שואל ומשיב/ג/ג/נח

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן נח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין קנין כסף ומשיכה. להרבני התורני מוה' משה ליב מ"ק דראהביטש נ"י:

הנה מ"ש בשם המלמ"ל להסתפק באם נתן מעות ולא משך וקידש המוכר באותו חפץ שמכר אשה אי מקודשת כיון דמדרבנן מקודשת דלא יצא מרשותו ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קידושין של שני או דלמא כיון דמה"ת קדשה הראשון בדבר שאינו שלו תפסי קידושי שני ע"ש. וע"ז תמה מהא דכתב רש"י בב"מ דף מ"ח דאם קידש המוכר במעות לר"י הוה קידושין כיון דמדאורייתא הוא שלו ולר"ל לא הוה קידושין וא"כ ממנ"פ אי ס"ל להמלמ"ל כרש"י דלחומרא קני מעות א"כ ממילא בקידש המוכר בהחפץ קידושי שני חלו ואי ס"ל כמ"ש הקדמונים דאף לחומרא מעות לא קני דהפקר ב"ד הפקר א"כ ממילא אין לחוש לקידושי שני ואם נסתפק בזה א"כ למה תפס המלמ"ל הספק לענין החפץ ולא הביא הסתפקות של רש"י באם קידש בהמעות. הנה יפה העיר אך לפענ"ד נראה דהנה התוס' בע"ז דף ס"ג ד"ה והא כתבו דאף לר"י דס"ל דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קני דכמו שהפקיעו חכמים דאין מעות קונות ואוקמא אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ול"ד להאי דפרק הזהב דנתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעות ממעילה ע"ש. ודבריהם סתומים והנה המהר"ם לובלין פירש דהואיל ועיקר התקנה הי' כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומש"ה אוקמא החפץ ברשות המוכר אבל המעות לא חשו חז"ל אם יהיה ברשות מוכר כמו שהוא מד"ת ע"ש. והלח"מ פ"ג ממכירה ה"א כתב בביאור דבריהם דשאני מעות הקדש כיון דחל בהם הקדושה מד"ת וזה בא להוציא מד"ת מעל ואין כח ביד חכמים להפקיע אבל גבי אתנן קודם שיהיה אתנן חכמים עקרו הקני' ומעולם לא הי' אתנן אע"ג דהביאה הוה במקום כסף וקני מד"ת מכל מקום כל שחז"ל עקרו הקנין לא התחיל איסור אתנן לחול ע"ש ובקונטרס אחרון לה"פ אשר הכינותי על הקנינים הארכתי בדבריהם. והנה באמת שמדברי התוס' ב"מ דף מ"ג ד"ה מאי נראה כפירוש המהר"מ מלובלין שהרי כתבו דלר"י ור"ה דאית להו ד"ת מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהם כיון דקונות ד"ת והוה שואל עלייהו ולא תקנו משיכה רק כדי שלא יאמר נשרפו חטך בעליה ולדברי הלח"מ כל שעקרו חז"ל הקנין למה יהיה כשואל על המעות ולמה יהיה מותר להשתמש בהמעות וע"כ דהמעות באמת יכול להיות ברשות המוכר רק שנתנו לו גם החפץ ברשותו כדי שלא יאמר נשרפו חטך וזה מורה בביאור כדברי המהר"ם לובלין. והנה מרש"י נראה שלא ס"ל כסברת התוס' בדף מ"ג שהרי לרש"י עיקר הקידושין הוא משום דהוה שלו מה"ת והרי להתוס' גם מדרבנן הוה של המוכר המעות וע"כ דס"ל כל שעקרו הקנין לא הוה שלו ומעתה לכך נסתפק המלמ"ל לענין החפץ דבהמעות י"ל כסברת התוס' בע"ז וב"מ דף מ"ז וכמ"ש דס"ל כשיטת המהר"ם לובלין דגם מדרבנן המעות של המוכר ושפיר יכול לקדש בו ולכך נסתפק המלמ"ל לענין החפץ דודאי אינו שלו רק מדרבנן אי חלו קידושי שני וז"ב ול"ק קושית מעלתו. שוב ראיתי באבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שגם הוא הקשה על המלמ"ל דיפשוט ספיקו מדברי רש"י והעיר ג"כ דרש"י לא ס"ל כסברת התוס' בב"מ דף מ"ג אבל לא הרגיש בגוף סברת התוס' דלמה יהיה המעות ברשות המוכר וכדברי מהר"ם לובלין הנ"ל דיש חילוק בין החפץ להמעות וכמ"ש ודו"ק ועיין בהקדמת הגאון הגדול בעהמ"ח ספר נצח ישראל ז"ל ע"ש. ומה שנסתפק מעלתו בקנה חפץ מאשה ונתן מעות ולא משך ואח"כ קידש אותה בהחפץ מי נימא כיון דמדרבנן לא קנה החפץ לא מתקדשת או דלמא כיון דמוסכם הוא דעיקר החשש שמא יאמר לו נשרפו חטך בעליה וכל דל"ש החששא קונה כסף ד"ת וא"כ ניהו דבשעת נתינת המעות שייך החששא אבל אח"כ דקידשה באותו חפץ א"כ שוב קנייתו וקידושין שלו באין כאחת וגם לר"ל י"ל דמועיל בזה דהרי בכל מקום שהתנה שיקנה בכסף קני כמ"ש בש"ע חו"מ סי' קצ"ח ואף שהש"ך חולק הסכימו האחרונים להמחבר ואולי אף לר"ל מועיל כאן דהא נתרצו שניהם ורצה לתלות במחלוקת רש"י והריטב"א אי המוכר קנה המעות דאם כבר קנתה המעות שוב הו"ל מלוה ולא חלו הקידושין אח"כ משא"כ לריטב"א קנייתו וקידושין באין כאחת ול"ד למה דמבואר בש"ע סי' ק"ץ מי שהעלילו עליו ועי"כ מכר קרקעותיו וכשנתבטל העלילה חזר בו אף שאח"כ נתרצו צריך לחזור ולקנות משום דשם כשנתבטל העלילה נתבטל המקח מכל וכל ולכך צריך לחזור ולקנות מחדש משא"כ כאן דמה"ת קנה בכסף וחייב באונסין ולשיטת התוס' המעות ברשותו אף מדרבנן וא"כ אף שמדרבנן חששו שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כל שעבר החששה שוב נקנה למפרע משום הכסף ודומה לקדשה בגזל לאחר יאוש דכל דהוה אח"כ שינוי רשות דקונה למפרע ביאוש וה"ה בזה. זהו תורף דבריו. הנה כל האריכות שלו אך למותר. ולפענ"ד ברור דלשיטת רש"י דרק מדאורייתא קני כסף ומדרבנן עקרו הקנין כל שעקרו הקנין מה מועיל מה שנתרצה אח"כ לקדשה בהחפץ הא מ"מ לא קנה החפץ עדן ול"ד לגזל אחר יאוש דהייאוש באמת הוה קנין רק דכל שהוא באיסורא אתי לידי' ל"מ וכל שנשתנה רשות אח"כ שוב מועיל יאוש ושינוי רשות וגם היאוש עודנה שייך דכל שנתייאש נתייאש ועדיין ביאושו עומד משא"כ בקנין כסף דכל של"מ בשעת מעשה מה מועיל מה שנתרצה אח"כ ולשיטת התוס' דהמעות ברשות המוכר א"כ ודאי הוה מלוה דקנתה לגמרי המעות והחפץ לא קנה הוא וא"כ אין לו במה לקדשה ומכ"ש מה שהוסיף אח"כ דאף לר"ל מועיל כיון שנתרצה הוה כהתנה זה בודאי אינו דאף לשיטת המחבר זה דוקא בנתרצה והתנה בשעת הקניה אבל ל"מ מה שמתנה אחר הקנין דכל שלא חל בשעת הקנין צריך לקנות מחדש וז"פ וברור. ובלא"ה לא נהירא לפענ"ד דבאמת הש"ך יפה טען דל"מ לעשות מה שאינו קנין כקנין והביא מדברי הריטב"א. אך לפענ"ד יש לומר דלשיטת התוס' דכסף הוה ברשותו ומועיל ונעשה שלו א"כ לא נעקר קנין כסף ממקומו ואף אם נימא דכיון דעכ"פ לענין החפץ עקרו להקנין ל"מ לעשות אינו קנין כקנין מ"מ היטב אשר דיבר בזה המחנה אפרים בהלכות קנין מעות סי' א' דע"כ לא כתב הריטב"א רק מה שאינו קנין בר"ה כגון משיכה או מסירה ברה"י דאיך שייך שיתנה לעשות מה שאינו קנין לקנין אבל כסף קנין גמור הוא מה"ת ורק שחז"ל עקרו להקנין וכל שאמר לא ניחא לי בהאי תקנתא דתקנו חז"ל כגון זה שומעין לו. ואני אמרתי בזה דלפמ"ש בשו"ת מיימוני לספר קנין סי' י"ד דע"כ לא אמרינן כל האומר א"א בתקנת חכמים שומעין לו רק כשבא להחזיק מה שבידו ולא היכא שבא להוציא ולפ"ז כאן שבא להוציא ע"י קנין כסף וכל שחז"ל עקרו להקנין הוא בא להוציא ל"מ וצדקו דברי הש"ך. אמנם יש לומר דכל שנתן כסף ומה"ת קנה להחפץ ונעשה כפקדון דלא כפרי' דכל היכא שהוא מונח הוה כמאן דהוא ברשות הקונה ומכ"ש לשיטת רשב"ם דרשות הנפקד קונה להמפקיד וא"כ הוה כמונח ברשותו ולא מקרי מוציא דהא נתן מעות בעד החפץ ולא מקרי מוציא כל דמכר לו החפץ מרצונו וז"ב ופשוט וצדקו דברי הש"ע דיכול לומר א"א בתקנת חכמים. ובזה אני אומר דמיושב קושית המח"א שהקשה על המחבר ממ"ש התוס' ב"מ דף מ"ו לענין ק"ס דלמה לא שייך הגזירה שמא יאמר לו נשרפו חטך בעלי' וע"ז הקשה דהא בק"ס ע"כ הוה כהתנה וכוונתו דהק"ס ע"כ מהשתא דאל"כ כלתה משיכתו וכן הקשה מערבון דאינו קונה במטלטלין רק למי שפרע ולמה לא יקנה בכלו כיון דפירש שרוצה לקנות בעד הערבון הכל ע"ש והנה מערבון בודאי ל"ק דאטו פירש שרוצה לקנות רק בערבון לבד אבל מק"ס היא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ל"ש לא ניחא לי בתקנתא דהרי ע"י ק"ס בא להוציא החפץ מרשות המוכר בלי דמים ומשיכה ואיך שייך לא ניחא לי במה שבא להוציא דבשלמא כשנותן מעות שייך לא ניחא לי דאינו בא להוציא דהרי נתן מעות בעדו משא"כ בק"ס לבד וז"ב. והקצה"ח הביא ראיה דמועיל תנאי מהא דפריך הש"ס בבכורות דף מ"ם ואי אמרת מעות קונות משיכה למה לי ומשני בשקבל עליו לדון בד"י הרי דאף למ"ד משיכה אינו קונה בעכו"ם אפ"ה כל שקיבל עליו מועיל וה"ה בזה ואינו קושיא לפענ"ד דמלבד דשם החמיר על עצמו שלא לקנות במעות לבד כ"א גם במשיכה וא"כ פשיטא דמועיל אלא אף ברישא נמי שם כיון דהגוי קיבל עליו לדון בד"י פשיטא דל"מ מעות בישראל ולמה לא יועיל ושם אינו להוציא דגוי מכי מטי זוזי לידי' מסתלק כדאמרו בב"ב דף נ"ד וא"כ למה לא יועיל תנאי. ובלא"ה יש ליישב עפ"י דברי הט"ז ביו"ד סי' קל"ב ס"ק ח' דישראל מעכו"ם ודאי קונה במעות לבד אף דעכו"ם אינו קונה רק במשיכה ע"ש ואף דדבריו תמוהין כמ"ש בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ע"ט וכ"כ בחידושי הגרשוני ובחידושי לק"א על הקנינים הארכתי בזה עכ"פ אין ראית הקצה"ח מכריע. ובגוף מחלוקת רש"י עם הריטב"א והקדמונים אם יכול לקדש במעות מה"ת או נימא דהפקר ב"ד הפקר לפענ"ד הדבר ברור דלא שייך בזה הפקר ב"ד הפקר דהרי נודע מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט דכל דחוזר אח"כ להיות שלו לא שייך הפקר ב"ד הפקר וא"כ רואה אני הדברים ק"ו דכאן המעות שנתן על המקח לא שייך לומר שהקנין אינו כלל והפקירו המעות שהרי באמת כל שמשך אח"כ א"צ לחזור וליתן מעות אחרות וא"כ הרי המעות באמת של המוכר רק דגם החפץ על אחריות המוכר כדי שלא יאמר נשרפו חטך בעלי' וא"כ פשיטא דכל שקידש במעות הוה קידושיו קידושין וזהו ג"כ כוונת התוס' בב"מ דף מ"ג במ"ש דהמעות הם של המוכר והיינו מטעם שכתבתי דלא שייך הפקר ב"ד בזה וא"כ אין רש"י מחולק כלל עם התוס'. ובזה יהלו דברי התוס' בע"ז דף ס"ג לפי פירוש המהר"ם לובלין הנ"ל דהמעות בודאי של המוכר וכמ"ש. ומעתה צדקו היטב דברי המלמ"ל דהוא נסתפק אם קידש בהחפץ דמה"ת אינו עוד של המוכר אם יכול לקדש המוכר בו וכיון דמדרבנן הוה שלו וזה אינו ענין לסברת רש"י כלל וכמ"ש. ובזה מיושב מ"ש רש"י דבריו בהא דמסיק הש"ס דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל מי שפרע והדבר תמוה דלמה לא פירש רש"י בתחלת הסוגיא. ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלה הו"מ לומר דחז"ל עקרו לגמרי הקנין של מעות והפקר ב"ד הפקר אבל כיון דגם לר"ל עומד במי שפרע א"כ מכ"ש לר"י דמחוייב לקיים דיבורו ועובר במי שפרע וא"כ אדרבא עומד הקנין להתקיים וא"כ לא שייך הפקר ב"ד הפקר בזה וכמ"ש ודו"ק היטב ועיין קצה"ח סי' ר"ד ס"ק ב' כי היטב אשר דיבר שם בזה ודו"ק. אך מה שאני מסתפק באם קנה במעות ולא משך אם יוכל להקנות כלל להמוכר המעות או החפץ שקנה והנה בשיטה מקובצת בב"מ דף מ"ז שם הקשה בשם רמב"ן דבמתנה דלא שייך כסף במה קונין והיא קושית התוס' בע"ז דף ע' וכתב דמשכחת לה בק"ס או בחצר או אגב. והנה נחזי אנן בזה שקונה הדבר במעות ולא משך דמדרבנן אינו ברשותו עדן במה. קנה הדבר שיוכל לתתו במתנה להמוכר ומכ"ש לקדש בו האשה דמשיכה לא שייך דהא עדן ברשותו של מוכר הוא וכן חצר ל"ש דעדיין בחצרו דבשלמא אם כבר קנה אותו והוה כפקדון ל"מ לשיטת רשב"ם דהרשות של הנפקד קונה להמפקיד א"כ שוב מועיל משיכה או חצר דהמפקיד מסלק רשותו אלא כיון דמדרבנן עדן ברשותו מונח לא שייך קנין בזה ואגב ג"כ לא שייך דמקנה לו דבר שא"ש עדן וגם להקנות לו החפץ ע"י אחר א"י דעדן אינו שלו שיוכל להקנות ע"י אחר. ובזה יש ליישב דברת התוס' שהוכיחו דמע"ש היא אף בע"כ של הנפקד דאל"כ ל"ל מע"ש יאמר לו זכי וא"ל דהוצרכו לתקן במקום שאין הפקדון תחת יד הנפקד אלא ביד אחרים דעדיין יוכל להקנות באודייתא אלא ע"כ דאף בע"כ מועיל מעמ"ש והדברים תמוהין דעדיין קשה יקנה ע"י אודייתא אף בע"כ ול"ל מעמ"ש ועיין מהרש"ל ומהרש"א שם ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ למי שקנה חפץ במעות ולא משך ואותו החפץ אינו ביד המוכר רק ביד אחר מופקד אצלו וכדומה דאז ל"מ אודייתא דעדן אינו שלו ושניהם גם יחד א"י להודות דהא המוכר מה"ת אינו שלו וזה אינו שלו מדרבנן אבל ע"י מעמ"ש שניהם גם יחד יכולין לזכות וכמ"ש הב"ש סי' כ"ח דאף הגזלן והנגזל שניהם גם יחד יכולין להקדיש ע"ש ומכ"ש בכה"ג שקנה דשניהם יכולין לזכות משא"כ באודייתא דל"מ בדבר שאינו שלו לגמרי וז"ב ועיין קצה"ח סי' קצ"ד ועכ"פ זהו להקנות לאחר אבל להקנות החפץ להמוכר עצמו אין לנו ומכ"ש לקדש בו אשה ומכ"ש המעות ואין לו מקום להקנות מטבע כ"א ע"ד המבואר בחו"מ סי' ר"ג או באודייתא כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל בתשובותיו וכאן לא שייך זאת דהא מה"ת הוא של המוכר מקודם ול"ש הודאה לשעבר ועיין בחו"מ סי' סמ"ך וגם אף אם נימא דגם לשעבר מועיל הודאה היינו באם מודה שזה המעות הוא של חבירו מכבר אבל כאן בשעה שנתן לו נתן לו בתורת קנין ובמה יועיל הודאה כל שאינו של הנותן לגמרי וגם חצר ואינך לא שייך בזה וצ"ע בדין זה ודו"ק. שוב ראיתי במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' י"א שהאריך בדברי רש"י הלז במ"ש נ"מ באם קידש אשה ורצה לפרש דקאי לענין אם הלוקח קידש באותו חפץ אשה אם מקודשת ע"ש שהאריך והנראה לפענ"ד כתבתי:

והנה שאל אותי ש"ב היניק וחכים השנון מוה' אברהם נ"י נכד דו"ז הגאון בעל ים התלמוד זצ"ל איך הדין אם קנה במעות דמדאורייתא קנה אלא שרבנן אמרו דמשיכה קונה אם צריך לומר לך משוך וקני או דלמא כיון דמדאורייתא קנה הו"ל כא"ל כבר לך משוך וקני וע"ז רצה לפשוט מהא דכתב הר"ן פ"ק דקידושין גבי כסף ושטר לחלק בין שטר קנין לשטר ראי' ל"צ לומר לך וקני דהא קנה כבר וה"ה כאן. והנה אינו דומה לשם דשם כבר קנה והשטר אינו רק לראיה בעלמא משא"כ כאן דמדרבנן צריך עדיין לקנות. אמנם גוף ספיקו המושכל נראה לפענ"ד דתלוי בדברי המהר"ם לובלין והלח"מ הנ"ל דלשיטת המהר"ם לובלין צ"ל דהמעות הוא באמת ברשות מוכר וקני לה רק דגם החפץ עשוהו כאילו הוא ברשותו ואחריותו א"כ פשיטא דא"צ לומר לך משוך וקני דהרי המוכר כבר קיבל המעות אבל אם נימא דהמוכר לא קנה המעות רק בשביל היתר השתמשות לא יכול לומר נשרפו מעותיך כמ"ש התוס' בדף מ"ג בתירוצם הראשון א"כ פשיטא דלא קנה כלל ובטל הקנין לגמרי וכמו דלא היה קנין כלל ואף דאמרינן הפקר ב"ד הפקר הא אינו קנין רק הפקר כמ"ש הג"פ ומק"ח סימן תמ"ח וא"כ לא קני כלל וז"ב. והנה מדי דברי במחלוקת הפוסקים אי מעות קונות או משיכה אזכיר מה דק"ל דהרי משנה מפורשת היא בשביעית פ"י בסופו כל המטלטלין נקנין במשיכה ולכאורה הוא מפורש כר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אבל באמת אדרבא מבואר כר"י דהרי אמרו אח"כ וכל המקיים את דבריו רוח חכמים נוחה ממנו אבל יכול לחזור ואם נימא דמשיכה קונה דבר תורה מדינא קונה ולא שייך רוח חכמים נוחה ממנו אבל יכול לחזור וע"כ דכר"י היא מתנייתא דמה"ת מעות קונה וע"ז קמ"ל דאף דעקרו חכמים קנין כסף והעמידו על משיכה וכל שלא משך אינו קונה בכסף ומ"מ אף אם לא משך כל שנקנה בכסף אין רוח חכמים נוחה ממנו וכמ"ש הרמב"ם והרע"ב וא"כ מבואר כר' יוחנן ולר"ל קשיא דלא שייך לומר דגם לר"ל דמשיכה מפורש מה"ת בלא משך א"י לחזור בו דהא לר"ל לא שייך קנין מעות כלל ולמה לא יכול לחזור בו. אמנם אחר העיון הדברים נכונים דהרי אמרו בב"מ דף מ"ח דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל וע"ש בתוס' ד"ה דברים דמבואר מדבריהם דאף לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה מ"מ כי יש מעות בהם דברים קאי באבל ומינה דדברים בלבד עכ"פ אין רוח חכמים נוחה הימנו וא"כ שפיר אמר במשנה דכל המטלטלין נקנין במשיכה והיינו מה"ת לר"ל ומ"מ אף שלא משך כל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דדברים בלבד צריך לקיים דבריו. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בב"מ שם דרבא אמר אנו אין לנו אלא רוח חכמים נוחה הימנו והדבר תמוה דמה קמ"ל רבא בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה ממנו וכתבו דקמ"ל דאין רוח חכמים נוחה ממנו לאו היינו מ"ש דקתני ברישא והדבר תמוה דזה פשיטא דאל"כ למה חלקו לשני בבות וגם אם בדברים בלבד שייך מ"ש א"כ הי' לו למתני רק הסיפא ואנא נדע דמכ"ש ברישא ביש דברים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הברייתא אמרה ר"ש ור"ש ס"ל דדבר תורה מעות קונה וא"כ מסתבר דדברים ומעות קאי באבל ודברים בלבד עכ"פ צריך לקיים דבריו כדי שיהיה רוח חכמים נוחה הימנו אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה א"כ ממילא כל שלא משך אף דברים ומעות ה"א דלא יעמוד במ"ש רק דאין רוח חכמים נוחה הימנו ולפ"ז דברים בלבד לא יצטרך לקיים דברו כלל ועיין קצה"ח סי' ר"ד מ"ש בזה ג"כ כן ולפ"ז רבא דס"ל כר"ל דאמר קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל וא"כ ה"א דלא שייך כלל רוח חכמים אין נוחה הימנו ורק דאם מקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו דעשה לפנים משוה"ד אבל כשלא קיים לא עבר כלל וע"ז אמר רבא אנו אין לנו והיינו אנו דס"ל להלכה כר"ל אין לנו בדברים אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו ולכך היפך הדברים ואמר דאנו אין לנו רק אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו דהוא מפרש דהא דאמר ר"ש בדברים בלבד אין רוח חכמים נוחה הימנו משום דלדידי' בדברים ומעות קאי באבל אבל לדידן באמת בדברים בלבד אין בו שום איסור רק דאם מקיים רוח חכמים נוחה הימנו וז"ב. ואולי יצא לו לרבא מהמשנה דשביעית הנ"ל דאמר וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ומשמע הא לא קיים דבריו איסורא ליכא וכעין זה דקדקו הש"ס ביבמות דף כ' ולמה לא נקט המשנה להיפך דכל שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו וע"כ דהמשנה מיירי באין שם מעות רק דברים בלבד ולכך כל שלא קיים ליכא איסור רק כשמקיים רוח חכמים נוחה הימנו וז"ב כשמש ועיין בתוסי"ט שם ואם נימא דמיירי עם נתינת מעות ודייק רבא דבזה המקיים רוח חכמים נוחה הימנו וכל שאינו מקיים אין נוחה הימנו אבל כל דליכא נתינת דמים לא שייך זאת כלל. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם בב"מ הביא משם הרא"ש דמה דאמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה ממנו לא קאי אהך ברייתא אלא על המשנה דמס' שביעית דקתני וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו וקמ"ל דלא תימא דקאי במי שפרע אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והדברים תמוהים ודחוקים דמלבד דדחיק דקאי על המשנה שלא הזכיר כלל מה גם דא"כ הוא תמוה דהש"ס מקשה על ר"ל ומביא ברייתא דר"ש דבאמת ר"ש ס"ל כר"מ ולא היה לו להביא אלא המשנה ורבא מפרשו אליבא דר"ש דעכ"פ אין רוח חכמים נוחה ממנו וע"כ מחוורתא לפענ"ד כמ"ש דרבא קאי על ר"ש דלדידי' במעות ודברים קאי במי שפרע וע"ז אמר דזה לר"ש אבל לדידן גם במעות ודברים אין רוח חכמים נוחה ממנו בלבד הוא דאיכא אבל בדברים בלבד אין שם איסור רק באם קיים רוח חכמים נוחה ממנו ודו"ק היטב. אחר זמן רב מצאתי בשל"ה מס' חולין בענין משא ומתן באמונה דף קצ"ז בדפוס קרטשין האריך במשנה זו ולא נפניתי לראות אם הוא נוגע לעניני וברצות ד' אעבור עליו בל"נ. והנה לכאורה ש"ס ערוך מסייע להפוסקים דס"ל דד"ת מעות קונות וכר"י דלא כר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דהרי פריך הש"ס בקידושין דף נ"ד אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו אמר רחמנא ופירש"י דאין הקדש נקנה במשיכה וע"כ כר"י דממון הדיוט הוא והוצרך הש"ס לומר דמ"מ הלכה כר"מ דהא תנן בבחירתא כוותיה ואי נימא כר"ל א"כ משיכה מפורשת מן התורה וקונה אף בהקדש דבשלמא לר"י דהדיוט קונה מדרבנן במשיכה וגבוה בכסף שפיר משא"כ לר"ל אבל ז"א דגם ר"ל מודה דרשות הגבוה בכסף וכדאמרו במשנה קידושין דף כ"ז ומשום דונתן הכסף וקם לו ושאני הקדש מהדיוט דשייך בי' משיכה ומוציאו מרשות לרשות ס"ל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה משא"כ הקדש דבכ"מ דהוא ביגזא דרחמנא איתי' ל"ש בי' וכמ"ש בשיטה מקובצה בב"מ דף מ"ז ע"ב לר"ל וא"כ לכך שפיר פריך והא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא ואף לר"מ דס"ל הקדש במזיד מתחלל מ"מ מעשר לא מתחלל דלכך לר"מ במעשר לא קדש בין בשוגג בין במזיד ועיין קידושין דף נ"ג ובתוס' שם ד"ה אף במכר ע"ש וא"כ לר"מ דממון גבוה הוא הוה דינו כהקדש וא"כ למה ירוויח סלע וא"כ בין לר"ל ובין לר"י כסף קונה בהקדש ולא הדיוט ואף לשיטת רש"י דר"י יליף דכסף קונה ד"ת מונתן הכסף וקם לו ואפ"ה עקרו חז"ל קנין כסף היינו בהדיוט אבל הקדש נשאר כמו שהי' וקונה בכסף ולא במשיכה. אמנם אי קשיא הא קשיא לשיטת הר"ש במעשר שני פ"ד משנה וא"ו וכן הוא שיטת הראב"ד פ"ח ממעשר שני ה"ז שפירשו דהלוקח מרוויח סלע והיינו דהמוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה ומ"מ אינו מתחלל רק על כסף דהו"ל כהקדש אבל מ"מ אינו הקדש גמור דלענין המוכר והלוקח הו"ל כהדיוט דנדון במשיכה ע"ש ובתוס' יו"ט שהאריך בזה ולפ"ז שוב יקשה מ"פ הש"ס דלמא אתיא כר"ל דמשיכה קונה מה"ת וא"כ כאן גם בהקדש קונה במשיכה דכל הטעם דל"מ משיכה בהקדש משום דהוא ברשות גבוה תמיד וכאן כיון דאינו כהקדש גמור ונדון במשיכה בין המוכר והלוקח וא"כ שוב גם לגבוה מהראוי שיהיה משיכה קונה לר"ל. הן אמת דבלא"ה תמוה דגם לפי פשטת הדברים אין מקום לקושית הש"ס לשיטת הר"ש והראב"ד וכמ"ש בתוס' יו"ט דגם לר"מ ניהו דהוה ממון גבוה מ"מ יש לו ג"כ דין הדיוט שנקנה במשיכה ע"ש שנדחק. אבל באמת לפענ"ד דברי התויו"ט תמוהין דלשיטת הר"ש באמת צריך ביאור למה לא יהיה דינו כהקדש גמור ואדרבא לר"מ מעשר חמור מהקדש דאף במזיד לא מתחלל ובכ"מ שהוא שם מעשר עליו. וע"כ נראה דבאמת לר"מ אה"נ שהוא כהקדש גמור ואינו נקנה במשיכה אבל הר"ש קאי לפי המסקנא דהך משנה כר"י דס"ל דמעשר ממון הדיוט הוא וס"ל דאף דיש לו דין הדיוט מכל מקום לא גרע בזה ממעלתו לגמרי שיהי' לו דין הדיוט ממש דמכל מקום המצוה לאכלו בירושלים בקדישה ולכך אינו נקנה אלא בכסף כהקדש אבל בין המוכר והלוקח כיון דהתורה נתנה לו רשות שיתן במתנה ומחלל לר"י לכך נקנה במשיכה וז"ב כשמש ולכך שפיר פריך הש"ס לר"מ למה ירוויח סלע הא ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא בהקדש דלר"מ עדיף מהקדש ודו"ק היטב ועיין בהרמב"ם בפירוש המשנה וכפי הנראה שם פירש ג"כ כהראב"ד והר"ש ודלא כפירושו בספרו היד ובשו"ת זקני הגאון בעל שער אפרים סי' פ"ה שהרגיש בזה שדבריו סותרים למ"ש בחיבורו אמנם מ"ש לפרש הסוגיא אליבא דפירושו תמהני שהרי פירושו כפירוש הראב"ד והר"ש וגם התיו"ט לא הרגיש בזה רק על הרע"ב והרי הרב הרמב"ם אומר כן. וכבר פירשתי הדברים דאזלו לפי המסקנא דהמשנה אתיא כר"י ובזה ניחא מה ששינה הרמב"ם בחבורו משום דלפמ"ש הרמב"ם בחבורו דמעשר ממון גבוה וכר"מ שוב אין מקום למשנה זו וע"כ השכיל הרמב"ם לכתוב בידינו באופן שיוסכם לפסק הלכה והמעיין בכ"מ ימצא כי כיון לזה. והנה שאלני מתלמודי ני' דלפי מ"ש הרמב"ם פי"א מתרומות ה"י וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף שלא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אף שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשך והיינו דאזיל לחומרא וא"כ קשה על פירוש הרמב"ם דהלוקח מרוויח לעצמו הסלע וא"כ למה ירויוח לעצמו הסלע נימא כיון דמה"ת לא קנה עד שיתן הכסף א"כ ניזל לחומרא ולא יועיל הקנין משיכה ויצטרך לחלל הפירות על סלע שני. והנה בפשיטות השבתי דלפמ"ש הג"פ סי' ק"כ דקנין דרבנן ל"מ להיות קנין תורה רק הפקר בלבד ולא שיעשה קנין ועיין במק"ח סי' תמ"ח והרבה הארכתי בזה בכמה תשובות וא"כ לא נעשה רק הפקר ולא נקנה לו ולכך יכול לחלל גם הסלע השני על פירות האלו דהיינו שכיון שכעת שוים הפירות שני סלעים א"כ ניהו דלהמוכר אינו נותן רק סלע אחת אבל הוא לעצמו יכול לחלל גם הסלע השני על אותן פירות ונמצא מוותר סלע לעצמו. אמנם כעת ראיתי דלק"מ דלשיטת הר"ש והראב"ד א"כ דין הדיוט יש לו למעשר ושפיר קונה במשיכה ואף דבהקדש אינו קונה רק בכסף הא לגבי הלוקח דין הדיוט יש לו וא"כ לכך הוא לעצמו יכול לחלל דעדן לא קנה הפירות שיהיה נתפס עליהם קדושת המעשר ויכול ליקח השני סלעים ולחלל על פירות האלו. ובזה נראה שלכך שינה הרמב"ם בחבורו ממ"ש בפירוש המשנה דלפמ"ש בחבורו לפסק הלכה אליבא דר"מ דאליבי' דין הקדש ממש יש לו למעשר ועוד עדיף מיניה לכך שפיר פסק דא"י ליתן רק סלע אחת והשכר למעשר והיינו שס"ל להרמב"ם דגם בהקדש קונה לחומרא במשיכה דלא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש וכדאמרו בהדיא בקידושין דף כ"ט וא"כ כיון שנמשך בסלע כבר נתפס ע"ז קדושת המעשר ולא יוכל לחלל הסלע השני על הפירות האלו דפירות האלו כבר נקנו למעשר וא"כ הוה קדושת מעשר עליהם ואין לו במה לחלל אבל להיפך בנתן מעות ל"ש לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דהא הדיוט ג"כ קאי במי שפרע וכדאמרו בקידושין שם וא"כ אתי שפיר כל דברי הרמב"ם ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד. ומ"ש הראב"ד דבירושלמי אמרו מתניתין דלא כרשב"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו הנה מלבד די"ל דדוקא לחומרא אמרינן כן וכמ"ש הכ"מ ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו אף גם דדברי רשב"ג אפשר דהוא לשיטת ר"י דמעשר ממון הדיוט הוא וס"ל דמשיכה מפורש ד"ת אבל להרמב"ם דפסק כר"מ וכר' יוחנן דכסף קונה אתי שפיר כל דברי הרמב"ם ודו"ק היטב כי מובטחני שיש לי פנים בהלכה דמתריצנא לכל דברי רבינו בקושטא ודו"ק:

והנה נסתפקתי ספק חדש לר"ל דס"ל עכו"ם בכסף וישראל במשיכה א"כ לפ"ז יהי' קונין מעכו"ם ומכ"ש להקנות לעכו"ם בפחות משו"פ דהרי ב"נ נהרג על פחות משו"פ וא"כ שוב מהראוי שיועיל אף בפחות משו"פ דכל הטעם דבעי שו"פ משום דפחות משו"פ לא נחשב ממון וזה לגבי ישראל מישראל אבל עכו"ם דנחשב לו ממון א"כ כל שקונין מאתו שוב שייך קנין אפילו פחות משו"פ דלגבי המוכר הוה כסף ומכ"ש להיפך להקנות לעכו"ם אף פחות משו"פ נחשב לגבי' ממון ואף דיש לדחות דאזלינן בקנין בתר קונה ומקנה וכל דלגבי אחד לא חשוב ממון לא שייך קנין וכעין דאמרו בקידושין דף זיי"ן שתי בנותיך לשני בני מי אזלינן בתר נותן ומקבל ע"ש ובתוס'. אמנם אחר העיון הדבר מפורש בעירובין דף ס"ב דשוכרין מעכו"ם אפילו בפחות משו"פ וכן קי"ל באו"ח סי' שפ"ב ס"ה ומטעם דנחשב ממון לגבי המשכיר וה"ה בזה ול"ד לקידושין דבקפידא דהמתקדשת תלוי והם מקפידים על פחות משו"פ דגנאי הוא להם וכדאמרו בקידושין ג' משא"כ בקנין כל דזה נתרצה למכור וחשוב ממון ממילא יכול הקונה לקנות ובפרט דיש כאן דעת אחרת מקנה וה"ה להיפך כל דשייך קנין לגבי הקונה ממילא גם המקנה רוצה להקנות לו בעד הדמים. אך אחר העיון נראה לפענ"ד דאין ראיה משם דהנה לפמ"ש הסמ"ע סי' ק"ץ דקנין דשדה הוא קנין שוי השדה ולא קנין והביא ראיה מהא דכתב גבי עפרון נתתי כסף השדה קח ממני והיינו כסף שווי לא כסף קנין והט"ז סי' ק"ץ חולק עליו וביארתי הדברים באורך בקונטרס הקנינים ואפס קצה מבואר בחבורי יד שאול הלכות עבדים לפ"ז נראה לפענ"ד דבשלמא כסף קנין יש לומר דבנכרי הוא בפחות משו"פ דלגבי דידיה חשוב ממון אבל כסף שווי פשיטא דפחות משו"פ לא חשיב שווי השדה ומטלטלין דניהו דמקפיד עליו הב"נ היינו משום דחזי לאצטרופי לשווי אבל בעצם אין בו שווי ולפ"ז גם בעכו"ם אם נימא דקנינו של עכו"ם אינו רק כסף שווי כמ"ש בחבורי שם א"כ שוב אינו רק מה ששוה השדה וגם במטלטלין ל"ש לגבי עכו"ם כסף קנין רק כסף שווי א"כ ל"ש פחות משו"פ דבשלמא אם הוא בתורת קנין שייך לומר דגם בפחות משו"פ שייך בו קנין לגבי עכו"ם דהוא דבר חשוב וכעין דאמרו גבי כלים דכיון דהוא חשוב ומסויים קונים בכלי אעפ"י שאין בו שו"פ והרשב"א נסתפק גם בקידושי אשה אי קונים בפחות משו"פ בכלים וה"ה בעכו"ם בכסף קונין דמקרי דבר חשוב אבל בכסף שווי ל"ש בו ולפ"ז זהו אם קונה ממנו או שוכר ממנו אבל לענין עירוב דשוכר ממנו הרשות לגבי שבת שלא יעכבנו רשות העכו"ם בזה לא שייך שווי דהא באמת אינו קונה ממנו ולא שוכר ממנו בפועל ממש רק שלא יעכבנו רשותו של עכו"ם שוכר ממנו הרשות א"כ לא שייך שווי בזה רק כסף קנין ולכך שוכרין אף בפחות משו"פ. ובזה מיושב היטב מה דק"ל היאך ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון והא אשה בפחות משו"פ לא מקניא ולרש"י הטעם משום דמגניא לה ולהתוס' הוא משום דיליף משדה עפרון דכתיב ביה כסף ופחות משו"פ לא מקרי כסף כמ"ש התוס' בקידשין ג' ד"ה ואשה והרי בעפרון הי' מהראוי שיועיל גם פחות משו"פ והיא קושיא נפלאה. ולפמ"ש א"ש דשדה עפרון הי' כסף שווי וכסף שווי ודאי אינו בפחות משו"פ. הן אמת דהט"ז כתב לתמוה על הסמ"ע דהא קיחה דאשה היא כסף קנין ואיך נלמד משדה עפרון דהוה כסף שווי וכבר הארכתי בזה בקונטרס הקנינים וכעת חדשות אני מגיד דהנה גוף דברי הסמ"ע צ"ב למה לו לחדש זאת ומה נ"מ אם הוא כסף קנין או כסף שווי ולכאורה רציתי לומר דהל"מ אם הוא כסף קנין צריך ליתן זאת מלבד הכסף שנותן בעד השווי ואם אינו כסף קנין מנכהו בסך השווי וגם דהנ"מ אם הוא כסף קנין קונה אף שלא נתן כל השווי אבל כסף שווי צריך ליתן כל הכסף השווי אבל כסף שווי צריך ליתן כל הכסף השווי דז"א דזה באמת הכל לפי התנאי המדובר ביניהם אם יכול זאת בכסף השווי או לא וגם אם יזקוף השאר במלוה. וע"כ נראה דק"ל להסמ"ע מה טיבו של כסף לקנין בשלמא חזקה עושה בגוף הקרקע קנין וגם שטר הרי הוא כותב לו ומקנה לו זכות שהיה לו בשדה אבל כסף שאינו מקנה לו גוף הקרקע רק שבעד הכסף שמקבל נקנה לו הקרקע הרי הוה דומיא דחליפין שבעד ק"ס מקנה לו הקרקע ולכך חידש הסמ"ע דזה כסף שווי והיינו שאם מכר לו בעד פרוטה ע"כ שרצה לתת לו השדה בשו"פ ורצה להקנות לו בשו"פ ומזיק בנכסיו עכ"פ הוה כסף שווי והרי חליפין שוה בשוה דעת ר"ת דקונה מתורת כסף וא"כ ממילא היינו כסף אף שהוה כמו חליפין הא חליפין שוה בשוה הוה כסף וז"ב ולפ"ז באשה דלא שייך חליפין א"כ עיקר הכסף הוא מתורת קנין שפיר נלמד משדה עפרון אף דשם הוה כסף שווי מ"מ אטו כסף שווי לא הוה כסף קנין וגם הסמ"ע מודה דהוה קנין רק דקשיא לי' איך שייך קנין והא אינו בעצם הדבר וכמו חליפין יחשב דאינו בעצם הדבר ע"ז אמר כיון דהוא כסף שווי הו"ל חליפין דשווי הוא מתורת כסף ושפיר מועיל להיות קנין אף שאינו בגוף החפץ ולפ"ז קידושין דהוה ודאי מתורת קנין מועיל ועיקר נלמד משדה עפרון דאף שאינו עושה פעולה בגוף הדבר הנקנה דהיינו האשה הוה קנין. ויש להמתיק יותר דבאמת האשה אינה קנויה גופה לבעל רק למעשה ידי' ועיין חידושי רשב"א קידושין דף וא"ו ע"ש וא"כ דומה לקנין כסף של שדה דאף שהארץ לעולם עומדת ואינה נעתקת מרשות לרשות ואינו עושה שום פעולה להקנות לו גוף השדה על ידי פעולה שעושה בגוף השדה או שטר שמקנה לו הזכות ואפילו הכי נקנה בתורת כסף ה"ה בזה וז"ב מאד:

עוד קשה לי בהא דפריך הש"ס והא בעי לממשך תספורת והיינו לר"ל והרי אדרבא לר"ל לא א"ש כלל דהרי התוס' בדף מ"ג הקשו דהא אכתי יכול לומר להיפך נשרפו מעותיך בעליה וכתבו כיון דלר"י מעות קונה אף שהפקיעו הקנין מותר להשתמש בו מכח מי שפרע והוא נתחייב באונסין אבל לר"ל דמשיכה קונה אסור להשתמש במעות ולפ"ז כאן דשכירות אין צריך קנין כלל א"כ הוא מותר להשתמש תיכף במעות דהא באמת קנה המעות ואף דיכולים לחזור כל שלא התחיל במלאכה מכל מקום כל כמה דלא הדרי בהו המעות שלו ושוב יקשה אמאי לא מעל עד שמשך דהא מותר להשתמש תיכף במעות ואמאי לא ימעול תיכף. עוד קשה לי דלפמ"ש התוס' שם לענין פוסק מעות על גדיש דכיון שנתן לו מעות מקודם מסתמא נתן לו כדי שיהיה מותר להשתמש בהם ע"ש וא"כ גם בשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף והוא הקדים ע"כ הקדים כדי שיהיה מותר להשתמש בהם ולמה לא ימעול עד שמשך הא מותר להשתמש בהם מקודם ודו"ק והקושיות נפלאות מאד. שבתי וראיתי דל"ק דניהו דיכול להשתמש במעות אבל כל זמן שלא שימש לא מועיל דדוקא למאן דס"ל דהיתר תשמיש מחייב באונסין או לר"י דמעות קונות והו"ל שואל עלייהו אבל לר"ל דל"ק עד דמשיך ניהו דאם הי' משתמש במעות הי' חייב עלייהו מ"מ כ"ז דלא נשתמש היה יכול זה לחזור בו ולהוציא המעות בעין ושפיר לא מעל עד דמשיך ודבר זה מבואר היטב בדברי זקני הח"ץ ז"ל סי' ע"ג בהגהת הט"ז ע"ש בהשגתו על הש"ך בזה ודבריו ברורים. והנה לכאורה תמוה טובא דמ"פ מבלן דוקא דלא מחסרא משיכה הא במידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ומה קושיא הא בעינן שיפגום ויהנה בשו"פ כאחת כמ"ש הרמב"ם בפ"ו ממעילה ה"א וא"כ כאן ניהו דלר"י מעות קונות אבל מכל מקום הנאתו בא לו כשמשך ועד שמשך לא נהנה וא"ל דזה גופא הנאה במה שקנה הדבר ולא יוכל לחזור דז"א דדוקא בקנה חפץ וכדומה דאין הנאה דוקא במה שלובשו רק במה שהוא שלו שייך לומר דכל שקנה הדבר אף שהוא עודנו בבית המוכר מכל מקום הדבר שלו אף שהוא בבית אחר מ"מ בכ"מ שהוא הוא שלו אבל בבלן וספר דעיקר ההנאה במה שרוחץ במרחץ או שמסתפר ונמצא שכ"ז שלא רחץ או נסתפר אף שזה מחוייב לרחצו מכל מקום לא נשלם הנאתו ולכך ל"ק עד שימשך דהיינו בשכבר התחיל לספרו או שנכנס למרחץ אבל מה מועיל שקנה הדבר מכל מקום לא נשלם הנאתו ואין הפגם והנאה באין כאחת. אך זה אינו דגם בבלן וספר ע"כ דהנאתו בא אף שעדיין לא רחץ ולא נסתפר דאל"כ מה מועיל המשיכה הא כ"ז שלא נתרחץ ונסתפר לא נהנה וע"כ דזה גופא הנאה במה שהולך לרחוץ ולהסתפר והוא יכול להנות בכל עת שירחץ וכ"כ הרמב"ם בהדיא פ"ו ממעילה ה"ט נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה הרי דזה גופא הנאה במה שיכול לרחוץ בכל עת שירצה והלה מוכרח לרחצו ולספרו וא"כ למה תלה רבי בעד דמשיך וע"כ שמעות אינן קונות ולכך בעי עד דמשיך ושפיר דייק כר"ל. ובזה מבואר היטב דברי הרמב"ם שפסק דבנתן מעות לבלן וכן בכל אומנות מעל ובקנה חפץ ולא משך פסק דבישראל לא מעל ובעכו"ם מעל והוא תימא דבבלן וספר לא חלק כלל בין נכרי לישראל ובקנה חפץ כתב לחלק דבישראל לא קנה ובנכרי קנה וכבר תמה בזה הכ"מ ובלח"מ פ"ג ממכירה ה"א ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו מחלק דבדבר שהנאה בא בשביל שגופו נהנה או במה שאותו החפץ הוא שלו ולכך בבלן וספר שגופו נהנה ול"מ מה שחבירו נהנה או שיש אותו הדבר ביד חברו ולכך אף בישראל מעל דתיכף מגיע לו הנאה ואף דחז"ל עקרו הקנין כדי שלא יאמרו כאן לא שייך זאת דבאמת שכירות מטלטלין לא שייך הגזירה והנאה באה תיכף משא"כ בקנה חפץ ולא משך בעכו"ם דלא עשו התקנה וכסף קונה ג"כ כמ"ש הלח"מ שם דהרמב"ם ס"ל דבעכו"ם ג"כ בכסף שפיר מעל דהנאה היא מה שהחפץ שלו וכל שכסף קונה הרי נהנה ופגם כאחת משא"כ בישראל דל"ק עד שימשוך ויכול לחזור שוב לא בא הנאה דבאמת לא נהנה גופו רק במה שהדבר שלו וכל שיכול לחזור לא נהנה אבל בספר ובלן דהנאה היא מה שיוכל לרחוץ בכל עת שירחוץ נמצא דכל שמה"ת קנה הרי נהנה ומסתמא לא יחזיר ולא יהיה קאי במ"ש אבל בקנה חפץ מה בכך שלא יוכל לחזור הא גם בקונה קנין גמור הרי לא נהנה גופו רק מה שבזה הקנין נעשה שלו וכל שחז"ל עקרו הקנין הרי לא נהנה גופו ולא נקרא עדן שלו ודו"ק היטב כי קצרתי. עוד נראה לי בישוב דברי הרמב"ם דהנה בשכירות מטלטלין מבואר בסי' קצ"ח ס"ו דכסף קונה דלא שייך הגזירה דגוף הדבר שלו טרח ומציל ע"ש וכתבתי בגליון דבנימוק"י פרק השואל מבואר דאף בכה"ג שייך הגזירה ע"ש גבי שכירות קרקע ואני אומר דאין החשש שמא באמת ישרף ולא ירצה להציל רק דבאמת לא ישרף רק שיאמר שנשרף ויאמר לו ששלו נשרף כמו מראהו מת מראהו נפל ולפ"ז גם בשכירות מטלטלין שייך זאת. ולפ"ז נלפענ"ד דזה דוקא בדבר שיקנה גוף החפץ אבל בלן וספר אטו קונה גוף הדבר והרי חוזר אח"כ אליו וא"כ שוב לא שייך הגזירה דממ"נ אם באמת יקרה אונס מה לנו לתקן על אונס דל"ש ואין לחוש שמא יאמר שנשרף או נאבד דזה אינו דאטו הוא קנה או שכר ממנו דוקא אותו דבר הוא שכר ממנו שיוכל לרחוץ או להסתפר ונמצא לא שייך בזה החשש שמא יאמרו ולכך מעל בזה דהא אף אם יאמר דנשרף ונאבד כלי תספורת מחויב לספרו בכלים אחרים ול"ש בזה הגזירה והש"ס לא אמר דבעי לממשך כלי תספורת דאל"כ יוכל לחזור בו שלא התחיל המלאכה אבל הרמב"ם ס"ל דלר"י לא שייך בזה שום חשש דמכל מקום מעל דהא נהנה שיוכל לרחוץ בכל עת שירצה והיינו דעכ"פ אם לא ירצה לחזור יהנה בזה ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת נט"ש סי' כ' שהקשה דלפמ"ש הרשב"א הובא בטוש"ע יו"ד סי' קל"ב דבנתן לו דינר קודם שיוכל להוציאו אז לא הוי דמי יי"נ מטעם שיכול להקדים לו דינר יוכל להשתמש בו תיכף ע"ש א"כ מה פריך הש"ס מבלן וקשה אמאי לא ימעול תיכף אף דמעות אינו קונה מ"מ הא נתן לו מקודם ולהוציאו נתן ומעל כיון דנתן לו להוציאו וע"ש מ"ש בזה ולפענ"ד ניהו דיכול להוציאו אבל מ"מ לא מעל עד שיוציא וכמ"ש למעלה ובאמת סברת הרשב"א לפענ"ד היא כמ"ש התוס' דמדהקדים לו המעות בודאי כיון שיהיה מותר להשתמש בו וא"כ קשה כמ"ש למעלה וע"כ לומר דמ"מ לא מעל עד שיוציא ודו"ק ועכ"פ מיושב קושית הטור על הרשב"א וצ"ע על הט"ז והש"ך שכלם לא כתבו דטעמו של רשב"א הוא כמ"ש התוס' הנ"ל ודו"ק. והנה בהא דאמרו בעירובין מ"ט מפני מה אין קונין במעה לפי שאינו מצוי בע"ש ק"ל דכסף אינו קונה ולהס"ד דמצוי ודאי אינו קונה ודוקא יין קידוש עשו כדבר דל"ש כמבואר באו"ח סי' שס"ט ועיין בחו"מ סי' קצ"ט ואולי כיון דהיין שם ויש להם כל חפצים א"כ ודאי קונה דבודאי יצילו ולא גרע משיכה מחצר של חבירו וז"פ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף