שואל ומשיב/ג/ב/קלח
שואל ומשיב 
ג ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אשר שאלת בהא דאמרו בפסחים דף פ"ג לא נצרכה אלא לג"ה ואליבא דר"י ואמאי לא נימא דיבא עשה דואכלו את הבשר ולדחי ל"ת דג"ה. הנה כבר קדמך הרב בעל ש"א סי' צ"ו. והנה לכאורה רציתי לומר דאם נימא כדעת התוס' בחגיגה דף ב' ד"ה לישא דאף מה דהוא הכשר מצוה צריך שיהי' בעידנא וא"כ כאן לא הוה בעידנא דהרי חצי שיעור אסור מן התורה והמצוה אינו מקיים כ"א כשיאכל כל הכזית דסתם אכילה בכזית כמ"ש המשנה למלך בפ"א מחמץ ופ"ד משבועות באורך וא"כ האיסור דהל"ת קודם לקיום המצוה ולא שייך דהל"ת נדחה מפני העשה. אך לכאורה יקשה דא"כ הא שם קאי דספוקי מספקא לי' לר"י אם של ימין או של שמאל והרי לשיטת רבינו כל הספיקות מדרבנן וא"כ מה"ת יש העשה דואכלו את הבשר דהרי מה"ת ליכא איסור כלל וחז"ל לא יכלו לעקור מ"ע ובפרט דבכה"ג ודאי העשה דוחה הל"ת ול"ב בעידנא אך לפמ"ש המהרי"ט דהיכא דאיקבע איסורא והיינו בחתיכה בין שתי חתיכות גם הרמב"ם מודה וכאן איקבע האיסור אם בימין או בשמאל ושפיר לא דחה וז"ב. ובזה י"ל הא דמסיק הש"ס בשהוכרו ולבסוף נתערבו ול"ל הוכרו בתחלה. ולפמ"ש אתי שפיר כדי שיהיה מקרי איקבע איסורה ועיין רש"י שנדחק. אך בגוף הענין שכתבתי דלא הוה בעידנא לפ"ז יקשה בהא דפריך בזבחים דף צ"ו דניתי עשה ונדחי ל"ת והא לא הוה בעידנא וע"כ צ"ל דכאן לא שייך האיסור דח"ש דל"מ לטעם דחזי לאצטרופי דכשיצטרף לכזית שוב יקיים העשה וגם לטעם דאחשביה לא שייך כאן דהא יש לומר שלא אחשבי' לזה כ"א לההיתר המעורב וגם לא אחשבי' בשביל העשה כדי לקיים המצוה. ולפ"ז גם כאן כיון דאיכא ספק אם היא היתר או איסור לא שייך אחשבי' וגם במ"ש דבמצוה בעי כזית באמת אם נימא דחצי שיעור אסור משום חזי לאצטרופי או משום אחשביה אפשר דגם למצוה מועיל זאת ומכ"ש לפמ"ש הרא"ם דאכילה בכ"ש רק דהל"מ אגמרי' דבעי כזית ממילא למצוה יוצא בח"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ותדע דאל"כ יקשה מאי פריך בזבחים דניתי עשה ונדחי ל"ת הא שם קאי לענין המל"א והמל"א אינו רק במחצה היתר או בנפישי איסור וא"כ ליכא רק חצי זית ולא שייך המל"א וכבר נתקשו בזה האחרונים ועיין בשו"ת מ"ב סימן קי"ט ק"כ וע"כ דגם בחצי שיעור מקיים המצוה. ועכ"פ יהיה איך שיהיה קושית הש"א הנ"ל במקומה. אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד הדבר ברור לפמ"ש בירושלמי בפסחים והובא בתוס' בפסחים דף פ"ד ע"א דר"ל מודה כאן דכתיב ואכלו את הבשר ודרשינן ולא גידין וכיון שכן שוב לא שייך כלל העשה דואכלו את הבשר גבי גידין ומכ"ש בגידי צוואר ואף דרב סובר דגידי בשר הרי הן כבשר היינו דיש להם דיני בשר אבל לא מקרי בשר ממש ועיין בחידושי הר"ן בחולין דף יו"ד ע"ב. ומזה הבאתי ראיה למה שכתבו הפוסקים דגידין לאו בכלל בשר לענין מין במינו וכדומה דהרי בירושלמי אמר בשר ולא גידין ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ מה דאמרו בשמנו של ג"ה והדבר תמוה כיון דאינו רק מדרבנן מדוע לא ידחה העשה הל"ת דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דבזה לא שייך העשה כלל ודו"ק. ובזה מיושב היטב דברי רבינו פרק יו"ד מהלכות ק"פ שכתב שלא היו מסירין השמנו של גיד והראב"ד השיגו ועיין בכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמצותו כשהוא שלם א"כ פשיטא דשמנו של גיד לא הי' אוסרו להפסח דהעשה דפסח הי' דוחה אותו. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הראש יוסף בחולין דף צ"א דהוא נגד הש"ס הנ"ל דמוקי בשמנו של גיד ומשמע דאסור ולפמ"ש אדרבא חילי' דרבינו מכאן דבאמת לענין שיהיה בכלל אכילת הבשר אינו בכלל הבשר דגידין לא מקרי בשר ולכך הוה בכלל נותר דטעון שריפה אבל שיאסור הפסח זה אי אפשר דהעשה דפסח דוחה ואדרבא להראב"ד יקשה דאם הי' צריך לחלצו מקודם איך שייך לומר דמה דתנן העצמות והגידין דטעון שריפה מיירי בשמנו של ג"ה דאם הי' בפסח הי' אוסרים בפסח וע"כ דחלצו מקודם ולא שייך לפסח כלל ולמה טעון שריפה וכקושית הש"ס על שאר גידין ולשדינהו וע"כ כמ"ש הרמב"ם דהם בכלל הפסח ולא בעי שיחלצינהו ועיין בגליון הרמב"ם שלי שכתבתי מקור מקומו דרבינו הוא מכאן ות"ל כוונתי נאמת ודו"ק. והנה אם נימא דחצי שיעור אינו מקיים המצוה הי' מקום ליישב דשם אזלינן אליבא דמ"ד דגה"נ אסור בהנאה ואף דמוקי לה כר"י היינו בהא כר"י ס"ל אבל לא במה דס"ל דג"ה מותר בהנאה רק דאסור וכיון שאסור בהנאה שוב חצי שיעור אסור לא מטעם חזי לאצטרופי רק דאף ר"ל מודה דחצי שיעור אסור מן התורה בא"ה כדאמרו בירושלמי פ"ז דתרומות מודה ר"ל בא"ה וכ"כ ה"ה דבהנאה לא שייך שיעור דמכל מקום נהנה וא"כ לא הוה בעידנא. והנה לכאורה קשה בהא דאמר ואליבא דר"י דספיקי מספקא לי' הא התוס' בתמורה דף למ"ד ד"ה ואידך הקשו דלמ"ד יש ברירה בכל איסור שנתערב בהיתר לימא הוברר הדבר שזה איסור וזה היתר וכתבו דכל דניכר האיסור לא שייך ברירה וכאן הרי לא ניכר האיסור דספוקי מספקא לי' ואפשר דזה מקרי ניכר איסור דעכ"פ אחת בודאי אסור ואחת בודאי מותר. ועכ"פ מיושב היטב הא דקאמר שהוכרו ולבסוף נתערבו דאל"כ הי' מקום לומר ברירה דאף לדידן דקי"ל אין ברירה הוא מטעם ספק ופשיטא דבמקום מצוה אמרינן ברירה ולכך אמר כשהוכרו ולבסוף נתערבו דאז הוכר האיסור ולא שייך ברירה ודו"ק. והנה בגוף הקושיא הנ"ל שהקשו דהיאך שייך דניתי עשה ונדחי ל"ת הא בקדשים פסולים לא שייך עשה דואכלו וכיון דמיירי בהמל"א א"כ אינו רק חצי זית של היתר ובחצי זית לא שייך ואכלו ולא מקיים העשה ועוד קושיות רבות. נראה לפע"נד דבר חדש דבאמת חצי שיעור הא דאסור מן התורה הוא משום דחזי לאצטרופי ולפ"ז כשנתערב דלא שייך חזי לאצטרופי וכמ"ש בכו"פ סימן ק"ט והרבה הארכתי בזה בחידושי בכמה מקומות והבאתי דברי הר"ש בפ"ב דטבול יום שכתב ג"כ דבחצי שיעור ע"י תערובות מותר מן התורה וכתבתי דלא שייך חזי לאצטרופי שהרי כבר נתערב וגם אחשביה לא שייך דילמא אחשביה להיתר ע"ש ולפ"ז מכ"ש כאן דשייך לומר דליתי עשה ולדחי ל"ת וא"כ עשה בשביל קיום המעשה ולא אחשביה לאיסור א"כ שוב גם בקדשים הפסולים מקיים המצוה דהא לא נאסר כלל וא"ל כיון דהיתר מצטרף לאיסור א"כ שוב לא נתערב האיסור בהיתר דכלו נאסר דז"א דאדרבא נימא בהיפך דכלו היתר בשביל דשייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. ובזה מיושב מ"ש רש"י בזבחים שם דיקדש אתי להמל"א והדבר תמוה דבפסחים דף מ"ה יליף מיקדש לטעם כעיקר וכבר נדפס בגליון רש"י שם תמיהא זו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מדפריך וליתי עשה ולדחי ל"ת ע"כ דיקדש אתי שם להמל"א דאל"כ אין מקום לקושיא זו דאז הי' איסור שלם רק דאינו רק טעם וטע"כ שוב לא שייך דעשה ידחה הל"ת דבפסולין לא שייך עשה וגם לא הוה בעידנא וכדומה קושיות רבות וע"כ דאתי להמל"א ושפיר פריך דבח"ש כל דדחי עשה הל"ת א"כ ממילא ליכא איסור בהח"ש כלל וכמ"ש. ובזה מיושב היטב קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ הלברשטאט ז"ל שהקשה דבש"ס פסחים דף מ"ה אמרו דנזיר וחטאת שני כתובין הם והיינו קרא דיקדש והא יקדש איצטריך דאל"כ הו"א דעשה דוחה ל"ת ולפמ"ש א"ש דשם דאמרו דיקדש הוא לטעם כעיקר א"כ לא שייך כלל דעשה ידחה הל"ת ושפיר הוה שני כתובים. ובזה מיושב קושית הש"א בג"ה דליתי עשה ולדחי ל"ת ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובמ"ש למעלה בשם הירושלמי דואכלו את הבשר ודרשו ולא גידין וכתבתי דגידין לאו בשר הוא. מצאתי סתירה גלויה לכאורה מהא דאמר בירושלמי בנדרים הובא בטוש"ע יו"ד סימן רי"ז ס"ז דהנודר מהבשר אסור בגידין והיינו דהגידין בכלל בשר ועיין בט"ז שם שהשיג על הלבוש דרצה לומר דמותר בגידין דשני מינים הם והוא תמה ע"ז. ולפמ"ש הרי הירושלמי אמר בהדיא דאינו בכלל אכילה ואף דיש לחלק דדוקא בכלל אכילה לא הוה דאין בו טעם משא"כ בנודר מבשר דבכלל הבשר הוא גידין ג"כ נראה לפענ"ד דעכ"פ זה ודאי דבלשון תורה בשר לאו גידין במשמע רק בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וא"כ גם גידין בכלל בשר הן וז"ב לדעתי. ובזה נראה לפענ"ד דאם נדר בלה"ק ובאותו מקום אין מדברין בלה"ק דדעת הר"ן בשם הירושלמי דאזלינן בתר לשון תורה ועיין בש"ך סי' רי"ז ס"ק א' שכתב גם בשם רבינו ירוחם כן א"כ אין אסור בגידין ואולי הלבוש פירש כן דמיירי בנודר בלה"ק ומיושב תמיהת הט"ז. שוב מצאתי בפר"ח סי' צ"ח בדיני מין במינו שכתב דגיד עם בשר מקרי מב"מ והביא ראיה מהירושלמי דנדרים הנ"ל ולפענ"ד העיקר כמ"ש דבלשון המקרא ודאי אין גידין בכלל בשר רק בלשון בני אדם ולפ"ז ל"מ למ"ד דאזל בתר טעמא הא גיד ודאי אינו שוה בטעמא דאין בו בנ"ט אף למ"ד יש בגידין בנותן טעם טעם קלוש יש בו כמ"ש הרשב"א ואף אם אזלינן בתר שמא היינו בתר שמא דלשון בני אדם אבל אם נימא דבתר שמא היינו מה שהוא בלשון תורה לפענ"ד אין גידין בכלל בשר כנלפענ"ד. ובזה הן נסתר מחמתו כל דברי הפר"ח ועיין כו"פ שם מ"ש בזה ומצאתי לשארי הגאון בחוות דעת שנסתפק ג"כ הא דאזיל בתר שמא במב"מ אי אחר לשון התורה דיינינן או בתר לשון בני אדם ע"ש בסי' צ"ח:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |