שואל ומשיב/ג/ב/קע
שואל ומשיב 
ג ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שלום וברכה אל כבוד אבי מורי הרב הגאון החריף ובקי המפורסם מוה' ארי' ליבוש הלוי נ"י:
דבריך הנעימים הגיעני ושמחתי בשמעי משלומכם ותרב שמחתי כראות ח"ת אשר ענוותך תרבני לתת עין עליהם. והנה מ"ש ע"ד מה שפירש"י בפסחים דף י"ב אימתי א"ר יהודה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דהיינו בשבע דהוא שעת ביעורו מן התורה והתוס' שם דחו פירושו וכתבת דהדבר מבואר במכילתא כפירש"י דבמכילתא פרשת בא אמר לו ריב"ב אתה סבור להחמיר עליו ואתה מקיל עליו שאם לא מצא עצים לשורפו יעזבנו וילך לו אלא הוה אומר עד שלא הגיע שעת ביעור מצות כלוי' בשריפה משהגיע שעת הביעור מצות כלוי' בכל דבר מבואר כפירש"י. ובזה אין מקום לקושית חכמים בדף כ"ז שאם לא מצא עצים לשרפו ובזה אין מקום לקושית רש"י בדף כ"ז ע"ב ד"ה שאם לא מצא שבאמת עי"ז חילק ר"י דבשלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ואף דהש"ס דילן קיצר בזה כמוהו ימצא הרבה. ובזה מיושב היטב מה דקי"ל כר"י והתוס' בדף כ"ז הקשו מסוכה דלא קי"ל כר"י ולפמ"ש אתי שפיר דכאן ל"ק קושית חכמים זה תורף דבריך. והנה בגוף הדבר שהבאת דברי המכילתא וכתבת דהדבר מבואר כפירש"י דבריך ברור מללו וכבר קדמך בזה הפ"י בחידושיו דף י"ב ע"ש באורך [ועיין בזית רענן ובמפרש המכילתא שם] והנה באמת המכילתא אינו ת"י לעיין בה אבל כפי מ"ש משמע דריב"ב אמר כן לר"י אבל ר"י עצמו לא ס"ל כן וגם מצד הסברא אי אפשר לומר דר"י יליף מק"ו מנותר דמצות חמץ בשריפה שלא בשעת ביעורו דמה"ת אינו חייב כלל לשרפו ואיך אפשר דהתורה התחייבו לשורפו בזמן המותר ובזמן חיוב המצוה דתשבותו יהי' בכל דבר וע"כ דר"י לא הודה לריב"ב וכמו בש"ס דילן דמחמת הקושיא דלא מצא עצים לשרפו חזר ר"י ודנו דין אחר וע"כ לא אמרינן בש"ס דילן דאימתי אמר ר"י שלא בשעת ביעורו הוא לפי המסקנא דנדחה קו' דר"י וכדמסיק בדף כ"ז וא"כ י"ל דר"י לא ס"ל כן מן התורה ורק דס"ל מצד הסברא דלא נתבטל החמץ רק בשריפה ולא בפירור וזורה לרוח א"כ שפיר מחלק בין שעת ביעורו לשלא בשעת ביעורו אבל מה"ת אי אפשר לחלק כן. אמנם בגוף קושית חכמים דאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל הקשה הפ"י דהא עכ"פ מועיל ביטול גם לר"י דהתורה אמרה תשביתו וא"כ יכול לבטלו מן התורה לפענ"ד יש לומר דלפמ"ש הר"ן דהא דמועיל ביטול אף דהפקר בעי שלשה הוא משום דבאמת חמץ מקרי אינו ברשותו דאסור בהנאה ורק דחידוש הוא דעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו ולכך בביטול כל דהוא סגי ולפ"ז לר"י דס"ל דחמץ בשריפה א"כ כל הנשרפין עפרן מותר א"כ ל"מ ביטול דאכתי הוא ברשותו לאפרן וכמ"ש הגאון בעל אבן העוזר סברא זו בחידושיו לפסחים וכעין זה כתב הב"ח באהע"ז סי' כ"ח וא"כ לדידי' ל"מ ביטול. ובזה מיושב מה שנדחק הפ"י דלר"י למה לא יועיל פירור וזורה לרוח ואטו לא עדיף מביטול דמועיל דכתיב תשביתו ועכ"פ הוא מבטלו בפירורו וזירורו. ולפמ"ש א"ש דלר"י לא מועיל ביטול כלל ולפ"ז בשעת ביעורו דהוה השבתתו בכל דבר שוב ממילא מועיל ביטול דהרי אפרו אסור דהוה מהנקברים ועיין מג"א סי' תמ"ה ולכך ממילא השבתתו בכל דבר דלא גרע פירור מביטול וכמ"ש הפ"י:
עור נ"ל בטעם הדבר דס"ל לר"י דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והוא משום דהנה זה ברור דלר"י ניהו דמצות ביעור חמץ בשריפה משום דיליף מנותר אבל לענין שלא יעבור בב"י וב"י כל שמבערו מן העולם ע"י זירור ופירור ודאי שאינו עובר על ב"י וב"י דאטו ר"י לית ליה תשביתו ולפ"ז כיון דבשעת ביעורו שצריך לבערו כדי שלא יעבור על ב"י ולענין זה די בזירור ופירור ממילא גם לענין ביעור חמץ אחשביה רחמנא למלאכה זו ודי בזה אבל שלא בשעת ביעורו ס"ל לר"י דעיקר הביעור צריך להיות בשריפה כמו נותר. וכעין זה כתב הגמ"ר פ"ק דחולין לענין קשר דמיגו דחשוב קשר לענין שבת ע"ש וה"ה בזה. ובזה מיושב הא דאמר רבא בדף ה' ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ס"ל השבתתו בכל דבר הי' יכול להשליכה לכלבים ע"ש והקשה הפ"י הא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ושם הי' ביו"ט לאחר זמן איסורו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דא"י לשרפו בי"ט שוב אי אפשר לומר דהשבתתו בכל דבר כיון דכל הטעם הוא דאחשביה רחמנא להפירור כאילו הי' שריפה ושם כיון דא"י לשרפו היאך יפררו ויהי' הטפל עדיף מעיקר ור"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר וא"כ אין עיקר ביעור חמץ שריפה הי' יכול לפררו או להשליכה לכלבים. ובזה מיושב היטב קושית הפ"י דאף לרבנן הא אחשבי' רחמנא לשריפתו וא"כ שוב מקרי גם השלכה לכלבים מלאכה וכמ"ש רש"י לענין חלה. ולפמ"ש אתי שפיר דלרבנן לא אחשביה רחמנא לשריפה כלל דהא לא ילפי מנותר וכתיב סתם תשביתו בכל מידי דמשבית. ויש להמתיק הדבר דלר"י דעיקר ביעור חמץ שריפה והיתר הדברים שעושה הוא משום דאחשביה רחמנא למלאכה לענין שלא יעבור על ב"י שוב מקיים בו מצות שריפה ג"כ וכיון דמכח שריפה קאתי שוב כמו שאין שורפין בי"ט כמו כן אין משליכין לכלבים דרחמנא אחשביה למלאכה וכמ"ש רש"י לענין חלה משא"כ לרבנן וכמ"ש ודו"ק. ועוד יש לומר דבשלמא לר"י דעיקר הוא שריפה אף דאתה מיקל באפרו ואפ"ה צותה התורה שריפה ע"כ דאחשביה רחמנא לשריפתו אבל לרבנן דהשבתתו בכל דבר שוב אסור אפרה וכמ"ש התוס' בדף כ"א ועיין מג"א סי' תמ"ה לא ניכר דאחשבי' רחמנא לשריפתו. ובזה מיושב ג"כ מהא דאמר בדף כ"א ע"ב לא נצרכה אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ד דלתהני מיניה ופירשו התוס' משום דכל דמצותו בשריפה נהנין אחר שריפתו משא"כ לרבנן והקשה הפ"י דהא גם לר"י השבתתו בכל דבר ולפמ"ש א"ש דלר"י כל מה דהוה השבתתו בכל דבר הוא משום דגם זה מחשיב כשריפה אבל עיקר מצותו בשריפה משא"כ לרבנן ודו"ק. אח"כ הגיעני תשובה מכבוד אבי הרב הגאון נ"י וז"ל היקר מכתבך היקר קבלתי עם ח"ת ישרים משמחי לב ושאלת לי ספר פ"י להתבונן בו והוא הביא לשון הירושלמי ומתוכו נראה כי צדקו דברי התוס' ולא כדבריו ז"ל אלא שאין רצוני להאריך בזה ואתה תחזה עכ"ל הזהב. ולפמ"ש למעלה ליישב לקושית הפ"י בהך דאחשבה וגם לפמ"ש בחידושי לה"פ ליישב דלא שייך אחשבי' בחמץ דבאמת הקשה המג"א סי' תמ"ו דליתי עשה ול"ת דב"י ולדחי עשה ול"ת דיו"ט אבל באמת הא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה ולפ"ז זהו לענין שריפה אבל לענין שאר השבתות דהיינו להאכילה לכלבים שוב אתי עשה דתשביתו ודחי לה לעשה דיו"ט ולא שייך אין עשה דוחה עשה דזה אינו רק מכח מה אולמא האי עשה מהאי עשה וכאן אולמא ואולמא דבעצמותה אינה מלאכה רק מכח העשה דתשביתו אחשבה התורה ונקראת בשם מלאכה ע"ש שהארכתי בזה. ובזה מיושב היטב מה דק"ל על הר"ן דגבי חלה שנטמאת בביצה דף כ"ז פירש באלפסי שם כרש"י דגם להריצה לכלבו הוא בכלל מלאכה ובפ"ג דפסחים גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט כתב הר"ן דלהאכילה לכלבים א"א דאין נותנין מאכל אדם לבהמה וכתבתי בגליון המשניות דדברי הר"ן סותרים זא"ז ולפמ"ש אתי שפיר דשם בחלה שנטמאת שפיר שייך אחשבי' אבל שם לענין שיעבור על ב"י בזה כיון דאיכא עשה דתשביתו [לא] שייך אחשביה. וגם מ"ש כאן אפשר דשייך גם שם וא"כ היה יכול ליתן לכלבים דעלמא ולכך הוצרך הר"ן לפרש דמאכל אדם אין נותנין לבהמה ודו"ק. ולפמ"ש בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' ט"ו בישוב קושית הפ"י היה ג"כ מקום ליישב דברי הר"ן ואכ"מ. ובגוף קושית הפ"י הנ"ל על רש"י בפסחים הנ"ל דלמא שאני הכא דרחמנא אחשבי' והוה מלאכה אף שעושה בשאר דברים נראה לפענ"ד דהנה המ"א סימן תקי"ח הקשה על ה"ה שכתב דהא הבערה מותר ביו"ט משום דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דדרשינן בשבת הוא דאסור ולא ביו"ט וא"כ היכי קאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה הא אינו מלאכה כלל ביו"ט וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכעת נראה לי דהנה צ"ל אף דכל מלאכות שאסורין בשבת מקרי מלאכה לענין יו"ט מכל מקום בהבערה גלתה התורה בהדיא דל"מ מלאכה לענין יו"ט מדכתיב ביום השבת. ולפ"ז יש לומר ניהו דכל הבערה שאחשבי' למלאכה ל"מ מלאכה ביו"ט אבל מה דהתורה אחשביה למלאכה פשיטא דמקרי מלאכה גם ביו"ט כיון דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה וא"כ ניהו דביו"ט מותר אבל אין לך בו אלא חידושו מה שמצינו שהתורה התירה אבל חמץ דרחמנא אחשביה לשריפה א"כ הוה מלאכה וזה אומרו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה שכיון שמצינו ששם אב מלאכה הוא בשבת ממילא גם ביו"ט מקרי מלאכה הבערה זו שרחמנא אחשבי'. ומעתה מיושב היטב קושית הפ"י דזה דוקא במה שמצינו שהוא אב מלאכה עכ"פ בשום מקום אבל אם השבתתו בכל דבר וזה לא מצינו בשום מקום שהוא נקרא מלאכה א"כ היאך נוכל לומר דרחמנא אחשביה למלאכה והא חזינן דהתורה התירה ביו"ט הבערה גמורה אף שודאי מלאכה הי' מכ"ש מה דנחשב כמלאכה משא"כ בחלה שנטמאת שם אזלינן אליבא דמ"ד דהבערה סתם מקרי מלאכה ביו"ט ולא הותר ביו"ט דפלוגתא הוא בירושלמי ורק לצורך אוכל נפש שרי רחמנא וא"כ ממילא מחשב כמלאכה מה דרחמנא אחשבי' לשריפתו ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |