שואל ומשיב/ג/ב/קמו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קמו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ע"ד אשר שאלתני המעשה הנפלא אשר קרה שם ראובן ושמעון סוחרי ברעזאן נסעו לק"ק לבוב בעסק מסחר אחד ולקחו לצוותא עמם איש אחד ושמו לוי והנה בעת לנו באכסניא נאבד לראובן סך שלש מאות ועשרים רייניש ויהי בבוקר ותפעם רוחו וחקר ודרש אחריהם ולא נודע לו כל מאומה ועל שמעון לא עלתה על דעתו כי מיודעו ומכירו הוא ועשיר והנה ראובן הנ"ל כבר הלך לעולמו והניח בת אחת וירשה היא עם בעלה כל נכסי ראובן ויהי בהגיע תור מיתת האיש לוי הנ"ל כאשר חלה את חליו אשר מת בה נזכר ושלח אחרי שמעון הנ"ל ואמר עתה הגיע קיצי ע"כ אני ידעתי כי לקחת המעות הנ"ל שמצאת אז בהיותינו יחד בבית אכסניא זה ח"י שנה בערך ע"כ תן תודה ותן המעות לחתן האיש ראובן הנ"ל כי אין יורש וגואל אחר קרוב ממנו וזה שמע בנו של לוי ואח"כ שלח אחר חתן האיש הנ"ל וביקש שימחול לו והוא לא ידע ומחל לו ורצה להגיד לו כל המעשה רק ששמעון הנ"ל סבב בדברים ולא הגיד לו ולוי הנ"ל גם הוא הלך לעולמו אח"כ הגיד בן לוי המעשה הנ"ל לחתן ראובן ושאל לשמעון על המעשה הנ"ל והודה לו על הדבר רק שיש הכחשה ביניהם שזה טען אולי היו רייניש כסף שעולה לב' ומחצה פשוטים שלוי אמר לשמעון סתם רייניש ושמעון אומר שהיו פשוטים דהיינו רייניש של נחושת ועתה טוען חתן האיש ראובן לשמעון הנ"ל אחרי שאני בעצמי הייתי חייב לך הסך שלשה מאות רייניש ויותר על רווחים אחד ומחצה וכשתחשוב כל הרווחים הנ"ל מה שלקחת ממני יעלה לסך שלשה אלפים רייניש ושני מאות וע"כ תן לי כפי הרווחים הנ"ל סך הנ"ל כי אני יורש חותני לבדי והנה כעת הוא חייב לו שנים עשר מאות רייניש ואינו רוצה לשלם לו ועוד תובע ממנו סך שני אלפים רייניש להשלים לו הרווחים מני אז עד היום. ילמדנו רבינו איך לדייני דינא עכ"ל שאלתו. והנה אם אמנם ידעתי שמות האנשים האלה כראובן ושמעון יהיו לי. והנה לכאורה היה נראה לי דשמעון זוכה בדין דכיון דמצא המעות ונ"ל אף שידע שראובן אבדן עכ"פ הרי מבואר בש"ע חו"מ סי' רצ"ב דאם הרוויח במעות בין שהיו לו רשות להשתמש בהן או לא א"צ לתת מן הריוח לבעל הפקדון ואף לענין הריוח שמכאן ולהבא דעת המהרש"ל שם וכן הסכים הש"ך דפטור ועיין סי' פ"א ס"ק פ"א בש"ך שם. איברא דהדבר צריך ביאור דהרי מבואר בסימן שס"ג ס"ה וס"ו לענין הדר בחצר חבירו וכן לענין תוקף ספינתו של חבירו דמחויב לשלם והם ברייתות ומימרות בש"ס. וראיתי בשו"ת חות יאיר סי' קנ"א שעמד בזה ובתחלה רצה לחלק דמבטל כיסו מיירי שהי' בא המעות לידו בהיתר אבל זה שתיקף בספינתו של חבירו או שנכנס לביתו של חבירו שלא מדעתו בזה לא הוה גרמא רק גרמי וחייב ע"ש. ובזה יש לומר דלכך כתב הרמ"א דהריוח שמכאן ולהבא חייב ליתן לו והרש"ל חולק עליו דאפילו מברר שיהיה לו ריוח ברור והוא אינו רוצה ליתן הו"ל מבטל כיסו של חבירו דפטור. ולכאורה נראין דברי המהרש"ל כאשר הסכים הש"ך שם ולפמ"ש החו"י אתי שפיר סברת הרמ"א דלענין מכאן ולהבא הו"ל כמו באיסורא בא לידו דכל שמצוה ליתן לו והוא אינו רוצה הו"ל איסור וחייב אף במבטל כיסו של חבירו דמ"ל שבא מתחלה באיסור או שכעת עושה איסור ואטו כשזה הפקיד בידו פקדון לזמן ואח"כ אינו רוצה לתת לו פקדונו נימא דמקרי בהיתירא בא לידו דזה אינו דכל שלא החזיר לו פקדונו בשעה שתובע עושה איסור. ובזה הן נסתר מחמתו דברי החו"י שם שכתב דלפי חילוקו אם שכר בית לחבירו לשנה ואחר השנה אינו רוצה לצאת ונתעכב כמה שנים יהיה פטור דבהיתירא בא שם. ולפמ"ש זה אינו דאחר השנה הוא ענין חדש וכל שא"ל שיצא פשיטא דלפי חילוק החו"י חייב וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הסמ"ע והש"ך ס"ס פ"א דלמה דמבואר שם דפטור אף מהריוח שמכאן ולהבא והא בסימן רצ"ב מבואר דחייב מכאן ולהבא. ולפמ"ש החילוק מבואר דש"ה דטען שלא התנה עמו ליתן לו ריווח ולא הגביל לו זמן וא"כ חבירו רוצה לחזור ורוצה כעת ריוח בזה שפיר פטור דל"מ מבטל כיסו של חבירו ובהיתר בא לידו וגם עתה אם האמת כדבריו מקרי בהיתירא בא לידו וז"ב מאוד. ולפ"ז בנ"ד דבאיסירא בא לידו שידע שהוא של ראובן ולקחה ע"מ לגזלה ולא להשיבו וא"כ בכה"ג גם מבטל כיסו של חבירו חייב. איברא דגוף חילוקו של החו"י אינו ברור דמלבד דסתמא אמרו בהירושלמי דהמבטל כיסו של חבירו פטור אף גם דלפמ"ש ממנ"פ אם בהיתר בא לידו ואינו מקפיד על מעותיו מה אשמועינן דפטור ואם באמת אחר שבא לידו בהיתר כעת צווח שאינו רוצה בכה"ג לפמ"ש מהראוי להתחייב דל"מ בא לידו בהיתר וגם הוא בעצמו לא נחה דעתו בחילוק זה וכתב לחלק דבית וספינה שעומדים להשכיר ודרך העולם שאין עומדין פנויין משא"כ מעות דצריך התחכמות והתעסקות ולכך פטור ע"ש. ובאמת שהדבר תמוה דהרי בחצר שם מיירי אף בחצר שאינו עומד להשכיר ואפ"ה באם אמר לו צא חייב לו כל שכרו כמ"ש שם בש"ע וגם גוף החילוק אינו נכון דגם מעות עומד להרוויח בו. וכשאני לעצמי רציתי לחלק דשאני התם דהוא דבר מיוחד אותו בית ואותה ספינה בזה שפיר אמרינן דגרם לו היזק והוה גרמי אבל במעות אטו כל מעות עושה פירות ואטו נודע שאותו מעות יעשה לו פירות מה אית לך למימר אם לא הי' לך אותן המעות היית צריך מעות אחרים להמסחר וכדומה וא"כ מעות גרמו לך ריוח בכה"ג אין הריוח והנזק ברור והוה כעין גורם לגורם דודאי פטור ולכך במכאן ולהבא אם מברר לו שמעותיו יעשה פרי חייב כמ"ש הרמ"א דבכה"ג גרם לו היזק ונכון דעת רמ"א וכמ"ש. ובזה יש ליישב מסימן פ"א דשם לפי טענתו הוא גרם לו לעצמו שלא התנה עמו ועיין משנה למלך הלכות מלוה פ"ז הי"א שכפי הנראה גם הוא הסכים להרמ"א דלא כרש"ל. ובגוף הדין לפמ"ש פטור שמעון מהריוח דאף שחתן ראובן טען שהוא בעצמו נתן לו ריוח ח"י לשנה וא"כ מעותיו עבדו לו כ"כ מכל מקום אטו אותו מעות עשה לו ואין לך לומר כ"א שאותו המעות גרם לו שיעשה לו דאם לא הי' לו אותן המעות היה צריך מעות אחרים לשאר עסקים ולא הי' לו להלות זה אינו רק גורם דגורם. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ש"י שישב ג"כ דברי הש"ע שלא יסתרו אהדדי ודבריו נכונים מאד דבאמת במטלטלין דנגזלין כל שבח גזילה דגזלן כמבואר בטור וש"ע סימן שע"א ומ"ש בספינה דחייב מיירי בירד בתורת שכר וכמ"ש שם בהדיא ודבריו נכונים מאד. איברא דעדן צריך ביאור לפי דעתו מה חילוק יש בין השכירו לאחרים דמבואר בסי' שס"ג ס"ה בהג"ה דצריך ליתן שכרו לבעלים הראשונים והא בתורת גזילה נחית לידי'. אך באמת הב"י סי' שס"ג חלק שם על הרמ"ה וכתב דא"י חילוק. ולפמ"ש הב"ח שם הטעם דהו"ל ממון בעלים ביד שאינו שלו ובכה"ג שייך לבעלים הראשונים ע"ש וא"כ בכה"ג דהי' ממונו בידו בעצמו דאחרי שהוא בעצמו נתן לו ריוח בכה"ג הוה הממון שלו בידו. אך זה אינו דאטו נתן אותן מעות לחתן ראובן ומאן יימר שבאותן מעות הרוויח כלל וסתמא אמרו במבטל כיסו של חבירו דפטור אף שמסתמא אותו המבטל הלוה או נשא ונתן בהמעות ואפ"ה פטור וע"כ דבכה"ג שאינו מיוחד כאותו הבית והספינה פטור אף בכה"ג וז"ב לדעתי ועיין בריטב"א במכות גבי אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהיה בידו מעות מכאן ועד שלשים יום או מכאן ולעשר שנים שהקשה דהוה מבטל כיסו של חבירו ומשמע דפטור אף בכה"ג שהיה מלוה לאחרים וכדומה ועיין משנה למלך פ"ז ממלוה שהקשה כן מדעתא דנפשיה ועיין בסי' ע"ג בתומים ובקצה"ח שם שהאריכו בזה ולא ראו דברי הריטב"א או המשנה למלך הנ"ל עכ"פ הדבר ברור לדעתי שפטור מלתת הריווח של למפרע דסתמא אמרו מבטל כיסו של חבירו דפטור וגם דנעשה עליו גזלן ובמטלטלין אינו משלם רק כעין שגזל כמבואר בטוש"ע סימן שע"א ובש"ך שם ועיין מחנה אפרים הלכות גזילה סי' י"א י"ב י"ג שם. עוד נראה לי דבר חדש לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דב"מ בהא דאמרו בב"מ דף כ"ו דראה סלע שנפל מחבירו ונטלה ע"מ לגזלה ואח"כ נתייאשו הבעלים ממנו דאע"ג דאהדרי' לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה ואיסורא דעבד עבד והקשו כל הקדמונים אמאי לא מקיים העשה דהשב תשיבם וכמו בכל גזילה דאף לאחר יאוש מכל מקום דמים הוא חייב וכתב הרמב"ן שם דהכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו וכל אבידה נקנית ביאוש ורק דכל אבידה כשנטלה ע"מ להחזירה א"א לקנותו ביאוש שהרי ידו כיד בעלים ונעשה שומר שלהם משא"כ כשנטלה ע"מ לגזלה הרי היא כמונחת ע"ג קרקע ונקנית ביאוש לגמרי ואף דמים אינו חייב ולכך כשמחזיר מתנה בעלמא יהיב ואיסורא דעבד עבד ע"ש ועיין בשיטה מקובצת באורך וכן הסכים בש"ך חו"מ סימן רנ"ט ס"ק א' דהעיקר כהרמב"ן ולפ"ז כיון שכאן נטלה ע"מ לגזלה וא"כ קנה ביאוש ושוב אינו מחויב להחזיר כלל לא הקרן ומכ"ש הריוח. אמנם באמת כיון שחתן ראובן הוא מוחזק בי"ב מאות רייניש אפשר שיכול לטעון דלמא בשעת מעשה הי' דעתך להשיב ואח"כ ניחמת להחזיק בו ושמעון אינו נאמן דאאמע"ר ומחזקינן לי' באותה שעה דהי' כשר ואח"כ שב וניחם להחזיק בידו מבלי להשיב והעדים ג"כ אינם יכולים להעיד על מחשבתו בעת ההוא וא"כ יכול לומר דלמא הי' בדעתו להחזירו בעת ההוא וא"כ אף שנתייאש אח"כ ל"מ דיאוש כדי לא קנה וגם הוה יאוש שלא מדעת דאם ראובן הי' יודע שיש לו עדים או עכ"פ ע"א חזקה שלא נתייאש וקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. אך מ"ש בראשונה נראה לי עיקר דלענין הריוח לא הוה רק גרמא בעלמא ופטור וטוב שיבצעו תמימים כנלפענ"ד. שוב ראיתי בד"מ שמיישב קושית הב"י בסימן שס"ג על הרמ"ה שתמה דמ"ש בהשכירו לו או שהשכיר לאחרים וכתב דשואל פרה מחבירה ושכרה לאחרים יוכיח דדעת ר"י דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו וה"ה כאן כיון שהשכירו לאחרים היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ולפענ"ד דבריו תמוהים דש"ה דבתורת שאלה בא לידו אבל כאן בתורת גזילה בא לידו ושפיר הקשה הב"י כיון דבמטלטלין שבח גזילה לגזלן דכעין שגזל יחזיר וא"כ מה נ"מ בשכרה לאחרים וז"ב: ובזה הן נסתר מחמתו מה שתמה הב"ח על הב"י ממ"ש המרדכי בשם הגדולים והביאו הב"י סי' שס"א שכל ממון שלא נקנה לבעלים בכ"מ שהוא הרי הוא ברשות בעלים ולכך כשהשכירו לאחרים הרי הוא לבעלים הראשונים. ומה מאד תמה אני על עצמי פה קדוש יאמר זה דש"ה דקאי היכא שלא נקנה הגזילה דהי' קודם יאוש בזה אמרינן דאף שהוא ביד אחרים שהפקידו ביד אחד יכול להזמין השני לדין דכל מה שהוא ביד מי שאינו שלו שייך לבעלים הראשונים וזה אמת נכון אבל מה ענינו לכאן כאן קנאו הגזלן ושבח הגזילה לגזלן ופשיטא כשמשכירו לאחרים הגזלן שלו הוא משכיר ואפשר לדחוק בכוונת הב"ח דכיון שהשבח נצמח מחמת גוף הדבר וגוף הדבר אינו שלו א"י להשכירו לאחרים אבל אין לו ראיה משם וגם הדבר תמוה דא"כ מה נ"מ באם הוא דר בעצמו או שמשכירו לאחרים וגם לפמ"ש דשייך כאן יאוש גם הב"ח מודה שוב ראיתי בטור מ"ש בשם הרמ"ה ודבריו מבוארים כמ"ש דהשוכר אינו מחוייב ליתן רק לבעלים הראשונים כיון דהגזלן לא קנה ורק לאונסין לא מקרי שלו לענין זה והדבר ברור דכוונתו למ"ש דבאמת אם השוכר נותן להגזלן שפיר קנהו ורק דאם רוצה ליתן לבעלים יכול לתנו וגם כוונת הד"מ כן ע"ש בדבריו. איברא דלפ"ז גם כאן יכול לטעון חתן ראובן אחרי שאני חייב לך א"כ השכרת לי ואני אין רצוני ליתן לך רק לסלק עצמי שאני בעלים הראשונים. אך זה אינו דכיון דבעת הלואה לא ידע עדיין מזה וגם אז לא היה ממון שלו רק של חותנו והיה יכול לתתו למי שרוצה וא"כ מצד הדין נראה לי דזה גובה וזה גובה ובפרט במקום דאיכא פסידא וכיון שכן שוב אין לו דין ודברים עמו ובפרט במעות שאינו מבורר אותן המעות ביחוד משא"כ בספינה שם דמבורר הדבר. ומטעם זה נראה לי דלא מקרי תפוס כל שאינו תפוס אותו הדבר בעצמו וז"ב ועיין בש"ך בתקפו כהן כתב דהיכא דיש לחבירו שטר ל"מ מה שחבירו תפוס מחמת ספיקא דדינא שיש לו ממקום אחר וה"ה כאן זה יש לו שטר עליו והוא תפוס מכח דין אחר דבאמת קי"ל זה גובה וזה גובה כיון דלא נודע שאותן המעות בעצמם באו לו ועיין בנו"בי מהד"ק חו"מ סימן ה': והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ן דבנוטל ע"מ לגזלו קנה ביאוש ול"מ מה שהחזיר דאיסורא דעבד עבד לכאורה קשה דא"כ יקשה בהא דפריך במכות דף ט"ו ותו ליכא והא איכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזילה ומשכחת לה בביטלו ולא ביטלו ומשני התם כיון דחייב בתשלומין אינו לוקה ומשלם. ולפ"ז יקשה אכתי משכחת לה בכה"ג שנטלה ע"מ לגזלה ואח"כ נתייאש זה דאז איסורא דעביד עביד ומה דמחזיר מתנה בעלמא הוא דקא יהיב לשיטת הרמב"ן. אך באמת הא בלא"ה קשה דמשכחת לה בכובש שכר שכיר דהוה ג"כ לאו הניתק לעשה ומועיל יאוש דבהיתירא אתי לידי' ועיין קצה"ח סימן קס"ג ובשלמא לפמ"ש המהרש"א בריש פרק איזהו נשך דכובש שכר שכיר אינו לאו הניתק לעשה דהעשה לא נאמר בלשון הלאו אתי שפיר אבל באמת לא קי"ל כן וכמ"ש רבינו בהלכות שכירות פי"א ובמקום אחר הארכתי בזה א"כ יקשה וצריך לומר כיון דעכ"פ בטלו בידים לא משכחת לה דהא הוא לא ביטל בידים רק שחבירו נתייאש אבל הוא לא ביטל א"כ לא משכחת לה עכ"פ ביטלו ולא ביטלו וקיימו ולא קיימו באמת משכחת לה והקושיא היא שם למ"ד ביטלו ולא ביטלו וכמ"ש התוס' שם ד"ה התם. ולפ"ז גם להרמב"ן ל"ק דעכ"פ ביטלו ולא ביטלו לא משכחת לה דאף שנטל ע"מ לגזלה היה יכול להשיב אי לא נתייאש זה וז"ב ודו"ק:

והנה שאלני חכם אחד מק' ברעזאן להרמב"ן יקשה אמאי אמרו בב"ק דף ס"ו מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרא מיני' מקמי דאתי לידי' קני ול"ל דוקא מקמי דאתי לידי' הא אף אח"כ מועיל להרמב"ן. והיא לכאורה קושיא גדולה. והנראה לי בפשיטות דלהרמב"ן ניהו דקני לי' ביאוש כל שנטלה ע"מ לגזלה היינו גוף האבידה אבל דמים מיהו חייב להחזיר דניהו דבכל אבידה פטרה התורה אף מדמים היינו משום דאתי לידיה בהיתירא כיון שנתייאש והתורה זכתה לו אבל כאן דבאמת נטלה ע"מ לגזלה ורק דהרי הוא כמונח ע"ג קרקע וקנאו ביאוש אבל עכ"פ מהדמים לא נתייאש ואף דאבידה נקנית ביאוש היינו גוף אבידה ואבידה ממילא אין לו דמים דכל שבא לידו בהיתירא קנאו לגמרי ואין לו דמים אבל כאן בגזילה לא קנהו רק לגוף אבידה אבל דמים מחוייב להחזיר. אך ראיתי בלשון הרמב"ן וכתב בהדיא דאף דמים אינו מחוייב להחזיר אבל באמת בגוף הדבר ל"ק להרמב"ן ואדרבא משם סייעתא לרמב"ן דהרי התוס' הקשו שם דמה מדמה גזל לאבידה דבאבידה גופא כל דאתי לידי' באיסורא מחוייב להחזיר וכדאמרו בב"מ דף נ"א ונדחק שם. ולפמ"ש הרמב"ן אתי שפיר דבאמת להרמב"ן צריך לומר הא דאמרו בב"מ שם דכל דנתייאש אח"כ מקרי באיסורא אתי לידי' היינו לא באיסורא ממש רק דנעשה שומר של בעלים וכמ"ש הריטב"א שם וא"כ בגזל דלא נעשה שומר של בעלים ורק דחיובא משום דבאיסורא אתי לידי' ול"מ יאוש א"כ להס"ד שם דלא ידעינן לחלק בין בהיתירא בא לידו או באיסורא שפיר מדמי גזל לאבידה. ומעתה שפיר נקיט קודם דאתי לידי' דאילו לאח"כ נעשה שומר שלו וכמ"ש הריטב"א בב"מ שם ועיין בקצה"ח סי' רכ"ט ודו"ק. ובדברי הרמב"ן הנ"ל אתי שפיר לענין ספק הניח דשיטת הרמב"ם דאם נטל הוא שלו ותמהו עליו ועיין סמ"ע וש"ך סימן ר"ס ס"ט ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אבידה לא מקרי איסורא ממש רק דהוה ברשות בעלים וכל שספק הניח הוא ואין בו סי' הרי יצא מרשות בעלים והרי הוא של המוצאו ודו"ק:

והנה במ"ש למעלה לענין מבטל כיסו של חבירו אם חייב מכאן ולהבא שנחלקו הרש"ל והרמ"א בחידושי אמרתי בהא דמבואר בסי' ע"ג ס"ב בחו"מ באם ע"א אומר שהיום סוף הזמן שקבע ה"ז נשבע שבועת התורה והוא מהרמב"ם וה"ה כתב שלא מצאו מבואר ובמהרי"ט בתשובותיו חלק חו"מ סימן ק"ה תמה עליו שהביא ראיה מהא דאמרו במכות דף ג' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז וכו' אומדין כמה אדם רוצה ויהיה בידו אלף בין נותנין מכאן ועד עשר שנים הרי דחשיב דררא דממונא אף לענין עדים זוממין ע"ש. ואמרתי דבאמת אין ראיה דבאמת קשה דהא לא הוה רק מבטל כיסו של חבירו ופטור ולמה יתחייבו העדים בזה ועיין בקצה"ח סימן ע"ג שהאריך בזה וע"כ דמכאן ולהבא חייב. ולכאורה רציתי לומר דשאני עדים זוממין דבאמת מבטל כיסו של חבירו הוה דיני דגרמי והרי בכל דיני דגרמי אף דפטור בדיני אדם אבל לצאת ידי שמים חייב וכבר נודע דכל דחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיניה. ולפ"ז עדים זוממין דחייבין כל שיכול לתפוס כמ"ש הכ"מ בפכ"א מעדות משום דבקל יכול לתפוס ובמגדל עז ביאר הדבר דהם חייבין מכאשר זמם והרי זממו לחייב כשיתפוס ע"ש ולפ"ז גם בכאן עדים זוממין חייבין דזממו לחייב כשיתפוס. אך העיקר נראה דאין ראיה מעדים זוממין דהרי באמת ניהו דמבטל כיסו של חבירו פטור אבל פשיטא דאסור לעשות כן וכל מאן דעביד הכי לאו כדין עושה וא"כ באמת שוה ממון אצל הלוה דהוא מסתמא לא נחשד על כך שיעקל ממון חבירו שלא כדין ולכך העדים חייבים שאמרינן מסתמא היה נותן מיד ולא נחשדו בני ישראל על כך אבל שיתחייב שבועה על כך באם ע"א טוען שהיו סוף הזמן והלוה מכחיש בזה פשיטא דלא הוה דררא דממונא דהא כיון דגם אם ביטל כיסו של חבירו פטור וא"כ כל שמכחישו אין כאן דררא דממונא לגבי המלוה שהרי ביד הלוה לבטל כיסו של חבירו ופטור וז"ב כשמש דלכך לא מצא ה"ה ראיה להרמב"ם. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת מיימוני והובא במלמ"ל פ"ג ממלוה דאיך שייך אומדין כמה אדם רוצה ליתן והא הוה ריבית ע"ש שנדחק דמיירי בשכירות והמשנה למלך האריך בזה ולפמ"ש יש לומר ע"ד הפלפול דריבית לא שייך כאן דכיון דבידו לבטל כיסו של חבירו א"כ לא שייך אגר נטר דהא מצד המתנה לא נתחייב כלל והו"ל כמתנה בעלמא ואף שהוא אינו רוצה לגזול מכל מקום רבית לא שייך בזה וצ"ע בזה וקצרתי לפי שהוא ע"ד הפלפול ודו"ק. ובחידושי אמרתי ליישב בזה דברי הרמב"ם שכתב לדחות דברי רבותיו בהנאת מחילת מלוה שפירשו שכבר הלוה לה והרוויח לה הזמן וכתב דאף בהנאת מחילת הזמן אינה מקודשת ותמה הב"י בסי' כ"ח דא"כ גם לפי פירושו שהלוה לה כעת ונותן לה זמן רב אמאי תהיה מקודשת ע"ש שכל הפוסקים תמהו עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה מבטל כיסו של חבירו במה שמרויח לה הזמן ניהו דחשיב לה הנאה דמסתמא היתה משלמת לו תיכף בכלות הזמן מכל מקום עכ"פ המקדש אינו נותן לה דבר משלו דהא היתה יכולה לבטל ופטורה אבל בלוה לה כעת עד זמן מוגבל שפיר הו"ל הנאה מחודשת דהא בידו שלא ללות לה ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ. והנה בדברי הרמב"ן שהבאתי למעלה קשיא לי טובא בהא דאמרו בנדרים דף ל"ג ע"ב בנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר לא קא מהדר לי' דקמהני לי' פרוטה דרב יוסף. ולכאורה תימה דכיון דנכסי בעל אבידה אסורים למחזיר א"כ נהנה המחזיר כשנימא דנעשה שומר עליו ובשביל דצריך לשטחו ולנערו דאז נהנה פרוטה דרב יוסף וכיון דלא נעשה שומר עליו שוב אין ידו כיד בעלים והרי הוא כמו שמנחת בקרקע וקני לי' המוצא משום יאוש דכל הטעם דל"מ יאוש באבידה משום שנעשה שומר עליו וידו כיד בעלים ול"מ יאוש וכאן לא נעשה שומר דאז נהנה פרוטה דרב יוסף ושוב קנאו ביאוש ואם מחזיר הו"ל כמתנה בעלמא ושוב אינו נהנה פרוטה דרב יוסף דאינו מחויב להחזיר לו וא"כ למה לא יחזיר לו. עוד קשיא לי על הא דקאמר דאם נכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר לי' מדעם דנפשיי קעביד והיינו דלא מהני לי' מידי רק שמבריח נזק אבידתו מעליו ואמאי והא כיון דהמחזיר אסר הנאתו על בעל אבידה א"כ שוב פשיטא דאסור לשמור לו איזה חפץ ולעסוק בשיטוח וניעור וכדומה דעכ"פ שוה פרוטה ובפרט במודר הנאה דוויתור אסור במודר הנאה וא"כ כל דלא נעשה שומר שלו שוב הוה אבידה כמו נח בקרקע דלא נעשית ידו כיד בעה"ב וקנאה ביאוש וכשמחזירו הרי מהנהו דמתנה בעלמא יהיב לי' ואסור והדברים הם תימה רבה וקושיותי נפלאות. ולכאורה רציתי לומר ראיה מזה לשיטת הרמב"ם דהמדיר הוא דלוקה ולא המודר וא"כ כשאסר בעל אבידה הנאתו על המחזיר בעל אבידה אסור לההנותו אבל המחזיר מותר וא"כ נעשה שומר שלו אלא דאכתי קשיא מנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה דלא נעשה שומר שלו. והנראה בזה ע"פ מ"ש התוס' בשבועות בפ' שבועת הדיינים בהא דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה ואמאי והא מהנהו פרוטה דרב יוסף וכתבו דיוכל לתקוע במקום שאין עני באותה שעה אבל בשומר דכמה פעמים שמתעסק בשטוח וניעור ויפטר מפרוטה דרב יוסף ע"ש ובש"ך חו"מ סימן רס"ג סי"ד ולפ"ז שפיר יכול להיות שומר שלו דהא באמת יוכל לשמור במקום שאין עני ולא יהנה פרוטה דרב יוסף ואף דקשה הדבר מכל מקום כל דאפשר להיות שומר שוב לא קנה ביאוש ונהנה פרוטה דרב יוסף. ובזה אני אומר להדר פני זקני המהרש"ל שכתב בפרק הכונס סימן ט' ראיה דלא הוה רק ש"ח והביא ראיה ממה דשרי להחזיר אבידה במודר הנאה ומהך דמכסין בעפר הנדחת דמצות לאו להנות נתנו והש"ך סי' רס"ג שם השיג עליו דמה דמחזיר אמרו פרוטה דר"י לא שכיח והיינו דאף דהוה ש"ש בשביל שיוכל להזדמן עני אבל כיון דלא שכיח ליתא בכלל הנאה ומה דמייתי ממצות לאו להנות נתנו לא ראה דברי התוס' בשבועות הנ"ל. ולפמ"ש יש לקיים דברי הרש"ל דהכי כוונת הרש"ל דכיון דעכ"פ לא שכיח שיזדמן עני א"כ שוב לא נהנה כלל ולא שייך הנאת הגוף בהדי מצותו דהא אינו ברור שיהיה הנאת הגוף בהדי מצותו ושוב לא אכפת לן דמצות לאו להנות נתנו ולא נעשה שומר עי"ז דבעינן הנאת שו"פ ברורה ודו"ק היטב. ויתכן יותר לפמ"ש הר"ן בחולין גבי ריחא מלתא דבהנאה לא שייך פסיק רישיה דכל שאינו מכוין להנות אף שנהנה ואי אפשר בענין אחר שרי ע"ש וא"כ כאן דהוא מצוה קעביד אף דיש לו הנאת הגוף בהדי מצותו למה לא יהי' שרי הא בהנאה לא אכפת לן כל דאי אפשר בענין אחר ואף אם נימא דלא כהר"ן שבאמת גם הר"ן סותר עצמו בזה דבשבת נראה מדבריו דפסיק רישא אסור אף בהנאה והארכתי בזה בתשובה למדינת הגר כאן דעכ"פ אינו ברור שנהנה בודאי מותר דלא מקרי פסיק רישא כיון דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ודו"ק היטב כי חריף הוא כנ"ל להדר פני זקני המהרש"ל שלא יהי' דבריו כמו זר נחשבו ח"ו:

אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רכ"ט בראובן ושמעון שהי' שותפין והרוויחו ונתן שמעון לראובן מה שרצה והשאר נשאר ברשותו וראובן תובע לשמעון המותר וגם מה שהרוויח בכל הזמן שהי' המעות בידו עד היום והשיב דחייב ליתן לו אם ערבן עם מעותיו לפי חשבון מה שהרוויח מעותיו ע"ש ונוראות נפלאתי דהרי מבטל כיסו של חבירו פטור כדאמרו בירושלמי וכן קי"ל כמ"ש למעלה באורך ומ"ש שם ראיה מדברי הרמב"ם פ"ז ממכירה הי"ב הדבר תמוה מאד דשם אנו דנין אם אותו המקח שקנה במעות של חבירו שנקנה להמוכר ומה ענינו למבטל כיסו של חבירו שהריוח שלו ומ"ש ראיה מפ"ז משותפין ה"ו אין ראיה דשם נודע שלקח ומכר אותו חפץ שקנה במעות של חבירו ואותן המעות הי' של המוכר א"כ נקנה זה החפץ לבעל המעות וא"כ פשיטא במוכר חפץ של חבירו ולקח בעדו מעות שחייב לשלם לו כל מה שלקח בעדו וה"ה בזה אבל מבטל כיסו של חבירו פטור ועיין בהגמ"יי שם אות ב' שהביא הך ירושלמי מבטל כיסו של חבירו ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קל"ה שגם שם דבריו תמוהים ובגליון הש"ע חו"מ סימן רצ"ב נדחקתי לישב דבריו אבל כעת אני רואה דהתשב"ץ לשיטתו ודבריו תמוהין לפענ"ד ודו"ק. אחר שנים רבות מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דף ס"ט גבי דלמא פקדון שהביא תוספתא ושם מבואר בהדיא דיש חילוק בין שדה למטלטלין והמבטל שדה חבירו חייב לשפות לו משא"כ במבטל חנות וספינה ע"ש וזה כדברי הקצה"ח שהבאתי למעלה ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף