שואל ומשיב/ג/ב/קעה

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קעה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובזה מיושב היטב קושית המח"א והלח"מ הנ"ל דאם נימא דנעשה שואל א"כ חייב אף שאילה בבעלים וכמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי ברמב"ן פג"פ והובא בב"י בחו"מ סימן ר"ז סעיף י"ז שכתב דהא דמתנה ש"ח להיות שואל הא הוה אסמכתא דלאו בידו הוא ותירץ דכל דתולה בדעת אחרים לא הוה אסמכתא וכאן הוה תולה בדעת אחרים שלא יבא עליו אונס ומיהו כל שומר שאמר אם לא אשמור כדיני אשלם אלף דינר הוה אסמכתא ולא קנה עכ"ל ראו עיני ושמחו שזכיתי לכוין לדעת הגדול והוא הדבר אשר אמרתי למעלה דבשואל מועיל אף כשלא ידע משא"כ בשאר שומרים ודו"ק. ובגוף קושיות השב יעקב הנ"ל נראה לפענ"ד בפשיטות דהנה ה"ה בפ"א משכירות ה"ד כ' בטעם הדבר דבעינן שלא יגרע השמירה משום דכל הטעם שאמרו דאם דרך להפקיד אצלו דפטור הראשון הוא מפני גילוי הדעת של המפקיד שכבר גילה דעתו שהאמין לשני אבל כשגרע השמירה הרי המפקיד גילה דעתו שהוא חפץ עתה בשמירה מעולה וזה הראשון פחתה ואין לך פשיעה גדולה מזו ע"ש. ומעתה זה בשאר מפקיד שנתן דבר לשומר שפיר אמרינן דגילה דעתו שרצונו כעת בשמירה מעולה אבל כאן אטו האשה השאילה או השכירה לבעלה ורק דחז"ל תקנו דבעל בנכסי אשתו שואל הוה או שוכר וא"כ מה שייך גילוי דעת שגילתה דעתה שרצונה בשמירה מעולה אטו מדעתו נעשה שומר הרי בע"כ נעשה שומר שלה וא"כ פשיטא דל"מ פשיעה בשמסרו לאחר ואדרבא באמת הוסיף בשמירה לענין החיוב דהבעל הוה שמירה בבעלים והשני יתחייב ואף דרבינו כתב דאף דהראשון בבעלים אפ"ה חייב כבר תמה באמת ה"ה והכ"מ ומ"ש הכ"מ דהוה כמזיק בידים היטב אשר דיבר המלמ"ל דהרי אדרבא הוסיף על השמירה וע"כ צ"ל כמ"ש ה"ה דניהו דשמירה בבעלים פטור היינו כשהוא ביד מי שהבעלים אצלו אבל כשנתנו לאחר לא וביאור סברתו דלא עדיף האחר מאילו היה הראשון שלא בבעלים דהיה חייב וא"כ ביד האחר שאין הבעלים עמו פשיטא דלא יועיל מה שהראשון היה בבעלים וז"ש ה"ה ואין שאלה בבעלים פוטרת אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר השני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני והיינו דאם שמר הבעלים פטור אבל ביד השני אינו נשמר בבעלים וז"ב מאד. ואני מתפלא על הכ"מ שלמה לא נסתפק בטעם הזה והוסיף טעם אחר שאינו נכון כ"כ ות"ל קיימתי סברת ה"ה מנפשאי בהשקפה ראשונה. עכ"פ יהי' איך שיהיה זה דוקא אם הי' המפקיד מסרו מרצונו הדבר שייך לומר גילוי דעת והוה פשיעה אבל לגבי הבעל דהוא נעשה שומר מצד תקנת חז"ל א"כ איך שייך גילוי דעת וא"כ אדרבא הוסיף בחיוב השמירה שביד השני אינו שמירה בבעלים ובגוף השמירה לא שייך אין רצוני דלא שייך גילוי הדעת ואדרבא טפי ניחא לה בשמירה פחותה ויהי' חייב משיהי' שמירה מעולה ויהיה שמירה בבעלים ויפטור לגמרי וז"ב:

ובזה הנה מקום אתי ע"ד הפלפול ליישב קושית הלח"מ הנ"ל בהא דאמר כגון דאגרה פרה והדר נסבה ואליבא דר"י דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים והקשה הלח"מ ממנ"פ איך מיירי אי בהודיעתו שאינו שלה הרי קי"ל דנכנס תחתי' ואי מיירי בשלא הודיע א"כ יכול הבעל לומר לא ידעתי שאתחייב וחשבתי שהוא שלך ואפטור משום שמירה בבעלים ע"ש ואני הארכתי לעיל יותר דהו"ל אסמכתא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דמיירי באמת שלא הודיעתו ובאמת אין האבעיא לגבי בעל דהוא ודאי פטור די"ל דלא קבלתי עלי שמירה חיובית וכנ"ל ורק האיבעיא לגבי דידה אם חייבת לשלם כשיהיה לה נכסים והאיבעיא היא אם נימא דמקרי שואל א"כ אדרבא הוסיפה עוד בשמירתה דהיא היתה שוכר והבעל הוא שואל ובגוף השמירה הוא עכ"פ שמירה מעולה יותר וא"ל דעכ"פ פשעה נגד החיוב דהשתא יפטור דהוה שמירה בבעלים דזה אינו דבין כך ובין כך הוא פטור דהוא שמירה בבעלים והיא אין לה כעת לשלם וכל שהכניסה לבעלה אחר הנישואין אינו חייב לשלם מלוה ע"פ דאף דבמקום פסידא יורש הוה קי"ל באהע"ז סי' צ"א דלא מקרי פסידא דמה לו להלות לאשה שעומדת להנשא וכמ"ש התוס' בדף צ"ו שם וא"ל דהי' לה להודיעו דמי יימר דהי' רוצה לקבל שמירה כלל וא"כ בגוף השמירה הוסיפה בשמירתה אבל אם אינו רק שוכר עכ"פ לא הוסיפה בשמירתה וכשהיא חייבת והוא פטור פשיטא דמקרי גרועי גרעי' לשמירה ולכך לרבנן דאמרי השואל משלם לשוכר פשיטא דמקרי שאילה בבעלים וא"כ אין נ"מ דלא הוסיפה על שמירתה דהא פטור דהו"ל שאלה בבעלים וא"כ אף בהודיעתו לא היה נכנס תחתי' לחיוב דע"כ לא כתב זאת רבינו דהוא נכנס תחתי' רק למה דקי"ל דבעל לוקח הוה וא"כ לא עדיף הבעל מהאשה שבא מחמתה וכמ"ש רבינו וה"ה בפ"ב משאלה הי"א בטעמו אבל להס"ד דשואל הוה או שוכר הוה וכל שהכניסה לו דיכול לשמש בו כל ימי שאלתה מ"ל בזה שהיא אינו שלה חז"ל התירו לו לשמש כל ימי שאילתה והוה שואל וגם באמת אין דינו עם המשאיל כלל רק עמה אבל לר"י דאמר דתחזור פרה לבעלים הראשונים א"כ כל שהודעתו הי' נכנס תחתי' וא"כ בשלמא אי הוה שואל הוסיפה בגוף השמירה משא"כ כשאינו רק שוכר מקרי גריעה בשמירה וגם לענין אם הבעל נתנו לאחר שפיר אזלא האבעיא דבשלמא לרבנן דאין דינו רק עמה א"כ לא מקרי גרועי גרעי' לשמירתו דבין אם הוא שוכר או שואל אף שנתן לש"ח לא מיעט בשמירה דעכ"פ השמירה פחותה היא בחיוב משא"כ שמירה שלו הוא בפטור ולא שייך גילוי דעת דנגדה לא שייך גילוי דעת שלא נעשה ברצונה שומר וכמ"ש משא"כ לר"י דדינו עם בעלים הראשונים א"נ גרועי גרעי' לשמירתו דהוא היה שואל ונתנו לש"ח ועכ"פ הוא רצה בש"ש עכ"פ שהרי אגרה מיניה משא"כ באם הוה שוכר עכ"פ הוא פטור והשני חייב בפשיעה עכ"פ ולא שייך גילוי דעת דא"כ למה שתק כשנסבה לבעל הי' לו למחות דיכול למחות קודם שנסבה וע"כ דרצה בשמירה טובה אף שיפטור. ובזה יש ליישב דברי הרא"ש הנ"ל דאחרי דקי"ל דש"ח הוה לא שייך שוב נ"מ דהוא הפחות שבשומרין. ויש להאריך בזה אלא שגוף הפירוש בהש"ס הוא רחוק ויש לפקפק עליו אך מ"ש בקושית השב יעקב הנ"ל הוא נכון מאד. אמנם בפשיטות יש ליישב דלפי מה שחדשתי דלרבנן דדין הבעל עמה ולא עם הבעלים הראשונים אף כשהודיעתו לא ככנס תחתי' דמה לו עם הבעלים ראשונים א"כ שפיר קאמר הש"ס דהנ"מ אליבא דר"י ומיירי באמת שהודיעתו דאז לר"י שפיר הנ"מ אם שואל הוה או שוכר לענין אונסין דהוא נכנס תחתי' משא"כ לרבנן דפטור דלא שייך שנכנס תחתי' ודו"ק. ובמ"ש למעלה דכל שומרין שייך דין אסמכתא שלא ידע שהוא נזק ורק דכיון דשכרו בשביל זה שישמרנו גמר וקיבל עליו דין שמירה והוה חיוב גמור נראה לפענ"ד לתת טעם למ"ש הרמ"א בתשובה הובא בש"ך חו"מ סי' ע"ז ס"ק א' דבשומרין לא שייך שנעשה ערב בשביל חבירו ולא נתחייב רק מחצה והש"ך חולק עליו ולפמ"ש דברי הרמ"א נכונים דבאמת בשומרין יש לדון מטעם אסמכתא דלא ידע שיתחייב וכל עיקר החיוב הוא דמכל מקום הם חייבו עצמם לשמור הדבר שלא יארע הנזק והנותן לשמור סמך עצמו ע"ז ולא קנס עצמו ע"ז ולא קנס עצמו במידי יותר מהראוי ובזה מבואר בסי' ר"ז דל"מ אסמכתא רק באם אמר אשלם במיטבא דהיינו קנס יותר מהראוי. ומעתה זהו לגבי הבעלים אבל שיתחייב בעד חבירו זה ודאי מקרי אסמכתא דלהבעלים לא נ"מ בזה דס"ס ישתלם מחבירו חלקו והבעלים סמכו על שניהם ע"ז כמו ע"ז ומש"ה מהראוי שלא יתחייב כמו רק במחציתו וז"ב מאד לדעתי. ובזה מיושב קושית הש"ך מה שכתב שבדברי הרמב"ן והר"ן פרק שבועת הפקדון מבואר להיפך וכוונתו דשם כתבו בהדיא דשותפין ששאלו הוו ערבים בעד כלו ע"ש. ועד בשחק נאמן שגם אני הרגשתי בזה על הרמ"א מדברי הנימוק"י פרק השואל שהביא דברי הרנב"ר האלו בשותפין ששאלו ע"ש וראיתי בש"ך שרמז לזה ולפמ"ש א"ש דכבר הבאתי למעלה דברי הרמב"ן שהביא הב"י סי' ר"ז דבשואל לא שייך אסמכתא דהרי חייב עצמו בדבר שאינו בידו וביד כל אדם ע"ש ולפ"ז גבי שואל דלא שייך אסמכתא דהרי חייב עצמו באונסין שאין ביד כל אדם וא"כ שפיר כתבו דשותפין ששאלו הוו ערבים זה בעד זה דבהו לא שייך אסמכתא וז"ב לדעתי ודו"ק. ובזה י"ל מ"ש הרמ"א שם דבהתנה בהדיא מתחייב כמו מתנה ש"ח להיות כשואל ודבריו תמוהים הם ומשוללים ביאור ועיין תומים. ולפמ"ש אתי שפיר דכוונתו דאם חייב בהדיא בקנין יכול לחייב עצמו ומסלק האסמכתא כמו במתנה ש"ח להיות כשואל דבעי קנין וכמ"ש הר"ן ר"פ הנושא והובא בש"ך סימן מ"ם:

והנה נסתפקתי באם משכן אחד ביד אחד ספר וזה שאלו לאחר ואירע אונס והנה כבר נודע מ"ש הר"ן דבספר לא שייך אונס דכל הנאה אינו שלו דגם המשאיל נהנה במה שהשאילו ולפ"ז במשכון דאין לו רשות להשאיל א"כ שוב חייב זה באונסין דכל הנאה שלו. והנה באם בלה הספר מחמת הלימוד דהוה כמתה מחמת מלאכה דפטור וכן ראיתי כתוב בשם הגאון החסיד מוהר"ר זלמן מווילנא ז"ל ששאל ספר תנא דבי אליהו ובלה אותו והשיב לחבירו וזה טען שחייב באונסין. ואמר הגאון מוהר"ז ז"ל דהוה כמתה מחמת מלאכה אבל היאך הדין לענין זה כיון דקיי"ל כר"י דאמר היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ותחזור פרה לבעלים ראשונים וא"כ שוב זה הראשון בודאי עשה מצוה במה שזה למד מספרו ושוב בודאי פטור מאונסין או דלמא דאמרינן דאינו שייך לראשון והשני לא עשה מצוה וחייב באונסין ולא שייך לומר דתחזור לבעלים הראשונים דהא שוב יהי' פטור מהאונסין דזה עשה מצוה. הן אמת דגוף דברי הר"ז לכאורה תמוהין דהרי אמרו בריש השואל דשואל אין כל הנאה שלו וצריך דוקא שיהי' באגם ובנטר מתא או דרוב הנאה שלו וא"כ ממילא מה בזה שגם המשאיל נהנה עכ"פ רוב הנאה שלו ואף אם נימא דשם עכ"פ המשאיל לא נהנה אבל כל שנהנה המשאיל לא הוה כל הנאה שלו אכתי קשה מה בעי הש"ס בדף צ"ו בבעל בנכסי אשתו היאך ס"ד דיהי' שואל והא אין כל הנאה שלו דגם היא נהנית הרווחא דביתא דהרי רק הפירות שלו בנ"מ ועכ"פ יש רווח ביתא ולא שייך לומר דהוה שואל וצ"ע. ואגב אזכיר מה שנשאלתי ער"ח אייר שנת תרכ"א מן הרב המופלג מוה' אברהם יהושיע העשיל אבד"ק טלוסט נ"י מעשה שהי' ראובן שכח מלבוש אצל שמעון ושמעון לבש את המלבוש ונסע עמו לדרך ושכח ג"כ את המלבוש אצל בעל אכסניא אחת קרובו של בעל החפץ ובעל אכסניא לבש ג"כ המלבוש ומחמת זה נתקלקל המלבוש מאד מחמת הגשמים וטען בעל החפץ שישלם לו מלבוש שלם או דמיו והשני טוען שיתן לו החפץ והפחת ישלם וכתב מעלתו דא"צ לשלם רק הפחת ואחד ערער עליו. והנה לא ידעתי למה לא הביאו שניהם דברי הש"ע בסי' שנ"ד ס"ה דבגנב וגזלן צריך ליתן לבעלים כלי שלם ואין שמין לו השברים או דמיו וע"ש בש"ך ס"ק ז' דלא קי"ל כר"מ וכאן כיון ששאלו שלא מדעת שהרי שמעון ובעל אכסניא ידעו שאינו שלהם ונקרא גזלן כמבואר בסי' שנ"ט ס"ה מיהו אם אולי לא ידעו של מי הוא ובפרט באכסניא שדרך הרבה עוברים ושבים אפשר לדון דלא מקרי גזלן דאולי נתייאשו הבעלים. אבל כפי הנראה ידעו של מי הוא וא"כ הו"ל דין גזלן. ולפענ"ד שניהם צריכין לשלם ההפסד דהיינו דמי כל החפץ אמנם מה שלא ידעו כמה הי' שוה ובעל החפץ טען שהי' שוה עשרים כסף ועכשיו אינו שוה רק י"ב כסף והשני משיב א"י אם היה שוה כ"כ ואפשר שמקודם לא היה שוה כ"כ ומעלתו כתב דהוה כא"י אם נתחייבתי. והנה לפי דבריו שהי' דן דהוה דין שאלה לו. הנה הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא עיין בש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ד ובקצה"ח שם שהאריכו בזה אם הוה כא"י אם נתחייבתי דשומר חייב משעת שאלה. אמנם לפמ"ש דהוה גזלן ונתחייב משעת גזילה ודאי הו"ל כא"י אם החזרתי. ולכאורה רציתי לומר כיון דעכ"פ נטל שלא ברשות ישבע האי דידע ויטול כמו דמבואר בסי' צ"א היכי דהאי ידע והאי לא ידע אבל זה אינו דשם דוקא היכי דהוציא ברשות ועיין בש"ך ס"ק כ"ג שם ועיין ש"ך סי' ע"ב ס"ק קכ"ב אבל שם הי' ברשות ג"כ וע"כ הדבר ברור דהוה כא"י ג"כ וחייב לשלם ומה גם שעכ"פ נפחת מעט והו"ל מחויב שבועה וא"י לשבע משלם רק יוכל להטיל על בעל החפץ חרם אם הי' שוה כמו שטען:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף