שואל ומשיב/ג/ב/קצט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קצט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה בחידושי לאהע"ז סי' מ"ג הקשיתי על ר"י ברזילי דאיך מצי האב לזכות לו והא כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכאן הקטן לא יוכל לקדש בעצמו ומה יועיל זיכוי האב ע"ש מ"ש בזה כיון דיכול לקדש ורק דבעי דעת אחרת מקנה והאשה אינה מקנית עצמה דנעשית הפקר כמ"ש הר"ן וכמ"ש לעיל בשם הא"מ וא"כ לא מקרי חסרון מצדו דהא הוא יכול לקנות כשהי' לו דעת אחרת מקנה: וכעת ראיתי דעדיין יש לפקפק דהא כל שאין דעת אחרת מקנה לא יכול הוא לקנות ועיקר הקנין בא מצד דדעת אחרת מקנה ולדעת הקצה"ח סי' רל"ה זה גופא מטעם זכייה הוא וכל שליכא דעת אחרת מקנה שוב אין לו יד לקנות והחסרון בא מצדו. אך לפמ"ש כאן אתי שפיר דבאמת כל שחז"ל תקנו דבמטלטלין מקחו מקח בעונת הפעוטות שוב יכול לקנות מן התורה שוב ממילא גם האב יכול לקנות עבורו דהא גם הוא מצי עביד ולפי מה שכתב המהרי"ט חלק חושן משפט סי' כ"ג דהא דאמרי כל מלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח היינו בסתם אמרינן דמסתמא לא עביד שליח אבל כשגילה דעתו בפירוש מועיל וכאן דמתורת זכייה נחית לה ואנן סהדי דניחא לי' שוב מועיל דאמרינן דודאי ניחא ליה והוה כאילו עשאו שליח בפירוש וכדחש לה הר"י ברזילי בטעם השני דשמא נתרצה למעשיו ויש להאריך בזה שוב אחרי כתבי מצאתי בנב"י מהד"ת חלק אהע"ז סי' ע' שבנו הרב מהר"י הקשה קושיא זו דהוה כל מלתא דל"מ עביד והנוב"י נדחק שם ולפמ"ש אתי שפיר. ובפשיטות נראה לי דל"ק דבאמת צריך להבין כיון דמתורת זכייה נפיק לי' והרי זכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן וע"כ צ"ל דזכיה עדיף יותר דאף דלא עשאו שליח וא"י לעשותו שליח יכול חברו לזכות לו ועיין תוס' כתובות דף י"א ובמהרי"ט חלק אהע"ז סי' מ"א שם וכיון דמתורת זכייה שחבירו מזכה לו אף שא"י לעשות מה ענין כל מלתא דלא מצי עביד לכאן הא בלא"ה אין שליחות לקטן ורק מתורת זכייה וזכייה לא בעי שום שליחות המקבל ועיין בנוב"י דגם הוא כתב דזכייה עדיף משום דמגו דזכי לנפשי' מועיל גם בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דשליחות ל"מ לדעת רוב הפוסקים ומגו דזכי לנפשיה מועיל וגם כאן הוה מגו דזכי' לנפשי' ולפ"ז במקום שהוא ערוה לאב לא יכול לזכות לבן ע"ש. ולפמ"ש אין צורך לזה רק דזכי' מועיל אף שלא בפניו וא"צ לשליחות הבע"ד ולא לידיעתו כלל וז"ב מאד. וממקומו הוא מוכרע דהא אין שליחות לקטן ואפ"ה מועיל מטעם זכייה. ומ"ש מעלתו לפלפל בענין עדי יחוד שכיון שהגדיל אמרינן מסתמא הוה עידי ביאה וכמ"ש הרא"ה והביא בזה דברי האחרונים. הנה אם אמנם אין דעתי נוחה לפלפל בדברי האחרונים כי לדבריהם אין סוף ואין קץ וכ"א המשרה בידו להכריע ומאן ספין ומאן רקיע הנה לכבודו נפלפל קצת בזה. הנה הביא מעלתו קושית הנט"ש סי' ס"ז שהקשה על דברי הר"ן שכתב פ' מי שאחזו על דברת הרי"ף שהביא התוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב הר"ן הטעם דלגבי אישות דהוה ד"נ ל"מ עדות מיוחדת וע"ז הקשה הנט"ש מהא דאמרו בקידושין דף ס"ה מאי דעתיך דילפית דבר דבר מממון אי מה בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' ומשני התם לא קמחייב לאחריני ע"ש וכיון דבעדות מיוחדת מהני בממון גם במחייב לאחריני א"כ אמאי לא יועיל בקידושין. באמת שקושיא גדולה היא והרבה טרחו בזה. אך לפענ"ד נראה דהנה גוף דברי הש"ס תמוהין דמנ"ל באמת דבקידושין בעי עדים היכא שמודים ולמה לא נימא כמו בממון לא אברי סהדי אלא לשקרי כן בקידושין והרשב"א בחידושיו הרגיש בזה וכתב דדבר דבר ילפינן מממון במקום הכחשה ה"ה בקידושין אף בלי הכחשה. אבל דבריו תמוהין דמנ"ל זאת וגם מה צריך לשנויי דמחייב לאחריני ת"ל דילפינן מממון במקום הכחשה ועיין בקצה"ח שהתעורר בזה בסי' רמ"א. ולפענ"ד נראה דזה ודאי דכל היכא דצריך עדים בעינן שיוודע הדבר עפ"י עדים ואף דשניהם מודים ל"מ כי גזירת הכתוב הוא והא דמועיל בממון הוא משום דמה"ת לומר דהתורה הצריכה עדים במקום שמודה דל"ל עדים ואטו לא יכול לחייב עצמו במקום דלא חב לאחריני וזהו סברת הש"ס דלא איברי סהדי אלא לשקרי וא"כ הא דבעי התורה שני עדים מסתברא דזהו במקום הכחשה ועפ"י שני עדים יקום דבר ויתברר וז"ב. ולפ"ז זהו בממון דאינו חב לאחריני אבל בקידושין דחב לאחריני א"כ ודאי הצריכה התורה עדים דיליף דבר דבר מממון וכל דבעי עדים ממש ל"מ הודאת בע"ד וזהו סברת הש"ס התם חב לאחריני והיינו כיון דחב לאחריני ול"ש הודאת בע"ד ממילא צריך עדים אף דליכא הכחשה דכל דהצריכה התורה עדים בעינן עדים ממש ושאני ד"מ דלא צריך עדים ורק הודאת בע"ד בלבד סגי ואף דהדבר שקר יוכל לחייב עצמו אבל בקידושין דבעי עדים פשיטא דל"מ הודאתם וז"ב. ומעתה גם לענין עדות מיוחדת הא דמועיל בד"מ הוא משום דכיון דעכ"פ על מנה אחת יש שני עדים אף דלא הי' בבת אחת עכ"פ הוה ידיעה בלי ראיה דמועיל בד"מ כמ"ש בחו"מ סי' צ' ועיין בב"ש סי' מ"ב. ולפ"ז בקידושין דבעינן ראיה ממש ניהו דיליף דבר דבר מממון מכל מקום הא לא הי' עידי ראי' ובד"מ סגי בידיעה בלי ראיה והיינו משום דעכ"פ נתחייב בודאי ומידי דהוה אם מחייב עצמו ורק שלא נוכל להוציא מידו בלי עדים וכל דאיכא עדים אף שלא ראו בב"א עכ"פ נודע לנו הדבר שהוא אמת ודיו אבל בקידושין דבעינן עדים שיראו וכל שלא ראו ל"מ. ובזה מיושב קושית המ"ב סי' נ"א שהקשה על הר"ן דבלא"ה מהראוי שלא יועיל בקידושין עדות מיוחדת דבעינן שני עדים שיראו הקידושין והרי לא הי' שני עדים על הקידושין. ולפמ"ש אתי שפיר דגם כוונת הר"ן לזה דאם הי' סגי בכך כל שיש לנו ידיעה בלי ראייה דעכ"פ שני עדים ראו הקידושין אף שלא הי' בב"א עכ"פ המעשה אמת שנתקדשה ולזה כתב הר"ן דזה הוה כד"נ ובעינן שני עדים על הראיה ולכך לא מועיל עדות מיוחדת ועיין בב"ש סי' מ"ב שרצה לחדש דידיעה בלי ראיה מועיל בקידושין ודבריו תמוהים ועיין בתומים וקצה"ח בחו"מ סי' צ' שהאריכו לדחות דבריו. ובזה מיושב קושית הב"י בחו"מ סי' למ"ד דהרי לענין קינוי וסתירה מבואר בירושלמי דמועיל עדות מיוחדת. ולפמ"ש אתי שפיר דשם ג"כ סגי בידיעה בלי ראיה ובזה ודאי מועיל עדות מיוחדת ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים ברורים אף שקצרתי למעיין היטב יובן דרך כלל דכל דבעינן שהמעשה יהי' אמת בעינן עדים ממש ובד"מ דלא בעינן עדים ממש הוא משום דכל שמחייב עצמו ולא חב לאחריני אף שהמעשה שקר יוכל לחייב עצמו וגם אם מכחיש כל שניכר שהדבר אמת אף בלי ראי' סגי משא"כ במקום דצריך עדים עידי ראיה ממש בעינן וז"ב. וראיתי בשו"ת כנס"י סי' נ"ה שכתב דאם קידש קטן פחות מי"ג דהוה בעילת זנות וחולק על התוס' והרא"ש וכתב דהוה ב"ז משום דאין כח להקטן לכתוב לה כתובה דא"י להקנות לה מעות כתובה ומכ"ש קרקעות משא"כ כשאביו השיאו לו אשה דאביו הוה כאפטרופוס ובזה רוצה להשוות המחלוקת שבין הרמב"ם להתוס' והרא"ש ובמחכ"ת אין דבריו נכונים דכל טעם הכתובה הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ קטן דא"י לגרש שוב ל"צ כתובה ופשיטא דלא הוה ב"ז משום זה וא"ל לכשיגדיל יוכל לגרש דזה אינו דאז יוכל לכתוב לה כתובה וע"כ ליתא לדבריו ודו"ק ועיין במהר"א ששון סי' ס"ח מ"ש בזה:

והנה בגוף דברי הר"י ברזילי הנ"ל שחש לה המהרי"ק סי' למ"ד כמ"ש המלמ"ל בשמו הנה מצאתי במרדכי פ"ק דב"מ סי' רמ"ד שהמהר"ם מרוטנבורק ואחוזת מרעיו כלם פסקו דאם קנס עצמו שמחויב לקבל קידושין עבור בנו הקטן לכשיגדיל דלא חל משום דהוה דבר שלב"ל ואין מקום שיקבל הקידושין כעת ע"ש הרי דאי אפשר בשום אופן לקבל קידושין עבור בנו ולית מאן דחש לשיטת הר"י ברזילי הנ"ל ומזה תשובה ניצחת למה שנסתפק המשנה למלך פ"ד מהלכות אישות אם יכול קטן לקדש לכשיגדיל ולא חשיב דבר שלב"ל והרי במרדכי מבואר דהו"ל דבר שלב"ל גמור ע"ש. והנה מ"ש הנוב"י בשם חתנו הגאון ז"ל להקשות על הר"י ברזילי מהא דאמרו בגיטין דף פ"ה דבעי הש"ס חוץ מקידושין קטן מהו מי אמרינן השתא לאו בר הויה הוא ולהר"י ברזילי גם עתה בר הויה ע"ש מ"ש הנוב"י בזה. ולפענ"ד נראה לי עפמ"ש בתשובה אחת לפרש דברי הש"ס שם דהוא תמוה מאד דמה דפשיט לי' מקטנה המתגרשת ע"י קידושי אביה ואמאי והא בעינן ויצאה והיתה והוא תמוה מאד דא"כ יקשה בחרשת המתגרשת אף שהיתה פקחית מעיקרא והוה קידושי תורה והא לאו בר הויה וגם בשוטה יקשה כן ועיין בבית מאיר סי' קל"ז שנתקשה בזה וכתבתי דהענין הוא דבאמת הא דבעינן ויצאה והיתה הוא משום דהגט כל פעולתו הוא שמתיר מה שנאסרה ע"י הקידושין והרי היא כמו שהיתה קודם הקידושין ולכך סברת הש"ס דבעינן ויצאה והיתה וכל שאינה בת הויה אין הגט מועיל לה למה שנאסרה מקודם ע"י הקידושין ומעתה גם בהס"ד באמת כל ענין דאסרו בשייר בגט חוץ מפלוני הוא ג"כ שלא עשה פעולתו מה שצריך דהגט מתיר כל מה שנאסרה מלבד הקרובים שנאסרו ע"י הקידושין והארכתי בזה הרבה בסוגיא דחוץ וע"מ שם ולפ"ז שפיר סברת הש"ס דכל דלאו בר הויה הוא כעת אף שאביו יכול לקדש לו מכל מקום לאו שיור הוא דעכ"פ לא נאסרה ע"י קידושין לזה הקטן דבלא"ה לאו בר הויה ואביו ג"כ לא יכול לקדש לו כל שנתקדשה לאחר דעכ"פ זכי' ל"ש בגויה וא"כ גם גט א"צ דהגט א"צ שיתיר רק מה שנאסרה ע"י קידושין וכאן לא שייך שנאסרה ע"י קידושין דע"ז שפיר פשיט לי' מקטנה ולא שייך להקשות מחרשת דאם נתקדשה כשהיתה פקחת שוב נאסרה ומה שאין הגט מתיר זה אינו חסרון בגט רק שהיא נשתנית ונעשית חרשת משא"כ בקטנה דלא נשתנית ממה שהיתה וז"ב מאד ודו"ק: (אחר זמן רב מצאתי במכילתא פ' משפטים על פסוק אם אחרת יקח לו מכאן למדו חכמים שחייב אדם להשיא בנו הקטן ועיין במפרש זה ינחמנו שם הרי משמע דיכול להשיא אף בנו הקטן ובש"ס דילן אמרו דלא מצינו אישות לקטן וצע"ג) ובזה מיושב מה שהקשה המשנה למלך פ"ד מאישות דאתי לכלל הויה דהא יכול קטן לקדש לאחר שיגדיל וכמ"ש שם באורך ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעכ"פ כעת א"י לקדש לא מקרי ויצאה והיתה ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ. והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש בישוב דברי הר"י ברזילי דבאמת גוף דבריו שכתב דהוה זכיה תמה הנוב"י סי' מ"ב שם דמה זכיה יש בקידושין דנימא דשייך זכייה לקטן ע"ש אך לפענ"ד נראה דלפי מה דמחלק בש"ס סנהדרין דבמשיא סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר ופקדת נוך ולא תחטא ומפרש ר"י ברזילי דסמוך לפרקן היינו שנה או שנתים סמוך לגדלות דלא כפירוש רש"י דמפרש שנה או חצי ועיין באו"ח סי' תרט"ו לענין תענית דשנה או שנתים קודם הוה סמוך לפרקן ולפ"ז לכך נקיט ר"י ברזילי בקטן בן י"א שנה כמ"ש במהרי"ק בשמו דזה מקרי סמוך לפרקן וכיון דעכ"פ בזה מצוה כדי שלא יבא לידי הרהור וא"כ שוב מקרי זכייה לקטן להצילו מידי עבירה ושפיר זכין לקטן:

ובזה מיושב גם מ"ש למה תקנו נישואין לחרש הרי יכול להיות קידושי תורה ע"י פקח ולפמ"ש י"ל דכיון דבחרש ודאי לא שייך חינוך דל"מ חינוך רק בקטן דאתי לכלל דעת בבירור אבל חרש אינו ברור שיבא לכלל דעת וא"כ שוב ל"מ זכייה וגם קידוש האב ל"מ. ובזה מיושב ג"כ מה דאמרו בגיטין דף פ"ה חוץ מקידושי קטן והקשו הא אתי לכלל הויה ע"י אחר. ולפמ"ש כל שאין לו אב ל"מ בר הויה. ובזה מיושב הרבה קושיות. ובאמת שלפענ"ד דברי הר"י ברזילי הנ"ל תלוי במחלוקת הב"י עם הב"ח אי סמוך לפרקן הוה מצוה בקטן דלדעת הב"י דהוה זנות שוב לא שייך זכיה אבל לשיטת הב"ח דאיכא מצוה שוב הוה זכייה. ובאמת שלפענ"ד גם הר"י ברזילי לא נתכוין רק לקידושין דרבנן דהרי התוס' הקשו בסנהדרין דף ע"ו שם דהא לא תקנו לי' נשואין לקטן וכתבו דמכל מקום ל"מ בעילת זנות ולפ"ז יש לומר דזה באמת תלוי אם יש מצוה שוב לא מקרי בעילת זנות עכ"פ אבל מה"ת דליכא מצוה הו' מקרי בעילת זנות ולכך צדקו דברי אא"ז הב"ח דעכ"פ קידושי דרבנן הוה דכיון דמדרבנן איכא מצוה להשיא שוב לא מקרי עכ"פ בעילת זנות ומקרי זכייה והקידושין תופסין וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש סימן א' דלשיטת הב"ח אין מקום לקושית התוס' דניהו דלא תקנו לי' נשואין לקטן היינו הב"ד אבל האב מצוה להשיאו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך להבין החילוק שבין אב לב"ד וצריך לומר דהב"ד כיון דאין מצווין להפרישו שוב לא הוי זכייה והאב דמצווה להפרישו שוב מקרי זכייה ולפ"ז אם נימא דהוה בעילת זנות שוב ל"מ זכייה ולזה חידשו התוס' דעכ"פ לא מקרי בעילת זנות וא"כ שוב יש חילוק בין אב להב"ד. ובזה מיושב היטב תירוץ התוס' דלכאורה אכתי תקשי דהא בקטן לא תקנו נשואין וסתמא אמרו אף סמוך לפרקן וכאן מבואר דהוא מצוה ולפמ"ש אתי שפיר ומכאן ראיה לשיטת הב"ח דהב"ד באמת אין מצוון אבל האב מצווה להפרישו וראיתי בשו"ת נוב"י סי' מ"א שכתב בסוף התשובה דדברי הב"ח אין להם מקום כלל דהרי התוס' כתבו דאף שלא תקנו לו נשואין מכל מקום בעילת זנות ליכא הרי דעכ"פ לא תקיני לו נשואין. ולפמ"ש אתי שפיר דניהו דלהב"ד לא תקינו לי' נשואין אבל כיון דבעילת זנות ל"מ שוב מצוה על האב ומה שהביא מדברי רש"י גיטין דף נ"ה שכתב דגדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לא תקינו לי' נשואין אפילו מדרבנן כדאמרו ביבמות ואם איתא נגזר אטו קטן שהשיאו אביו ולפמ"ש יש לומר דלענין להאכיל בתרומה ודאי כל דלא תקנו לי' נשואין ל"מ נשואין שתאכל הגדולה תרומה. ובזה מיושב קושית התוס' ביבמות דף קי"ג מ"א בד"ה שמא יאכיל ומ"ש ראי' מהרמב"ם המעיין יראה דמכח הוכחות ופלפולים דחוקים ורחוקים אין לדחות דברי הב"ח וא"כ צדקו דברי אא"ז הב"ח ז"ל והדרתי פני זקני זצ"ל. והנה במה שהקשיתי למעלה דהאיך מועיל מה שמקבל האב קידושין הא אין מעידין לקטן אחר כמה שנים נתיישבתי בדבר וראיתי דלק"מ דהא כיון שהאב מקדש עבורו וזכין לאדם שלא בפניו א"כ לא שייך דאין מעידין על הקטן דהא לא העידו על הקטן כלום:

אמנם לפ"ז צריך ביאור במה שמצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף ע"ב גבי קטן שקידש ואם בעלו לאלתר כתב השיטה בשם רש"י במהד"ק דהיינו כבן תשע דביאתו ביאה אף שכסף ושטר אין מועיל ביאתו ביבום מן התורה כמבואר בקידושין דף י"ט ועיין תוס' שם ד"ה דמדאורייתא חזיא מכל מקום היאך מעידין על הקטן ובשלמא ביבם כבר כתבתי במקום אחר דהא דמועיל יבום לקטן אף שאין מעידין על הקטן מ"מ הא כל הטעם דאין מעידין על הקטן הוא משום דאין לו דעת שלימה והיאך נוכל להעיד על פעולתו אם עשהו מדעת אבל ביבם דאף נפל מן הגג מועיל א"כ א"צ שיעיד רק שזה יבם אבל לא נ"מ אם ייבם ברצון או באונס לכך מעידין עליו אבל בביאת קטן לשם קידושין איך יוכלו העדים להעיד וצע"ג. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בקידושין שם מאי הוה עלה ת"ש א"ר ינאי אין יעוד אלא בגדול אין יעוד אלא מדעת תרתי מה טעם קאמר ופירש"י דכיון שאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול דהא קטן לא משוי שליח והיא תמוה לשיטת הר"י ברזילי הא מועיל שיקדש האב עבורו וגם מה תלוי בדעת. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבעינן דעת המייעד שוב לא מועיל בקטן דהא אין מעידין על הקטן דבשלמא כשלא בעינן דעתו שפיר מועיל דא"צ להעיד על הקטן אבל אם בעינן דעתו איך מעידין עליו וע"ז קאמר מה טעם קאמר ודו"ק היטב כי הוא כפתור ופרח. ובגוף הדבר דכתב הרמב"ם דהמשיא הקטן הוה קרוב לזנות נראה לפענ"ד כוונתו כיון דקטן אינו מוליד כמ"ש הרמב"ם ועיין ב"ש סימן קס"ט ס"ק כ"ז א"כ הוה כעין דאמרו ביבמות דף ס"א כשרואה שאין בה פירצה אינו אלא זנות וא"כ אף דאתי לכלל פרצה לכשיגדיל כמ"ש התוס' שם מכל מקום קרוב לזנות הוה כיון שאינו יכול להוליד ועיקר המצוה בנשואין הוא שיוליד. ובזה יש לומר דלכך בשנת י"ג לא מקרי זנות דבשנה הלז כבר החל להתעורר בו כח הולדה כנודע לחכמי הרופאים ולכך מצוה להשיאו. ויש לישב בזה דברי הר"י ברזילי דניהו דיכול לקדש לו אשה אבל אישות לא מקרי כ"ז דלא ראוי להוליד ואינו נקרא אישות ומיושבים הרבה קושית המהרי"ט והנו"ב ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף