שואל ומשיב/ד/א/י

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן י   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החילותי ללמוד בשנת תרכ"ח בספר בעה"ת וארשום מה שחדשתי בזה והחילותי בשער החמישי חלק א' אות א':

עיין מה שהקשה בגד"ת על התוס' ב"ב דף ע' דהקשו על דייני גולה דאמאי ס"ל דגובה כלו דנטעון ליתמי נאנסו והקשה הוא דע"כ דייני גולה ס"ל שטרא בידך מה בעי דלא כר"ח וא"כ ע"כ גם בנאנסו סברי דשייך שטרא בידך מה בעי וא"כ אין להם מגו דנאנסו ע"ש שהאריך. ולא זכיתי להבין דבאמת בנאנסו לא שייך סברת שטרא בידך מה בעי דאטו הוא צריך להאמין זאת עד שישבע הלה שנאנס וא"כ כל כמה דלא נשבע לא שייך סברת שטרא בידך מה בעי משא"כ החזרתי דאם החזיר לא היו לו להחזיר עד שיקח השטר מידו וז"פ וא"כ שוב מהימן במגו דאי בעי טעין נאנסו איברא דלעיל אמרו ולימא לי' שטרא בידך מה בעי א"ל ולטעמיך כי אמר נאנסו מי מצי א"ל שטרא בידך מה בעי הרי חזינן דגם בנאנסו שייך הסברא הלז אבל באמת הרגישו התוס' בזה בד"ה ולימא וכתבו דכי אמר לא מוכחא מלתא דלאו קושטא קאמרו דאעפ"י שהשטר בידו יכול להיות שנאנסו ע"ש וכוונתם כמ"ש וכתבו דעיקר הקושיא דאמאי יהיה נאמן בלי שבועה ויש להמתיק עוד דלפי מה שנראה מהגהת זקני הח"ץ ז"ל סי' ס"ט דענין שטרא בידך מה בעי הוא כמו תנאי שא"צ לשלם עד כי יחזיר לו שטרו ע"ש ובכסא דהרסנא האריך בזה וגם אני הארכתי הרבה בפרט זה א"כ בשלמא לענין החזרה הי' תנאי דלא יחזיר רק אם יחזיר לו שטרו אבל נאנסו מה שייך תנאי בזה אטו אם לא ירצה לשלם לא יארע אונס ואני תמה דהדבר מוכרח מצד עצמו דהרי רב עמרם בעי מר"ח אי מצי טעין החזרתי כיון דיש לו מגו דנאנסו או דלמא מצי א"ל שטרא בידך מה בעי והרי עכ"פ בנאנסו מודה רב עמרם דנאמן והרי שייך לשטרא בידך מה בעי וע"כ דנאנסו אינו ענין לשטרא בידך מאי בעי וא"כ שפיר הקשו בתוס' דלדייני גולה למה לא יהי' נאמנים במיגו דנאנסו דבנאנסו לא שייך שטרא בידך מה בעי א"כ יש להם מגו ולא הוה מיגו במקום עדים כמ"ש הרשב"ם דיכול למדחי בטענת נאנסו ולכך לא חש על השטר ועיין במהרש"א בתוס' ד"ה ולימא ודו"ק ולפמ"ש המפרשים דמיגו במקום עדים כל שהמיגו יהי' בעיקר עדים לא שייך מגו במקום עדים א"כ יש ליישב קושית התוס' ד"ה ולימא דכל דהיה יכול לטעון נאנסו ולא הי' עדים כלל דכל שנאנס פטור שוב לא הוה מגו במקום עדים ודו"ק. והנה מה שהקשה שם על הטור שכתב דבהודה אביהם שלא החזיר אין טוענין להו נאנסו דל"ש והקשה כיון דהודה שלא החזיר הרי הודה שלא נאנסו והאריך בזה ולק"מ דניהו שהודה שלא החזיר אכתי הי' יכול לטעון נאנסו ורק דלא יכול לברר תיכף שנאנסו ואיך נאנסו ואולי היה במקום רואים דצריך לברר שנאנסו ומה אנסי' דאונס צריך לטעון במה הי' האונס וכדומה וגם לא בפ"א נאנס וצריך בירור באיזה מקום ואיזה שעה וכמה היה האונס וכדומה. שם ח"א שער זיי"ן אות זיין עיין גד"ת שהאריך לתמוה על מ"ש התוס' בשבועות דף מ"א בשם סדר תנאים ואמוראים דמפרשי שמיפך שבועה היינו שכנגדו חשוד על השבועה דאמר מר בר ר"א מפכינן ולא קי"ל בזה כמר ברי' דר"א וע"ז תמה דאיך אפשר לומר כן דא"כ המשנה דשכנגדו חשוד על השבועה דמיירי בדאורייתא והרי לת"ק לא מפכינן ולא קיי"ל כמר בר"א וגם איך יתכן דבדאורייתא אם יהי' חשוד מפטר שכנגדו בלא כלום ובדרבנן יהי' שכנגדו חייב לשבע ובאמת שהדברים תמוהין. אבל לפענ"ד בסדר תנאים ואמוראים לא גרס כמו שהוא לפנינו דפליגי בשבועה דאורייתא רק דסדר תנאים ואמוראים מפרש דת"ק ומר בר ר"א נחלקו בדרבנן באם שכנגדו חשוד על השבועה דלת"ק בדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ומר בר"א גם בש"ד בחשוד מהפכינן על שכנגדו ולא קיי"ל כמר בר ר"א במיפך שבועה וא"כ ל"ק כל הקושיות וע"ז כתבו התוס' דבש"ס דילן הגירסא למעלה בדאורייתא לא מפכינן ומר בר"א פליג ע"ז ואח"כ אמרו בשכנגדו חשוד על השבועה אבל סתמא לא פירש כן ודו"ק:

שם אות ט' מה שהקשה הגד"ת דלתני גבי חמש פרוטות כדפריך גבי אונאה הנה בט"ז ביו"ד סי' קל"ג הקשה ג"כ כעין זה ובנקה"כ שם תירץ דתני ושייר ומה דפריך לענין אונאה משום דמיירי שם בענין אונאה יעו"ש א"כ לק"מ אמנם בגליון הש"ע שם ונקרא יד שאול הקשיתי מדברי התוס' גיטין י"ב. אמנם קושית הגד"ת ל"ק לפענ"ד דהרי לפי"ז יקשה הא בשני עדים חייב בודאי בפרוטה ולמה לא קתני וע"כ דזה פשיטא דהרי פרוטה חשוב ממון וכיון ששמואל אמר כל מקום ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה א"כ ל"צ למחשבי' ומה שנחלקו הוא דאין ע"א חשוב כשנים אבל לא בשביל דפרוטה ל"ח ממון רק דשבועה גלתה התורה דבעי טענת שתי כסף אבל לשמואל א"צ לחשבו דהרי דין עד אחד לשבועה כשנים ודו"ק:

שם אות י"ד מה שהקשה לשיטת הפוסקים דשעבודא דאורייתא ושבועת מודה במקצת לא משכחת לה רק בשמחל השעבוד או דאין לו קרקע א"כ סוגיא דסלעין דינרין במה מיירי דאף אם נימא דהשתי סלעים דכפר הו"ל מלוה ע"פ מ"מ הו"ל כפירת שעבוד קרקעות וא"ל דמיירי דמחל השעבוד או שאין לו קרקע דא"כ היאך קאמר א"נ משום דהו"ל ש"ק הא כל שמחל השעבוד או שאין לו קרקעות לא הוה ש"ק ע"ש. והנראה בזה עפמ"ש הה"מ פט"ו מאישות דכל שהגאונים תקנו שיגבה ממטלטלין שוב לא מקרי כפירת ש"ק בלבד ע"ש והקשה הלח"מ דא"כ הך סוגיא דסלעין ודנרין דאמרו דשטר הו"ל ש"ק היכי משכחת לה דהרי בחוב ודאי גובין ממטלטלין ע"ש שהניח בקושיא אך באמת ל"ק דעיקר סמיכת המלוה הו"ל על קרקעות דמטלטלין יכול להבריח ומה"ט מטלטלי דיתמי לא משתעבדי א"כ עיקר התביעה היא על הקרקעות וכעין דאמרו בכתובות דף מ"ג דנחלקו במה עיקר תביעתו ע"ש וכן האריך בזה באבני מלואים סי' צ"ו ע"ש ולפ"ז בהנך תרי דכפר שוב לא הוה רק מלוה ע"פ וא"כ אין סמיכתו על הקרקע יותר ממטלטלין דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים ומיני' דידי' אפילו מגלימא דכתפי' וא"כ שוב לא הוה ש"ק בלבד. איברא דא"כ קושית התוס' על מודה מקצת ל"ק דבמלוה ע"פ דאינו גובה ממשעבדי שוב לא הוה סמיכתו על קרקע יותר ממטלטלין וע"כ צ"ל דמ"מ גם מדידי' יותר סומך על קרקע שא"י להבריח מיהו זה אינו דכל שיכול למכור ואינו גובה ממשעבדי שוב אינו סומך על קרקע יותר ממטלטלין דגם הקרקע יכול למכור. אמנם נראה דבאמת מ"ש הה"מ דכל שיש מטלטלין וקרקעות לא מקרי כפירת ש"ק בלבד הוא משום דהרי גם כופר במטלטלין אף שמודה במטלטלין והו"ל כהודה בכלים ובקרקעות ולפ"ז במודה במקצת במלוה ע"פ שפיר הקשו בתוס' דעכ"פ כופר בקרקעות דניהו דמה שמודה מודה בכלים וקרקעות אבל מה שכופר עיקר כפירתו הוא בקרקעות דבמטלטלין כל שכופר ל"ח כפירה דעכ"פ כל שכופר יותר יכול להבריח מטלטלין מקרקעות אבל זה דחוק. אך לפענ"ד נראה בסברת הה"מ דניהו דמטלטלי בחוב ג"כ משתעבדי אבל לא שייך לומר שם שעבוד ע"ז דאטו נוכל לסיים שזה מטלטלי של זה והא אין שום סי' במטלטלין דעל הקרקעות שייך לומר נכסי דאינש אינון ערבין ביה דנוכל לסיים שזו הקרקע במצריה הם של זה הלוה ולכך מקרי ש"ק בלבד ולפ"ז שפיר כתב הה"מ דכל שהגאונים תקנו שתגבה כתובה מן המטלטלין שוב גם על מטלטלין של בעל שייך נכסי דאינש אינון ערבין דהאשה שיושבת תחת בעלה היא מכירה במטלטלי של הבעל ותוכל לומר סימנים בגוייהו ושייך לומר דגם המטלטלין הם ערבין ביה ולפ"ז בחוב דהמלוה לא יוכל לדעת מטלטלי של לוה שוב עיקר סמיכתו על הקרקעות ושפיר הו"ל רק ש"ק בלבד ושפיר הקשו. איברא דלפמ"ש הרשב"ם בב"ב דף קע"ו דמה דשעבודא דאורייתא הוא מקרא דיוציא אליך העבוט וה"ה למקרקעי א"כ אדרבא עיקר השעבוד הוא ממטלטלין וא"כ אין מקום לקושית התוס' דהא לא הוה ש"ק לבד ואדרבא עיקר הוא ממטלטלי. אמנם נראה דאדרבא כיון דכתיב יוציא אליך העבוט ואינו רשאי המלוה לכנס לבית הלוה ורק הלוה צריך להביא החוצה א"כ בודאי אין סמיכתו על המטלטלין אבל על הקרקע שא"צ ללכת לבית זה עיקר סמיכתו אבל המטלטלי מהראוי להוציא הגרוע שבבית כדאמרו בב"ק ושפיר הקשו ול"ד להך דכתובה דכל דהגאונים תקנו שתגבה ממטלטלי והוא בתוך הבית פשיטא דגם מטלטלי מקרי עיקר סמיכתו כמו במקרקעי ובזה יש ליישב דברי הרשב"ם שכתב דמ"ד של"ד הוא מוקי הקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו והתוס' הקשו דכ"ש דהוה גבי' בחובו ע"ש ולפענ"ד הכוונה דכל הלימוד הוא מיוציא אליך את העבוט והרי שלא בשעת הלואתו הוא מוזהר שלא לכנס לביתו וגם להשליח ב"ד איכא איסור לכנס רק שהוא יוציא א"כ איך שייך לומר ש"ד דהא אסור למשכנו וקרקעות לא נאמר בקרא א"כ מנ"ל דש"ד ודו"ק. והנה בגוף קושית הגד"ת הנ"ל יש לומר דמיירי שיש לו משעבדי ולא ב"ח דאז באמת על התרי דכפר דאינו רק מלוה ע"פ ול"ג ממשעבדי א"כ לא הוה ש"ק אבל מדאמר שתים אז הו"ל ש"ק ופטור ובמ"ש יש לומר דבר חדש דלכך כשיש משועבדים הו"ל ש"ק דטעמא דמשועבדים הוא משום דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה ולפ"ז הרי מבואר בש"ע סי' צ"ו דלבית ערב מותר לכנס וא"כ לכך לגבי הלקוחות שפיר הוה עיקר על הקרקע ואף אם כתב לו מטלטלין אגב מקרקעי מכל מקום עיקר סמיכתו על הקרקע דהמטלטלי שמכר א"י לגבות דלית להו קלא ומטלטלי שבבית א"י לכנס לביתו ודו"ק ובאמת לפי שיטת הדרישה והט"ז דבשטר אף דל"ל קרקע כלל אפ"ה הו"ל ש"ק כיון דנזכר ש"ק ל"ק קושית הגד"ת אבל הש"ך חולק ע"ש כמ"ש סי' פ"ח ודו"ק:

בעה"ת שער י"ז ח"א עיין בגד"ת דהביא דברי התוס' כתובות י"ט שהקשו בד"ה מודה בשטר שכתבו דלמה לא היה נאמן במיגו דמזויף וע"ז הקשו דהרי זה קאי לשנויא דר"י דסובר דעדים שאומרים אנוסים היינו אינם נאמנים וכתבו התוס' בד"ה טעמא דסובר ר"מ כמו דלא אמרינן מיגו בשטר דלוה ה"נ אומר ר"מ דאע"ג דאלומי לא פסלו שטרא במגו א"כ סובר ר"מ כר"ה דאינו נאמן במגו לפסול השטר וא"כ מה הקשו לר"ה דמ"ט לא מהימן הא אליבא דר"מ ס"ל לר"ה דאינו נאמן במגו לפסול השטר ע"ש שנתעצם הרבה בזה. ובאמת שהוא דקדוק עצום.

והנראה בזה דהנה אמרו שם דר"נ אמר גנובי גנובי למה לך אי ס"ל כר"מ אימא הלכה כר"מ א"ל ומר היכא ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ולכאורה למה האריך כ"כ ולא אמר דהוא ס"ל כרבנן דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולא ראיתי בהחפזי מי שיתעורר בזה. אך נראה דהנה התוס' כתבו הטעם דר"ה משום דלא אמרינן מגו לפסול השטר והנה זה ניחא אם כבר הוא שטר רק שיהיה נאמן במגו אמרינן דלא אלים מגו למפסל שטרייכו אבל לר"נ דחידש דמתחלה כשבאים לב"ד הב"ד אומרים שיקיימו השטר דאל"ה אף דיטעון הלוה פרעתי ונאמן במגו דמזוייף א"כ אין התחלה להשטר כלל וא"כ שוב לא שייך סברת התוס' דלא אמרינן לפסול השטר במיגו והיינו דלא אלים מגו לפסול השטר דהא אכתי לאו שמי' שטר והב"ד טוענים שילך ויבקש עדים משמע דהוה חספא בעלמא וא"כ זהו שמקשים התוס' דמ"ט לא מהימן במיגו דאי בעי אמר מזוייף והיינו דלמה לא נימא דל"ח שטר כלל וע"ז כתבו דר"ה ס"ל דשמא ירא הלוה לומר מזויף וא"כ עכ"פ אנן לא אמרינן שיקיימו וא"כ הו"ל עכ"פ דין שטר ושוב לא אלים מגו לפסול שטר כנלפע"ד. ובזה מיושב קושייתו השניה שהקשה דא"כ ר"נ ס"ל דיש לו מגו ואמאי הא מכל מקום אין הטענות שוות ול"ש לומר מגו בכה"ג כמו שהאריך בראיות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לר"נ דס"ל דאמרינן להו זילו וקיימו שטרייכו ונחשב לחספא בעלמא כ"ז דלא קיימו א"כ שפיר יש לו מיגו דהא אינו שטר כלל ומה"ת לומר דלמא ירא שלא יכחישוהו דהא כעת חספא בעלמא. ומה שהקשה הגד"ת במ"ש דא"ל דלכך לא מהימן במגו דא"כ שטרך בידי מה בעי וא"כ באמנה לא שייך זאת והקשה הגד"ת דבלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ ר"מ לענין אנוסים היינו שוב לא שייך שטרך בידי מאי בעי וא"כ אכתי קשה לר"מ מ"ט ומה מדמה לר"ה והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה הגד"ת כתב דיש לדחות סברא דשטרא בידי מה בעי דיש לומר כיון דאינו מקויים אלא מפיו הו"ל שטרא חספא בעלמא הוא ע"ש ולפ"ז נראה לי דלר"ה דלא ס"ל דאמרינן להו זילו קיימו שטרייכו והיינו משום דלא ס"ל דשטרא חספא בעלמא הוא עד דמקיים לי' שוב שייך שטרך בידי מה בעי ולמה שבקי' ומעתה שפיר מדמה ר"מ דכמו דלא אלים לוה לפסול השטר במגו והיינו משום דס"ל דלא הוה חספא בעלמא כמו כן בעדים לא אלימי לפסול השטר אף דלא שייך לומר שטרך בידי מה בעי בעדים מ"מ גם בלוה לא הוה סברת שטרך בידי מה בעי רק דהשטר הוה שטר ולא הוה חספא וממילא לא אלים מגו למפסל שטרא ה"ה בזה כנלפענ"ד בבירור דברי התוס'. והנה בגוף סברת התוס' דלר"מ כמו דלא מהני מגו למפסל שטר ה"ה עדים ל"מ במגו לכאורה ל"ד דעדים לא שייך להאמינם במגו דעדים צריכין להיות נאמנים בדיבורם לבד ולא עפ"י מגו כמ"ש הרמב"ן וצ"ל דכל דלא הוה שטר והוה חספא בעלמא א"כ גם עדים נאמנים במגו דשייך הפה שאסר כיון דהוה חספא והפה שאסר עדיף ממגו כמ"ש הפוסקים ועיין ש"ך סי' ק"ח וא"כ גם עדים נאמנים דהא הם עשו אותו שטר וז"ב ועיין רש"י שכתב דלא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא וכפי הנראה גם הוא ס"ל דהסברא היא מכח שטרך בידי מה בעי ורק דק"ל קושית הגד"ת דהא יש לומר דסמך דשטר חספא בעלמא הוא וע"ז אמר כיון דהוחזק השטר כשר שוב הוה שטר ושייך החזקה דשטרא בידך מה בעי. ובזה יש לומר מה דרצה הפ"י לחדש דלמ"ד צריך לקיימו כל שנמצא קיום על ע"א סגי דשוב לא שייך מיגו דהוה מיגו במקום ע"א.

ולפמ"ש יש לומר כיון דר"נ ס"ל דאמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וכל עוד שלא קיים הוה חספא בעלמא א"כ שוב לא הוה רק ע"א בשטר דל"מ ואף לשיטת הרמב"ם דע"א בשטר מועיל כמבואר בסי' נ"א נראה לפענ"ד כאן דבאמת יש שנים והוא לא מצא לקיים רק על ע"א הרי אמרו בב"ב ק"ע דצריך לברר וא"כ כל שלא קיים רק ע"א ל"מ אף לרמב"ם כנלפענ"ד דבר חדש ועיין קצה"ח סי' ע"ה ומ"ש במחודש אות א' להסתפק אם צריך לבעל השטר עיין ט"ז סוף סי' ע"ה ומ"ש באות ג' הש"ך סי' פ"ב תמה עליו ועיין בהגהות מהרב"פ שמקיים דברי הגד"ת ודבריו נכונים ושוב ראיתי בשיטה מקובצת בכתובות שם שהקשה בהא דאמר ומר היכי ס"ל והקשה הא כיון דאמר לו אימא הלכה כר"מ מכלל דהוא ס"ל כרבנן וא"כ מה הקשה לו ומר היכא ס"ל ולפמ"ש יש לומר דהכי פריך ומר היכא ס"ל אי דוקא כשטוען פרעתי אמרינן דנאמן אבל הב"ד אין טוענין לו או דלמא דאנן טענינן מה שיכלו וס"ל דהב"ד טוענין לו ובאמת מה דאמר זילו קיימו שטרייכו משמע דלא כפ"י רק דצריכין לקיים שטרי ככל שטרות דעלמא וצריך לקיים חתימת שניהם ודו"ק:

שם שער כ"ח ח"א סי' א' גרסינן בירושלמי ראובן היה חייב לשמעון סמכי' גבי לוי אפרסן לוי לית ראובן חייב לשמעון הדא דתימא כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב הירושלמי הזה הביא הרי"ף בב"מ פרק המקבל ואחריו הרמב"ם וטוש"ע וכלם לא הזכירו היכן הוא מקומו ויגעתי ומצאתי שהוא בקידושין פ"ג ה"ד ופירש הפני משה שם דמה דאמר כשלא עשו ערמה היינו שבשעת שהמחה ראובן לשמעון אצל לוי לא ידע שהעני לוי אבל עשה בערמה שידע בשעת מעשה שהוא עני חייב וכדבריו נראה והטעם שאם ידע ראובן שהוא עני הרי הטעו אבל אם לא ידע הרי שמעון הטעה את עצמו שלא פירש שאם לא יהיה ללוי לא יקבל את לוי וכן נראה מדסמכו על המשנה דמקודשת שלא הטעתו והיינו שהוא הטעה את עצמו וה"ה בזה ועיין ש"ך סי' קכ"ו ס"ק מ"ג שהאריך בזה ועיין בירושלמי שם שאמר כהדא חזרי' סמכין לתנאי קריא גבי זבינא קרן זבינא ואזיל לי' אתא עובדא קומי ר' מנא אמר אין פריטין אינן אינן פושעין אין דינרין אינן כיני אורחא דזביני מדדמא ועיין בפ"מ שם דנדחק דאינן פושעין למה לא גבו מהם קודם שהעני ואין דינרין כן ארחין להיות משמיטין אצל המלוה מדחי אל דחי והוא דחוק:

שם שער ל"א ח"א סי' ה' מה שמקשה על תשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' א' היא תימה גדולה אבל תמהני דהוא תמיד מדקדק הדק היטב ולמה לא כתב שיש ליישב דכל הטעם דאין לכתוב בשובר זמן דלמא פרע כבר והוא הי' שטר מאוחר ואח"כ יתבע שנית וא"כ שם שהשובר היה שמחל שט"ח שהי' לאביו על שמעון ושני בניו שסכומו ר"מ זהובים וא"כ שם לא שייך החשש דהא האב עשה השטר וכבר נתחזק החוב בשטר והיורש מחל וא"כ למה ניחוש אף כשעשה אביו שטר מאוחר הא היורש מחל אותו השטר שסכומו ר"מ וא"כ מה יוכל לעשות עוד מרמה ואיך יטעון שזה השטר מאוחר היה ולוה שנית והא היורש לא היה עדיין יורש דהאב הלוה וכ"ז שהיו בחיים לא יכול היורש למחול וא"כ לא שייך הטעם וה"א דהשובר פסול וע"ז כתב דכשר. וע"ד הפלפול נראה דהנה הנוב"י מהד"ק הקשה בהא דחיישינן שמא מאוחר הוא ופרע ליה קודם והדר יתבענה מיני' הא חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושטר מאוחר עד דמטי זימני' לא טריף ואינו חייב לו כלום וכתבתי בתשובה דבר נכון דבאמת החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו קשה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש במקום חזקה וכתבו דחזקת חיוב הוה חזקה אלימתא ולפ"ז בשטר מאוחר דעד דמטי זימניה לא טריף שוב לא התחיל החזקת חיוב ושוב לא סמכינן על החזקה והארכתי בזה ולפ"ז שם דכתב בשובר דמחל לו אותו חיוב שוב לא חיישינן דלמא זאת מחל לו ויתבענו מה שהשטר מאוחר היה ולמה מחל לוה קודם ולא נפרע ממנו מה שהיה חייב לו וע"כ דלא חייב לו ושוב פסול השובר שלא כתב הזמן וא"כ אין ראיה משם ולכך הוצרך לומר דיד בעל השטר על התחתונה ותלינן דעל אותו חוב נתן לו השובר ודו"ק היטב:

עוד נראה לי דבר חדש דהנה במה שהקשה בנוב"י דאמאי ניחוש שפרע לו בתוך זמנו נלפענ"ד דבר נכון דהנה בטעם דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא משום דודאי כשלוה לזמן מסתמא צריך לו לאותו זמן ומה"ת לומר שפרע בגו זימניה ולואי שיהיה לו מעות לפרע בזמנו ולפ"ז כאן שעשה שטר מאוחר יש לחוש שמא באמת פרע בזמנו עד"מ שבדעתו היה שיהי' לו ההלואה עד ג' חדשים והמלוה עשה לו שטר מאוחר עד ששה חדשים וא"כ באמת יש לומר דהוא באמת פרע בזמנו שהיה חושב בתחלת הלואה שיהי' לו מעות לפרע ואף דהוא איחר לו הזמן מכל מקום החזקה ל"ש דהא יש לומר דבאותו זמן שפרע היה לו המעות והרי אביי ורבא ס"ל דאדם פורע בתוך זמנו ורק אנן קיי"ל כר"ל דהלואי שיפרע בזמנו והיינו אם אינו מאוחר אז אין לחוש שפרע בתוך הזמן אבל כל שאחרו יש לחוש לזה. ויש להמתיק הדברים דהרי כ"כ דחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב אמנם האחרונים כתבו דחזקה אאפבת"ז חזקה דאתיא מכח סברא הוא ועדיף מרוב ולפ"ז במאוחר עכ"פ הסברא ודאי אינו חזקה כ"כ דהא הוא באמת זמנו ופרע לו וז"ב כשמש ולפ"ז בנ"ד דהוא מחל לו החוב שוב לא שייך לחוש דלמא באמת מחל לו זאת והוא טוען שיש לו שטר ובאמת השטר היה מאוחר דסוף סוף כיון דלא פרע לו רק שהוא מחל א"כ הרי במחל ותפס שטרא ל"מ מחילתו א"כ מה חשש יש ואף אם אמת מחל לו כל שיש לו שטר יש לומר דלא מחל לו בלב שלם וסמך על שטרו שהוא מאוחר וא"כ היה לכתוב הזמן כדי שנדע שעל אותו החוב מחל לו ולכך הוצרך הרא"ש לומר דמן הסתם נתן על אותו החוב ושוב לא שייך דתפש שטרא דהרי השובר שיש לו הוא שובר של אותו השטר וא"כ לא שייך שתפש שטר דהרי שטר ושוברו עמו אבל אם נימא דהוא שטר מאוחר שוב אינו שובר של השטר דיכול לטעון שהיא הלואה חדשה ושוב ל"מ מחילה דהרי תפש שטרא ודו"ק היטב כי הוא חריף. ובזה מיושב מה שהקשה בנוב"י שם בהא דאמרו בב"מ דף י"ז המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב זמנו בו ביום יחזירו למלוה דלמאי ניחוש אי לפריעה פריעה ב"י לא שכיח והקשה דלמא לוה מקודם רק שאיחר השטר וכתבו בו ביום א"כ יש לחוש שמא פרע בנתיים ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דחיישינן שמא פרע הוא משום דשמא כבר הגיע לו מעות והוא ל"צ עוד להמעות ולפ"ז א"כ כשפרעו למה כתב לו שטר בו ביום דהא כבר פרעו וע"כ דאינו מאוחר ושוב לפריעה ב"י ל"ח ודו"ק ובזה מיושב קושית הפ"י שהקשה למה אמר הש"ס שנמצא בו ביום שנכתב אפילו לא נמצא ביום שנכתב מה"ת לחוש לפריעה דהא הוה ת"ז דסתם הלואה שלשים יום ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ יש לחוש שמא מאוחר הוא וכבר לוה ולא היו צריך לו עוד ודו"ק היטב. שער ל"ב ח"א סי' א' ע"ש שפירש דר"ה חש לנפילה והקשה הגד"ת דא"כ למה לא השיבו לו תיכף מהך דשני יוסף ב"ש. ולפענ"ד נראה דעיקר הקושיא היא דכיון דיש לחוש לנפילה א"כ לא הוה מבורר מי המלוה וממך אפילו מריש גלותא וא"כ אינו מוכח מתוכו וע"ז אמר מאבא שאול דממך מהאי גברא דנפיק מתותי ידי' וע"ז הקשה דניהו דהוא כוון למי שנפיק מתותי ידי' מ"מ הרי יש לחוש לנפילה ולא נפיק מתחת יד שנשתעבד לו וע"ז חידש דלנפילה לא חיישינן וא"כ שוב הוה מבורר מי המלוה דהא ממך ממי דנפיק מתחת ידו משמע.

עוד נראה לי דבר חדש דבאמת לנפילה לא חיישינן וכתבו התוס' בב"מ דף י"ג דכל דנפל אתרע שאם היה אמת היה נזהר מלשמרו שלא יפול ע"ש ולכך לנפילה לא חיישינן ולפ"ז כל דהס"ד דממך אפילו מריש גלותא א"כ כיון שאין מקום לגבות דכל אחד יכול לדחות שוב חיישינן לנפילה דהרי ידע דהלוה יוכל לדחותו וע"ז אמר כאבא שאול וכמו דשם מהיום א"צ לכתוב הזמן וה"ה כאן ממך ממי דנפק מתחת ידיו משמע וא"כ שוב לא חיישינן לנפילה דמה"ת לחוש לנפילה דודאי מי שנפק מתחת ידו הוא שלו ונזהר לשומרו היטב וע"ז דחה אביי דלמא אבא שאול כר"א ס"ל וכאן באמת חיישינן לנפילה וא"כ שוב באמת לא שמרו דממך ניהו ממי שנפיק מתותי ידיו אבל כיון דאינו מבורר מי הוא שוב לא נזהר לשמרו וע"ז אמר דלנפילה לא חיישינן כל דליכא ריעותא ושוב ממך ממי דנפיק מתותי ידיו משמע כנ"ל וידעתי שיש לדחות בסוגיא שם ורשמתי לזכרון:

שם שער ל"ו ח"ב אות ג' מ"ש הגד"ת להסתפק אם יכול לטעון קים לי לפטור משבועה ותלי לה אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה.

ולפענ"ד נראה דהנה בטעם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' שמעתי מאחד שאמר דהא שבועה לא עדיף מחזקה והרי חזקה עצמה כל דאיכא לברורי מבררינן וה"ה כאן הרי יכול להתברר ע"י שבוע' ולכך צריך לשבע ול"מ לאפטורי משבועה ע"י מיגו אבל לאפטורי מממון לא יוכל להתברר והיה חייב לשלם לכך אמרינן מגו ולפ"ז זהו כשהוא ענין מגו א"כ לא נודע האמת רק שיש לו מיגו א"כ אמרינן דצריך לברר אבל בקים לי דלא הוה ספק לאותו פוסק דס"ל דפטור הרי הוא פטור בבירור ושוב יוכל לטעון קים לי דא"צ לבירור לאותו פוסק והוא יכול לטעון בבירור שקים לי' כדעת הפוסק מיהו יש לעיין דבאמת ענין קים לי אטו זה יודע רק משום דהוא מוחזק יכול לטעון קים לי וא"כ גם בזה שייך דיש לו לברר דהא א"י לטעון בירור דזה האמת ודו"ק היטב:

שם שער ל"ח ח"ב אות א' עיין גד"ת שהקשה בהא דאמרו דף י"ב י"ג בכתובות ע"כ לא אמר ר"ג אלא דאיכא מגו וע"ז הקשה דהא הו"ל מגו להוציא וע"ז תירץ דכל דמרווחת הרבה בהטענה וטובת היורש אמרינן מגו להוציא וזה דבר חדש שלא נמצא במחברים ופוסקים ויש כמה סתירות לזה עיין תוס' ב"מ דף ב' וכמה מקומות אמנם גוף הקושיא תמהני דלא נזכר שכבר הקשה כן הר"ש מקינון בספר הכריתות ובמרדכי ועיין ש"ך כללי דיני מיגו ובתומים וכל הספרים מלאים מזה ועיין ב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' ל"ט:

שם שער מ"ד ח"א אות ד' בגד"ת שהקשה על מהר"י בי רב דאף שהשותף מודה שלצרכו ג"כ הלוהו מכל מקום כל שבשעת הלואה היה יכול להכחיש לא נתחייב ע"ז הקשה הגד"ת דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כי היכא דאם הי' עדים שהסחורה שנתן הוא מהסחורות הנכבדות הי' חייב ה"ה כשהודה למה לא יתחייב בכך ומה לנו אם הי' אז יכול להכחיש ע"ש ואני תמה דש"ס מפורש הוא בב"ב דף ל"ג לסוף אודע לי' דאיהו קרוב טפי וכו' א"ל להדר לי פירי דאכיל עד השתא אמאן קסמיך מר אהאי הא הוא אמר דמקרבנא טפי ופירש הרשב"ם דזה שמודה עכשיו הרי הוא כנותן לך את האילן מדעתו אע"פ שלא זכיתי בו מן הדין וביאור הדברים דהודאת בע"ד הטעם משום דאדם יכול לחייב עצמו אע"פ שאינו חייב וא"כ הודאתו אינו רק מעת שמודה ולא מקודם ומזה הקשיתי בחבורי יד שאול על הקצה"ח סי' ל"ז בענין הודאת בע"ד דהוא מטעם עד פסול דכשר לעצמו ומזה סתירה דא"כ לתחייב גם על פירי שאכל וא"כ עכ"פ דברי המהריב"ל נכונים דניהו שכעת מודה מכל מקום לא נתחייב למפרע וא"כ ממילא הנכסים ודאי לא נשתעבדו דהן ערבים בעד הלואה והרי אז לא נשתעבדו הנכסים וגם הוא בעצמו ניהו דהוא נתחייב כעת אבל השטר בטל דהשטר לא נעשה על האחר אף שמודה כעת וא"כ כעת היא מתנה חדשה בע"פ אבל לא יוכל לגבות בשטרו דהשטר לא נעשה עליו כיון שהוא יכול לכפור ולפענ"ד נראה דאף מיניה לא יוכל לתבוע דהא הוא אינו נותנן לו במתנה עכשיו חצי חוב רק שמודה שראובן לוה לצרכו ג"כ והרי לזה לא נתחייב בשטר וא"כ למה יגבה בזה השטר וצ"ע בזה אבל הנכסים ודאי לא נשתעבדו דהשטר בטל ועיין בתוס' ב"ב דף קע"ה כעין זה לענין שכ"מ ע"ש בד"ה ורב ושמואל ודו"ק שוב ראיתי בש"ך סי' ע"ז סק"ט שגם הוא חולק על המהריב"ל דמה חילוק יש בין הודאת בע"ד לעדים והנראה לפענ"ד כתבתי:

שם שער מ"ה ח"א אות י"ד עיין בגד"ת שהאריך בזה וטרם יהיה כל שיח נבאר דברי הרמב"ם פ"ט משמטה הי"ז אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של ר' אמי ור' אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר ב"ד אין כותבין וכתב הכ"מ בשם הר"ן דב"ד דר' אמי ור' אסי לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ד חשוב שבדור וכו' וכן נראה דעת רבינו ממש אלא חכמים גדולים ביותר ולא סתם וכתב אין כותבין פרוזבול אלא בב"ד של ר' אמי ור' אסי כלישנא דגמרא ועוד שכתב שהם ראויים להפקיע ממון וכיון דכל ב"ד חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל ב"ד חשוב שבדור הוה כב"ד של ר' אמי ור' אסי וכן משמע עוד ממש בסמוך גבי ת"ח שהלוו זה את זה ובהלכה כ"ז כתב הרמב"ם ת"ח שהלוו זה לזה וכו' וכתב הראב"ד דבריו סותרין זה את זה והבין הכ"מ דהראב"ד משיג על מ"ש סתם ת"ח ולעיל כתב חכמים גדולים כר"א ור"א וע"ז כתב הכ"מ דכ"כ לעיל דב"ד דר"א ור"א לאו דוקא רק כל ב"ד חשוב שבדור ורבנן דבר"א ור"א היינו גדולי ב"ד והיו חשובים לאפקועי ממון ע"ש ותמהני על הכ"מ דלמה האריך כ"כ ות"ל דאם כוונת הרמב"ם דוקא ב"ד דר"א ור"א א"כ היה לו להשמיט כל הדין דבזמן הזה מי יש לו ערך לב"ד דר"א ור"א וע"כ שלא דוקא וגם מ"ש דב"ד דרב אשי היינו גדולי בני בית דינו והרי מזה יכול להוכיח דאין הכוונה דוקא לב"ד דר"א ור"א דהרי ב"ד דרב אשי לא הי' חשובים כ"כ כב"ד דר"א ור"א דהרי אמרו בכתובות דף כ"ב ודלמא ב"ד דרב אשי כשמואל ס"ל דכתיב בי' ואמר לנא רבנא אשי אלמא דב"ד לא הי' כ"כ גדולים עד דחשבינן שמא טעו והוצרך לכתוב רבנא אשי ועיין באור זרוע הנדפס מחדש בזיטאמיר שכתב בסי' שכ"ח דעל מה דאמר דרבנן דבירא דאכלי בצפרא דשיבסר אין לסמוך דאשכחן דהש"ס גופא אמר דאין לסמוך ע"ז עד דכתיב ואמר לנא רבנא אשי וא"כ אין לסמוך על רבנן דרב אשי ואף דגם שם אמר רבנן דבי ר"א ור"א ואולי הם ג"כ לא היו גדולים כר"א ור"א גופא אבל אכתי מי יודע אם רבנן דבי רב אשי הם כמו רבנן דר"א ור"א וע"כ שאין צריך רק החשובים שבדור וגדולי בית דינו וז"ב ופשוט דאל"כ נפל דין דפרוזבול בבירא דמי משלנו יערוך לאמוראים הגדולים שבש"ס ואף לב"ד של רב אשי אינם מגיעין:

וראיתי להמהרי"ק בשורש א' שהוכיח מהך דפרוזבול דמצרכי ב"ד דר"א ור"א מזה מוכח דאין כח ביד ב"ד לעשות תקנה במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי דהרי גם ב"ד דר"א ור"א דוקא פרוזבול דאיכא משום זכר לשביעית אבל אי לא"ה לא היו כח ביד ר"א ור"א ג"כ ולפענ"ד אין ראיה דש"ה שהוא נגד התורה דהתורה רצתה שיהי' שמטת כספים והוא מערים להפקיע בזה מצות התורה אבל במידי שאינו נגד התורה לא שייך זאת ובזה נראה לי דלכך קראו שמואל לפרוזבול עולבנא דדייני דהיינו שהוא חוצפא לעשות נגד התורה ולזה נראה דר"ח אמר מאי פרוזבל בולי ובוטי והיינו שהוא תקנה לעניים ולעשירים וא"כ אף שהוא נגד התורה בעצמה דרכיה דרכי נועם ושלום בין עניים ועשירים ודו"ק ועיין שו"ת מהר"מ אלשיך סי' נ"ט עתה נבא לדברי הגד"ת שהקשה על הכ"מ שאף אם נסכים שרבנא דר"א היינו הגדולים של בית דינו עכ"פ אין להם כח בלתי רב אשי וא"כ ל"מ מסירתם זה לזה בלתי הסכמת רב אשי והנה מ"ש דלא היה להם רשות בלתי הסכמת רב אשי היו לו להביא דברי הש"ס בכתובות כ"ב הנ"ל דרבנן דרב אשי לא מועיל עד ליכתוב אמר לנא רבנא אשי וראיתי ברא"ש פרק השולח סי' י"ג שהביא דברי ר"ת מה שחזר בו וכתב פרוזבול וכתב דלא בעי אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי וע"ז כתב הרא"ש דמשמע מדברי ר"ת דחשוב כלהו רבנן דבי רב אשי ב"ד מומחה משום דרב אשי היה גדול הדור ולא מסתברא הכי ע"ש ולא כתב שום טעם ואם היה מביא הך דכתובות כ"ב היו מדחה בחוזק יד ולדבר הזה יסלחו לי רבנן דבי רב אשי אולי חלילה הקלתי בכבודם חלילה חלילה לקוף הקטן כמוני לנגוע אף באפס קצה מכבודם אבל לענין דינא אין משוא פנים וגם האור זרוע כתב זאת כמ"ש למעלה:

באות ט"ו מה שהקשה הגד"ת דלמה אצטריך בספרי למילף מקץ ממועד חג הסוכות דמה"ת לומר דקץ הוא תחלה והלא מקץ הוא בסוף והביא דברי הש"ס בערכין פרק המקדיש שדהו דף כ"ח ע"ב דאמרו שמטה בסופה דכתיב מקץ שבע שנים הרי דמקץ הוא בסוף והאריך בזה ולפענ"ד במחכ"ת נעלם ממנו דברי הש"ס בערכין דף ל"ג דפריך על הא דכתיב מקץ שבע שנים תשלח והוינן בה מקץ והא כתיב ועבדך שש שנים ומשני רנב"י שש לנמכר ושבע לנרצע ע"ש ובאמת פשטת הקרא משמע דמקץ היינו בתחלתו וכן מצאתי בדעת זקנים מבעלי התוס' שכתבו בפרשת מקץ שפירשו מקץ סוף וכל לשון קץ סוף הוא וכתב בדעת זקנים שהוצרך לפרש כן משום דכתיב מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי דהתם תחלת שבעה קאמר דהא כתיב בתורה שש שנים יעבוד ותו לא אבל מקץ שבע שנים דשמטה אין להביא ראיה דהא אצטריך מקץ לומר דאינה משמטת אלא בסופה ע"ש והנה אף שבמחכ"ת לא הזכיר דברי הש"ס ערכין ל"ג הנ"ל אבל מ"מ הוה אמינא דמקץ היינו בתחלתו ולזה אצטריך ללמוד מקרא דמועד ודו"ק היטב שוב ראיתי בראב"ע בפסוק מקץ שבע שנים שפירש מתחלת השנה והרמב"ן האריך שם וכן כתבו המדקדקים אמנם רבותינו דרשו שמקץ היינו בסופה וא"כ עכ"פ הספרי שפיר אמר יכול מתחלתה אמנם מה שלמד מקץ שבע שנים במועד באמת גם שם פירש הראב"ע דהיינו בתחלתה ועיין רמב"ן שם:

בעה"ת שער מ"ט ח"א אות א'. דברי הבעה"ת הם תמוהים לפענ"ד ותמהני על הגד"ת שלא הרגיש כלל בזה במ"ש בב"ב ב' א' משביעין המלוה שבועה שא"ב וכדאמרינן מי נשבע תחלה ומשמע מדבריו שזו השבועה הוא שבועת השומרים שא"ב המוזכר בב"מ דף וא"ו דשלשה שבועות משביעין ואחד מהם שבועה שא"ב וזה אינו דזה הוא כשרוצה לפטור עצמו מלשלם בטענת גניבה בש"ח ע"ז צריך לשבע מה"ת שבועה שא"ב אבל כאן שבאמת המלוה טוען שהיה שוה שקל והוא הלוה עליו סלע והלוה טוען שהיה שוה סלע ועכ"פ אליבא דשניהם המלוה לא הרוויח כלום ע"ז חידש ר"ה דמכל מקום משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו שמא עיניו נתן בו וע"ז לא הי' לו לומר שמשביעין אותו שבועת השומרין ואף אם נדחוק בזה ונאמר שגם בעה"ת כוון לשבועה דר"ה וגם זה קרא שבועת השומרין אכתי קשה במה שכתב בסיפא דסיפא באם הלוה טוען שהיה שוה שתים והמלוה אומר שלא הי' שוה אלא סלע וע"ז כתב דהמלוה פטור משבועת התורה אם הלוה מאמינו והוא תימה דמה ענין שבועת התורה אם הלוה מאמינו והי' לו לכתוב דפטור משבועה דרב הונא דהוא כעין של תורה והיינו שבועת המשנה ואף אם נדחוק דפטור משבועת התורה באשר המלוה אינו רוצה לשלם כפי מה שטוען הלוה ורוצה לפטור עצמו מטענת הלוה אכתי קשה במה שאמר אח"כ ישבע מדרב הונא שבועת התורה שא"ב והוא תימה דמה ענין שבועת ר"ה לשבועת התורה והוא תמוה גדולה וכפי הנראה מבעה"ת דכל שתיקן ר"ה דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו אף שישלם שוב חזרה שבועת התורה למקומה והשבועה שאינה ברשותו היא של תורה ובזה מדוקדק מ"ש הבעה"ת כאן דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב והטור כתב להיפך דישבע שבועה שלא היה שוה רק ה' דינרין דהוא שבועת התורה וכולל גם שבועה שאינה ברשותו והב"י האריך למה הבעה"ת שינה השבועות ולפמ"ש הטור לשיטתו שסובר דשבועת אינו ברשותו אינו רק כעין של תורה א"כ בודאי שבועת מודה במקצת מוקדם וכולל א"ב בזה אבל הבעה"ת דסובר דחזרה שבועת שא"ב למקומו והוא שבועת השומרין א"כ זה קודם דזה שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת הוא גם בלוה ומלוה אבל עיקר השבועה היא שבועת השומרין ודו"ק אבל גוף הענין הוא תמוה דמנ"ל לבעה"ת לחדש זאת אמת שגם מהרמב"ם פי"ג ממלוה ה"ז נראה כהבעה"ת אבל לא ביאר הדברים בהדיא ובפ"ו משאלה ופקדון ה"א ביאר בהדיא דשבועת דר"ה הוא שבועת תקנת חכמים וגם הבעה"ת כתב כאן באות ב' דאף שרוצה לשלם מכל מקום משביעין אותו מדר"ה ע"ש וא"כ מ"ש ישבע מדר"ה שבועה שאינה ברשותו היא תימה גדולה וכמ"ש למעלה וצע"ג:

שוב ראיתי בש"ע סי' ע"ב מי נשבע תחלה שבועת השומרים ובש"ך הרגיש בזה דאינו שבועת השומרים רק שבועת רב הונא אבל הבעה"ת ביאר אח"כ בהדיא דשבועה דר"ה הוא שבועת התורה וזה צע"ג ובטור ביאר בהדיא שהוא שבועה כעין של תורה. והנה לפענ"ד לפימ"ש שנראה מדברי הבעה"ת דשבועה דר"ה הוא שבועת התורה נראה לפענ"ד דר"ה חידש שני דברים דאם המלוה משלם הכל כפי טענת הלוה אז נשבע מתק"ח שא"ב דשמא עיניו נתן בה אבל אם נחלקין בגוף המשכון עד"מ דזה טען ששוה כך וכך והמלוה טוען ששוה פחות אז שבועה שא"ב היא של תורה דחזרה שבועת שא"ב של שומרין למקומה ולא אמרינן דזה אינו ענין לשבועת השומרין דשבועת השומרין הוא דאם רוצה לפטור עצמו בטענת גניבה לגמרי אז נשבע שבועת השומרים אבל מה שזה טען שהמשכון שוה יותר זה ענין כפירת הכל ומודה במקצת וכאן לא שייך שבועת השומרין וע"ז יש לומר דכל שטען ששוה יותר נמצא שאינו משלם כפי טענת הלוה שוב שייך שבועה שא"ב. ובזה נפתחו לי שערי בינה במ"ש בב"מ דף ל"ה ואם איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכא מצי מפיק לי' והקשה בגד"ת כאן וכן בתפארת שמואל על הרא"ש וכבר קדמם הריטב"א בב"מ שם דלפמ"ש הרמב"ם דבמינו מצוי בשוק לא שייך שמא ענ"ב ולא שייך שבועה דר"ה א"כ מ"פ לישני דמיירי במינו מצוי בשוק והיא קושיא גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת היכא דמשלם כלו כפי טענת הלוה רק ר"ה חידש דמשביעין שבועה שאינו ברשותו דחיישינן שמא ענ"ב בזה כל שמינו מצוי בשוק לא חיישינן אבל כאן דאינו משלם כפי טענת הלוה ונמצא אף שמינו מצוי בשוק מכל מקום כל שר"ה חידש שמשביעין שבועה שאינה ברשותו א"כ ק"ו הדברים השתא כל שמשלם כלו מכל מקום צריך לשבע שא"ב מכ"ש אם מחולקים בשויו שוב שייך שבועה שא"ב ואדרבא בזה צריך לשבע שבועת השומרין מה"ת ומה מועיל מה שמינו מצוי בשוק ומדוקדק מאד מ"ש ואם איתא לדר"ה ולא אמר לר"ה לא שייך החשש ולפמ"ש א"ש דכל שחידש ר"ה דמשביעין שאינה ברשותו א"כ כל שנחלקו בשויוי שוב צריך לישבע שבועות התורה שא"ב ודו"ק:

בעה"ת שער נ"א ח"ד אות ח' במ"ש הראב"ד דברתא דמחלה לעצמה וכן כל יורש שמוחל לעצמו פטור דכל שאינו מתכוין להזיק רק להנאת עצמו פטור ע"ש והקשה הגד"ת מהא דאמרו בגיטין דף נ"ג העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת פטור בדיני אדם וחייב בד"ש הא שם להנאת עצמן הן מתכוונין ולכך פטורין וכן הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ז מחובל דהעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת בשוגג פטור במזיד חייב וכתב הראב"ד שבוש הוא זה דאפי' עושה מעשה בגופו פטור והטעם משום דאין מתכוין להזיק רק להנאתו ואי נימא דלמ"ד לאו שמיה היזק כל שמתכוין להנאתו ל"ש לחייב א"כ ה"ה למ"ד שמיה היזק נמי לפטור כל שנתכוין רק להנאתו. וראיתי בתומים סי' ס"ו ס"ק מ"ם שכתב דל"ק כלל דדוקא למ"ד לאו שמי' היזק רק משום קנסא בזה כל שמתכוין להנאתו פטור אבל למ"ד שמיה היזק אף שרק מתכוין להנאתו חייב כיון שעושה היזק ע"ש ותמהני שכפי הנראה לא ראה הסיום של הגד"ת דבהדיא ביאר דאם נימא דכל דמתכוין להנאתו פטור למ"ד ל"ש היזק גם למ"ד שמי' היזק מהראוי שיפטר מן הדין רק לצאת ידי שמים יתחייב ועכ"פ הרגיש בסברת התומים ומכל מקום מקשה. אך נראה דהנה בהא דאמרו בחולין דף קל"א המזיק מתנות כהונה פטור ופריך מהך דאנס המלך גורנו דחייב ומשני דקא משתרשי לי' ולפ"ז ראינו דאף דהמזיק מתנות כהונה פטור מכל מקום כל שמשתרשי לי' חייב ובתוס' הקשו דא"כ אוכל מתנות כהונה לתחייב דהרי נהנה באכיל' וכתבו דיכול לומר הייתי מתענה ומהרי"ט הקשה באהע"ז סי' כ"א דא"כ למה יתחייב באומר לחבירו בא ואכול עמי הא יכול לומר הייתי מתענה ע"ש ובקצה"ח סי' רמ"ו כתב דכל דמזיק מתנות כהונה פטור ה"ה על אכילתו שנהנה פטור ומשתרשי לא שייך דיכול לומר הייתי מתענה אבל באמר בא ואכול עמי חייב על הנאה ולפ"ז נראה לי ברור דזה החילוק שבין מ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק למ"ד דשמי' היזק דלמ"ד שמי' היזק ל"ש לומר דיפטר דמתכוין להנאתו דמ"מ הרי נהנה ומשתרשי לי' והרי שמיה היזק רק דאמרת דלא נתכוין להזיק מכל מקום כל שמגיע לו טובה חייב דמשתרשי לי' אבל למ"ד לא שמי' היזק ורק דחייב משום קנס כל שלא נתכוין להזיק אף שמשתרשי לי' כשם שא"ח על ההיזק כמו כן א"ח על הנאתו מידי דהוה אמזיק מתנות כהונה דפטור גם על מה שנהנה באכילתו וקנס לא שייך שהרי לא נתכוין להזיק אבל למ"ד שמי' היזיק ניהו דלא נתכוין להזיק אבל כל שמרוויח ונהנה הרי משתרשי לי' וחייב והראב"ד שפיר השיג דלמ"ד לא שמי' היזק כל שלא נתכוין להזיק משתרשי לי' נמי פטור.

ובזה מיישב קושית מהרש"א דלכך לא פריך רק למ"ד שמי' היזק דלמ"ד לא שמי' היזק אף שמשתרשי לי' פטור. שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' ס"א שהקש' על התומים הנ"ל דקושית הגד"ת הוא כך דאם מתכוין להנאתו למ"ד שמי' היזק מהראוי שיפטור גם במזיד כדי שיודיע ול"ש לומר השתא לצעורי מכוין אודעי לא קא מודע לי' דהא אינו מכוין לצעורי רק לטובתו ע"ש ויפה הקשה אבל תמהני דלא ראה בגד"ת כאן שהקש' קושיא זו בפ"ע ע"ש אבל לפענ"ד ל"ק דבאמת מ"ש כדי שיודיע דבאיסור בודאי יודיע דלא נחשדו בני ישראל שיתכוונו להכשיל בדין עד"מ בכהנים שפגלו במקדש שבמזיד שידעו הדין ניהו דרצו להזיק אבל לא יכשילו בני אדם בדין וע"כ לא קאמרו בשוגג חייב כדי שיודיע רק במקום דעשה נזק אבל לא איסור אבל בטמא ומדמע ומפגל ועשה מלאכה במי חטאת בזה ס"ל לראב"ד דלא שייך כדי שיודיע ורש"י באמת פירש דעל מטמא ומדמע ג"כ קאי חזקי' אבל לפענ"ד הראב"ד לא פירש כן והא דפריך מכהנים שפגלו במקדש ובשוגג היינו לפי מה דמוקי במנחות מ"ט דשוגג היינו שאומר מותר ובכה"ג יש לחוש שלא יודיע כלל כיון דחושב שלא עשה איסור רק שהזיק לחבירו אבל כל שהוא יודע שאסור רק שלא נתכוין להזיק באמת במזיד חייב דודאי יודיע ובשוגג שעשה בשוגג פטור כדי שיודיע וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה ותני עלה שהקשו דארישא על מטמא ומדמע הו"ל לפרוך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת רישא א"ש די"ל דמיירי בעשה כדי להרוויח והא דבמזיד פטור דלא שייך השתא לצעורי קא מכוין דאפשר דלא נתכוין לצעורי כדי שיקנה ממנו בזול וכדומה וכן מפני תיקון העולם חייב ובשוגג פטור כדי שיודיע ובמזיד לא שייך לומר דבודאי יודיע כדי שלא יעשה איסור דהא יכול להודיע לו ויאמר שהי' שוגג אבל בכהנים שפגלו במקדש שפיר פריך דהא מיירי באומר מותר א"כ במזיד ודאי חייב דבודאי יודיע ולא שייך לומר שיוכל להודיע ויאמר דהי' שוגג בדין דזה זילא לי' מלתא לכהן שלא ידע הדין ואף שהוא ע"ד פלפול לא מנעתי לכתבו כיון שעלה בדעתי אבל יש לפקפק ע"ז אבל גוף הדבר שחדשתי דבודאי יודיע כיון שהוא איסור זה נראה נכון ודו"ק:

בעה"ת שער נ"א חלק ח' אות א'. ע"ש מה שנחלקו בראובן שהוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון וטוען ראובן שממונו הוא שנתן ללוי להלות לשמעון ולא הקפיד במ"ש לוי על שמו ולוי מודה שממונו של ראובן הוא ואיכא מ"ד כיון דלא הי' הקנאה גמורה רק שזה הודה לי' מכל מקום השתא הוא דקא מזכה לי' האי ממונא ומילי במילי לא מקני ובעה"ת חולק בזה וכתב דע"כ לא שייך מילי במילי רק היכא שזה מקנה לו עכשיו הקנאה חדשה אבל כאן מודה שמתחלה הי' של ראובן ע"ש ולפענ"ד הדבר תלוי בטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דלפמ"ש המהריב"ל דהוא מטעם שאדם יכול לחייב עצמו א"כ אינו רק שמתחייב עצמו כעת וא"כ הו"ל מילי במילי וז"ש השתא הוא דקא מזכה לי' והו"ל מילי במילי אבל לפמ"ש הקצה"ח דהוא מטעם דאדם נאמן על עצמו והו"ל עד פסול דלגבי עצמו הוא כשר מתורת עדות א"כ שוב לא הוה הקנא' חדשה ולא מקרי מילי וז"ב כשמש אך לפענ"ד אף לטעם של הקצה"ח כאן לגבי שמעון אינו נאמן דלגבי שמעון אינו נאמן לוי ואינו נאמן רק שממונו של ראובן הוא ואין לוי יכול להוציא אבל לגבי שמעון הוא יכול לטעון שלא נאמן לוי לדידי וממונו של לוי הוא וז"ב ודברי איכא מ"ד נכונים:

שם שער ס"ד ח"א אות ב' בגד"ת הקשה לרש"י דפסק כראב"י דדבר שלבל"ע מועיל קנין א"כ בהך דמעמד שלשתן דנדחק דהלכתא בלא טעמא הוא והא מועיל לדבר שלבל"ע ולק"מ דהרי הש"ס מקשה הקנה לנולדים מהו דאף למ"ד אדם מקנה דבר שלבל"ע לדבר שלבל"ע ודאי לא מועיל וע"ז הוצרך לומר דהוא כהלכתא בלא טעמא ה"ה לדידן נמי ובאמת הבני יעקב מקשה להרא"ש דפסק דאף לדבר שלבל"ע מועיל למה אצטריך במ"ג הלכתא בלא טעמא אבל צ"ל כיון דלר"ה אצטריך לומר דהוה הלכתא בלא טעמא גם לר"נ כן וכ"כ בתומים סי' ס"א ס"ק א' בהדיא וה"ה בזה ודו"ק ובגוף קושית התוס' בגיטין שם דהא לדבר שלבל"ע לר"נ יותר מועיל מדבר שלבל"ע לפענ"ד נראה דהנה בהא דאמר אמימר נעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך צריך ביאור דהא לדבר שלבל"ע לא מהני קנין וצ"ל דשעבוד עדיף דשעבוד חל על גופו וגופו איתא בעולם ולפ"ז שפיר פריך הקנה לנולדים דהרי המהרי"ט בחלק חו"מ סי' כ"ג כתב דלנולדים ודאי לא מועיל שעבוד דכל שהזוכה אינו בעולם למה מועיל שהמזכ' בעולם דבשלמא כשהדבר אינו בעולם אבל גופו איתנהו בעולם ע"ש ולפ"ז שפיר פריך דבאמת הקנין לא מועיל אף בדבר שלבל"ע ורק מתורת שעבוד גופו חל והרי גופו של זוכה לא הי' בעולם כלל ובזה יש ליישב קושית הגד"ת הנ"ל ואין להאריך:

שם ח"ב מה שנחלקו הרי"ף והראב"ד הנה לפענ"ד דברי הרי"ף נכונים דמ"ש הראב"ד דהאומר נתתי כך לפלוני הודאה היא ולא הקנא' וחיישינן שמא הקנהו ע"י אחר הנה אם לא מועיל מתורת הקנא' דאין מטבע נקנה בחליפין גם הודאה לא מועיל דהודאת בע"ד אינו רק מתורת חיוב ומתנה עכשיו וכמ"ש המהריב"ל וא"כ כאן של"מ מתורת קנין גם מה שהודה ל"מ ולא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן וכמ"ש הרי"ף איברא דבגיטין דף מ"ם אמרו האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ושם ג"כ מתורת הודאה מועיל וכמ"ש הר"ן ברי"ף שם בהדיא וקשה היאך מועיל מתורת הודא' והא סוף סוף כל שא"י להקנות עכשיו בזה ל"מ מתורת הודאה ועיין גד"ת שהביא מדברי הר"ן האלו ראי' למ"ש הרי"ף ואינו מובן הא הראב"ד היטב ראיתו משם דשם מבואר דמועיל מתורת הודא' וגם כאן מועיל מתורת הודאה אמנם נראה דבאמת כל של"מ מתורת חיוב השתא גם הודא' ל"מ וכמ"ש אמנם שם לא מיירי רק לענין מעשה ידיו ושחרור באמת צריך להתירו בב"ח ולענין מעשה ידיו שפיר מועיל מתורת הודא' דעכ"פ מסלק עצמו ממעש' ידיו וא"כ אין ראי' לענין שיהי' מועיל בתורת הודאה שיתחייב לו המעות כיון דמטבע אינה נקנה בחליפין מה מועיל הודאתו אז וכעת אינו רוצה להתחייב וז"ב כשמש איברא דא"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתא דא"כ למה אמר ר' יוחנן כלן בשטר ולמה לי' שטר גם בע"פ יועיל מתורת הודא' אמנם נראה דבר חדש דבאמת כבר כתבתי דהודאה ל"מ לענין שיצא לחירות ויהיה מותר בבת ישראל דלזה ל"מ הודאתו ורק לסלק ממעש' ידיו ולכאורה כיון דאמירתו היא כוללת גם שיהי' ב"ח גמור ולזה ל"מ הודאתו היאך יהי' מועיל הודאתו לענין מעשה ידיו ואף דבאמיר' ל"ש מתוך שלא קנה זה לא קנה גם זאת ול"ש קני את וחמור כמ"ש הריב"ש בתשובה ואחריו הגאון מוהר"י ז"ל בנוב"י הוא והנוב"י החזיקו בזה היינו אם היו ב' אמירות אבל אמיר' אחת אי אפשר להתחלק אך נראה כיון דזה אמר לא עשאני א"כ לענין זה שלא יהי' ב"ח גמור אהני אמירת העבד שמכחישו והוי תרתי הודאות דסתרי אהדדי והרי הוא בחזקת עבד כמו שהי' וכמ"ש הרשב"א לכך עכ"פ מועיל לענין סילוק ממעש' ידיו דלזה העבד מוחזק ושוב אמירתו ב"ח לא הי' רק לענין מעשה ידיו ושפיר מועיל מתורת הודאה ולא שייך לומר דאין אמירה לחצאין דהא העבד סתר באמת אמירתו ולא הוה רק לענין מעשה ידיו בלבד ולפ"ז זהו כשזה טען לא עשאני אבל אם לא טען לא מועיל באמירה בע"פ אבל בשטר שפיר מועיל אף דלא בן חורין גמור מ"מ מועיל לענין מעשה ידיו ואף דאין שטר לחצאין כמבואר בחו"מ סימן קצ"א עיין בסי' נ"א דמועיל וכ"כ במק"א החילוק בזה וצ"ע בזה כי לא נתחוור לי הדברים עוד והנה במה דמבואר בגיטין האומר נתתי הרי הוא שלי אתננ' לא קנה מזה מבואר כדברי הר"ש הלוי שהביא הכנה"ג בהגהותיו לטור חו"מ סי' סמך סל"ו דלא מקרי חיוב רק מודה אני שאני חייב אבל אומר אני מתחייב שאתן לפלוני כך וכך לא מועיל והרי כאן מבואר בין אם נימא דהוא בתורת הודא' או בתורת חיוב דאם אמר אתן ל"מ אף שכתב בשטר כן והנוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' כ"ג והנמשך פלפל בזה עם חתנו הגאון ז"ל וצ"ע דכאן מבואר הדבר בהדיא כן שוב מצאתי בשו"ת זקני הרמ"א שהאריך ג"כ בדברי הרי"ף והראב"ד הנ"ל ונדחק בטעם דל"מ נתתי מתורת הודאה כמ"ש הראב"ד ולפענ"ד נראה כמ"ש ודו"ק ועיין בשו"ת מוהר"ם אלשיך ס"ג ובחבורי י"ש הל' עבדים מ"ש בזה:

בעה"ת שער א' הנה אי קיי"ל כשיט' שהאריך הגד"ת אות ב' מחודש ב' שער א' כבר האריך בזה בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' י"ז וכ"כ עליו באורך בתשו' ועיין בקונטרס הגאון מוהרח"י ז"ל על שיקול הדעת ומ"ש בעה"ת באות וא"ו דכסות תנן ספרים דלא תנן לא תנן והב"י סי' צ"ג תמה ע"ז דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל וכתב הגד"ת דהרי חזינן דאחר שחשב כסות חשב לא בסנדלים אלמא דרצה לחשוב גם מה שהוא בכלל וא"כ שפיר ראית הבעה"ת ולפענ"ד ל"ק דבאמת בשו"ת זקני השער אפרים סי' קכ"ד שנסתפק במי שנתחייב לכסות חבירו אם גם מנעלים בכלל ע"ש ובחבורי יד שאול סי' ר"מ ס"ק ה' הארכתי בזה וכעת מצאתי דחשיב כסות וסנדלים בפ"ע אלמא דמנעל לאו בכלל כסות וא"כ אין ראיה מדחשיב סנדלים בפ"ע ומה שהאריך הגד"ת באות ח' לתמוה דאין ענין למה שנסתפק בש"ס אי ס"ת בכלל דשם הספק אי קרי נכסי משא"כ בבע"ח דכל שהוא שלו נשתעבד הנה באמת מה שנסתפקו אי ס"ת בכלל ע"ז חלקו הרשב"ם והמפרשים בזה ועיין בשו"ת נו"ב בהד"ת חלק חו"מ סי' מ"ג בזה ומ"ש בנו הרב ז"ל ואני כתבתי דהספק הוא לפמ"ש הת"ח דס"ת אסור להקדיש לבהכ"נ דשוב לא יתקיים כתבו לכם ואני כתבתי ביד שאול סי' ע"ר דלא נזכר מדברי הרמב"ן במלחמות דלכם לא קאי ע"ז ולפ"ז אבעיא אזלא באם הקדיש הס"ת שוב לא הוה שלו ואינו בכלל נכסיו ודו"ק:

ובאות ט' מה שהביא ר"ת ראי' דאין מסדרין מהא דאמרו בב"ק דף י"א מיני' ואפילו מגלימא דעל כתפיו וכתבו וכ"ת דמפשיטין אותו גלימא דאלף מנה ויהבינן לי' גלימא דחזיא לי דהא ליכא מידי דלא חזי' לי' כרשב"ג דלעיל ותמה הגד"ת וכן הקשה המהרש"א דאם נימא דמפשיטין ע"כ ס"ל דמסדרין וא"כ היאך דחי דליכא מידי דלא חזי לי' כרשב"ג והא רשב"ג ס"ל דאין מסדרין וא"כ מה ראי' למאן דס"ל דמסדרין והוא תימה גדולה ע"ש ואני תמה ביותר דהתוס' בב"ק שם כתבו בהדיא דיש לומר דמסדרין ומפשיטין מנה אף זוז ויהבינן לי' מידי דחזיא ליה ואף שדברי התוס' יכולים לסתור זא"ז משום דלאו חד בעל תוס' הי' כמ"ש המפרשים הרבה פעמים אבל עכ"פ ראיית התוס' כאן אינה ראי' אמנם נראה דהנה התוס' הקשו לקמן למה לא פשטינן מרשב"ג דאין מסדרין וכתבו דיש לומר דיהבינן לי' מידי דחזי לי' ואף ששנינו דרשב"ג מתיר באלף אפשר דלא משום דבני מלכים הם רק שכל מידי חזי לי' ע"ש כמו שהגיה הב"ח ז"ל ולפ"ז יש לומר גם כאן לא רצו להכריח מרשב"ג רק דעכ"פ זה ודאי דכל מידי חזי לי' וא"כ שוב לא מצי להפשיט ולתת לו מידי דחזי לי' דכל דבר חזי לי' ולכך בתורת גבי' יכול למוסרו ולא מסדרין ורשב"ג מיירי בתורת משכון ולהשיב לו כנלפע"ד ע"ד הדוחק והעיקר נראה לי דיש חילוק בין מפשיטין דזה בזיון גדול דכל שלבוש במאה מנה יפשיטו ולקח לו במנה זה בזיון ובזה ס"ל כרשב"ג דליכא מידי דלא חזי לי' אבל רשב"ג בעצמו דשקלינן מידי דלא חזי לי' היינו כשיש לו שני לבושים אחד שוה הרבה ואחד מעט שפיר שקלינן מידי דלא חזי לי' כיון שיש לו שנים וז"ב כשמש ובזה יש להשיב גם על קושיא השני' דס"ל לר"ש דאין מסדרין דהא ליכא מידי דלא חזי לי' ולפמ"ש כל שאין מפשיטין שפיר יכול לסדר ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף