שואל ומשיב/ד/א/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן א   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ראיתי בספר נדפס מחדש שנקרא השיב משה שבחוה"מ סי' פ"ג מביא בשם חכם אחד שהקשה במ"ש הרשב"א בהא דאמר בשבועות דף ל"א ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד לאפוקי מאי אר"פ לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן היא דפסלוה והקשה הרשב"א בחידושיו כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והתורה לא חייבתו אלא במפסיד ממון ע"י שלא הגיד וכתב דאפשר דר"פ וראב"י נחלקו בדבר הגורם לממון אי כממון דמי או לא דר"פ ס"ל כממון דמי והלכך אלו העיד זה שמא האחר יתבייש שא"י להעיז פנים נגדו וכיון דמה"ת כשר הוה גורם לממון וכו'. ועדיין אינו מיושב דהא אמרו לקמן הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה ושם מדין תורה הו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם ורבנן הוא דתקנו דשכנגדו נשבע ואפ"ה אמרינן מי ימר דמשתבע מכ"ש במי שפסול להגיד מה"ת יתחייב וע"ז הקשה החכם הנ"ל דדברי הרשב"א תמוהין דהרי המשנה אתיא דלא כרשב"א דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי כדאמרו בדף ל"ב שם וא"כ איך אפשר לפרש דר"פ ס"ל כרשב"א והרי הוא אמר דהמשנה אתי לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא לא והרי להמשנה גם משחק בקוביא פטור וגם מה הקשה הרשב"א בהך דשכנגדו חייב שבועה דשם אליבא דאמת דלא קי"ל כרשב"א א"כ גם ר"פ מודה וגם אנן קיי"ל כראב"י כדפריך ביומא דף ע"ד ולא אוקי כר"פ ע"ש שהגדיל התימה ובעהמ"ח נדחק ג"כ בזה. ולפענ"ד אתי שפיר דהנה בהא דאמרו דף ל"ב שם דהרשב"א ס"ל דהמשביע ע"א חייב משום דהוה דבר הגורם לממון פירש"י דרוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והיו משלם ולפ"ז י"ל דאנן לא קיי"ל בזה כרשב"א דדלמא העד משקר דהרי התורה האמינה בשבועה נגד ע"א וא"כ לא הוה גורם לממון דהלה ישבע באמת נגדו ויש להמתיק הדברים דכבר נודע מ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר"א שני תירוצים דלכך לא נאמן במגו דהעזה ולשבע זה אינו יכול וריב"ם תירץ דע"א הוה כשנים כ"ז דלא נשבע כנגדו ולפ"ז יש לומר דלשיטת הריב"ם דהוה כשנים כ"ז שלא נשבע וא"כ כל שלא נשבע אמרינן דע"א נאמן כשנים ובודאי לא ישבע אבל אנן לא אמרינן דעד א' הוה כשנים רק שמוכרח לשבע אבל באמת יוכל להיות דעד משקר ובודאי היה נשבע כנגדו ולפ"ז זהו שם אבל בהך דמשחק בקוביא דבאמת הוה עוד אחד עמו וכיון דמה"ת נאמן א"כ בודאי הם אומרים אמת ויוכל להיות דהלה יודה ומסתפי מלשקר שפיר הוה גורם לממון אף לרבנן דפליגי בע"א דשם אמרינן דעד משקר וכאן לא אמרינן דמשקר דהא כל דמה"ת כשר הרי יש כאן שני עדים כשרים וניהו דמדרבנן פסלו אותו אבל אינו מוכרח דמשקר כיון דמה"ת הוה שני עדים כשרים ובודאי לא משקרי וז"ב כשמש. ובזה מיושב כל קושיות המחבר דאין ענין דבר הגורם לממון דכאן לשם ותדע דאל"כ גבי משביע ע"א למה לא נימא דאולי יסתפי מיניה וע"כ דזה אינו דשם יוכל להיות דעד משקר וא"כ בוודאי לא מסתפי מיניה אבל כאן יוכל להיות דמסתפי וכעין זה קי"ל דגם מגו נגד עדים פסולים לא אמרינן דאמרינן דזה מתבייש מלשקר כל שיש עדים אף שפסולים הם מכ"ש כאן דשניהם כשרים מה"ת ודו"ק:

ובגוף קושית הרשב"א נלפענ"ד דהכוונה דלאפוקי מלך ולאפוקי משחק בקוביא מיירי כגון שיש שני עדים מלבד אותו הפסול ואם נימא דנמצא אחד מהם קאו"פ מבטל כל העדות כל שנצטרפו בשעת ראיה א"כ גם השני כשרים נתבטלו ופטורים משבועה כיון שנצטרפו בראיה והלה תובע כלם שראו העדות ביחד ולזה אמר אבל משחק בקוביא לא דהרי הב"י הובא בכנה"ג בחו"מ סי' ל"ו כתב דבפסולי דרבנן לא אמרינן דבטל כל העדות בשביל שנמצא אחד פסול מדרבנן ע"ש וא"כ זה שאמר כיון דמה"ת מחזי חזי א"כ האחרים הכשרים ראוין להעיד ולא נפסלו מכח שנמצא זה משחק בקוביא וז"ב ודו"ק. איברא דא"כ במלך מה שייך נמצא אחד מהן קאו"פ כיון דמלך לא נפסל בשביל פסול או קורבה רק שאינו ראוי להעיד בשביל דמלך לא מעיד ולא מעידין מה"ת למפסל האחרים בשבילו. אמנם נראה דהרי קרוב ג"כ לא נפסל בשביל דמשקר דהרי משה ואהרן לא מהמני וגזירת הכתוב דקרוב פסול וכל דפסול להעיד מתבטל עדותן של האחרים וה"ה בזה ועוד נראה לפענ"ד כיון דפסולו בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז דאין מעידין עליו וא"כ שוב יותר פסול ממשחק בקוביא דהרי הוא פסול בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז. ואדרבא נראה לי דאף דנימא דמלך ג"כ אין פסולו רק מדרבנן בזה גרע משאר פסולי דרבנן דכל דנפסל מדרבנן בשביל דלא הוה עדות שאילה"ז שוב פסולו מה"ת משא"כ בשאר פסולי דרבנן דלא נפסל רק מדרבנן ודו"ק. ובזה יש לישב קושית מהרמב"ח בתוס' יוה"כ. איברא דגוף דברי הכנה"ג בשם הב"י ראיתי בישועת יעקב אהע"ז סימן קס"ט בהלכות חליצה ס"ק וא"ו שהביא ראיה מהא דאמרו במכות דף וא"ו דנרבע יציל והרי הא דנרבע פסול כתב הרא"ש דאינו רק משום דחשוד לאותו דבר ע"ש ברא"ש בסנהדרין דף כ"ו והרי חשוד לאותו דבר אינו רק פסול דרבנן כמ"ש בח"מ וב"ש סוף סי' מ"ב והרי בפסול דרבנן לא נפסל משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול ע"ש ולפענ"ד אתי שפיר דבאמת טעמו של הב"י דבאמת הך דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דפסול לכל העדות חידוש הוא שחידשה תורה ודי לנו כשפסול מה"ת אבל פסול דרבנן שיגרע עדות שכשרים מה"ת ומדרבנן פשיטא דאין בכחם לפסול עי"ז עדות כשרים. ולפ"ז שם במכות דס"ד דאף הבע"ד שאינו בגדר עדות מכל מקום פוסל עדים כשרים א"כ מכ"ש פסול עדות דרבנן דיכול לפסול אבל לפי מה דמסיק דבמקיימי דבר מיירי הקרא א"כ גם פסולי דרבנן א"י לפסול עדות תורה ובאמת גוף קושית הרשב"א דסוף סוף פסול מדרבנן ולאו בר הגדה הוא כן מבואר ביומא דף ע"ד דלא יגיד כתיב והאי לאו בר הגדה הוא רק דהרשב"א מקשה על סברת ר"פ מ"ט דמכשיר משחק בקוביא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בדף ל"ב דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה מי יימר דמשתבע ראיתי בספר דברי אמת קונטרס החמישי דף ל"ב ע"ג שהקשה דלר"פ דאמר משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלו וע"ז הקשה דגם מה שכנגדו חשוד על השבועה דמשתבע שכנגדו הוא רק מדרבנן וא"כ מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דאצרכי לשכנגדו לשבע ואמאי יפטר והביא מזה ראיה לשיטת התוס' דמדאורייתא נשבע החשוד ונפטר וא"כ שוב מדאורייתא לא נתחייב ממון ע"ש ולפ"ז לשיטת הסוברים דמה"ת חשוד שא"י לשבע משלם קשה ולפענ"ד נראה דכיון דעכ"פ זה אינו ברור אם החשוד משקר רק דמספק א"י לשבע וכל דא"י לשבע משלם א"כ כל שיש עוד ספק דמי יימר דמשתבע שוב הו"ל כעין ס"ס לפטור זה העד מכפירת השבועה דאינו דבר הגורם לממון והו"ל כעין גורם לגורם דפטור לכ"ע ולכך אמרו מי יימר שמשתבע. ובזה מיושב קושית הרשב"א והר"ן לשיטת הסוברים דאף בנסכא דר"א צריך זה לשבע שוב שייך גם בזה מי יימר דמשתבעת ולפמ"ש אתי שפיר דנסכא דר"א דהוה ע"א כשנים כ"ז דלא נשבע כנגדו וא"כ שוב הו"ל חיוב ממון גמור מה"ת אף דמדרבנן צריך לשבע שכנגדו מכל מקום מה"ת מחזי חזי ושוב הו"ל כפירת ממון ודו"ק:

וע"ד הפלפול נראה לי בזה הא דאמרו מי יימר דמשתבעת אף דמה"ת חייב לשלם דלפמ"ש הקצה"ח סימן ל"ח דגם בע"א שייך הזמה במקום דמחייב ממון ע"ש ולפ"ז כל דיכול לומר מי יימר דמשתבעת א"כ לא הוה עדות שאתה יכול להזימה דמצי לומר סברתי שלא תשבע וא"כ אין עליו תורת עדות ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ובקצה"ח שם ושוב אין תורת עדות עליו ולא חייב על הכפירה. ומעתה מיושב קושית הרשב"א והר"ן דבנסכא דר' אבא כתב בשו"ת מיימוני לספר משפטים דמיירי בכה"ג שהיה ע"א בא בתחלה והיה יכול לכפור דאל"כ בא תיכף לממון ע"ש ולפ"ז אינו בא לממון וא"צ תורת הזמה ושוב לא שייך לומר מי יימר דמשתבע דהא מה"ת חזי ודו"ק. ובזה מיושב סברת מי יימר דמשתבע ומה סברא היא זו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ אינו בגדר הזמה ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מה שהאריך הקצה"ח סי' ר"צ לתמוה על המרדכי דמי יימר דנשבע ונפטר לא אמרינן ובדברי חידושי הרשב"א דגם ר"פ וראב"י פליגי בדבר הגורם לממון ע"ש ומה שהביא מכפר אחד והודה אחד ולא אמרינן מי יימר דנשבע הנתבע דבר תימה הוא דשם אם היה מודה היו שני עדים ובודאי כפר ממון ודו"ק. והנה באמת לשיטת תשובת מיימוני הנ"ל צ"ל דהא דע"א נאמן בשכנגדו חשוד על השבועה אף דאינו בא לשבועה רק לחיוב ממון משום דיכול להיות שלא ישבע המלוה ויפטור הלה לשלם ולפ"ז מה"ת א"י לחייב רק באופן שלא ידע העד שזה חשוד וא"כ הוא בא לשבועה ולפ"ז ממנ"פ פטור דבאמת יכול לומר מה אפסדתי לך דאם תאמר שאני ידעתי שהוא חשוד שוב אינו נאמן ואם תאמר דלא ידעתי שוב לא הפסדתי לך ממון דהא לא ידעתי שזה חשוד אבל בנסכא דר"א דע"א באמת חלה לשבועה ורק ממילא א"י לשבע שוב ל"ש מי יימר דמשתבעת דהא שכנגדו אינו חייב שבועה רק מדרבנן. הן אמת דגוף כפירת ממון לא שייך בזה דהא היה יכול השני לשבע שלא חטף וכבר הרגיש בזה בשו"ת מיימוני שם וצ"ל לפמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ד דלהעיז נגד העד וגם לשבע זה ודאי לא יוכל א"כ שפיר נקרא הפסדת ממון דהא העד ידע דלא יוכל להעיז נגדו ולשבע אם האמת כדברי העד ודו"ק:

והנה ביום ד' שמות תרכ"ז הגיע לידי ספר עטרת חכמים מהגאון מו"ה ברוך פרענקיל ז"ל אבד"ק לייפניק והוא שו"ת על ד' חלקי הש"ע ובחלק חו"מ סי' י"א הביא קושיא בשם הגאון מו"ה ירמי' אבד"ק מאטיס דארף ז"ל שהקשה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ב ש"מ משביע עידי קרקע חייב ומשני דלמא דתפסה מטלטלי וכתבו התוס' דקאי גם על עד סוטה והרמב"ם פ"ג מסוטה כתב דע"א בטומאה לאחר ששתתה הרי זו יושבת תחת בעלה וכתב המלמ"ל דל"מ עד טומאה רק שלא תשתה אבל כל ששתתה מותרת לשבת תחת בעלה והרי בשאר הנשים שלא שותתן נחלקו ב"ש וב"ה אי שטר כתובה מקרי מוחזק וא"כ כל שתפסה ממנ"פ לא לתחייב ע"א דאם לא תפסה הו"ל עדי קרקע ואם תפסה שוב ל"מ עד טומאה להוציא ממנה והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה די"ל דמשביע עד סוטה היינו לאחר ששתתה ואם הי' העד בא והיא תפסה אז היתה מוכרחת להחזיר לו המעות דממנ"פ אם לא היתה מודית שנטמאה א"כ שוב אין לה מקום לתפוס המעות דהא לא ניתן כתובה לגבות מחיים וא"כ אם לא נטמאה והעד אין נאמן עליו וא"כ הרי היא יושבת תחתיו וכמ"ש הרמב"ם וא"כ מה לה שתתפוס מעותיו ואם תודה שנטמאת שוב בודאי העד נאמן ושוב אין מגיע לה כתובה ובשלמא כל שלא שתתה שוב אסורה לבעלה דא"י לשתות שוב שפיר לא הפסיד העד אותו דכל שתפסה א"נ העד וכל שאסורה עליו שוב אינו נאמן העד אבל לאחר ששתתה שוב ממנ"פ היה מועיל העד דאם תודה מחוייבת להחזיר ואם לא תודה שוב מחוייבת להחזיר להבעל המעות שלקחה ממנו דבחיים אין מחוייב בכתובתה ול"מ לתפוס שלא ברצונו.

איברא דעדיין יכול לטעון העד מה הפסדת גם כשאיני מעיד היא מחוייבת להחזיר כל ששתתה ואם אין כאן עד טומאה בודאי מחוייבת להחזיר דהרי היא מותרת לו ומה הפסדתיך. אבל זה אינו דאכתי נ"מ אם היא בעצמה אמרה דנטמאת אף שלא בדקוה המים ולמשנה אחרונה אינה נאמנת דאמרינן עיניה נתנה באחר וא"כ בלא העד כל שאמרה שנטמאת באונס דלא מפסדת כתובתה וא"כ שוב א"י להוציאה דאמרינן דעיניה נתנה באחר ומכל מקום הכתובה א"י להוציא מידה כל שטוענת שנאנסתי והיא אשת כהן ואף שהוא ירצה להאמין לה מכל מקום הכתובה אינה מפסדת אבל כשיבא ע"א שוב הוה כרגלים לדבר ואז היא נאמנת כשטוענת נאנסתי ואסורה עליו אבל ז"א דא"כ יצטרך לתת לה כתובה ולמה צריך לעדותו. אמנם העיקר נראה דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ם בפ"א מנערה בתולה דהנבעלת בשדה הרי זו חזקה שאנוסה היתה עד שיעידו עדים שנבעלה ברצונה ובעיר הרי"ז בחזקת מפותה. ובזה נראה לי דאם יש עידי קינוי וסתירה והיתה בעיר ועד מעיד שנטמאה ברצונה והיא טוענת שאנוסה היתה א"כ בזה ודאי העד נאמן דהרי יש עדי קינוי וסתירה וע"א מעיד שנטמאה ברצונה א"כ שוב החזקה מסייעתו וגם עדי קינוי וסתירה הרי ניכרין הדברים שהיה ברצונה.

ובזה נראה לפענ"ד דאף דתפסה נאמן העד לומר שברצונה היה ומחוייבת להחזיר שהרי אתרע חזקתה שהוא קינא לה ונסתרה וא"כ בודאי נאמן העד כנלפענ"ד:

ובגוף הקושיא הנה לא מבעיא אם נימא כשיטת הפוסקים דמיניה דידיה מועיל לגביה אף ממטלטלין ולדעתם צריך לומר דמה דאמרו משביע עדי קרקע דלמא דתפסה היינו דוקא בעד מיתה כמ"ש בא"מ סי' ק' א"כ ל"ק כלל וגם לפמ"ש בשטה מקובצת כתובות ריש פרק שני דמאי דאמרו דלמא דתפסה היינו כל שיכולה לתפוס שוב אף שלא תפסה שייך לומר דגם מטלטלין משועבדים לכתובה וגם זה הובא בא"מ שם א"כ לק"מ.

מיהו לפענ"ד נראה דיש לומר דמיירי בתפסה מטלטלי שאינו שוה כדי כל הכתובה רק מקצת הכתובה וכיון שיש לדון על המטלטלין ועל הקרקע שוב לא שייך לומר דהוה משביע עדי קרקע דגם המטלטלין שתפסה בכלל הדין ושפיר משביעין גם על הקרקע והוה כמו לענין כפירת ש"ק. דכל שיש מטלטלין ג"כ לא מקרי ש"ק לבד וה"ה בזה וצ"ע בזה כיון דעל מה שתפסה מטלטלין לא יועיל העדות של העד שוב לא נשאר רק קרקע לבד וצ"ע בזה:

והנה בהא דאמרו דלמא דתפסה מטלטלין הוה קשיא לי דהיאך שייך תפיסה בכתובה הא כתובה לא נתנה לגבות מחיים ומצאתי בא"מ שם שהקשה כן על שיטת ר"ת בתוס' כתובות דף פ"ז ד"ה והוא שתפסה מחיים ע"ש.

אך לפענ"ד נראה דבאמת סברת ר"ת היא נכונה דכל שלא תוכל לקנות ותפיסה שאין בה קנין לא מקרי תפיסה כמ"ש הריב"ש סי' תר"ז דצריך שיהי' תפיסה גמורה שיהי' ע"י קנין והרי קנין צריך להיות מדעת המקנה וכאן שלא הגיע זמן הכתובה והיאך אפשר שיהיה מועיל תפיסה מחיים והו"ל תפיסה שלא ברשות דלא מועיל. אמנם נראה לפי מה שחידש הקצה"ח סי' ר"ב דתפיסה בחד צד עדיף מקנין והיינו דעכ"פ מוחזק מקרי ע"ש ולפ"ז ניהו דלא הוה קנין אבל מכל מקום מוחזק מקרי ומ"ש ר"ת דלא מהני תפיסה בכתובה היינו משום דשם מה מועיל מה שהיא מוחזקת והא הבעל מקרי מוחזק טפי דהא הם שלו ואין לה שום ענין קנין ושעבוד מחיים וא"כ מה מועיל חזקתה נגד חזקת הבעל שיש לו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא אבל שם דמיירי שהעידו לאשה שמת בעלה והעידו לאשה ולא העידו לב"ד וא"כ שפיר מקרי מוחזקת דהא אנן אמרינן דהאשה נאמנת לומר שמת הבעל והעד שמעיד שמת בעלה אין יורדין לנחלה על פיו וא"כ שוב היורשין עדן אין מוחזקין ושוב מועיל חזקת האשה שהיא מוחזקת ע"י תפיסה דהא לגבי היורשים עדיין אינן מוחזקין וז"ב. ובזה יש ליישב קושיא הנ"ל דגבי סוטה אף דתפסה מחיים כיון דבחיים לא מועיל תפיסה א"כ אם היה העד מעיד שנטמאה שפיר מאמינין לעד דכיון דבעת שהעיד שנטמאה הרי לא הי' נ"מ לכתובה דבחיים לא מועיל תפיסה ועדן לא הגיע זמן הכתובה ועיקר נאמנותו של עד שלא תשתה והרי הורנו הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק והיינו כל דעד לא בא לענין ממון ולא לנפשות רק לאיסור גרידא נאמן וה"ה כאן הרי העד לא בא לענין ממון דהא לא הגיע זמן כתובה לגבות עדיין ול"מ תפיסתה רק שהיא מוחזקת א"כ העד נאמן שנטמאה דאינה שותית ואח"כ כשרוצה הבעל לגרשה או שמת אין מגיע לה הכתובה דהא כבר האמננו לעד שנטמאה ומ"מ משביע עדי קרקע לא הוה דהא תפסה ועכ"פ מוחזקת מקריא וא"כ שפיר מפסיד העד לבעל דאם היה מעיד היה נאמן העד וממילא לא הגיע לה כתובה אח"כ וז"ב כשמש וזה עדיף מדבר הגורם לממון דכאן בודאי יהיה בא לממון כל שנאמין כעת להעד ודו"ק:

ובדברי הרשב"א הנ"ל התמוהין הי' נראה לי דלכאורה מה דתלי לה הרשב"א בדבר הגורם לממון דהיינו ע"א לכאורה לא דמי דבשלמא עד כשר רק דהוא ע"א יש לומר דהוה דבר הגורם לממון דמסתמא לא ישבע שהרי העד נאמן כל שלא נשבע אבל עד פסול אינו גורם לממון דהוא פסול ואינו נאמן. אמנם אחר העיון יש לומר דאדרבא זה נאמן יותר דבאמת ע"א לא האמינה תורה לממון ולענין ממון מחזיקין אותו למשקר ואפ"ה ס"ל דהוה דבר הגורם לממון מכ"ש ביש שנים ואחד פסול רק מדרבנן א"כ מה"ת יש שני עדים הנאמנים לממון וניהו דמדרבנן פסול מכל מקום שייך לומר דהוה דבר הגורם לממון דשמא יתבייש וא"כ זה עדיף מע"א וצ"ל דס"ל בע"א דמקרי דבר הגורם לממון מכ"ש בזה ובזה מיושב כל הקושיות ודו"ק:

והנה בהא דאמרו הכל מודים בעד מיתה שהיא חייב דלא אמר לה לדידה ולא אמר לב"ד הקשו האחרונים דהא שייך מי יימר שמשתבעת דהא צריכה לשבע על הכתובה. ולכאורה אמרתי דיש לומר דמיירי שהאמינה שלא תשבע. אך זה אינו דהא לענין יורשים ל"מ נאמנות שלו כדאמר אבא שאול וכמבואר באהע"ז סי' צ"ח ולפ"ז אם נימא דאין היורשין יורדין לנחלה שוב כל שהאמין לה ולענין היורשים ל"ש כאן דהא אינם יורשים עדיין שוב משכחת לה דלא תצטרך לשבע. אך זה אינו דהא באמת ב"ש חולקין אם נאמן לנשואין מכ"ש לממון כדאמרו ביבמות דף קי"ז. אמנם נראה דיש לומר דמיירי שהעיד העד שנטבע במים שאל"ס ומבואר בסי' י"ז סל"ה דנאמן נגד הכתובה אף דאסורה להנשא ואף דהח"מ והב"ש חולקין בזה דבע"א ודאי אינה גובה כתובתה נראה לפענ"ד כיון דאמרינן זאת אומרת משביע עדי קרקע חייב ומשני דלמא בדתפסה ולפ"ז הרי כתב הש"ך ביו"ד סי' קי"ט דלא גזרו איסור כדי להוציא ממון ולפ"ז כאן דתפסה ומה"ת מים שאל"ס ודאי נטבע רק דרבנן החמירו אבל כל שתפסה ודאי הי' נאמן ע"א ולא שייך מי יימר דמשתבעת דהא מיירי שהאמינה וא"ל דל"מ לגבי היורשים דזה אינו דלגבי היורשים עדיין אסורה וחיישינן שמא לא מת והם אינם יורדים לנחלה כמ"ש הרמב"ם וא"כ שוב לא שייך מי יימר דמשתבעת דא"צ לשבע ודו"ק ויתכן יותר לפמ"ש הר"ן ברי"ף פרק אלמנה ניזונית דמיירי שהבעל בעצמו התפיס לה מטלטלין ובכה"ג ודאי א"צ לשבע אף נגד היורשים דע"כ לא אמר אבא שאול רק מה אעשה שאמרו חכמים הבא להוציא מן היתומים וכאן אינה באה להוציא שהרי הבעל התפיס לה מטלטלין והם רוצים להוציא ממנה וגם בתפסה מעצמה יש לומר דכל שתפסה ואינה באה להוציא גם אבא שאול מודה דנאמנת כל שהאמין לה הבעל וז"ב כשמש ודו"ק:

והנה בעש"ק ויקרא תר"ל הגיע לידי ספר זית רענן ח"ש מהגאון המנוח מוה' משה יהודה ליב אבד"ק קיטנא ואח"כ אוה למושב לו בירושלים תוב"ב ושלח לי בנו הרב המאוה"ג וכו' מוה' אברהם בנימין אבד"ק וויערשיב במדינת פולין וראיתי בדף פ' שם הביא קושיא בשם הרב הגאון מוה' אלעזר לנדא אבד"ק בראד ששמע בשם הגאון מוה' זרח איידליץ מפראג בהא דאמר אביי הכל מודים בנסכא דר"א וע"ז הקשה דאמאי יתחייב דהרי אביי בעצמו אמר הטעם דלא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא משום שמא יש לו ספק מלוה ישינה וכתב הנימוק"י בב"מ שם דלאביי כל שהלה מחל כל ספק מלוה ישינה שוב לא שייך לאשתבועי א"כ הא הו"ל מי יימר דמשתבע והא יוכל למחול כל ספק מלוה ישינה ולא יצטרך לשבע כלל ע"ש ואמרתי בזה דהנה כל הטעם של הנימוק"י הוא משום דלא יוכל לשבע דשייך מגו דחשוד אממונא ולפ"ז זה שייך כשבא להוציא ממנו מלוה וכדומה דאם הוא חשוד אממונא חשוד אשבועתא ושוב ל"ש לחייבו שבועה אבל בנסכא דר"א הרי כיון שהודה שחטף רק שטוען דדידי' חטף וע"ז יש חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו א"כ הו"ל כגזלן וא"כ אף שלא נוכל להשביעו מ"מ מוכרח להשיב הנסכא לבעליו ואטו בשביל שהוא חשוד יוכל להחזיק בדבר שחזקה שאינו שלו והכי בשביל שלא נוכל להשביע אותו יהי' שלו זה לא אמרינן וזהו דאמר ר' אבא היכי לדייני דייני להאי דינא והיינו בכה"ג שאף דימחול לו כל ספק מלוה ישינה אי אפשר לדונו וזהו דאמר לשתבע והא אמר דמחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הו"ל כגזלן וזהו באמת אך למותר והרי סגי במה דאמר לשתבע והא אמר דמחטף חטפה וא"כ היאך יכול לשבע אבל מה דהוסיף דהו"ל כגזלן אינו מובן והרשב"ם נדחק דהו"ל כמו גזלן ועיין חידושי רמב"ן ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל הא לא אפשר לאשבועי דהא מחל כל ספק מלוה ישינה וע"ז אמר כיון דאמר מחטף חטפה ואין לו מגו דהא חטף דהא איכא עד וצריך לשבע כנגדו כמ"ש הריב"ש וא"כ אף דלא מצי לשבע דמחל כל הספק מלוה ישינה אבל הרי הוא כגזלן דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו והעד מעיד שחטף וא"כ אף דלא יכול לשבע מכל מקום מחוייב להחזיר דהא הנסכא אינו שלו ושוב חייב להחזיר וא"כ הו"ל שפיר כפירת ממון וחייב עד אחד דלא בא להעיד וק"ל. ובזה מיושב דבלא"ה לא שייך שבועה דהא כל דהו"ל כגזלן וגזלן ודאי לא תלינן בספק מלוה ישינה כמ"ש התוס' בב"מ דף וא"ו ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כל דהו"ל כגזלן שוב חייב להחזיר הנסכא וכמ"ש אברא דלהנימוק"י קשה למה לא יהיה נאמן נגד העד במגו דאי בעי מחיל וכל ע"א לא יוכל לחייב שבועה דהא יש לו מגו דאי בעי מחל אבל זה אינו דאין רצונו להיות חשוד אצל העולם ורוצה לשבע נגד העד והתורה האמינו אבל בנסכא דר"א היה שייך מיגו דלא יתחייב לשלם. אך כיון דהו"ל כגזלן שוב אינו נאמן וצריך להחזיר ודו"ק ולפמ"ש המרדכי בשם הראב"ן דכל שיש עד כשר אף הבע"ד בעצמו נחשב כעד והו"ל שני עדים א"כ גם כאן העד שמעיד שחטף והוא בעצמו הודה שוב הו"ל כגזלן ברור וחייב להחזיר וז"ב.

ודרך אגב אזכיר במ"ש התומים דמכאן מוכח דספק פרעון קודם הלואה ג"כ חייב דאל"כ היאך שייך ספק מלוה ישינה הא הו"ל א"י אם נתחייבתי וע"כ דספק פרעון קודם להלואה הו"ל א"י אם פרעתיך ובאמת לפענ"ד תמוה דבאמת צריך ביאור דספק פרעון קודם להלואה לא שייך א"י אם פרעתיך דכל הטעם דא"י אם פרעתיך הוא משום חזקת חיוב וכאן כל דספק פרעון שוב לא שייך חזקת חיוב דהא הספק אם פרע מרעא לחזקת חיוב שלא התחיל החיוב כלל וצ"ל דמ"מ כיון שנתחייב כעת בודאי אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב ושוב חייב ובזה מיושב גוף א"י אם פרעתיך דמחייבין משום חזקת חיוב והא ע"י חזקה אין מוציאין ממון ואף בתר רוב לא אזלינן ומכ"ש חזקה אך הטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי חיוב וכיון שנתחייב בודאי מחויב לשלם ואף שיש לו ספק פרעון אינו מוציא מידי ודאי. אך עדיין יש לפקפק דע"כ לא אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי רק כשספק פרעון נתחדש אחר שהלוה אבל כל שספק פרעון קודם להלואה א"כ שוב לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי דהא לא התחיל הודאי כלל וחזקת חיוב לא שייך דהא הו"ל ספק שמא לא התחיל החיוב וא"כ יש לומר דבכה"ג שוב פטור משום דלא הו"ל ודאי ברור:

ובזה מיושב קושית התומים דא"כ גם כאן הו"ל ספק פרעון קודם להלואה ולפמ"ש זה אינו דע"כ לא אמרינן דספק פרעון קודם להלואה לא הוה כא"י אם פרעתיך היינו לענין לחייבו ממון א"י לחייבו דלהוציא ממון אף חזקה לא מועיל מכ"ש כאן דהספק קודם ולא הוה אף החזקה כלל אבל לחייבו שבועה כל שיש ספק מחוייב לשבע עכ"פ דלשבוע' לא שייך חזקת ממון וכדומה ושפיר חייב ודו"ק ובמ"ב נראה דאף בלא הו"ל למידע נמי חייב א"י אם פרעתיך דמ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ודו"ק היטב:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף