין ראיה דודאי מדרבנן פסול להקרב' אבל מה"ת אימא דלא נפסול אך לפמ"ש אתי שפיר בלא"ה דהרמב"ם מוציא מקרא דמן הבקר וכיון דשייך הקריבהו נא לפחתיך ע"כ דהוא בכלל טריפ' שאסור מה"ת לגבי מזבח וכמ"ש ודו"ק. ולכאור' יש לומר להיפך מהא דפריך בחולין דף כ"א וכי מתה עומד ומולק ועיין רש"י שנדחק דבטריפ' שייך דרך מליקה בכך ע"ש אבל אם נימא דטריפ' אינו פסול בעוף אתי שפיר דלכך לא מקשה אלא וכי מתה עומד ומולק. אמנם לפמ"ש רש"י אינו מוכח כלל. אך לפענ"ד מוכח מהא דאמרו בדף מ"ם שם כגון שהי' חצי קנה פגום ולמה לא אמר דהיה פגום עד משהו מסוף הסימן וגמרו בשחיטת הסי' וא"כ כלהו בהדדי קאתיא וע"כ דגם בעוף פסול בטריפ' וא"כ גם בשחיטת חוץ לא מחייב בכה"ג דלא חזיא לפנים ודו"ק היטב. ובאמת שלפמ"ש החינוך מצוה ע"ג בטעם טריפה שאינו נאכל שזה מפסיד למי שאוכלו בגוף ע"ש וכן נראה מהמדרשים א"כ באמת לגבוה לא יתכן זאת שהרי כביכול לא שייך אכיל' בגבוה וע"כ כתב הרמב"ם כיון דלהדיוט אסור אינו בדין שיהי' כשר לגבוה דהקריבהו נא לפחתיך וכיון שהבשר הלז אינו ראוי לפחת ולשר אף כי לגבוה אף שלא שייך בו אכילה מכל מקום הרי זה אינו ראוי שיעל' על שלחן מלכים ואף כי לממ"ה ונמצא שעיקר הפסול הוא בשביל דהתור' מיעטה טריפה רק דהרמב"ם נתן טעם זה כדי שלא תקשה דלגבוה לא שייך הטריפות ודו"ק היטב (ועיין לעיל מ"ש בזה) איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו במנחות דף ה' והלא דין הוא ומה בע"מ שאינו אסור להדיוט פסול לגבוה טריפ' שאסור להדיוט אינו דין שפסול לגבוה ומדחה זאת הש"ס ואם איתא לימא הקריבהו נא לפחתיך ואולי יש לומר דבאמת מצד דברי קבלה דהקריבהו נא לפחתיך לא היינו לומדין פסול לקרבן שאף אם עלה תרד דזה אינו רק דברי קבלה ומכ"ש לפי מה דמסיק דטריפ' שאינו ניכר דלא שייך הקריבהו נא לפחתיך כ"כ ולכך באמת למדין מקרא דמן הבקר אבל הרמב"ם נותן טעם דלכאור' לא שייך הטעם דאסור להדיוט משום הפסד לגוף וזה לא שייך לגבוה לכך אמר דמכל מקום פסול כיון דלהדיוט אסור שייך הקריבהו נא לפחתיך ולכך פסלתו התורה ומה גם דהכהנים משלחן גבוה קא זכו וא"כ שייך ג"כ ההפסד לכהני ד' ובזה י"ל פרפרת נאה הא דיליף מרישא של עולה ומקשו התוס' דנילף מכל קרבנות דמקריבין בשבת ולפמ"ש יש לומר דנקט עולה לרבותא דה"א דבעול' לא שייך כלל טריפות כיון דאינו נגלה הטריפות וגם לא שייך בזה דיש הפסד לכהנים דהא עולה לגבוה כלה כליל ואפ"ה טריפה פוסל בה ודו"ק.
ובגוף דברי רבינו שכתב דעוף פסול ג"כ טריפה שחפש א"מ הגאון ני' המקור לפענ"ד זכיתי לש"ס מפורש במנחות דף וא"ו שם דקאמר טריפה שהותר' מכללה מה היא אי לימא מליקה בעוף ומדחה הא בע"מ נמי בעוף ולמה לא אמר דהותר מכללה לגבוה בעוף טריפה וע"כ דעוף טריפ' אסור לגבוה וז"ב והוא ראיה נפלאה ת"ל וראיית א"מ הגאון ני' יש לדחות דהרי באמת הש"ס מקשה ת"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשני דה"א בטריפ' היכא דלא היתה לה שעת הכושר ולפ"ז בביצת אפרוח טריפה שלא היתה לה שעת הכושר וגם נטרפה קודם הקדוש' זה ודאי פסול וגם מהך דזבחים אין ראיה דאכתי לא מצי ר"ע להתיר טריפה בכה"ג וזה ודאי פסול מקרא ועיקר כוונת הרמב"ם שנולד טריפות שאינו גלוי ומכל מקום כל שאסור להדיוט שייך הקריבהו נא לפחתיך וכמ"ש ודו"ק היטב אבל ראייתי נכונה דעכ"פ הותר מכללו שייך בטריפות שאינו נגלה או שהקדיש ולבסוף נטרף והיתה לו שעת הכושר וע"כ שכלם פסולין לגבוה אף בעוף וז"ב ודו"ק.
והנה במה שהארכתי לעיל ברוב שכבר הוחזק ארשום מה שבשנת תרכ"א כ"ב למב"י היה אצלי הרב החריף מוה' ראובן ר"פ ני' והקשה בהא דאמרו בסנהדרין דף ס"ט בבא עלי' אביה וע"ז הקשה דמה משני הא אי לאו דאזלינן בתר רובא בד"נ שוב גם באביה ל"ש להיות מומת על ידה דדלמא לאו אביה הוא והנה לפמ"ש הר"ן שם בתחלת הסוגיא דכל דא"א אזלינן ב"ר אף בד"נ א"ש ודו"ק. אמנם בלא"ה אמרתי דהנה האחרונים הקשו בחולין דיליף דאזלינן בתר רובא ויליף מקרא ואמאי לא יליף מבן סורר דבעינן שיאמרו בנינו זה סו"מ ודלמא לאו אביו הוא ואמרתי כיון דהתורה האמינה לאב באם אומר בני הוא וא"כ הו"ל כשני עדים ועדיף מרוב והו"ל כודאי ולפ"ז גם כאן שפיר מומת על ידה דניהו דנימא גבי מקלל ומכה אביו דלמא לאו אביו ומיירי דלא הוחזק מפי האב או שהבן מכחיש ונאמן לגבי עצמו לומר שאינו אביו ויכול אדם לטעון נגד החזקה אבל עכ"פ אביה שפיר מומת על ידה דמיירי שהאב החזיק אותה שהיא בתו ושוב הו"ל כשני עדים לגבי עצמו ועדיף מרוב ודו"ק.
והנה בשנת תבר"ך כ"ח ניסן ב' אמור הגיד לי הרב מוה' וואלף בער שענקיל ני' מטראני קושיא בשם הגאון שערי תורה למה לא יליף הש"ס דאזלינן בתר רובא ממה דכתיב אשר יתן מזרעו למולך ומנא ידעינן דזרעו הוא וזכורני שכבר כתבתי בזה אבל לא ידעתי מקומו וכעת נ"ל בפשיטות דל"ק דבאמת מצינו לומר דחבושין בבית האסורין ואי משום דאין אפטרופוס לעריות זה לגבי מכה אביו וכדומה דיוכל לטעון דלמא מ"מ אין אפטרופוס לעריות אבל לגבי המולך דהאב עצמו אומר ברי לי שבעל ופירש וברי לי שלא זינתה עם אחר פשיטא דחייב וז"ב ופשוט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |