שואל ומשיב/ג/ב/קעז

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קעז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד אשר נהגו בפרשת התוכחות כשיגיע להפרשה הלז מחפשים חפש מחופש למצוא איש שירצה לעלות לס"ת ואם לא ירצה בחנם ירצו אותו ברצי כסף נתתי לבי לעיין הא מחזי כשכר שבת והיאך רשאי לקבל שכר עבור זה ואמרתי לעיין בזה. והנה בש"ע או"ח סימן ש"ו מבואר שתי דיעות אם מותר להשכיר חזן להתפלל בשבת ומקורו מהמרדכי פרק אעפ"י שדעת ר"ב לאסור ודעת ר"ש להתיר ומטעם דמצוה להתפלל והב"י תמה ע"ז דסוף סוף שכר שבת הוא נוטל והנה בחידושי הארכתי באופנים שונים. אמנם כעת נראה לי הדבר פשוט. ומאוד אתפלא על הב"י מדוע הרחיק ללכת והרי הוא בעצמו מביא לעיל מיניה ואחר כך דחפצי שמים מותר להשכיר וא"כ גם כוונת הר"ש הוא כן דלכך מותר להשכיר חזנים שהרי מצוה היא להתפלל וא"כ הוה חפצי שמים וז"פ. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז לקמן סימן תקפ"ה ס"ק ז' שהקשה על הר"ש מהא דמבואר בב"מ פרק הזהב דף נ"ח דהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים ואת הפרה וכו' דאינו נותן לו שכר שבת וכו' והרי התם הוה דבר מצוה דהפרה ודאי מצוה איכא וכמו כן זרעים של עומר ע"ש שנדחק. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי דעת הרמב"ם ודעימיה וכוותיה קי"ל בסעיף ג' וסעיף וא"ו דדוקא לדבר אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו שכר המעות וסכומו אסור וא"כ ע"כ לא התיר הר"ש רק להשכיר חזנים שיתפללו אבל לקצוב להם הסכום אסור ולכך שם לקצוב להם שכר שבת אסור וז"פ וברור. ואדרבה משם ראיה לדברי הר"ש שהרי קתני שם בסיפא דאם היה שכיר שבת שכיר שנה מותר ליתן לו שכר שבת ונתקשו התוס' בכתובות דף ס"ד דשם משמע גבי מורדת דגם בהבלעה אסור. ולפמ"ש אתי שפיר דש"ה דבאמת הוה חפצי שמים ורק לקצוב הסכום הוא דאסור. ומעתה זה כששכרו לימים אבל היה שכיר שנה דאינו נקצב בעד שבת הסכום א"כ פשיטא דמותר אבל במורדת אסור אף בהבלעה וז"ב. ובזה מיושב דעת הש"ל שהביא הב"י סי' ש"ו שכתב דאם שכרו לחדש והתנה עמו לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום וכתב הב"י שלא נראה כן מכל הפוסקים. ולפמ"ש אתי שפיר דגם זה מקרי קציבה בעד שכר שבת וזה אסור ועיין מג"א ס"ק ז' מ"ש בזה ומ"ש נכון ת"ל בפשיטות. אמנם אי קשיא הא קשיא דאיך בשכיר שנה שכיר חדש מותר לתת לו שכר שבת ולכך אחריות שבת עליו ואכתי יקשה איך מותר לתת לו לשמרו הא רבינו נתן טעם בפכ"ד משבת הלכה ח' דלכך מותר לשמור פירותיו בשבת ואם בא אדם ליטול מהם מותר לגעור בו אף דדבר זה מחפיצו הוא משום שלא נאסר אלא לקנות לעצמו חפיצים שאין מצויים או להשכיר ולהרוויח אבל לשמור ממונו שכבר בידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לשומר בית מפני הגנבים ודפח"ח וכמ"ש ה"ה דדבריו הם ונראים ממנו ז"ל. ולפי זה יקשה בזרעים הא התוס' הקשו דאיך מותר לשמור הא בעינן מן המופקר ולא מן המשומר ותירצו שהי' אומרים לבני אדם שזה לצורך העומר והי' בני אדם בטלים ממנו ועיין בתוס' בב"מ שם ובמנחות דף פ"ד ולפ"ז יקשה כיון שהי' מן המופקר א"כ ע"י השמירה הי' זוכים ומשתכרים דבר שלא הי' בידם וא"כ זה מקרי שכר שבת ונהנו ממנו הגזברים והעם וא"ל דהוה חפצי שמים דזה אינו דמה שנתחייבו באחריות אם נאבדו זה אינו חפצי שמים גוף העומר הי' חפצי שמים אבל אם נאבד או נגנב מה שמשלם זה אינו חפצי שמים ואיך נתחייב בשמירה הא הו"ל שכר שבת ואסור דודאי חפצי הם ולא חפצי שמים והיא קושיא נפלאה עמוד והתבונן בה:

והנה במ"ש למעלה בדבר הפ"י דהו"ל שליח לדבר עבירה כעת נתיישבתי דיש ליישב בזה דברי הרשב"א דהביא ראיה משמור לי פירות שבתחומך דמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה והקשיתי בזה דאכתי אסור משום שליחות והנראה לי בזה כעת דהנה ענין שביתת שבת אף דהתורה הקפידה שלא יעשו זאת בשבת ונימא דלא כסברת הבית מאיר וגוף המלאכה בעצמותה היא תועבה מכ"מ כאן דעדיין אין כאן קרושת שבת רק שזה קיבל עליו וא"כ לא שייך שליחות דמכל מקום גופו שובת וא"ל דכאן גוף המלאכה היא תועבה דזה אינו דהא עדן חול הוא רק שזה קיבל עליו שבת וא"כ כל שחבירו מותר לא שייך ענין שליחות. ובזה מיושב היטב ראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך. ולכאורה אין כאן ראיה לפמ"ש הרמב"ם דכאן אין כאן ריוח מלאכה ולא שייך ממצוא חפצך וגוף השביתה אין בו דהא אינו רק שומר פירות. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור דמכל מקום הא מוציא חפיציו דע"י ששומר פירות חבירו חבירו שומר פירותיו. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הסברא הוא כיון דזה אינו עושה איסור בעצם המלאכה רק ממצוא חפציך שייך בזה לא שייך שליחות דגופו שובת והשמירה לא נחשב מלאכה ולכך מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי ולא שייך משום שליחות וה"ה בזה דלא שייך שליחות כל שבעצם אין כאן שליחות. ובזה מיושב היטב מ"ש הר"ן דש"ה דאם יש בורגנין הוא עצמו שומר ותמה הט"ז בסי' שס"ג ס"ק ב' דהא שמואל חידש זאת טעמא דבורגנין ולכך מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין אבל במשנה ע"כ אין הטעם משום בורגנין והאריך בזה ולפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הר"ן דניהו דההיתר במשנה אינו משום בורגנין אבל מכל מקום אין ראיית הרשב"א ראויה דבאמת יש לומר דאסור כל שקיבל שבת לומר לחבירו משום שליחות וכאן לא שייך שליחות דהא אם היה שם שליחות מותר וא"כ עצם המלאכה אין בו איסור רק משום ריחוק המקום והתורה אמרה אל יצא איש ממקומו ובזה לא שייך שליחות דמכל מקום גופו שובת אבל כל דעושה מלאכה האסורה שייך שליחות אף דגופו שובת וכמ"ש למעלה דגוף המלאכה היא תועבה דבזמן שיש קדושת שבת אסרה תורה עצם המלאכות שלא יתחדש בהם ויהיה שביתה ניכרת וכמו חמץ בפסח דהזמן גרם. ובזה מובן היטב דברי הב"י בהשגת על הר"ן שכתב דגם כאן אם לא היה מקבל שבת היה מותר ודבריו תמוהין כמ"ש הט"ז דשאני הך דבורגנין דגם כעת יש היתר ע"י בורגנין וכאן ניהו דאם לא הי' מקבל שבת הי' מותר אבל כעת אין לו שום היתר. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהאיסור אינו בעצם שאם לא קיבל שבת היה מותר שוב לא שייך שליחות דהא גופו שובת וסברת הב"י נכונה. ובזה מיושב היטב מה דקי"ל בש"ע סי' ש"ז ס"ח דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יוכל לילך ע"י בורגנין ותמה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ב הא קיי"ל אין בורגנין בבבל כמ"ש הב"י סי' שצ"ח ובגליון הש"ע כתבתי דל"ד בורגנין רק כל דמשכחת לה שיהיה מותר עי"ז די כמ"ש בסי' שצ"ח סי' ובמ"א ס"ק ח' ע"ש אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל היתר בורגנין הוא דכיון דגופו שובת ואינו עושה מלאכה וגם חבירו שובת היום רק דמהרהר בעסקיו איכא משום ממצוא חפצך ולזה כל שיש לו היתר ע"י בורגנין עכ"פ בעצם אין כאן איסור בגוף ההמצאה ושוב לא שייך שליחות ולא משום ממצוא חפצך אף דאין בורגנין היום וז"ב ודו"ק:

ובזה הנה מיושב גם לענין אפוקי שבתא דדעת הלבוש לאסור דכבר הי' עליו קדושת שבת והביא ראיה ממי שעושה שני ימים יוה"כ דהשני אסור לו לבשל ועיין ט"ז מ"ש בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דש"ה דכפי דעתו שעושה שני ימים יוה"כ והיה אצלו יוה"כ מספק איך מותר לעשות לו מלאכה הא הו"ל שליחות וניהו דגופו שובת הא גוף המלאכה אסור ודבר שתיעבתי לך היא ושייך שליחות אבל כאן דבעצם כעת חול הוא רק שהוא לא הבדיל עדיין וא"כ כל שגופו שובת רק שחבירו שהבדיל עושה לו מלאכה פשיטא דלא שייך שליחות בזה ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד. ובאמת לענין שבותים פשיטא דמותר בקבלת שבת כמ"ש הט"ז סי' ת"ר ואף דהוא לא כתב רק לענין מצוה דהו"ל קבלה בטעות כבר כתבתי שם בגליון בשם השיטה מקובצת דף למ"ד דאף בתוספת שבת מותר שבותים ומכ"ש לומר לאחר לעשות לו דלא שייך באיסור שבות ודו"ק היטב ועיין מ"ש בישועת יעקב לדו"ז ז"ל בזה. ולפמ"ש אתי שפיר כל מה שהאריך שם דמ"ש דבשבותין ל"מ קבלה והדבר מבואר בט"ז ובשיטה מקובצת וראיית הרשב"א מהך דשמור לי פירות שבתחומך הוא לענין שליחות אך לא כדבריו דלא שייך שליחות כל שגופו שובת דזה אינו רק דכאן לא שייך איסור מלאכה בעצם והמבחין יבחין. ובזה נראה לפענ"ד הא דמבואר בסימן ש"ד דעבד שמל וטבל לשם עבדות אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכתו וכתב המ"א דהוא מן התורה והיינו דנצטווה למען ינוח ולפמ"ש יש אסור בשביל שליחות ג"כ דהא נצטוינו שגופו של עבד יהי' נוח ג"כ בשבת ואולי שייך אין שליח לדבר עבירה אלא דלפמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ש"ט דעבד שמתירא מרבו לא שייך אין שליח לדבר עבירה ע"ש לענין יואב דע"כ עביד והוה כמו חצר וה"ה בעבד דצריך לעשות רצון האדון ודו"ק:

והנה החריף מוה' מרדכי מיזיש נ"י רצה לומר בישוב קושית הט"ז מהך דהשוכר לשמור את הזרעים דלפמ"ש הב"י בסי' ש"ו בשם הכל בו דאם מקדיש בשבת ויוצא בשבת מרשות הדיוט לרשות גבוה דאסור אבל כשאינו יוצא מרשותו מותר ולפ"ז בשלמא כשקיבל אחריות א"כ הרי יצא מרשות הקדש לרשותו בשבת הו"ל שכר שבת משא"כ כשלא קיבל שכר שבת ואמרתי לו מלבד דיש לומר כל שקיבל שכר שבת הרי הי' ברשותו של שומר מע"ש ולא יצא מרשותו ביום השבת וא"כ מה שנשאר ברשותו זה לא תסור רק אם הי' הוצאת רשות מחדש ביום השבת אף גם דבהקדש לא שייך כלל לומר שיצא מרשות הקדש לרשות שומר דבאמת כל היכא דאיתא ברשות הקדש הוא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא רק דכל שקיבל אחריות נוסף על השומר חיוב אחריות אבל לעולם ברשות הקדש עומד ודו"ק:

והנה בשנת תרי"ד שאל אותי תלמודי המופלג מוה' ניסן זיס נ"י במ"ש התוס' בשבת דף ק"נ ד"ה ודיבור מי אסור שכתבו פירוש מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה אלמא דמותר מה"ת דאל"כ מה ראיה מדיבור מצוה לרשות ע"כ דמה"ת אין איסור דמה"ת לא שייך לחלק בין רשות למצוה ולפ"ז לפי מה דמשני חפציך אסור חפצי שמים מותרים ממילא הדרינן למה דס"ד דדיבור אסור מן התורה וע"ז שאל דמלבד דלא נראה כן דיהי' דיבור אסור מן התורה אף גם דא"כ איך כתבו התוס' בשבת דף קכ"א ד"ה אין דאפילו בדרבנן אמירה לעכו"ם שבות מהך דלא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים וחבירו מיירי בעכו"ם והרי שם הוה איסור תורה. והנה קושייתו גדולה מאד והנני יוסיף דהרי בע"ז דף ט"ו ביאר רש"י בהדיא דאמירה לעכו"ם שבות הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר וביותר אני תמה דא"כ כל אמירה לעכו"ם שבות ת"ל דאסור מן התורה דהרי הוה עכ"פ ודבר דבר. אך ביאור הדברים נראה לפענ"ד דהנה התוס' בגיטין דף ס"ז כתבו דדיבור שעל ידו נגמר המעשה זה מקרי דיבור דאית ביה מעשה אבל דיבור דצריך עדיין לעשות מעשה זה מקרי דיבור גרידא. ולפ"ז נראה לי לחלק דדוקא אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל אם אומר שיעשה לו מעשה א"כ זה אינו רק דיבור גרידא דאמירה לבד אינו עיקר התכלית אבל מי שאומר לחבירו וכ"ש לעכו"ם שיעשה לו מלאכה לאחר שבת דע"ז קאי שם דהנראה שתעמוד עמי לערב הוא דשרי דאינו רק הרהור אבל שיאמר לו שיעשה מעשה לערב אסור א"כ זה הדיבור הוא גמר האיסור דמה שיעשה עמו לערב אין איסור רק מה שא"ל בשבת ובכה"ג באמת הדיבור אסור מן התורה וזה דכתיב ודבר דבר ודו"ק היטב כי היא חדש. וע"ד הפלפול אמרתי לפמ"ש למעלה בשם הב"מ דלכך אמירה לעכו"ם שבות וכן לישראל במקום שהשני מותר לעשות ולא אסור משום שליחות משום דעכ"פ גופו שובת ולפי"ז יהיה חידוש דין דאם נימא דגם דיבור שאין בו מעשה אסור מן התורה שוב יגרע דבזה יהיה שייך שליחות בחבירו ישראל דלא שייך שגופו שובת דאמירה דלית בה מעשה אסרה תורה וא"כ בחבירו ישראל יהיה אסור מן התורה משא"כ בעכו"ם דלא שייך שליחות בעכו"ם וא"כ מיושב ג"כ דברי התוס' כנ"ל ע"ד הפלפול. אבל הראשון עיקר ומה שהקשה על דברת התוס' בשבת דף קנ"א ד"ה ש"מ שכתבו דאף לר"ש ובצריך לאותו כיבוי לעשות פחמין דא"כ מ"פ בדף ק"נ אמירה לעכו"ם שבות ופירש"י דזה נלמד מהא דאין אומרים לו כבה והא שם הוא איסור תורה הנה כבר קדמו בספר בית מאיר הנה בפשיטות ל"ק דבאמת מיירי בכל גווני כיבוי ושפיר מוכח אמירה לעכו"ם שבות אפילו באיסור דרבנן. אמנם בלא"ה ל"ק דבאמת צריך ביאור מה שכתבו דלר"ש אסור דצריך לכיבוי וקשה דמכל מקום הקטן דאין צריך לעשות פחמין אינו רק איסור דרבנן ומיהו יש לומר כיון דעכ"פ האם צריך להחמין אפשר דכה"ג אסור דמקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשה וגם קטן יש לו מחשבה בכה"ג ועיין חולין י"ג ברש"י ותוספות ולפ"ז בנכרי לא שייך שצריך לגופו דניהו דהישראל צריך לעשות פחמין אבל העכו"ם א"צ לפחמין ונמצא גוף המלאכה שעושה עכו"ם אינו מלאכה דאורייתא כיון דהעכו"ם א"צ לפחמין וז"ב כשמש ותדע דאל"כ יסתרו דברי התוס' אהדדי דהרי הוכיחו דאפילו באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו"ם והרי לר"ש יש איסור תורה וע"כ דדוקא לגבי קטן כתבו הכי משא"כ לענין עכו"ם ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף