שואל ומשיב/ג/ב/קסא
שואל ומשיב 
ג ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ומה שהביא ראיה מהא דאמרו בקידושין דף מ"ב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד למטה ותסברא זכות הוא חובה נמי איכא דאיכא דניחא לי' בהר ולא ניחא לי' בבקעה הרי לפניך כל דאיכא חובה לא מועיל זכייה שלא בפניו והיינו משום שהחוב נמשך מיד לפענ"ד אין ראי' משם דכיון דניחא ליה בבקעה והוא נתן לו הר עד"מ שוב לא מקרי זכייה לגביה ואף דגוף השדה מקרי זכיה זה לא מקרי זכייה דאטו משה נתן להם דבר שלו מה שלא היה להם חלוקת א"י נתן להם ול"מ למ"ד א"י מוחזקת היא אלא אף למ"ד שאינו מוחזקת עכ"פ שלהם הי' דהתורה זיכה להם הארץ וכיון שכן גוף א"י אינו זכייה חדשה להם רק השדה בעצמה כשהי' מגיע לו חלקו דניחא לי' בהם אבל כיון שלא הגיע להם מה דניחא לי' בהר או בבקעה שוב לא מקרי זכייה רק חוב ממש וז"ב. אך בגוף הדבר נראה לפענ"ד דמעיקרא לק"מ משם דבאמת צריך להבין דהש"ס מדחה שם הך מימרא דר"ג בר רב ומייתי אלא כי הא דאמר ר"ה בר ר"ג שב"ד מעמידין להם אפטרופוס לחוב ע"מ לזכות. והדבר תמוה דא"כ הך דר"ג ליתא כלל ובכמה מקומות מצינו להך דר"ג א"ר וגם הא דברי ר"ג ב"ר סותרין זא"ז דכאן למד לענין זכייה וכאן למד לענין שב"ד מעמידין אפטרופוס ובשלמא במה דדחה שם מימרא קמייתא דר"ג לענין שליחות דאין שליחות לקטן שפיר לומר דבאמת לענין הגדולים היו מתורת שליחות ולקטנים מתורת זכייה ועפ"י אבל כאן א"ל כן ע"כ נראה לפענ"ד דבאמת אדרבא מכאן ראיה להר"ן והיינו מה דמקשה ותסברא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא לי' בהר וכו' וע"ז משני כדר"ג דאמר דמעמידין להם לחוב ע"מ לזכות והיינו כיון דעיקר הכוונה ע"מ לזכות אף שימצא לפעמים חוב רשאין להעמיד אפטרופס ומקרי זכי' שלא בפניו כל דהזכייה עדיף מהחוב וא"כ כאן דהזכייה עדיף מהחוב מקרי זכייה ועיין בתוס' שם ד"ה אלא ובזה לא סתרי דברי ר"ג אהדדי דתרוייהו שמעינן מיניה. ובזה מיושב היטב מה דק"ל דאיך אפשר דר"ג לא למד מזה רק הך בתרייתא דמעמידין אפטרופס הא זה לא שמענו מזה כלל דהיה שם ע"פ הדיבור ואו"ת ותדע דהא שם הי' כמה יונקי שדים ואינו מועיל כלל אפטרופס ועיין בתוס' שם ד"ה יתומים שכ"כ בהדיא וע"כ דבאמת עיקר הילפותא הוא לענין שזכין לאדם שלא בפניו רק דלא נימא דכל דנמשך החוב לא מקרי זכייה וע"ז הביא דר"ג א"ר דחידש דאף לחוב ע"מ לזכות מקרי זכות ושפיר מקרי זכות וז"ב. וראי' ברורה נראה לי מהא דאיבעיא לן בנדרים דף ל"ו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי נימא כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו או דלמא מצוה דילי' הוא והרי קי"ל דתרומתו תרומה הוא כמ"ש בטוש"ע סי' של"א והנה ל"מ לפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן ש"ה ס"ק י"א דמה דמצוה דילי' הוא לא הוה זכייה גמורה עי"ז ומקרי חובה קצת ואפ"ה מועיל בגדול א"כ מבואר דאף דנמשך לו חובה בעת הזכות אפ"ה מקרי זכייה אלא אף לפמ"ש הש"ך בנקה"כ שם דניחותא דמצוה דילי' ל"מ חוב כלל עכ"פ זה מקרי קצת חובה דלמא ירצה להעדיף או לחסר וכמ"ש התוס' בכתובות דף י"א ובנקה"כ שם ואפ"ה מקרי זכיה ואפילו נימא דכיון דתורם משלו על של חבירו אינו מקרי חוב כלל דמה אכפת לי' בהעדפתו או חסרונו מכל מקום הדבר מוכח ממה דמטבילין גר קטן שלא מדעתו מטעם זכייה והרי בגר מקרי קצת חוב ועיין בנקה"כ שם ואפ"ה מקרי זכייה ובאמת שדברי הנקה"כ יש לדחות דמ"ש דניחותא דמצוה בשלו ל"מ ניחותא כלל הא מבואר בפסחים דף ד' דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו ועי"ז ל"מ ביטול מקח כלל כמבואר סי' תל"ז בש"ע ועי' בפר"ח וח"י שם דהאריכו בענין הלז עכ"פ קצת חוב ודאי מקרי. גם מ"ש הש"ך בנקה"כ שם לתמוה על דברי התוס' בכתובות דף י"א הנ"ל דהא ב"ד מצי לזכות אף לקטנים כדאמרו בקידושין דף מ"ב בדר"ג בתרייתא דב"ד מעמידין להם אפטרופוס והיינו אף דחובה היא להם דלחוב ע"מ לזכות ע"ש באמת שגם הפ"י כתב כן מדעתא דנפשי' בחידושיו בכתובות וקידושין שם לתרץ כן וקצת נראה כן מהשיטה מקובצת בכתובות דף י"א שם אבל על התוס' ל"ק וכמ"ש דהם מפרשים דהך דר"ג הוא משום דהוה זכות עדיף על החוב והיינו אי נימא דזכין לקטן וכמ"ש הר"ן והרשב"א בקידושין שם אבל לפי שיטת התוס' שם דזכי' מטעם שליחות שפיר הקשו דמה מועיל הזכות הא זכייה מטעם שליחות ואין זכיה לקטן וז"ב למי שמעמיק בענין שם וגם מהא דפריך בקידושין דף כ"ג מכדי שמענא לי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד ומשמע הא לרבנן דאמרו זכות הוא לעבד ניחא והא גם רבנן מודו דעכ"פ קצת חוב מקרי דנפסל מתרומה ואף דיכול למכרו כדאמרו שם וגם דאסור בשפחה ואף על פי כן מקרי זכות אף דאיכא קצת חוב משום דכל שכעת הזכות רבה על החוב מקרי זכות וז"ב לדעתי ועיין במחנה אפרים בהלכות זכייה ומתנה סי' ו' ז' שהעמיק הרחיב בענין זכין לאדם שלא בפניו ומכל הראיות שם מבואר דאף באיכא קצת חוב מקרי זכייה וכמ"ש הר"ן לענין פרוזביל ודלא כחילוקו של הנקה"כ הנ"ל. שוב מצאתי בש"ך חו"מ סימן ק"ה ס"ק ה' שחלק על אא"ז הב"ח ז"ל שם ורמז לדבריו בנקה"כ הנ"ל. ולפמ"ש דברי אא"ז הב"ח נכונים ודו"ק ועיין בגיטין דף למ"ד במזכה להם ע"י אחר אף שקצת חוב הוא להם שעי"כ נוטל חובו אף שיש לדחות דהרי על תנאי זה הלוה להם מכל מקום יש קצת ראיה מזה דלא כש"ך ודו"ק. ואחר כתבי כ"ז מצאתי בספר מגלת ספר לאוין רא"ע שהקשה על הר"ן מהא דס"ל לר"מ דחוב הוא לעבד שיצא מת"י רבו לחירות והרי עכ"פ זכות הוא שנפטר משיעבוד ואפ"ה כל שנמשך ממנו חוב לא מקרי זכות. ולפענ"ד אין ראיה דשם כיון דבהפקירא ניחא ליה דזילא לי' פריצא לי' א"כ ניחא ליה גוף העבדות שיאכל וממלא כל תאות לבו וא"כ גוף העבדות ניחא לי' ורבנן ס"ל דכיון שיוכל לומר לו איני זנך א"כ ממילא שוב חוב לו העבדות וז"ב. וגם מה שהקשה על הב"ח כבר קדמו הש"ך כמ"ש גם מ"ש לחלק בין היכא שבא הזכות והחוב ביחד כבר קדמו בנקה"כ ובש"ך הנ"ל ועיין במהרי"ק שורש ל"ב דהביא דעת הר"י ברזילי דאב יכול לקדש לבנו אשה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו ובשו"ת נוב"י חלק אהע"ז סי' ס"ב ס"ג דהא חוב הוא לו שמתחייב במזונות שאר וכסות ע"ש ולפמ"ש הר"ן דאף שנמשך חוב אח"כ לא אכפת לן א"כ כיון דהקידושין זכות הוא לו אף שנמשך החוב אח"כ לא אכפת לן וגם לחילוקו של הנקה"כ דבעינן שלא יהיה החוב נמשך תיכף ג"כ י"ל דבעודה ארוסה נתחייב במזונות וכדומה ורק אח"כ בזה בודאי הזכות עדיף ועיין בנוב"י שם ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |