שואל ומשיב/ג/ג/נ

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן נ   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

במ"ש רבינו בפ"ב מט"א דכל אוכל שנפסל ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה והראב"ד השיגו דכל שהיה ראוי למאכל אדם מקבל טומאה עד שיפסול מאכילת כלב וקשה לי טובא לשיטת רבינו מהא דאמרו בפסחים דף מ"ה דהפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה אינה מטמאה ונשרפת עם הטמאה בפסח ולדברי רבינו מה קמ"ל דנשרפת עם הטמאה הא א"י לקבל טומאה ואף דתימא דרבינו פסק כר"נ שם דאמר דאינה מטמאה ופירש רבינו דאינה מקבלת טומאה כלל אכתי תקשה מהא דאמר שם כמאן אזלא הא דאמר כל המיוחד למאכל אדם וכו' והא כר"נ נמי אתיא דשם מיירי שכבר קבלה טומאה בזה פשיטא דמטמא עד שתפסל מאכילת כלב כמ"ש רבינו בהלכה י"ח שם משא"כ לקבל טומאה כיון שנפסל מאכילת אדם אינה מקבלה טומאה והיא קושיא גדולה לרבינו. והנראה לדעתי דהוא לשיטתו דפוסק בהלכות חמץ פ"ד הי"א דאף הפת עצמה אסור וחייבת בביעור משום דראוי לחמץ בו כמה עיסות אחרות וא"כ מקרי עדיין חמץ וכיון שמחשב חמץ עדיין בשביל זה א"כ ממילא יש לומר דגם לענין טומאה מקבלת טומאה עדיין וכדאמרו בפסחים שם דאיסורו מחשבו לענין טומאה ע"ש ודו"ק. ובזה מיושב הא דפריך בדף ט"ו מנשרפת עם הטמאה בפסח ומשני דעפרא בעלמא ולדברי הרמב"ם אין התחלה לקושיא דהא אינו מקבל טומאה וכבר עמד בזה הצל"ח ולפמ"ש אתי שפיר דהא כיון דראוי לחמע בו כמה עיסות אחרות ומה"ט חשוב חמץ לענין שחייב בביעור ה"א שתקבל טומאה קמ"ל כיון דבעצמותו עפרא הוא לשיטת רבינו ולכך אינו מקבל טומאה. איברא דלפי"ז יקשה להיפך לשיטת הראב"ד דמקבל טומאה כל שהיה ראוי לאכילת אדם בתחלה א"כ אמאי נשרפת עם הטמאה. והנראה דלזה כיון הראב"ד בהלכות חמץ פ"ד הי"א דמוקי לה בירושלמי דמקודם נסרח ואח"כ נתחמץ דבכה"ג גם להראב"ד אינו מקבל טומאה ואהניא לי' שיטתי' ומעתה לרבינו לשיטתו יש לו ראיה ברורה דאף הפת חייב בביעור הואיל מחמץ עיסות אחרות דאל"כ יקשה לשיטתו מה קמ"ל דנשרפת עם הטמאה ובוא וראה כמה עמקו מחשבת הקדמוני' שכל אחד לשיטתו פירש בענין אחר ודו"ק כי הוא ענין נפלא. וראיתי במק"ח בסי' תמ"ב שהקשה דניהו דמחמץ עיסות אחרות מכל מקום הא הוה שלא כד"א ויצא לידון בדבר חדש. ולפענ"ד הדבר פשוט דמכל מקום כיון שראוי לחמץ בו עיסות אחרות לאנפיק מתורת אוכל עד (שכ"א) שנטמא מחמת זה ממילא הוה כדרך אכילתו וז"ב. והנה בפלוגתת רבינו עם הראב"ד נראה לפענ"ד דיצא לו לרבינו דינו מהא דנחלקו בבכורות דף כ"ג ר"י ובר פדא דר"י ס"ל דבין טומאה חמורה ובין טומאה קלה עד לכלב ובר פדא ס"ל דטומאה חמורה עד לגר וטומאה קלה עד לכלב והנה לכל הדיעות טומאה חמורה ודאי מהראוי להקל בה טפי מטומאה קלה דכיון שהוא טומאה חמורה כ"כ עד שתהיה ראוי לאדם וז"פ ולפ"ז יש לומר דרבינו מפרש הפלוגתא דר"י ובר פדא כך דזה ודאי דלר"י דמשוה טומאה חמורה לטומאה קלה וכבר כתבתי דבטומאה חמורה בודאי אין סברא שתקבל טומאה עד שתהיה נפסל מכלב וע"כ דר"י משוה אותם לענין זה דאם כבר קבלו טומאה בעוד שהיה ראוי לאדם ואח"כ נפסלה דפרח מינה הטומאה וגם בט"ק מסתבר לי' דכל שאינו ראוי לכלב פרחה הטומאה מינה אבל לבר פדא דאמר חמורה עד לגר וכל שהוא ראוי לאדם פשיטא דמקבל טומאה ג"כ וא"כ ממילא כשאמר בטומאה קלה עד לכלב היינו ג"כ שמקבל טומאה עד שתפסל מאכילת כלב אז אינו מקבל טומאה אבל לענין שתפרח הטומאה אז יש מקום לומר דלא נפרח הטומאה אף אח"כ ולפ"ז רבינו דפסק כר"י כמבואר בפ"א מאה"ט הלכה י"ג והלכה י"ד א"כ שפיר כתב גם בטומאה קלה כל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה וכל שנפסל מאכילת כלב אז פרחה טומאתו ולפ"ז הא דקאמר הש"ס מ"ט דבר פדא משום דכתיב לגר תתננה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא ואידך סרוחה מעיקרא ל"צ קרא למעוטי היינו דלבר פדא כל שנסרח מעיקרא בזה פשיטא ול"צ קרא דכל שלא היה ראוי לאדם מעיקרא אינו בר קבלת טומאה אף בטומאה קלה אף שראוי למאכל כלב וכמ"ש הראב"ד בפירוש לשיטתו:

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דמשמע דלר"י צריך קרא למעוטי סרוחה מעיקרא ובע"ז דף ס"ח קאמר גם לר"י דא"צ קרא למעט סרוחה מעיקרא. ומ"ש לחלק בין איסור לטומאה תמה בשו"ת נוב"י דבבכורות דף זיי"ן ד"ה דג כתבו להיפך דיש לחלק בין איסור לטומאה דאיסור חמור טפי ע"ש דכתב שלפימ"ש הר"ש כוונת התוס' בדף זיין לענין אפושי טומאה ובאמת שלא היה צריך למצוא בר"ש והדבר מבואר בתוס' מנחות דף ס"ט ד"ה דבלע והגאון לא הזכיר כלל דברי התוס' אלו בכל התשובה אבל באמת בתוס' מנחות שם צ"ע דיש קצת סתירה דאח"כ כתבו להיפך יעו"ש אבל לפמ"ש מיושב שפיר דבאמת גם לר"י צריך קרא למעוטי סרוחה מעיקרא והיינו לשיטתו דהוא קאי לענין שתפרח טומאתו וא"כ צריך קרא לענין זה שאינו מקבל טומאה בהסריחה מעיקרא אף שראוי לאכילת כלב אבל לבר פדא דכל שהתחיל לקבל טומאה לא נפרח הטומאה ה"א דגם בנסרחה מעיקרא יכול לקבל טומאה וע"ז אמר דבנסרחה מעיקרא ל"צ קרא דפשיטא דבכה"ג אינו מקבל טומאה אף שראוי לאכילת כלב ומה דאמר דלר"י צריך קרא דלגר בנסרח מעיקרא לענין נבילה עצמה שכל שנסרחה ונפסדה מאכילת אדם טהורה אף שא"צ לקבל טומאה ולר"י לשיטתו עד כלב ט"ח טמא אבל בנסרחה מעיקרא לא ולזה צריך קרא אבל לבר פדא דקאי לענין קבלת טומאה פשיטא דבנסרחה ל"צ קרא וז"ב מאד אבל לענין איסור פשיטא דגם לר"י בסרוחה מעיקרא ל"צ קרא. ובזה עמדתי על דברי הכ"מ שבט"א שם הלכה י"ח כתב דרבינו פסק כר"י ותמה הנוב"י שם דהא בטומאה קלה אף בר פדא מודה. ולפמ"ש אתי שפיר דזה גופא הפלוגתא של ב"פ ור"י ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הערה נפלאה. גם מה שהאריך שם הנוב"י לענין אם חוזר לטומאתו ע"י שריי' דבט"א אינו חוזר לטומאתו המעיין בתוס' מנחות דף ס"ט ימצא סיוע לדבריו דכמו דבעכול יצא מטומאתו משום דלא מקרי אוכל וה"ה ביבש ע"ש ועיין בחזון נחום על טהרות פ"ט ממס' טהרות שעמד ג"כ בקצת קושית הנוב"י הנ"ל. ומ"ש הנוב"י שם דבפיהמ"ש פ"ח מטהרות משנה וא"ו פירש רבינו בעצמו כהראב"ד במחכ"ת לא זכר דברי התוי"ט שם שהביא בשם נוסחת ארץ ישראל דהרמב"ם ס"ל כפירושו בחיבור ע"ש. גם מ"ש להשיג על ראית הכ"מ אילו ראה הברטנורא שם ובתוי"ט היה רואה כי גם הברטנורא פירש דברי הש"ס כהכ"מ. ומדי דברי זכר אזכור מה שמצאתי בשו"ת רדב"ז חלק שלישי סי' תע"א שכתב על הטריאק"ה שמותר לאכול שהרי מערבין אותו בדברים עד שנפסל מאכילת כלב ואף דחמץ בפסח אם חרכו לאחר זמן איסורו אסור שאני התם משום דאסור בהנאה והנאה יש בה אף שנפסל מאכילת כלב ולכך כתב הרמב"ם דבטריאק"ה שנתן לתוכו חמץ מותר לקיימו בפסח משום שנפסלה צורתו והיינו דוקא לקיימו משא"כ באכילה משום דא"ה היא משא"כ במקום שאין אסור רק באכילה כל שנפסל מאכילת כלב ע"י תערובות מותר ע"ש. והנה כל דבריו תמוהין לדעתי דבאמת כל שנפסל אף מאכילת אדם בלבד מותר אף בא"ה דהרי רבינו אומר כן בפי"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א בעירב דברים מרים לתוך יי"נ ואף בב"ח וכלאי הכרם אם לא היה כתוב בלשון בישול והקדש הא מותר שלכד"ה כמ"ש הרמב"ם ומ"ש לחלק דבא"ה הוא דאסור אף שנפסל מאכילת כלב משא"כ בזה עיין בהרא"ש פ"ב דפסחים שכתב דאם חרכו קודם זמנו מותר בהנאה דאין דרך לאכול פת חרוך ע"ש ופשטת הלשון מורה דבהנאה מהראוי להתיר טפי מאכילה ועיין מג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד ע"ש ועיין ט"ז בסימן תמ"ב שם מבואר דבטריאקה אסור לאכלו אבל בהנאה מותר כמ"ש בת"ה ועיין מג"א שם ס"ק ז' ועיין ראב"ד בהשגות שהשיג על הרמב"ם במ"ש דמותר לקיימו והא אף לאכול מותר כל שנפסד צורת החמץ וע"חי שם ס"ק וא"ו וכעת אני שרוי בצער מצפה לרחמי שמים ד' יעזרני ללמוד מתוך הרחבה כאשר עם לבבי. ומצאתי ברשב"א חולין דף ע"א בהא דאמרו טומאה חמורה לגר טומאה קלה לכלב דרש"י פירש דאף דאין שם נבלה עלה לטמא אדם אבל עדיין שם נבילה עלה לטמא אוכלין ומשקין והרשב"א כתב שתימה הוא דלמה יטמא אוכלין ומשקין כל שנפסל לגר וכתב הוא בשם ר"ח דפירש דלענין טומאה חמורה דהיינו טומאת אדם אז כל שנפסל הנבילה לאכילת גר אינו מטמא אף אוכלין ומשקין אבל אוכלין טמאין דטומאתן קלה אין נפסלין מלהטמא עד שלא יהי' ראויין לכלב וכדאמרו בפת שעיפשה בפסחים דף מ"ה דלא כר"נ ע"ש. והנה ראה זה דבר חדש ולפ"ז יש לומר דגם הרמב"ם פסק כב"פ דבאוכל טמא אינו נפסל עד שנפסל מכלב אבל בנבילה כל שנפסל מאכילת אדם אינו נבילה אבל זה אינו דהרמב"ם פסק בפ"א מאה"ט הלכה י"ג דעד שנפסל לכלב מטמא. ובזה עמדתי על דברי רבינו במ"ש ואפילו באוכלין טמאין אינו מטמא והיינו דכל שנפסל לכלב אינו מטמא אף באוכלין טמאין דגם באוכלין טמאין כל שנפסל מאכילת כלב אינו מטמא דבאכילת אדם לב"פ עכ"פ מטמא לפיר"ח כל שכבר נטמא אבל כל שנפסל מאכילת כלב אינו מטמא עוד ודו"ק:

שוב ראיתי בתוס' בכורות דף כ"ג ד"ה טומאה קלה וכפי הנראה גם הם מפרשים כמו שהביא הרשב"א בשם הר"ח ע"ש ודו"ק: ובגוף דברי הר"ן מ"ש שראוי לחמע בה כמה עיסות הוה כנבלה הראוי' לגר ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' נ"ז שכתב דשאני חמץ דקפיד רחמנא על שאור שלא יחמץ אבל בשאר איסורים ל"מ מה שיוכל לחמע ודבריו תמוהים לפענ"ד דלפענ"ד דברי הר"ן הם ש"ס ערוך בע"ז דף ס"ח דשאני עיסה דראוי לחמע בה כמה עיסות ופירש"י דלכך אף בפגום מעיקרא כיון דמשבח העיסות לשבח קרינא בי' ושם קאי לענין תרומה וכ"ז לענין אם נפסלה מאכילת אדם אבל כשנפסל מאכילת כלב הוה כעפרא בעלמא ול"מ מה שראוי לחמע ובחנם האריך הנוב"י שם בזה להוכיח כן והדבר מפורש בש"ע בסי' תמ"ב ס"ב וס"ט דאם נפסל מאכילת כלב שרי וגם במק"ח לא זכר דברי הש"ס הלז וחשב שסברת הר"ן בעצמו הוא ע"ש ומ"ש המ"א סי' תמ"ב הנ"ל ופלפל אם חרכו ראוי לאכילה או לא. עיין שו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' ס"ב ס"ג מה שפלפל בזה גם הרב השואל ואני הראיתי דברי הש"ס זבחים סוף פרק השוחט דמבואר לענין שויא חרוכא כמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בדברי הרמב"ם דכל שאינו ראוי לאכילת אדם אינו מקבל טומאה חדש וכבר הבאתי לעיל קושית הנוב"י בהא דפריך בפסחים דף כ"א מנשרפת עם הטמאה ומשני דעפרא בעלמא הוא וכתב שם דהמקשן אזל בסברת הראב"ד והתרצן חידש כהרמב"ם ע"ש ועדיין קשה לשיטת הראב"ד מה משני עפרא בעלמא הוא. ולפענ"ד נראה דבר חדש עפ"י מה דאמרו במנחות דף ק"ב דלר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין הא עפרא בעלמא הוא ומשני דחיבת הקדש מכשרתן ולפ"ז קשה דחמץ בפסח דעומד לשרוף שוב איך משכחת לה דלטמא והא עומד לשריפה וכתותי מכתת שיעורא ועיין בתוס' סוטה דף כ"ה ד"ה לאו ועיין בב"ש סי' קכ"ד אי קי"ל כר"ש בזה ועיין בשעה"מ פ"ד מגירושין מ"ש בזה וכמדומה שכבר עמד בזה בספר פאר הלכה הובא באחרונים וצ"ל דקודם הפסח עדיין אינו עומד לשריפה ולא הוה כתותי מכתת שיעורא. ובזה אמרתי דבר נחמד במה דאמרו בפסחים דף ט"ו דמחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין והיינו דלפמ"ש התוס' בפסחים דף י"ב שם שבשעת ביעורו היינו לאחר שש שהכל מבערין צריך להיות בשריפה אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש דאין זמן שריפתו רק מדרבנן אז השבתתו בכל דבר ולפ"ז בשבע דודאי עומד לשריפה שוב לא אכפת לן בטומאה דעפרא בעלמא הוא. ומעתה שם שפיר אמרו דעפרא בעלמא הוא כיון דנשרף בפסח שפיר הוה עפרא בעלמא ודו"ק היטב. איברא דלשיטת רש"י דאחר שש השבתתו בכל דבר ושלא בשעת ביעורו הוא בשריפה וא"כ למה בשבע ד"ה שורפין וצ"ל כיון דעכ"פ השבתתו בכל דבר וא"כ עכ"פ אינו ראוי לשום דבר אין לך טומאה גדולה מזו אבל בשש דאף דהוא בשריפה אינו רק מדרבנן ולא אמרינן כל העומד לשרוף דעדיין לאו זמנו הוא ואינו רק מדרבנן. ובזה יש ליישב קושית התוס' בדף ט"ו על רש"י וגם יש לומר דכיון דעומד לשריפה שוב האפר מותר דכל הנשרפין אפרן מותר וא"כ שוב לא הוה כעפרא בעלמא דעדיין ראוי להנות מאפרן משא"כ בשבע דהשבתתו בכל דבר שוב גם אפרן אסור ועיין מג"א סי' תמ"ה שוב אין לך טומאה גדולה מזו ודו"ק היטב כי כתבתי בלי עיון בספר:

והנה כבר הבאתי דברי המג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד שהקשה על הרא"ש ולפי שלפענ"ד נראה שדברי הרא"ש וטור ברורין ע"כ מוכרח אני להעתיק דברי הרא"ש וז"ל ר"פ כ"ש יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאעפ"י דבטלו דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דהוא קאכיל ליה אסור וכ"כ הרב אברצלוני ז"ל וה"מ דמותר בהנאה לאחר זמן אבל באכילה לא ומה"ט נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל לי' דתנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ויש מי שאומר המורייס שעושין האידנא שקורין אלמורי שמשימין בו. לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע"י תערובות שעובר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן להו לרבוותא דאסרין ליה לאחר פסח דלא שרי ר"ש וכו' ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם הפסח מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כ"כ אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור והטור הבין מזה שאסור באכילה ומותר בהנאה וכפי משמעות לשון הרא"ש וע"ז תמה דהא הי"א נמי לא אמרו רק דמותר בהנאה ובמה נחלק הרא"ש ע"ז וע"כ כתב המג"א דכוונת הרא"ש דכל דראוי לאכילה קצת אסור אפילו בהנאה ובחרכו דאינו ראוי כלל לאכילה הוא דמותר אבל כל שראוי קצת אסור אף בהנאה ולפענ"ד דברי הטור נכונים דלדבריו שהי"א לא התיר רק בהנאה א"כ לא הו"ל למכתב סתם שמותר אחר הפסח והיה להם לכתוב שמותר בהנאה אחר הפסח. אמנם באמת ביאור הדברים ימצא המעיין בב"י שבתחלה הביא דברי הר"ן שכתב דהא דאמרו דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאו דוקא ואפילו באכילה מותר דיצא מתורת פת טרם שחל איסור חמץ אלא משום דאין דרך אכילה בפת חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפילו אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמתהני מינה וע"ז הביא דברי הרא"ש שחולק דאף שבטלה דעתו אצל כל אדם אפ"ה כיון דאכיל ליה אסור והנה ע"כ שהרא"ש ס"ל כיון דמחשבו ואכיל לי' מחשב הנאה ומעתה הי' דעת הי"א דאלמורי כיון שהוא חרוך מותר בפסח והיינו דהם ס"ל כדעת הר"ן ועדיפא מיניה דאף אלמורי שחרוך קצת ג"כ אכילה דידי' לא ליחשב אכילה רק שהנאה הוה וחרכו קודם זמנו מותר בהנאה וע"כ כתבו סתם שמותר בפסח והיינו שהאכילה ג"כ אינו רק הנאה וכמ"ש הרא"ש וע"ז חולק הרא"ש דכאן מחשב אכילה דהרי לא נתחרך לגמרי ודרכו למיכל ואסור באכילה אבל בהנאה באמת מותר. איברא דאכתי תקשי דלענין איסור אכילה לא היה צריך הרא"ש לומר דמורייס אורחי' למיכל הכי ת"ל דאף כשבטל דעתו אצל כל אדם כתב הרא"ש דמכל מקום כיון שהוא אכלו חייב ולמה לו טעמים אחרים ומהתימה על הי"א שהיה לו להביא מכאן ראיה דהרא"ש כוון לאסור אף בהנאה ולכך הוצרך להעדיפו מחרכו קודם זמנו. אמנם אחר העיון הדבר נכון דהנה דברי הברצלנוני תמוה דמביא ראי' דאסור באכילה מהא דאמרו גבי כותח דאכיל ליה אסור והוא תמוה דהרי אמרו בהדיא בפסחים דף מ"ד הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי שריף ליה בעיניה בטל דעתו אצל כל אדם הרי דאדרבא עי"ז פטור ולא אמרינן דמ"מ הא קאכיל ליה ונתקשיתי בזה. ומצאתי בקרבן נתנאל על הרא"ש שעמד בזה ונדחק ע"ש. אמנם לפענ"ד הדבר נכון דהנה טעמו של הרא"ש היא ע"כ אף דבטל דעתו אצל כל אדם מ"מ אם אכלו אסור ע"כ משום דאחשביה מדאכלו והנה כבר נודע מ"ש המפרשים בטעמו של רבינו יקיר דס"ל דלא אמר ר"ש כ"ש למכות רק בעיניה אבל לא ע"י תערובו' משום דכשהוא בעין שייך לומר אחשביה כמ"ש הריטב"א אבל בתערובו' לא שייך אחשביה דדלמא החשיב להיתר ולפ"ז בשלמא בכותח שהוא חמץ ע"י תערובות שפיר אמרו דאם לא טיבל בו רק אכלו בטל דעתו אצל כל אדם דא"ל דאחשבי' מדאכלי' דיש לומר דלא אחשיב להחמץ רק להתערובות היתר שים בו אבל בחרכו קודם זמנו שהוא אינו רק חמץ לבדו שפיר אמרינן מדאכלו ע"כ דאחשבי' וז"ב ולפ"ז באלמארי' שהוא מורייס שמשימין בו לחם קלוי פשיטא דהיה מותר דל"ש אחשביה כיון דהוא חמץ ע"י תערובות ולכך הוצרך הרא"ש לחלק דשאני חרכו דלאו אורח ארעא למיכל משא"כ מורייס דאורחי' למיכל הכי לכך אסור וא"כ לא צריך לטעם דאחשביה. ובזה נלפענ"ד טעם ברור דלכך אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה דבאמת כיון שבמורייס דרכו למיכל הכי אף שהוא חרוך א"כ אוכל חמץ אבל הנאה אינו נהנה מהחמץ דהנאה יש לו מהמורייס אבל מהחמץ לא נהנה וניהו דאינו פגום אבל איסור הנאה לא שייך בזה דמ"מ לא נהנה כנלפענ"ד והוא נעים ונחמד. ומן האמור הן נסתר מחמתו הבנין מפואר שבנה הגאון בעל אבן העוזר בפסחים בסוגיא דמשרת דכתב דחמץ ע"י תערובות הוא ק"ו מנוקשה דהשתא נוקשה דלאו בר אכילה הוא כלל שייך לומר דבטלה דעתו אצל כל אדם ואפ"ה לקי מכ"ש בחמץ ע"י תערובות ואוכלו בלי טיבול רק בעיני' ע"ש. ולפמ"ש יש לומר דשאני התם דשייך אחשביה מדאכלו משא"כ בכותח דאפשר דאחשביה לההיתר. והנה מדברי הרא"ש הנ"ל יש ללמוד במה שהאריכו הב"י והמ"כ בסימן תמ"ב אם עירב בכוונה קודם הפסח אי מותר ועיין ט"ז שהאריך בזה והרי הרא"ש כתב דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערב ולשהויי לא. ומיהו אין ראי' משם דהרי כאן מיירי באין ששים ובכה"ג ודאי עוברין על ב"י ולכך אסור לשהותו כל שעירב בכוונה וזה עולה כפירוש המ"כ דבשלא בכוונה אף שעוברין מותר לאח"פ ובעירב בכוונה ואין בו ששים הוא דאסור. ובזה מיושב מה שהקשה בק"נ דהרא"ש כתב ר"פ אלו עוברין דשכר המדי מותר לשהות ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי ביש ששים ואף שנותנים מעט שעורים להחמיץ אפשר דלא חשוב כ"כ דבר המחמץ שיהי' כמו מעמיד ועיין בס"ה כאן ובמג"א ס"ק ט' או דמחמץ אינו אסור בשא"מ ועיין פר"ח סימן צ"ח שהאריך בזה אבל כל שחייב לבער אסור כשמערב בכוונה ודו"ק. עוד יש ללמוד מדברי הרא"ש הללו מה שנסתפק בשו"ת צמח צדק סי' ס"ה באשה שבדקה עצמה טרם שהגיע זמן לספור שבעה נקיים כגון תוך יום ה' לשימושה דאינו עולה לה לענין תוך ג' ימים של שבעה נקיים שמצאה כתם וכתב הרב השואל שם דכל שבדקה עצמה שתהיה מותרת ללכת לבהכ"נ אף שלא בדקה עצמה לצורך ספירת שבעה נקיים לא אמרינן דבדקה ולאו אדעתה ככל מלתא דלא רמי' עליה דאינש דדוקא כל שלא נתכוונה לשום דבר הוה ככל מלתא דלא רמיא על דעתה אבל כל דנתכוונה עכ"פ לבדוק לענין שתהיה מותרת ללכת לבהכ"נ שוב אינו בכלל מלתא דלא רמיא עליה דאינש והצ"ץ חולק ע"ז ע"ש דכל שלא נתכוונה לאותו דבר שצריך בדיקה אמרינן דלא רמי' עלי' ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף