שואל ומשיב/ג/א/תכד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק א סימן תכד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הנה היום היה אצלי ואמר בשם זקנו הגאון החריף מוה' איצקל אבד"ק סאמביר שכתב באחת מתשובתו על מ"ש התוס' ביבמות דף קכ"א ד"ה ולא היא דאע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהן ואעפ"י שרובן חיים וע"ז הקשה תרי תמיהות חדא היכא מצינו דתנן דאין מעידין על הגוסס ועוד דהיאך מייתי ראיה מגוסס דאינו רק חד רוב דרוב גוססין למיתה למים שאל"ס בצורבא מרבנן דיש תרי רובי דרוב נטבעים במים שאל"ס אינם עולים וגם רוב צורבא מרבנן אי הי' עולים היה להם קלא ולפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה מה דאין מעידין על הגוסס מבואר במשנה דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו משמע להו דאף מסתמא קודם שתצא נפשו היה גוסס אפ"ה אין מעידין עליו וא"כ מבואר דגם גוסס אין מעידין עליו. ומעתה הרי מבואר במשנה דאפילו ראהו מגיוד וצלוב א"כ הרי רוב מגוידים מתים וא"כ מבואר דאף כשהיה גוסס ומגוייד אין מעידין עליו. איברא דהב"ש סימן י"ז ס"ק צ"ד כתב בשם התוס' דגוסס מגוייד מעידין עליו וא"כ נסתר כמ"ש. אבל באמת לפענ"ד דבריו תמוהים דמ"ש שכן משמע מדברי התוס' בדף ק"א ע"ב ד"ה למימרא. הנה לפענ"ד אינו ראיה דמ"ש במגוייד שהוא גוסס כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי היינו דוקא לענין טומאה כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי והיינו ע"פ רוב דממילא מטמא דאזלינן בתר רוב דאינו חי ומגוייד בעצמו אף שאינו גוסס מטמא דאזלינן בתר רוב מכ"ש בגוסס מגוייד דאיכא תרי רוב אבל לענין עגונה לא אזלינן אף בתר תרי רובי. איברא דלפ"ז צריך ביאור א"כ אין התחלה לקושית הש"ס דמה מדמה עגונה לענין טומאה דבטומאה אזלינן בתר רובא אבל בעגונה לא מועיל רוב מיהו זה אינו דהא שם קתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס א"כ משמע דלענין מחיי לא חיי דאי נימא דלענין עגונה בודאי יש לחוש לחיים א"כ למה קמ"ל דטמויי לא מטמא עד שתצא נפשו והרי לענין עגונה ודאי מחיי חיי ומה קמ"ל וע"כ להס"ד מחיי לא חיי אף דעדיין אינו מטמא ולפ"ז נסתר מ"ש בכוונת התוס' דע"כ לענין מחיי לא חיי קאי ולא לענין טומאה אבל באמת לפענ"ד יש לדחות ראיית הב"ש דדוקא להס"ד דלא ידענו מזה דלענין חיות חיישינן טפי וא"כ שפיר כתבו דבגוסס מגוייד לא חיי אבל לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן טפי דהא לפי דמסקינן לאביי דכחישא הוה וכן לרבא בסכין מלובנת א"כ ממילא לפי המסקנא אדרבא לענין מחיי חיישינן בתרי רובי ובטומאה באמת כשהוא גוסס מגוייד דמטמא ומ"ש אפילו גוסס ואפילו מגוייד אינו ענין חד רק או גוסס או מגוייד וגם אם נימא דחדא היא ל"ק כמו דמשני אביי ורבא וז"ב ופשוט. ועכ"פ כוונת התוס' בודאי נכון כמ"ש. ומן האמור ראיה ברורה למ"ש התב"ש והכו"פ סי' ל"ג דיש חילוק בין נבלה מחיים לטומאה דאף דהוה נבלה מחיים מכל מקום לענין טומאה אינו מטמא עד שתצא נפשו דהרי חזינן דאף במגוייד ואפילו גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו אף שגוסס בידי אדם ומגוייד בודאי הוה נבילה מחיים ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בעצי ארזים שבסי' קכ"ט דחה ג"כ דברי הב"ש ע"ד שכתבתי וגם בס"ק כ"ג כתב בפשיטות דמלשון עד שתצא נפשו משמע דאף בגוסס אין מעידין. אברא דיש להקשות לפי מה דמשמע להו דמלשון עד שתצא נפשו משמע להו דאפילו בגוסס אין מעידין והרי לענין טומאה מבואר דאינו מטמא עד שתצא נפשו וקתני בהדיא אפילו גוסס ולא אמרינן דהוא בכלל עד שתצא נפשו. אמנם נראה דלפמ"ש התוס' דאפילו גוסס היינו שהוא מגוייד א"כ הוה גוסס בידי אדם א"כ מעד שתצא נפשו לא משמע רק גוסס בידי שמים אבל לא גוסס בידי אדם לכך קאמר אפילו מגוייד ואפילו גוסס אבל במשנה לא קתני אפילו גוסס בידי אדם ויש לומר דבגוסס בידי אדם דהיינו מגוייד באמת לא חיי ומעידין עליו כמ"ש הב"ש אבל באמת לפמ"ש דעד שתצא נפשו ואפילו ראהו מגוייד וצלוב קאי עד שתצא נפשו משמע דגם גוסס בידי אדם אין מעידין עליו והא דלא ביאר בהדיא אפילו גוסס משום דמשמע מלשון ואפילו ראהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו וא"כ זהו יותר מגוסס בידי אדם ודו"ק היטב ועכ"פ כוונת התוס' ברור כמ"ש ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דבעגונה דל"מ אף תרי רובי ממילא עד שתצא נפשו היא בפשיטות אבל בטומאה הוא דאזלינן בתר רוב לכך אצטריך לומר אפילו גוסס ודו"ק. שוב מצאתי בק"ע למהרח"ש גבי ראוהו מגוייד בדף נ"ה ע"ב שכתב בהדיא דמה דכתבו התוס' דאין מעידין על הגוסס הוא מהמשנה דאין מעידין עד שתצא נפשו ע"ש ונהניתי שכן אמרתי בראשית ההשקפה. והנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס ומי מצי למוקמא כרשב"א והא מדקתני סיפא ומה קושיא הא כבר נודע שיטת הר"ש פ"ב דמקוואות דכל שכבר יצא מחזקתו הראשונה כגון שמקודם היה טומאה דאורייתא ועכשיו טומאה דרבנן לא שייך לאוקמא אחזקה הראשונה ולפ"ז מן הארכובה ולמעלה דעכ"פ טריפה הוא ואינה יכולה לחיות י"ב חדש א"כ עכ"פ חזקת חי אתרע שהחזקת חי הוא שיוכל להיות כן תמיד וכאן עכ"פ ביב"ח ודאי ימות ולא שייך חזקת חי אבל מגויד דיוכל לכוות ולחיות וא"כ שוב יש לאוקמא אחזקת חי ואף למ"ש הר"י דמגוייד סופו למות אבל זה לרבנן אבל לרשב"א סופו אינו כן וא"כ מה מקשה הש"ס והיא קושיה נפלאה וצריך לומר דלרשב"א דס"ל דיכולה לכוות ולחיות א"כ צריך פעולה לזה ושוב ג"כ לא שייך לאוקמא אחזקת חי דמעיקרא דל"צ פעולה לכוות ולחיות ושפיר מקשה. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה פריך על רשב"א והא בלא"ה קשה רישא לסיפא. ולפמ"ש יש לומר דבלא"ה היה מקום לומר דברישא מגויד חי בלי הסברא דיכול לכוות ול"ק אבל על רשב"א מקשה מיהו בלא"ה יש לומר דאם נימא דלשמא ימות חיישינן שוב שפיר מקשה רישא לסיפא דעל שמא ימות ע"ז לא שייך חזקת חי ובזה יש להאריך דזה פלוגתא בין אביי לרבא בגיטין דף כ"ח ורבא לשיטתו הוצרך לשנויי סכין מלובנת שאני אבל לאביי ל"ק רק על רשב"א וכמ"ש וא"כ ל"צ להביא הרי"ף הך דסכין מלובנת ודו"ק כי קצרתי:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף